בתגובה ל"בלתי ניתנת לערעור" מאת שמואל אלירז גיליון פרשת תזריע מצורע
השוואה אומללה
מקריאת תגובתו של הרב שמואל אלירז לדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הבנתי שהכותב בא לחלוק על האמירה שאין לנו ביטחון בגאולה, ובמעשינו אנו יכולים לגרום לנסיגה. וכבר משתוקק אני לשמוע האם הכותב יביא ראיות מקוריות שטרם שמענו עליהן כנגד הדברים. האם יוכיח שגם אם לא נעשה את המוטל עלינו הקב"ה לא יתחשב בכך והגאולה בוא תבוא, ואולי לפחות יביא בפנינו כמה ציטוטים שמעוררים תהייה ומחשבה בעניין.
אך במקום זאת כותב הרב אלירז: "כמחנך תלמידי כיתה י"ב בישיבה תיכונית, עמדתי לא אחת מול חששות שהביעו תלמידי על כך 'שהכול מתפרק'. תחושת אין אונים". שכח הרב אלירז מה שאמר אך לפני כמה מילים, שהרב רבינוביץ' הוא "פוסק חשוב וגדול בתורה", מה שמצריך לפחות לעיין בדבריו בכובד ראש, והשווה את דבריו לטענות תלמידיו בכיתה י"ב. אינני מזלזל חלילה בתלמידיו, ואני בטוח שיש להם טענות ושאלות טובות, אבל היכן ראה מחנכם בדברי הרב רבינוביץ' תחושת חוסר אונים, או טענה שהגלגל סובב אחורה? יש הבדל ניכר בין טענה שהוא סובב אחורה, לבין טענה שהוא יכול לסוב אחור!
בניגוד לרב אלירז, הרב רבינוביץ' אינו מתיימר לומר שהוא יודע לאן סובב הגלגל. מה שקרה לו לרב אלירז הוא שמבלי להעמיק בדברים, וללא שיקול דעת ומתינות, כפי שנדרש כאשר באים לחלוק על דברים שכותב אדם גדול, הוא השווה בין טענות שהוא רגיל לשמוע מתלמידיו למה שקרא ולצערי לא הבין.
ולמרות כל זאת לא הייתי מתיישב לכתוב את התגובה הזו לולי המשפט האומלל שנכתב בהמשך: "נכון שאין לנו מושג כמה שנים יעברו עד שיתברר סופית לתלמידיי ולרב רבינוביץ' שאנו בגאולה ללא דרך חזרה". אפילו היו כל דבריו נכונים וברורים, אפילו סבור הייתי שכל טענותיו מוכחות ואכן טעה הרב רבינוביץ', הייתי כותב את התגובה הזו בשל משפט אומלל זה. הייתי כותב שאמנם צודק הוא בטענתו, אבל גם נימוס וכבוד הם חלק חשוב במלחמתה של תורה. על אחת כמה וכמה כשהוא כלל לא הבין את הטענה העיקרית, ושמע את קולות תלמידיו מהדהדים אליו מדפי העיתון.
יש הבדל גדול בין דברי הרב רבינוביץ' ובין הטענה הרווחת, והמשותפת לחרדים מצד אחד ולחלק מהציבור הדתי לאומי, מצד שני. אלו ואלו סבורים שכאשר התוצאה של התהליך אינה תואמת את מה שהם היו מצפים לו, נמצאת ההוכחה שאיננו בתהליך של גאולה. מי שיקרא היטב את דברי הרב רבינוביץ' לא ימצא בהם טענות מסוג זה כלל וכלל.
כך כתב הוא: "האם מדינת ישראל היא ההתגשמות המיוחלת של חזון הנביאים? בוודאי רק נביא יוכל לדעת זאת. האם פעמי המשיח נשמעים על ההרים? מי מאיתנו מתיימר לזהות את הסימנים?!". יכול הקורא השטחי לחשוב שכאן טמונה הטענה החרדית המוכרת. אבל יש לשים לב שלא נאמרה כאן כל טענה נגד מה שקורה במדינה. אין הרב רבינוביץ' מצר כאן על כך שלא כל תושבי המדינה מקיימים את התורה והמצוות, או שאין המדינה כפי שהוא היה מצפה שהיא תהיה. הדגש כאן הוא רק על כך שאין לנו נביא שיאשר את התחושות. צריך לקוות ובעיקר לפעול בשום שכל בתקווה שהגאולה בוא תבוא, אך כמו בכל דבר, אף הגאולה תלויה במעשינו – יכולים אנו לקדמה וחלילה יכולים להסיגה.
החשש העיקרי של הרב רבינוביץ' הוא שהנחת העבודה שהגאולה אינה יכולה לסגת תגרום לשיקול דעת מוטעה, לזחיחות וחלילה לטעויות חמורות. הנטייה לתלות את יהבנו על הקב"ה, ולהמעיט בחשיבות של מה שאנו עושים, אינה קשורה רק לשאלת הגאולה אלא לתפיסה המחשבתית הכוללת. אמירות המזלזלות במה שאנו בוחרים לעשות, כי ממילא מה שהקב"ה ירצה זה מה שיקרה, אינן נדירות במחוזותינו. עד כדי כך שרבים רבים סבורים שמה שגוזר ה' אינו תלוי במעשינו כלל, וההשתדלות שלנו אינה מעלה ואינה מורידה ורק נדרשת כתנאי שרירותי.
תלמידיו של הרב רבינוביץ' רגילים לשמוע ממנו על החשיבות העצומה של תחושת האחריות שעל כל אדם לחוש באשר לגורלו, וכמובן שעל כל חברה וכל מדינה לחוש באשר לגורלן. דומני שאם היה הרב אלירז נחפז קצת פחות, וטורח להתקשר אל הרב רבינוביץ', היה שומע את ההסבר באוזניו והייתה נמנעת ממנו טעות חמורה זו.
צבי שמשוני
הרב צבי שמשוני הוא ר”מ בישיבת ההסדר “ברכת משה” במעלה אדומים
———————-
בתגובה ל"לא רוצים להתמודד" מאת יואב שורק, גיליון פרשת ויקרא
בירור בבית המדרש
יואב שורק טוען על הרב טאו ועל הר המור הן ב"דרך ארץ" והן ב"תורה". אנסה להשיב על טענותיו בכמה הערות. לדבריו, סירובם של רבני הר המור להשתתף בפאנלים ובבמות אחרות "שבהן מתקיים שיח פתוח" הוא התנשאות. אולם ההסבר הוא אחר לגמרי. הגמרא (מועד קטן טז, א) אומרת: "גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? 'חמוקי ירכייך כמו חלאים' – מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר". לא התנשאות כלפי דעות אחרות יש כאן, אלא ענווה ויראה כלפי התורה וכלפי מושאי הדיון – הדור ותהליך התחייה, ומתוך כך תפיסה שהתורה בכלל, ותורת הגאולה בפרט, צריכות להתברר בבית המדרש בעמלה של תורה ובצורה שיטתית, ולא "בשוק" – בהרצאה בפאנל או במאמר בעיתון שאינם מלווים בלימוד רציף ושיטתי. מי שרוצה לאמץ מבט של תורה צריך להתייגע וללמוד מפי סופרים ומפי ספרים, ולא מפי עיתונים או פאנלים.
עוד הוא טוען כי המשפט "אתה יכול לחשוב אחרת, אבל אז אתה לא תלמיד שלי", שלטענתו נאמר על־ידי רבני הר המור פעם אחר פעם, מבטא התנשאות וכוחנות. אך באמת המשפט המדובר אינו שגור כלל בפי רבני הר המור, ונאמר במקרים ספציפיים מאוד (אני מכיר רק אחד). הרב טאו נזהר בצורה מופלגת מלכפות דעתו על אחרים, וכך הוא נזהר שלא לבקש דבר – גם בנושאים לאומיים קריטיים – ממי שיעשה זאת לא מתוך רצון אלא רק מיראת כבוד כלפיו.
יחד עם זאת, הרב טאו נזהר מאוד בהעברת תורתו בצורה מדויקת, ולכן היה מקרה של תלמיד חכם שנחשב כמייצג את דעתו ושיטתו של הרב טאו, ובבירור עמו אכן נאמרו דברים שכאלו. כי באמת יכול תלמיד חכם מרביץ תורה ומרבה פעלים בישראל להיות אהוב מאוד על הרב טאו גם בלי להיות תלמיד שלו, אך אם אינו מקבל את שיטתו בדברים עקרוניים – אין הוא יכול להופיע ברבים כמייצג אותו. איזו התנשאות או כוחנות יש כאן?
עוד הוא טוען שהרב טאו "בכל עת עלול פתאום להוקיע רב כזה או אחר ש'סטה' לדעתו מן הדרך, בדברים חריפים להחריד" וזו כבר הוצאת שם רע. מלבד מקרה אחד (בפרשת "המחתרת היהודית" לפני למעלה משלושים שנה) הרב טאו מעולם לא הוקיע שום רב. התנגדות חריפה ועניינית לדרכים מסוימות, לשיטות, לתנועות – כן. הוקעה של רב ש"סטה מן הדרך" – לא היה ולא נברא. אתם מוזמנים לחפש ולהיווכח. זוהי רק דוגמה לכך שחלק ניכר מהאווירה סביב התנהלותה של הר המור נובע מ"ניפוח" לא קטן של עיתונאים ושאר אנשים.
יואב מציין כי הקביעה שהרב טאו "שינה כיוון" נתחדשה לו בידי "בני סמכא המכירים את משנת הרב טאו בצורה שאין טובה ממנה". אינני יודע על מי מדובר, אך מוזר שגדולי תלמידיו של הרב טאו, ובראשם הרב עודד וולנסקי, שעוד הרב צבי יהודה העיד על עמקנותו, והוא רבם של קציני צבא ואנשי התיישבות רבים, לא שמו לב שהוא "שינה כיוון", ואותם "בני סמכא" עלומי שם מבינים אותו יותר.
הסוגיות שמעלה יואב בדברי הרב טאו עמוקות מכדי לעסוק בהן במסגרת זו, אך על טענה אחת אי אפשר שלא להגיב: יואב טוען ש"במשך שנות דור הבין הרב טאו את הישראליות החילונית, לפחות בצדדיה האידיאליסטיים, כמבטאת כוח נסתר ופנימי של קודש. לאחרונה הוא הסיק שהיא אינה מבטאת זאת". אינני יודע מה כוונתו במונח "הישראליות החילונית". במגמות החילוניות עצמן הרב טאו, וגם הרב קוק והרב צבי יהודה, לא ראו מעולם קדושה, אלא להיפך: "מחשבות איומות שיכולות להמית עם חי, וקל וחומר שלא להחיות עם מת" (מאמרי הראי"ה, עמ' 298); כוח נסתר ופנימי של קודש הם ראו בנטייה הלאומית על כל הופעותיה.
מוזר מאוד לטעון שראייה זו השתנתה כנגד מי שמיד אחרי ההתנתקות, כשחלקים ניכרים בציונות הדתית היו "ברוגז" עם המדינה – דחף את תלמידיו לקום וליישב חבלי ארץ חדשים (בחלוצה ובלכיש) בשיתוף מלא עם המדינה ומוסדותיה ועם המועצות האזוריות ה"חילוניות"; על מי שעד היום קציני צבא רבים מתמלאים עוז ומסירות מפיו ומפי תלמידיו. על היחיד שהעמיד אחרי ההתנתקות משנה שיטתית ומקיפה להתמודדות עם המשברים העוברים על הציונות (בספרים "לאמונת עתנו" חלק ח' ו"נשמה לעם עליה").
ולסיום, אמליץ למי שמתעניין בשיטתו השלמה והאחדותית של הרב טאו ללמוד את דבריו ישירות בלי תיווך – בספרי "לאמונת עתנו" (11 חלקים) או בחוברות היוצאות על ידי "שירת ישראל".
עמיחי אליאש
הרב עמיחי אליאש מלמד בישיבה לצעירים במעלה חבר
——-
בתגובה ל"כיפה סרוגה היא לא הכשר" מאת אלימלך קליין, גיליון פרשת תזריע מצורע
בין הר המור להר עציון | עמיחי גורדין
אם הייתה בינינו הקשבה הדדית הייתם מגלים פנים אחרות אצל אותם רבנים שאתם חושדים בהם בחוסר מחויבות להלכה. על ארבע גישות ביחסים שבין הקודש לחול
עשר שנים ישבתי בפני מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין הריני כפרת משכבו, וגמעתי בצמא את דבריו. אהבתי את רבי אהבת נפש. ראיתי מולי דמות המשלבת צדיקות ואמת עם תורה וגדולה. יראתי מפני רבי. יראתי מפני רבי יותר משיראתי מפני רוזנים ושרים.
שליטתו המוחלטת של הרב במכמני התורה ורזיה, חשיבתו המסודרת והאנליטית והרצינות והיסודיות של הרב היו תופעה מופלאה שהאירה את פני המזרח. עוצמתו של רבנו עמדה לו, והוא זכה להעמיד מאות תלמידי חכמים וראשי ישיבות.
שיחות רבות זכיתי לנהל עם הרב. רובן בענייני הלימוד, מיעוטן בענייני השעה. ובכל זאת מכל השיחות צצה לנגד עיניי שיחת חולין אחת שניהלתי עם הרב בחדר האוכל של הישיבה. שאלתי אז את הרב על עלייתו ארצה והוא סיפר לי בצער עמוק על התגובות הצוננות שקיבל אז מהסביבה.
קולו של הרב היה סדוק ועצוב, אבל הוא לא רמז על הבאות. בהמשך סיפר הרב על מסיבת הסיום שהייתה צריכה להיערך בישיבה-אוניברסיטה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. "כשהתחילה המלחמה", סיפר הרב, "ניגשתי להנהלה ואמרתי להם שאיננו יכולים לחגוג כאן באמריקה, בזמן שהחיילים שלנו נהרגים במלחמה בארץ ישראל".
הרב נעצר ושתק. "הם סירבו". דמעות החלו לזרום מעיניו והן התגברו והפכו לנחל. "איך אפשר לשמוח כשחיילים שלנו נהרגים", זעק באוזניי הרב, יובל שנים אחרי אותו אירוע. הייתי בהלם. עשרות שנים אחרי והרב עדיין נרגש כולו ומזועזע מהצער על חיילים שלא הכיר ולא ידע מכיוון שגדל כל כך רחוק מכאן.
זאת דמותו של רבי. גאון בתורה, רציני ויסודי, ירא שמים ואוהב את הבריות אהבה גדולה.
התגובה לדבריו של ר' אלימלך קליין המובאת להלן נכתבה לפני פטירתו של מו"ר ובזווית זאת יש לקרוא אותם. מורי סלד מן המחלוקות והשתדל כל חייו לכבד את החולקים עליו. הרב ליכטנשטיין היה מקפיד לשנות קודם את דברי החולקים עליו ורק אז את דבריו. אני מתפלל לבורא העולם שהצלחתי בדברים שיבואו להלן לדבוק ולו במעט בדרכו של מורי ורבי הגדול. אני מקווה שהדברים יביאו לקירוב לבבות ולא חלילה לזלזול, לטינה ולמדון.
האם בצד ספרי שיעוריו על הש"ס לומדים בהר המור גם את ספרי הגותו המחשבתית?
הרב אהרן ליכטנשטיין
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90
*
לא בשמחה ולא בחדווה מגיב אני לדבריו של ר' אלימלך קליין. לא בשמחה אלא ביראה. יראה בשל הערכתי הרבה לבית המדרש שבו לומד ר' אלימלך. יראה כיוון שעם ישראל זקוק לבתי מדרש המפרים זה את זה ולא מצרים זה את זה. אבל מעל לכול, יראה בשל ההכרה בתרומה העצומה של ישיבת הר המור לציבור הדתי לאומי בפרט, ולחברה הישראלית בכלל.
דווקא משום שההר שעליו קבעתי את מושבי הוא הר עציון ולא הר המור; דווקא משום שאת התורה שלמדתי חב אני לרבותיי הגדולים, מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין הי"ו והרב יהודה עמיטל ז"ל; דווקא משום כל זאת, ברור לי שבית המדרש של הר המור צריך להיות משמעותי בחברה הדתית לאומית. העוצמה, הלהט והקדושה שיוצאים מבית מדרש זה צריכים להקרין על כולנו. לישיבת הר המור יש תפקיד חשוב מאוד בדורנו.
ולמרות כל זאת, כמה אומללה ושגויה קביעתו של הר"א קליין בדבר "ניצנים של חוסר מחויבות להלכה שבאים לידי ביטוי אף על ידי רבנים חשובים". סתם הר"א קליין ולא פירש מיהם אותם "רבנים חשובים" המגלים ניצני חוסר מחויבות להלכה. סתם, והניח על השולחן קביעה קשה ונוראית שאין בה לא שם ולא כתובת ולכן גם אי אפשר להזימה או להכחישה.
עם זאת, דברי הר־המור עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. כיוון שמכיר אני את הרבנים שבהם נאבקים רבני ישיבת הר המור ושאת ספריהם הם מחרימים, עלי לקבוע בוודאות כי לא מיניה ולא מקצתיה. אותם רבנים שמהם חושש הר"א קליין מחויבים לכל תג ותג בתורת משה. צר לי מאוד, ידידי, אך מחויבותם של אותם רבנים להלכה ולקב"ה לא נופלת ממחויבותם של רבותיך.
מחויבים לכל תג
הר"א קליין הזכיר בצדק רב את הכבוד שנוהגים בישיבת הר המור בבתי מדרש אחרים. בהר המור לומדים הן את ספרי ר' אלחנן וסרמן, שהטיח דברים קשים עד מאוד בראי"ה קוק, הן את ספרי הרב עובדיה והן את ספריו של מו"ר הרב ליכטנשטיין. כבוד והערכה לתורה הלמדנית של בתי מדרש אחרים הם חשובים מאוד. חשובים מאוד אך לא מספיקים. השאלה אינה רק האם לומדים את התורה הלמדנית של בתי מדרש אחרים אלא גם האם לומדים ומתעמתים בנושאים שבהם חלוקים בתי המדרש. האם בצד ספרי שיעורי הר"א ליכטנשטיין על הש"ס לומדים בהר המור גם את ספרי הגותו המחשבתית? האם בצד הערכה לרבנים החושבים אחרת יש הערכה וכבוד גם לדעות שלהם?
פעמים רבות פקדו רבנים שונים את בית המדרש של ישיבתנו. רבנים שונים מאוד מבתי מדרש מגוונים ומנוגדים. ניסינו פעמים לא מעטות להזמין אלינו רבנים מישיבת הר המור. למרבה הצער, לא הצלחנו. פעם אף התקשר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין לאחד מראשי ישיבת הר המור בבקשה והצעה לקיים יום לימוד משותף, בתכנים שיהיו מוסכמים על כולם. לא עלתה בידו.
אף יודע אני, לצערי, על מקרים שבהם ניסו לדבר עם רבני הר המור בענייני מחלוקות וחרמות שעל הפרק אך הטלפון מהצד השני לא הורם. אני מניח שאם הייתה בינינו הקשבה הדדית הייתם מגלים פנים אחרות אצל אותם רבנים שאתם חושדים בהם בחוסר מחויבות להלכה. אני מניח שאם הייתם מכירים אותם בצורה עמוקה יותר, הייתם מבינים בצורה מדויקת יותר את דבריהם. קשה לי להאמין שהייתם מגיעים למסקנות כה קשות אם הייתם שומעים את הדברים על פה ולא רק בכתב.
מסכים אני איתך מאוד, ר' אלימלך, על כך שאין זאת הבמה המתאימה לדיונים מעין אלו. טוב היה לעולם התורה ולציבור אילו דיון זה היה מנוהל בבתי המדרש. טוב היה לכולם אם לא הייתה ננעלת הדלת.
ערך עצמאי בפיתוח העולם
לעניות דעתי (ואדגיש כי איני מייצג את ישיבת הר עציון אלא אך ורק את עצמי), אחד השורשים של המחלוקות בין בתי המדרש שלנו קשור ליחס המדויק שבין הקודש לבין החול.
בחברה החרדית אין עוד מלבד הקודש. הקודש הוא הדבר החשוב היחיד בחיים. אין חשיבות לא לצבא, לא להתיישבות ולא לשאר ענייני חולין. החול חשוב רק במידה שהוא משרת את הקודש. עובדים כדי שנוכל ללמוד תורה. לומדים לימודי חול כדי שישרתו אותנו בלימוד הגמרא. הא ותו לא.
ישנה גם קיצוניות הפוכה. קיצוניות שנמצאת לצערנו בתוך הציבור שלנו, וטוענת שהכול חשוב. גם הקודש חשוב וגם החול חשוב. דעה זו שאינה מבדילה בין החול לבין הקודש מוטעית ומסוכנת. התורה לא עומדת באותו מישור עם כל דבר אחר בעולם. "וכל חפציך לא ישוו בה".
כאן מגיעה גישה שלישית. גישה שלמיטב הבנתי אתם אוחזים בה. החול אכן חשוב אבל רק במידה שהוא הופך להיות קודש. אין מקום לחול שאינו קדוש. גישה זו נותנת מקום לעולם החול בתנאים מאוד מדויקים שבהם החול הינו בעל משמעות וקדושה. הצבא חשוב כיוון שהוא יסוד מלכות ה' בעולם. ההתיישבות חשובה כי היא בניין ארץ ישראל וכן הלאה.
בצד גישה זו, המאפיינת להבנתי הקטנה את בית המדרש של הר המור, קיימת גם גישה רביעית, המאפיינת את בית המדרש של ישיבת הר עציון. בסיס לגישה זאת ניתן למצוא בדברי הרב קוק באורות התורה. הרב קוק דן בשאלה מדוע המשנה במסכת אבות קובעת כי המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה נחשב כמתחייב בנפשו. מדוע כה נורא להפסיק ולהתבונן במעשי הבריאה? הרי כשהאדם מסתכל באילן הוא מתפעם ממעשיו של הבורא?
על כך עונה הרב קוק (ט, ז): "כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת". החול יפה וטוב הוא, יש בו ערך מצד עצמו. אבל התורה והקודש גבוהים הם עשרות מונים מן החול.
הגישה הרביעית מניחה שיש ערך עצמאי בפיתוח העולם, "כל פעל ה' למענהו". יש ערך עצמאי בלימודי חול. יש ערך עצמאי בהנאה ממעשיו של בורא כל העולמות.
אנחנו מפתחים תוכנות מחשב גם כדי להשתמש בהן בפרויקט השו"ת, וגם כדי להשתמש בהן בעולם החול. אנחנו לומדים היסטוריה גם כדי להבין יותר טוב את הגמרא, וגם כי יש בכך ערך מצד עצם הלימוד. אנחנו מטיילים גם כדי להתרענן, וגם כדי ליהנות ממעשי הבורא.
אנחנו שואפים להקים כאן חברת מופת. ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אנו חולמים על אומה שומרת תורה ומצוות המתנהלת בצורה נורמלית, ומהווה חברת מופת ערכית ומוסרית. אנו מנסים ליהנות גם מהקדושה החמורה של התורה וגם מהקדושה הקלה יותר של החול. אנו רוצים אומה המשלבת קודש וחול.
אנחנו מחויבים גם לתורה וגם למוסר ודרך ארץ. אנו מחויבים לציווי הא־ל ואנו מחויבים גם להידמות לא־ל, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום…". אנחנו עוזרים לעני גם כי זאת מצווה וגם כי זה מעשה טוב מצד עצמו. אנו מבינים שאסור לעשות מעשים רעים גם כיוון שהם בעצמותם רעים. ה' הרג את ער ואונן כיוון שעשו מעשים רעים ולא מפני שהמרו ציווי שבו הצטוו.
ביום הנורא שבו יתנגש ציווי הבורא עם המוסר נלך כמובן בדרכו של אברהם אבינו בפרשת העקדה, ונקיים בלי למצמץ את ציווי הבורא. אבל עד אז אנו מנסים לאחוז בזה ובזה.
אנו מודעים לקושי העצום בחינוך בנינו לכך שהכול חשוב, אבל התורה חשובה פי מיליון. זה קשה ומורכב, אבל אנחנו מאמינים בדרך זאת. אנו גם רואים שאפשר להצליח בה.
עליונות התורה
במובן מסוים מחלוקת זו האם החול שואב את כוחו מהקודש או שיש לו ערך עצמאי מהדהדת מתוך מחלוקת עתיקה בין שמאי להלל. שמאי קידש את ימי החול מקדושת השבת, ועל כן אכל בימות החול רק שאריות מהאוכל של השבת. הלל, לעומת זאת, לא פקפק בעליונות קדושת השבת על החול אך קיים בעצמו "ברוך ה' יום יום", ונתן ערך ליום החול מצד עצמו. יום החול חשוב מצד עצמו ולא רק משום השבת.
הבדלי תפיסה זו, ר' אלימלך ידידי, יכולים להסביר את דברי אותם רבנים חשובים שמהם אתה חושש. העובדה שהם נותנים ערך עצמאי למוסר ולחכמה לא פוגעת בכהוא זה בעליונות המוחלטת של התורה ובציות המלא והמושלם להלכותיה ודקדוקיה. #
לגיטימציה לדעות מסוכנות / אלימלך קליין משיב:
ה
רב גורדין התייחס למאמרי בצורה רצינית ומכבדת. מחמת קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לכל הטענות שהעלה, ואסתפק בחלק מהן.
אתחיל מהסוף – הרב גורדין מנסה לתאר את ההבדל העקרוני בין שיטת הר עציון לשיטת הר המור בהתייחסות לעולם החול. לדבריו בעוד ב"גוש" מייחסים לחול ערך עצמי, הרי שלפי הר המור אין חשיבות לחול כשלעצמו אלא רק כאמצעי לתחולת הקדושה. אנסה לתקן: הר המור (עוד לפני שהייתה הר המור) הייתה הראשונה לתת אמון בעולם החול. הבסיס האידיאולוגי להקמת המכינות שסימנו את המפנה בהתייחסות לעולם החול כאידיאל היה התורה שנלמדה בבית מדרש זה. מי שיעיין לעומק בכרכים הראשונים של ספרי "לאמונת עתנו" ימצא שם את כל היסודות השגורים כיום בפי כל בוגר בני עקיבא – הטוב שבכל תנועה פוליטית, הבנת החילוניות כמרידה בשטחיות ועוד.
אולם בהר המור מאמינים שהאמון בעולם החול מותנה בהבחנה ברורה מאוד מה הוא קודש ואיך צריך להתייחס אליו. אילולא זאת, האמון בחול יכול בקלות להפוך להשלמה עם שטחיות, קטנות וחולשה. בהר המור העיסוק העיקרי הוא בקודש – כיצד תופיע "הקדושה החמורה המקורית" (כפי שציטט הרב גורדין מהרב קוק) בטהרתה. רק כאשר כך יהיה, יוכל החול – "הקדושה הקלה המועתקת" מן הקודש – לתפוס את מקומו הראוי.
"ניצנים של חוסר מחויבות להלכה" אני מוצא ברשימה של פסקי הלכה שפורסמו על ידי רבנים מפורסמים בבמות שונות: היתר הפקעת קידושין לסרבני גט (אם הדבר כה פשוט מדוע נלחם הרי"ד סולובייצ'יק בכזו חריפות נגד הרב פרופ' עמנואל רקמן, הראשון שניסח הסכם קדם נישואין?); היתר הבאת ילדים לעולם על־ידי רווקה מבוגרת מתרומת זרע מ"טעמים הומניים", שמשמעותו הרס כל מושג המשפחה (נגד דעת גדולי ישראל כולל הרב אהרן ליכטנשטיין); חופה "שוויונית" הכוללת ברכות בחופה על ידי נשים; עליית בת מצווה לתורה; קיצור שבעה נקיים; היתר לפילגש בימינו (כלומר: חיי אישות ללא נישואין); ויתור על בלניות במקווה; היתר שירת נשים בציבור; אמצעי מניעה לזוגות צעירים ללא הבחנה; גיור המוני ללא קבלת מצוות; כשרות למסעדות מחללות שבת ועוד.
לגבי רבים מפסקים אלו, כמו גם תופעות נוספות כדוגמת מיזם 929 המשתמש לצורך הנגשת התנ"ך אפילו בפורנוגרפיה, הדיון אינו "בין הר עציון להר המור" – רבני הר עציון יכולים למצוא את עצמם באותו צד של המתרס עם רבני הר המור. אלא שהגישה השונה של הר עציון היא שאִפשרה אותם.
בהר המור סבורים כי שורשן של תופעות אלו הוא אי הקפדה על יחס נכון בין הפנים והחוץ, בין הקודש והחול, בין מה שבתוך בית המדרש ובין מה שחוצה לו, טשטוש גבולות ומדרגות שבין כוחות חשובים ומהותיים הגורם להרס הכול. כשכל זה בא לידי ביטוי בשימוש במקרי קיצון הלכתיים והוראתם לרבים כדרך של לכתחילה – אי אפשר להשלים עם זה. כאשר רבנים ההולכים בדרך זאת צועדים על הגדר, תלמידיהם כבר יחצו אותה.
"בשעת המפזרים כנס"; כדי להתמודד עם תופעות כאלו יש הכרח להתכנס לתוך כותלי בית המדרש. יש צורך להעמיד את הקודש כיסוד המוחלט. כשבישיבת הר עציון נותנים במה לחלק מבעלי דעות אלו ואף לא מוחים כנגדם – הרי זה כנתינת לגיטימציה. על כן רבני הר המור מבחינים את עצמם ממקום זה, לא מתוך ביטול הקודש והתורה שקיימים שם אלא מתוך חשש מן הגישה המסוכנת שמוצאת שם בית.
"עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור".
*
הרב עמיחי גורדין הוא ר"מ בישיבת הר עציון וראש תוכנית צורים, להכשרת מורים מובילים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015
