מדינת ישראל מאיימת בעצם קיומה על המערב הרואה בלאומיות את שורש הרע. מכאן הדה־לגיטימציה של ישראל, שאינה אלא גלגול מאוחר של השנאה הנוצרית ליהדות
האנטישמיות לא נעלמה מעולם. היא פושטת צורות ישנות ולובשת חדשות, אבל המהות נותרה זהה לאורך כל ההיסטוריה. בדורנו לובשת האנטישמיות כמה צורות, כשאחת מהן היא הדה־לגיטימציה של מדינת ישראל במערב. לאנטישמיות פוסט־מודרנית זו מניעים רבים; אחד מהם הוא כנראה תהליך הגלובליזציה, על תומכיה ומחולליה מחד, ומתנגדיה והנאבקים בה – שגם הם חלק מהתופעה, בהתארגנותם, בדרכי פעולתם והיקפן, ובמובן מסוים גם בהשקפת עולמם – מאידך.
את המפתח לקשר בין הגלובליזציה לבין הדה לגיטימציה של מדינת ישראל מצאתי במאמרו של אמנון לורד ("מבט מהר הקסמים", יומן, ב' באייר תשע"ג): "ישראל היא היום אחת המדינות הבודדות שמגלמות ברוחן, במהותן, ברעיון הלאומי, את עצם הרעיון של המדינה. ולכן היא מותקפת ללא הפסק במישורים רבים… בעיקר בגלל היותה מגלמת קלסית של רעיון המדינה". לורד לקח את התובנה הזו לכיוון מסוים, לעוצמתם של התאגידים הבינלאומיים, אך יש להבינה, גם ובעיקר, כשלעצמה.
מברכה לקללה
העולם המערבי־נוצרי אימץ לעצמו לפחות שני רעיונות עבריים מרכזיים. הראשון הוא האמונה בא־ל אחד. אבל האימוץ הזה היה ולא יכול היה להיות אלא חיקוי בלבד. "הדתיות" שנטלה לעצמה הנצרות הוצאה כליל מהקשרה. במקור העברי־ישראלי, אותה דתיות מהווה רק פן אחד של הרעיון הא־לוהי, כפי שמסביר הרב קוק ("למהלך האידיאות בישראל", אורות, עמ' קב). אך כשמוציאים אותה ממכלול זה ועוד מעוותים אותה, היא מדכאת את החיים במקום להפריחם. דורות של נצרות גרמו לעמי אירופה לפתח תרבות של קיבעון, דיכוי רוח האדם ושנאת החיים. אימוץ זה גם הועיל להם כמובן, אבל בסופו של דבר הם הקיאו את "הדתיות" הזו והשתחררו ממנה, דבר שהועיל להם עוד יותר.
במקום הנצרות הופיע באירופה הרעיון הלאומי של עם ומדינת לאום. גם רעיון זה נלקח מתוך האתוס העברי הקדום, אלא שעובדה זו פחות ידועה. על כך ששורשי הרעיון הלאומי האירופי נעוצים באתוס העברי, שאותו הכירו האירופים היטב מן התנ"ך, ושהדגם העברי עמד לנגד עיניהם בבואם לייסד את אומותיהם, עומדים שני הוגים בתקופתנו. הראשון הוא ההיסטוריון הבריטי אדריאן הייסטינגס בספרו המפורסם: "בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום" (בעברית, הוצאת שלם, 2008). בעקבותיו הולך החוקר הישראלי הצעיר ד"ר אסף מלאך, שמביא בין יתר את דברי אוליבר קרומוול האנגלי לפני הפרלמנט שלו בשנות ה־50 של המאה ה־17: "אכן, קרואים אתם על ידי הא־ל, כמו שהייתה יהודה, לשלוט עמו ולמענו, וכפי שנאמר בישעיהו (מג, כא): 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'. המקבילה היחידה בעולם שאני מכיר למעשה הא־ל הגדול עמנו, זו הוצאת בני ישראל ממצרים והעברתם בישימון באותות ומופתים מרובים אל המנוחה והנחלה" ("וישן מפני חדש תוציאו", "סגולה", גיליון 11, ניסן תשע"א, אפריל 2011). מסתבר אפוא שלא רק הנוצרים ראו עצמם כ"ישראל החדש"; גם העמים המתחדשים באירופה ראו בעצמם וקראו לעצמם "ישראל החדש".
התעצמותה של ישראל כקושי פסיכולוגי למערב. חיילים בחברון
צילום: מרים צחי
אבל ממש כמו שאימוץ הרעיון הדתי העברי היה חלקי, חד ממדי, ובבחינת הוצאת היבט אחד מתוך המכלול, כך קרה, ובהכרח, גם באשר לרעיון העם, האומה והמדינה הלאומית. הרעיון הלאומי העברי איננו שלם בלא המכלול: תרבות, שפה, ארץ, אומה, מדינה (מלכות), דת, ובעיקר – עם בעל איכות ייחודית, שיועד מעצם בריאתו ומהותו להגשמת הרעיון הא־לוהי.
וכך, ממש כמו "הדתיות" הנוצרית שהפכה לקריקטורה של אמונה, הפכה גם הלאומיות האירופית מברכה במקור לקללה נוראה. כמו שחיקוי היהדות על ידי הנצרות, שראתה עצמה כ"ישראל החדש", הביא לשנאת המקור, מפחד זיהוי החיקוי ומבושתו, כך התרחש, כפי שמסביר אסף מלאך במאמריו, גם באשר לרעיון הלאומי. העמים האירופיים, שידעו היטב מיהו המקור לרעיונותיהם הלאומיים, פיתחו כלפיו, ומאותן סיבות, יחס של קנאה ושנאה. "ככל שהזיהוי של עם כעם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים" (הייסטינגס, שם, עמ' 223. מובא על ידי ד"ר אסף מלאך, שם). השיא היה כמובן בשואה, שאחד הגורמים העיקריים לה היה תחושת התסכול והקנאה של הלאומיות הגרמנית, הריקה מתוכן עצמי, בעם העברי.
ללאומיות האירופית, בניגוד למקור הישראלי, לא היה בסיס עצמי. "היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו… מפני שאין להקיבוץ חטיבה א־להית, שמגמה א־להית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל…" (הרב קוק, אורות, עמ' קמד). היחד של בני־העמים הוא יחד פונקציונלי, לא מהותי. אין לו תוכן עצמי עמוק ושורשי. "כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט, הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים על ידי הקיבוץ…" (שם, עמ' קנ). היחד הזה שימש את העמים האירופיים לשלב התפתחות מסוים ומיצה את עצמו. התפיסה השלטת היום באירופה קובעת שהלאומיות הזו "הומצאה" לצרכים היסטוריים, על ידי מעמדות מסוימים וכדומה (ראו ספרו המפורסם של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות").
מקור הרוע
העובדה שלא הייתה ללאומיות הזו תוכן פנימי חייבה לשם גיבושה ותחזוקתה אויב זמין ומאיים. אם כך הוא, הרי שמסתבר שלא רק שהרעיון הלאומי האירופי איננו מסוגל להכיל את "האחר" אלא הוא מחייב "אחר" – זר, שונה ומאיים – כדי להגדיר את עצמו ועל מנת לספק לעצמו משמעות. האנטישמיות המודרנית צמחה על רקע הרעיון הלאומי משום שהיהודי היה "האחר" האולטימטיבי, החלש וחסר הישע, שאותו היה קל ומשתלם לשנוא בלי לשלם מחיר. השנאה והאיבה ל"אחר" ולשונה הובילה גם לניגודים ולסכסוכים הלאומיים באירופה של אותה עת, ובשיאם למלחמות העולם.
"אביב העמים" של אמצע המאה ה־19, האופטימי כל־כך, התגלגל, אם כן, כעבור שני דורות בלבד – באיטליה, בספרד, בפולין, בהונגריה ועוד – לפאשיזם. וממנו – לנאציזם.
בעקבות מלחמות העולם – הראשונה ובמיוחד השנייה – איבד הרעיון הלאומי האירופי מכוחו ומזוהרו והוכר כרעיון מזיק ובלתי מוסרי. בתהליך הדרגתי נטשה אירופה את הרעיון בהבינה את מחיר הדבקות בו. ירידת קרנה של הלאומיות במערב, הקמת האיחוד האירופי, הפיכת מדינת הלאום מערך ואידיאל לפונקציה בלבד, תהליכי הגלובליזציה – הם פרי המסקנות הללו. המערב בכלל, ואירופה בפרט, הגיעו למסקנה הנכונה שהלאומיות הזו איננה מוסרית. אצל האינטלקטואלים המערביים היא אף נתפסה כמקור הרוע האנושי.
משני הרעיונות הללו – הדתיות הנוצרית והלאומיות האירופית – הושפע עם ישראל בהשפעה חוזרת בזמן גלותו. בעקבות החורבן והיציאה לגלויות השונות ירדה היהדות ב"פאזה", בקומה שלמה, והפכה מרעיון א־לוהי לרעיון דתי, שהינו רק הד, תרגום, לבוש חיצוני, לראשון ("למהלך האידיאות בישראל", שם). כשנוספה לתהליך זה גם השפעתה החוזרת של הנצרות, שאימצה ועיוותה, כאמור, את הרעיון הדתי הישראלי, הפכה גם היהדות ל"דת" בלבד. גם הרעיון הלאומי חזר אלינו באמצעות הלבוש האירופי, והוא שחולל את הציונות. אמנם מהלך זה אפשר את התחייה הלאומית, אבל גם הותיר אותה על בסיס זר ורעוע, דבר שמתגלה היום בשקיעתה של הציונות כאידיאולוגיה.
המשותף בין הלאומיות האירופית לבין הלאומיות העברית המקורית הוא המושג בלבד. התוכן שונה לחלוטין. "לאומיות זו [האירופית – מ"ק] הלא סוף סוף אינה לגבי דידנו אלא שם מושאל. אין לנו לאומיות שוביניית [שוביניסטית־ מ"ק] גרידא כשאר אומות העולם; לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית־כללית וגם עולמית־כללית" (הרב צבי יהודה קוק, "לנתיבות ישראל", כרך א', עמ' טז). היחד הישראלי הוא מהותי, עצמי; יש לו תוכן, יש לו ייעוד, ולא רק שהוא איננו זקוק ל"אחר" על מנת להגדיר ולפרנס את עצמו, אלא שכל כולו מיועד למטרה אוניברסלית – גאולת האדם.
ישות מנוגדת
המתח והניגוד בין תהליך תחיית האומה הישראלית, חזרתה לארצה, הקמת המדינה ופריחת עוצמתה, לבין התהליך ההפוך בדיוק של העולם המערבי, התפרקות המדינה הלאומית והופעת הקוסמופוליטיות והגלובליזציה, חושף שוב את אותם מניעים פסיכולוגיים שהזינו את האנטישמיות הקלאסית. כאן לא נתמקד במניעים הפסיכולוגיים שלה אלא דווקא בלבוש החדש שלה, ברציונל שלה, באידיאולוגיה – הדה־לגיטימציה של מדינת ישראל.
כאמור, אינטלקטואלים במערב הגיעו למסקנה כי הרעיון הלאומי הוא התגלמות הרוע בחברה האנושית. בארה"ב הכרה זו התפשטה בעיקר בשכבות האינטלקטואליות, בעוד שבאירופה היא כבר חלחלה לכל שכבות הציבור. והנה, בעוד העולם משתחרר מהרעיון הלאומי, ישנו מקום אחד בתבל שבו עולה הלאומיות ופורחת. בעוד שבכמעט כל שאר מדינות העולם הפכה המדינה מאידיאל וערך לגוף טכני, ארגוני, פונקציונלי, מעין חברת ביטוח גדולה בלבד במעמד דומה לעירייה, נותר אצלנו הרעיון הלאומי אידיאל, ערך ודגל; אצלנו הוא מהווה את התוכן, המשמעות והצידוק לעצם ההוויה של מדינת ישראל; כל קיומה מבוסס על הרעיון הלאומי והיא נושאת אותו בגאון.
ומכאן מסקנתם המתבקשת של האינטלקטואלים המערביים: מדינת ישראל, שמגלמת בהווייתה את הרעיון הלאומי יותר מכל מדינה אחרת בזמננו – מגלמת בהווייתה את הרוע. מדינת ישראל – כך אומר לעצמו האינטלקטואל המערבי – היא בלתי מוסרית ובלתי לגיטימית.
יתרה מכך. עובדת היותו של ישראל נושא הבשורה המוסרית בעולם, מאז ומקדם, מוסיפה לאנטגוניזם הזה. התביעה למוסריות ממדינתו של העם היהודי, זה שהביא לאנושות את ההבטחה הגדולה לגאולת האדם, מתבקשת הרבה יותר מאשר מכל עם ומדינה אחרים. והנה, כאשר אנחנו נוהגים לדעתם באופן שונה מדרך המוסר שלהם, דבקים ברעיון הלאומי ומיישמים אותו, הדה־לגיטימציה מוצאת לעצמה אישור.
בדיוק כפי שעצם מציאותו של ישראל לאורך ימי שלטון הנצרות היווה עבורה בעיה תיאולוגית, כך ממש תחייתו הלאומית והתעצמותו של ישראל בזמננו, בניגוד לתהליך הקוסמופוליטיזציה והגלובליזציה של המערב, מהוות עבורו קושי פסיכולוגי ואידיאי. האינדיבידואליזם הקוסמופוליטי ההולך ומתפשט בימינו חש שהרעיון הלאומי ומדינת הלאום מנוגדים לו וסותרים אותו. מדינת ישראל, כמו גם עם ישראל, בעצם קיומם, מטילים צל וסימן שאלה על התפיסות העדכניות "המתקדמות" ו"הנאורות" ביותר של התודעה המערבית.
ועוד: בדיוק כפי שלא רק אירופה הנוצרית שנאה את היהדות אלא גם אירופה המשתחררת מן הנצרות שנאה אותה, בהיותה מקור הנצרות – ולשיאה הגיעה התופעה עם אותו האיש בגרמניה, שהאשים את היהודים ואת היהדות כמי שטימאו את העמים האירופיים באמצעות החדרת המוסר היודו־נוצרי – כך לא רק אירופה הלאומנית שנאה את ישראל, אלא גם אירופה המשתחררת מן הלאומיות שונאת אותו, והפעם לא כל־כך בהיותו מקור הרעיון אלא באשר הוא עדיין נושא אותו.
איום מתמשך
כמו בעבר, אז חזרו השפעות המערב אלינו כבומרנג, כך גם היום, על רקע כל המתואר לעיל, מפתחים האינטלקטואלים המושפעים מהמערב והחסרים זהות עצמית איבה לרעיון הלאומי, לציונות, לעם ישראל וליהדות. חלקם, הקיצוני יותר, אינם מתקשים להגדיר את הציונות כפאשיזם, ולראות בה את התגלמות הרוע בתבל. חלקם, הפחות רדיקלי, מסתפקים בהגדרות אלה רק ביחס למתנחלים, שהם המייצגים המובהקים כיום של לאומיות שורשית, תוססת וחיונית, בחברה הישראלית גופה.
והם כולם צודקים. מבחינתם.
הרעיון הלאומי האירופי אכן פסול מבחינה מוסרית. אילו הוא בלבד היה הבסיס לתחיית האומה בארצה – כפי שראתה זאת התודעה הציונית ההיסטורית – הרי כל מפעל התחייה היה מתברר כבלתי מוסרי וממילא נדון לכישלון. שקיעת הציונות אצלנו והתערערות הביטחון במה שנקרא "צדקת הדרך" הן פרי התהליכים הללו.
אלא שהלאומיות שלנו, בשורשה, במהותה, מבוססת על יסודות אחרים – ישראליים, עבריים, אמוניים. הלבוש הציוני שלה היה לבוש חיצוני וזמני לאידיאליזם ישראלי מקורי, עשיר, שורשי ועמוק עשרת מונים. התעוררותנו לתחייה נבעה ממניעים רוחניים עמוקים הרבה יותר מאשר הלאומיות האירופית, שהתבררה כבלתי מוסרית. הלאומיות אצלנו צומחת ועולה מתוך המקורות השורשיים שלנו.
הדה־לגיטימציה של מדינת ישראל, המאיימת כל כך, היא בסופו של דבר תהליך חיובי המאלץ אותנו לשוב אל עצמנו. היא תמשיך לאיים עלינו ולרדוף אותנו עד שנשלים את מהלך תחייתנו, נחזור לעצמנו ולמקורותינו, ונגשים בעצם הווייתנו ובתרבות שנקים כאן את ההבטחה שהבטחנו לעולם מני אז – גאולת האדם.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013
