הדיון המייגע משהו השב בכל שנה על מנהג האשכנזים לאסור שימוש בקטניות בפסח, מרבה לעסוק בטעמים שניתנו למנהג ובהשלכתם על גידולים כאלה ואחרים. המקור המפותח הראשון, המצוטט לעייפה, הם דברי רבנו פרץ (קורביל, סמוך לוורמס, צרפת, המאה הי"ג) בהגהותיו על ספרו של רבו המובהק ר' יצחק מקורביל המוכר כ'ספר מצוות קטן' (מצווה רכב).
לאור הערה של מורי הרב יצחק ליפשיץ, התעוררתי לקרוא מחדש את הציטוט המוכר – ואני מבקש לשתף אתכם בהתבוננות בו. עיקר טענתי היא שדברי רבנו פרץ אינם מלמדים אותנו כמעט דבר על טעמיו האמתיים והמקוריים של המנהג, ואדרבה – הם מעידים שבמקורו היה העניין אחר לגמרי.
נפנה אפוא תחילה לקרוא את הדברים במלואם (במהדורה המופיעה בפרויקט השו"ת. השתדלתי לפסק אותם בדרך המקלה על הקריאה):
ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם – רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה. וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן.
מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים – דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין, דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין.
ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא; וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן; וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה. ולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי.
ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן.
אף על גב דתלמודא שרי אורז, זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי', וגם זה הטעם פירש רבינו סעדיה גאון גבי דין יולדת שחילק בין דורות הראשונים לדורות אחרונים, ואפילו ליתנם במים רותחין מתחלה יש לאסור דילמא אתי לאחלופי לתתן במים קרים.
החלק המוכר יותר בדברי רבנו פרץ הם הטעמים שהוא מציע למנהג, בחלק האחרון של הדברים. הטעמים, אחרי המורכבות שבהם, מתבססים על 'אתי לאחלופי' – החשש שיחליפו האנשים בין הקטניות, תבשליהן ופתן, ובין מיני הדגן שנאסרו בתלמוד ושחייבים על חימוצם כרת.
אבל מה שממעטים לשים לב אליו הוא הרישא של דבריו, המתארים את המנהג כפי שהיה לפני 'התערבותו' של רבנו פרץ, ואת הסיבות ששלן הוא טורח להציע טעמים – מורכבים ובעייתיים משהו, כפי שניכר מאורך ההסבר שלהם – למנהג.
ראשית, ברור מדבריו שמדובר באיסור ישן, המקובל על (חלק מ)חכמי אשכנז. ראשית הוא כותב כך בתחילה: 'רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאכלם בפסח כלל'. בהמשך רבנו פרץ אף מעיד כבדרך אגב שזהו מנהג עתיק למיטב הבנתו ('נוהגים בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים'). זו נקודת המוצא. קיים כבר מנהג, וטעמו אינו ידוע, וכעת השאלה היא האם הוא מחייב ומה טעמו.
הסיבה לדחות את המנהג היא, לפי רבנו פרץ, העובדה שהתלמוד הגדיר במפורש, שרק חמשת המינים מחמיצים. את הטענה הזו הוא מביא בשם רבי יחיאל מפאריס, מי שהיה רבו של רבו ר' יצחק מקורביל, וכנראה מכאן גם רבו שלו. ובכן ר' יחיאל היה אוכל את הפול בפסח, כי אפילו ביחס לאורז, שלגביו יש דעה בתלמוד שהוא מחמיץ – דעת ר' יוחנן בן נורי – כבר נפסק חד משמעית (פסחים קיד, בדברי רב הונא) שאין חוששים ושמותר להשתמש בו בפסח.
במלים אחרות: ר' יחיאל מפאריס הכיר את המנהג, והבין אותו כמנהג שנובע מדעה לפיה גם קטניות ששהו במים נעשות חמץ. הדבר ניכר מהעובדה שהוא דוחה את המנהג לא באמירה ש'אין מה לחשוש מערבוב או החלפה' אלא באמירה שהגמרא התירה אפילו את האורז, שיש לגביו דעה תנאית חשובה לפיה הוא מחמיץ. קל וחומר, חששות לגבי זרעונים אחרים שהגמרא לא הזכירה (אם כי אכן הוזכרו בדברי ר' יוחנן בן נורי גם קרמית ודברים אחרים, גם אם לא לעניין פסח ואכמ"ל), אין שום סיבה להיזהר בהם.
מה שמפריע לרבנו פרץ בגישת ר' יחיאל היא קיומו של המנהג. "קשה מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים", הוא כותב, וממשיך וטוען "דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין".
זו פיסקה חשובה ביותר. מדברי ר"פ ברור, שההנמקה המקובלת למנהג היתה משום חימוץ – כלומר שגם קטניות מחמיצות, וכפי שדחה רבנו פרץ. אבל הוא לא מוכן לקבל את ההנמקה הזו, כי היא לא סבירה לאור העובדה שהתלמוד אומר בצורה כה מפורשת שהדבר מותר.
רק בשל כך הוא מתחיל לחפש טעמים אחרים, מתוך מוטיבציה של להעניק תשתית מחודשת, אלטרנטיבית, למנהג: " ולכך נראה לקיים המנהג", כלומר לההמשיך ולהעניק לו תוקף, "ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו" כפי שהבין את המנהג ר' יחיאל מפאריס, וכפי שכנראה הבינו כולם עד עתה, "כי טעות הוא לומר כן, אלא מטעם גזירה" שכעת הוא מתחיל לבאר את טעמיה, אותה גזירה שמטרידה מאז את כל השיח ההלכתי באשכנז.
כנראה שרבנו פרץ סבר שזה היה הטעם שבשלו גזרו חכמים הקדמונים על הקטניות, אך הוא בעצמו יודע שאין זו אלא השערה. ככל הנראה רבנו פרת לא העלה בדעתו שתי אפשרויות אחרות – שכנראה רבו ר' יחיאל סבר כאחת מהן – האפשרות שהמנהג הוא טעות מעיקרו, כפי שכתבו כמה ראשונים אחרים, או האפשרות שהמנהג משמר מסורות הלכתיות שקדמו לפסיקת התלמוד הבבלי או שהתקיימו במקביל לו, ואכן סברו שיש עוד זרעונים שמחמיצים מלבד חמשת מיני דגן.
מה אנו לומדים מכל זה?
שאיסור הקטניות הוא מנהג קדום, ותוקפו נובע מאמון במייסדיו העלומים. האיסור הזה התייחס לקטניות כמו חמץ, ולא כמשהו ש'אתי לאחלופי', אבל הצורך לאזן בין המסורת הזו ובין ההלכה הפשוטה והחד משמעית המתירה כל זרעונים שאינם חמשת מיני דגן הביאו למבנה המורכב של 'שתי רמות' באיסור חמץ, האחת איסור ממש והאחרת גזירה שטעמיה שנויים במחלוקת ושפרטיה אינם ברורים וכנראה לעולם לא יוכלו להתברר כראוי.
