דניאל בוקובזה

זרים

מֵאֵפֶר שֶׁלָּנוּ

לֹא יָקוּם מִזְבֵּחַ

אָנוּ

יַלְדֵי הֶעָשָׁן הַמְּבֹעָרִים

זָרִים הַקְּרֵבִים תָּדִיר לִרְצוֹנָם, מְצֻמְצָמִים

בְּדָלֶ"ת אַמּוֹת שֶׁל אֲנָחָה

נִרְעָדִים לֶאֱחֹז בְּיוֹנַת הַבְּדִידוּת

לְבָנָה וְכָלָה

בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

יַחְוִיר מְעוֹנֵנוּ בָּעֲרָפֶל הָאוֹפֵף

וַחֲדָרֵינוּ

שְׁטוּפֵי יָרֵחַ בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה הַטּוֹוֹת

חוּטִים כְּסוּפִים לְיַרְכְּתֵי הַחַלּוֹן

לְהֵיכָלוֹת בָּאֲוִיר, עֲדִינִים יוֹתֵר

מֵעוֹלָם הַזֶּה

*

יְלָדִים שֶׁאֲנַחְנוּ רְפֵי יָדַיִם

יְגֵעִים וִירֵאֵי מְהַדְּסִים בַּמַּדְרֵגוֹת (כָּל צַעַר

רֵאשִׁיתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת)

רִבּוֹן הָאִלְּמִים, מַדּוּעַ לֹא זֹאת הַפַּעַם

יִכָּרֶה לָנוּ מִשְׁכָּן

וְיִקָּרֵא בַּיִת

לְהִנָּצֵל מִתּוֹכֵנוּ

 ____

מוטי פרי

 על עץ התאנה בחלון מרפסת השירות

עַל עֵץ הַתְּאֵנָה

בְּחַלּוֹן מִרְפֶּסֶת הַשֵּׁרוּת

שֵׁנִי דְּרוֹרִים

עָשׂוּ לָהֶם בַּיִת

וּבְמַקּוֹרִים עֲדִינִים

מָשְׁכוּ חוּטִים מִבַּדָּיו

וְהָעֵץ נַעֲנָה וְשִׁחְרֵר כְּמַקְרִין

מִן הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת

סִרְטֵי צִלּוּם אֲרֻכִּים

עַד עָצַר הַגַּלְגַּל

שָׁנָה בְּדִיּוּק,

עֵת הִבַּטְתִּי בַּחַלּוֹן וְרָאִיתִי

אֶת עָלָיו הַמְּצִיצִים וְכָל כָּךְ מַהֵר

הָפְכוּ לְעַלְוָה סְמִיכָה וּמְרַשְׁרֶשֶׁת.

רַק יֶרַח עָבַר, דְּרוֹר, וְנִמְשַׁכְתָּ

מִשָּׁרְרְךָ אֶל סַהֲרָהּ שֶׁל אִמְּךָ.

תְּאֵנָה מַבְכִּירָה, עֻקְצָהּ אֶל עָנָף,

פָּנֶיהָ עֲלֵי אֶצְבָּעוֹת.

הָיָה בְּכָךְ נִצָּן לְשִׁיר,

אֲבָל הַכְּבִיסָה נָטְפָה עַל יָדַי

וְאוֹתִיּוֹת פָּרְחוּ־חָמְקוּ וּמֵאָז גָּרַפְתִּי אוֹתָן

אַךְ הֶעָלִים הִתְיַבְּשׁוּ וְנָשְׁרוּ, וְהַדְּרוֹרִים

וְהַכְּבִיסָה הִתְיַבְּשָׁה וְהִתְרַטְּבָה וְהִתְיַבְּשָׁה

וְגָבְהָה, כָּמוֹךָ. וְעַתָּה אֵין שִׁיר

אֶלָּא שֵׁנִי דְּרוֹרִים שֶׁעָשׂוּ לָהֶם בַּיִת

וּבְחַלּוֹנָם כְּבִיסָה שֶׁל יֶלֶד

וּתְאֵנִים נוֹטְפוֹת.

וְהַכֹּל כִּפְשׁוּטוֹ.

מתוך המחזור: שירים מחצר הכלא

 (ערב פסח, תשע”ג)

 ____

בַּכֹּל סרלואי

תפילת האסיר

אֲ-דֹנָי, חוֹמוֹת הַכֶּלֶא

אֲנִי מִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ בְּחֵרוּק צִפָּרְנַיִם

מְרוֹצֵץ אֶת רֹאשִׁי עַל הַסּוֹרֵג.

אַתָּה שׁוֹמֵר עָלַי מֵהָעוֹלָם

אֵינֶנִּי רָאוּי לוֹ.

גַּם כָּאן תָּקוּעַ רְסִיס שָׁמַיִם בְּלִבִּי

וְצִפּוֹר יָרְדָה לְלַקֵּט פֵּרוּר שֶׁל חֶסֶד בֵּין הַפְּרָחִים.

מַה לִי בַּחוּץ בַּמֶּרְחָב הַכַּבִּיר

מַה לִי וְלָאֹפֶק, לִצְחוֹק הַיְּלָדִים, לְמַגָּע הָאַגָּבִי

לַשְּׂמָלוֹת עַל יַרְכֵי הַנָּשִׁים.

אֲנִי מַעֲדִיף אֶת חִבּוּק הַמָּוֶת שֶׁל הַבְּדִידוּת הַמֻּכָּר לִי

עַל פְּנֵי צְלִיפַת הַשּׁוֹט מֵעָרְפָּן שֶׁל הַבְּרִיּוֹת.

כְּדֵי שֶׁלֹּא אַשְׁחִית אֶת הָעוֹלָם בְּמַגַּע יָדַי

חַסְרוֹת הָאֱמוּנָה

עֲשֵׂה אֶת לִבִּי לְחֶדֶר לְלֹא דֶּלֶת

אַגִּישׁ אֶת אָזְנִי אֶל הַמַּשְׁקוֹף

רוֹצֵעַ אֶת חֲלוֹמוֹתַי אֲנִי לוֹחֵשׁ

אָהַבְתִּי אֶת עֲווֹנִי

אַל תַּקְשִׁיב

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

קרבנות היולדת הם בה בשעה שיא רגשי של קרבה אל הקודש במעגל החיים – ושעשוע מתמטי. מבט נשי על מסכת קינים

בעיני רוחי אני רואה אותה: אם צעירה, שלא מזמן ילדה את תינוקה, עושה את הדרך באיטיות מכפרהּ הקטן שבגליל אל עבר בית המקדש בירושלים. תינוקה בחיקה והיא עוצרת מדי פעם להאכיל אותו, מלטפת קווצה משערו או מיטיבה את שק החציר שעל צווארי החמור ההולך לצדה. היא ממששת את המטבעות שנועדו לרכוש את שני בני היונה שאותם תביא בפני הכהן, דעתה נעה בין דאגה לפעוטות שהשאירה בבית ובין המשימה המרגשת העומדת בפניה, הקרבת קרבן היולדת במקדש.

פרשת תזריע פותחת בציווי על קרבן היולדת. אחרי הלידה האישה טמאה במשך שבוע במקרה של לידת בן זכר ובמשך שבועיים במקרה של לידת בת. לאחר מכן חוזרת האישה לתפקודה הרגיל, אבל במשך שלושים ושלושה יום בלידת זכר, וכפול מכך בלידת נקבה, היא מנועה מלבוא בקודש – "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ויקרא יב, ד). לאחר סיום תקופת ימי הטהרה, על האישה להביא קרבן של שני בעלי חיים, "כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת" (שם, ו). אך התורה מכירה בכך שהקרבן הזה הוא יקר, ומציעה לנשים אשר לא תמצא ידן תחליף – להביא שני עופות, האחד לעולה והשני לחטאת. הדיון הרבני בקרבן היולדת מתייחס כמעט באופן בלעדי לקרבן שני העופות.

קרבן העוף, או כפי שחז"ל כינו אותו קרבן הקן, נידון במסכת זבחים (פרקים ו-ז). מסכת קינים, העוסקת בעיקר בטעויות ובבלבולים העלולים לפסול את קרבן הקן, היא מעין הערת שוליים למסכת זבחים. על אף שהמסכת עוסקת בקרבן שבו היו מחויבים גברים ונשים כאחד – יולדות, מצורעים, נזירים וזבים – היא מודגמת לכל אורכה באמצעות נשים. הדינים שבה נאמרים בלשון נקבה. לדוגמה: "[קן] אחת לזו ואחת לזו, שתיים לזו ושתיים לזו" (קינים א, ד). למעשה, ה"ראובן" של המסכת הזו, האדם שאותו העלו חז"ל ברוחם כשעסקו בדיון ההלכתי, הוא "לאה".

מדוע בחרו חז"ל להשתמש דווקא בנשים כדי להדגים את דיני קרבן הקן? התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שרוב קרבנות הקן הובאו על ידי נשים (יולדות, זבות ואף נשים שהשלימו תקופת נזירות).

צילום אילוסטרציה: thinkstock

הרחם והקבר

ברובד עמוק יותר, אפשר שיש קשר מהותני בין חווית הלידה ובין הקרבן שנתחייבה בו היולדת. קרבן בעל-חיים כרוך בהריגה. בחלק מן הקרבנות ההקרבה היא בהגדרתה הריגה תחליפית – בעל החיים מומת ככפרה לאדם או לציבור. אפשר אולי להעז ולטעון, גם אם הדבר אינו נאמר בפירוש, שהיולדת נקראת להרוג "תינוקות" של אם אחרת כדי להגן על ילדיה שלה. גם בימינו, כשהרפואה המודרנית הקטינה באופן ניכר את תמותת התינוקות, אנו חשים צורך מיוחד להגן על תינוקות רכים. קל וחומר שכך היה הדבר בעולם העתיק שבו ילודים היו שרויים בסכנה גדולה ותמותת תינוקות הייתה שכיחה. הפגיעה הטקסית בקרבן יכולה להיתפס הן כתשלום למידת הדין והן כסובלימציה לרגשות אלימים, שעשויים להצטבר בלבה של אם עייפה ומוטרדת כלפי פרי בטנהּ.

עופות הם בעלי חיים קטנים, בני היונה הם גוזלים, עופות שלא הגיעו לבגרותם (וכך גם "כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ", הקרבן העדיף לפי הוראת התורה). יבוא העוף הצעיר ויטול במותו את הסכנה הצפונה לתינוק הנולד. ואכן, בספרות חז"ל הרחם נקראת לא אחת "קבר".

יש דימיון סמיוטי בין שני העופות השרויים בקן או הכלואים בכלוב ובין העובר הכלוא ברחם אמו. במדרש נאמר אף: "מיעיה שלאשה עשוים קינים קינים, פיקין פיקין, חבילין חבילין, בשעה שהיא יושבת על המשבר אינה משלכתו בבת אחת" (ויקרא רבה יד ג). הכוונה כאן אינה לקן ציפורים דווקא אלא לכלי קיבול, מדור. אך כשם שקן הציפור נועד להגן על הגוזל, כך הרחם נועדה להגן על העובר מפני לידה מואצת. הקן הנישא אל הכהן הוא מעין רחם סמלית שבתוכה חוסות שתי הציפורים.

פרופ' חנה ספראי לימדה שגברים היו מחויבים בקרבנות הקשורים במעגל השנה, "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ” (דברים טז, טז ועוד), ואילו נשים היו מחויבות בקרבנות הקשורים במעגל החיים, היינו בלידה. גברים יהודים, בניגוד לגברים מתרבויות אחרות, לא חויבו בציון טקסי של חווית הולדת פרי בטן. למרות החיוב בתורה, רוב החוקרים סבורים שיהודים לא עלו לרגל בכל שלוש הרגלים בכל שנה. סביר להניח שגם נשים לא יכלו לעזוב את ביתן ומשפחתן בכל פעם שילדו (ואף בחלק מן המקרים שהפילו) ולצאת למסע ארוך ומסוכן.

כאשר לקראת סוף ימי הבית האמירו מחירי הקינים בירושלים, באופן שהכביד על נשים שהיו צריכות להביא קינים אחדות, תיקן רבן שמעון בן גמליאל תקנה מהפכנית, שלפיה האם יכולה להקריב קן אחד בלבד בעבור כמה מקרי לידה וזיבה. לפי תקנה זו די לאישה לעלות לרגל פעם אחת בלבד כדי להקריב את כל הקרבנות שבהם נתחייבה (משנה כריתות א, ז).

ייתכן שבני המשפחה שעלו לרגל ביחד ניצלו את האירוע החגיגי לשם הקרבת כל הקרבנות שנתחייבו בהם. באופן זה, מעגל השנה ומעגל החיים, עולם גברי ועולם נשי, התנקזו כולם לאותה נקודת זמן ומקום.

איפה האמא?

אני מחפשת את אותה אם צעירה בדרך לירושלים שאיתה פתחתי, ומתקשה למצוא אותה בין דפי מסכת קינים. אמנם שפת המשנה היא קצובה ורשמית, וממעיטה בתיאור רגשות ובהרהורים דתיים, אבל במקרה שלפנינו בולט הדבר במיוחד. מסכת קינים כונתה על ידי פרופ' משה קופל "המסכת המתמטית": רוב רובה עוסק בחישובים מתמטיים, חלקם היפותטיים בלבד.

מי שיידרש למסכת זו, הקטנה ביותר ועל כן האחרונה בסדר קודשים, ייתקל בחידות מתמטיות סבוכות. גדולי פרשנינו נחלקו בהבנת חלקן, ולעתים יש צורך במשוואות מתמטיות מורכבות כדי להבין את החישובים המוצגים במשנה.  החידות הללו המנוסחות כתרגילי חשיבה שמטרתם חידוד ועונג אינטלקטואלי. הדבר דומה לשאלות שנמצא בספרי לימוד חשבון, "רכבת יוצאת מתל אביב בשעה שמונה ונוסעת במהירות X לירושלים, מתי היא תפגוש ברכבת היוצאת מירושלים באותה שעה ונוסעת במהירות Y?”.

השימוש במסכת בציפורים – שטבען לעופף והן עשויות לנדוד מקן אחד למשנהו ולהתערבב – ובנשים אינו שונה במהותו משימוש ברכבות נוסעות או בברזים הממלאים בריכות בחידות מתמטיות דהאידנא. החוקר דניאל בויארין קבע שחז”ל מרבים להשתמש בנשים כבכלי ספרותי או רטורי “לחשוב באמצעותו”. אם כך הוא הדבר במסכת קינים, היינו שעניינה לימוד חשיבה מתמטית מופשטת באמצעות הדגמות חיות של נשים וציפורים, הרי שאין זו מסכת נשית כלל אלא טקסט המשתמש בנשים כבדוגמות בעלמא: הנשים והציפורים כאחד (כמו הרכבות בימינו) הם אובייקטים לצורכי חישוב וליבון אינטלקטואלי.

הדבר אינו צריך להפליא אותנו, שהרי ספרות חז”ל כולה נוצרה, נלמדה והועברה מדור לדור על ידי גברים והדיונים שלפנינו אינם שונים במהותם. הדבר אינו צריך לעורר תמיהה גם היות שכאמור ספרות חז”ל ובעיקר ספרות המשנה אינן עוסקות במפורש בחוויה דתית וברגשות דתיים. אם אנו מתקשים למצוא התייחסויות מפורשות לרגשות דתיים של גברים בימי בית המקדש, בספרות שנוצרה דורות אחרי חורבנו, על אחת כמה וכמה יקשה עלינו למצוא התייחסויות לחוויות דתיות של נשים.

ובכל זאת, על אף העובדה שאולי לא הייתה זו מטרת יוצרי מסכת קינים, כפי שהיא מוצגת בפנינו היא מכוונת זרקור אל נשים ואל פעילותן הדתית. מבעד לחישובים המתמטיים שיש בה, נוכל לזהות התייחסות של קדמונינו לנשים כסובייקטים דתיים. מעבר לנוסחאות המורכבות, הם לא שכחו שמטרת קרבן היולדת היא לאפשר לאישה להתקרב שוב אל הקודש, לבוא למקדש ולקחת חלק בעשייה הדתית.

כיום, כשנשים יהודיות רבות כל כך ממגזרי היהדות השונים מבקשות למצוא את הקול היהודי שלהן, דומה שאפשר למצוא בתיאוריהם של קדמונינו משום מפת דרכים עתיקה לנתיבים ישנים וחדשים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

בתגובה ל'עבד ה' הוא לבדו חופשי?' מאת אדמיאל קוסמן, גיליון פרשת צו



לא לאדמו"רים בלבד

תיתי ליה לאדמיאל קוסמן על שאיננו נכנע לאפולוגטיקה ה"דוסית" הרגילה המנסה להדחיק את היסוד הכפייתי והמשעבד של חיי האדם ההלכתי המקובלים כיום. צודק גם אדמיאל בהמשיכו את דברי הרמב"ם על הצורך בהתבגרות והשתחררות מעבודה מיראת העונש הילדותית הזו, אלא שנדמה לי שהחלופה הנשגבת שהוא מציע מאכזבת.

אדמיאל מציע את אופציית החירות רק ל"אנשים קדושים… צדיקים חסידיים". עבורנו הרשעים ואפילו הבינוניים הוא מותיר רק "פתח הצצה" אל עולם שונה לחלוטין של האיש החופשי באמת. לעומתו, אני מאמין באמונה שלמה שאפשר גם אחרת. שלא נגזר על רובנו לחיות את אותם חיים מדוכאים של "היכבלות בסד כבד ונשיאה בעול מעיק" .

לדעתי זוהי גם הדרך שנאמרה בתורה, נשנתה בחז"ל ונשלשה אצל רבותיי זצ"ל: הרב שג"ר ור' מנחם פרומן, ויהיו נא דברים אלו לעילוי נשמתם.

חידוש הברית

אתחיל בהערה קטנה לכאורה של הרב שג"ר שצדה את עיני בספרו 'לוחות ושברי לוחות'. הערה זו דנה ב"תו החברתי" שיצר הארגון החשוב והקדוש 'מעגלי צדק'. כידוע, תו זה מנסה לייצר מערכת כשרות חברתית המקבילה למערכת הכשרות המסורתית. הרב שג"ר מתלבט האמנם שימוש בנוסחה "הלכתית" זו נכון. האם היא "השינוי שאליו אנו שואפים – האם אין בכך החמצת העניין כולו?" (עמ' 357). ההתלבטות שלו נובעת מדילמה קשה של העברת שאלות מוסריות לתחום ההלכתי. למרות זאת הוא מגיע למסקנה שמדובר ב"מהלך חיובי" ובהמשך מייחס לו אף "חשיבות רבה".

והנה בתוך דיונו עוסק הרב שג"ר כדרכו בשאלה עמוקה בהרבה. הוא מבחין בין הגישה ההלכתית המצויה הרואה בחוק הדתי "ביטוי לרצון שרירותי" שהאדם מכופף את עצמו אליו לבין העמידה ב"ברית הסולידריות העמוקה בין א־לוהים לאדם, בין אדם לאדם ובין אדם לעולם". ואז הוא קובע קביעה מוזרה: "באופן זה, ראיית אוכל שבושל במסעדה המפרה את זכויות עובדיה כ'בלתי כשר' היא בעיניי מהפכה!".

מהפכה?! כיצד מתחיל הרב שג"ר מספק בסיסי בדרך זו ומגיע למושג דרמטי כמו מהפכה? איזו מהפכנות כרוכה במהלך כל כך נקודתי כמו הרחבת מושג הכשרות? טענתו של הרב היא שיש בכך חזרה לתפיסת הברית המקראית. אמנם ניתן לומר שכל כוונתו היא למחאה הנבואית הרואה את העברות שבין האדם לחברו כחמורות יותר מאשר העברות שבין אדם למקום, אולם הוא מיד ממשיך ואומר שלא מדובר רק "בשינוי התפיסה החברתית אלא בשינוי ובהתחדשות של התפיסה הדתית עצמה…"

אלא שכאן באה טענה מרתקת עוד יותר: החלתו של מושג הכשרות על הממד החברתי־מוסרי הזה תשליך על "משמעות הכשרות ועל השיח ההלכתי בכללו שישתנה בעקבות צעד זה. בעקבות הנפקת תעודות הכשר חברתיות כלכליות ישנו גם תעודות ההכשר המסורתיות את צבען".

מהו מהות ההבדל הזה שבין "ברית" ל"חוק", וכיצד מועילה החזרה המהפכנית לתורה המקראית לתיקון החיים ההלכתיים הכפייתיים כיום? נדמה לי שכוונתו של הרב שג"ר היא שהעמידה של האדם בפני א־לוהים ממקום של ברית איננה רק כפיפות לחוקים המוגבלים שבהם הצטווינו. היא יוצרת זיקה אחרת לגמרי בין האדם לבין א־לוהיו – זיקת האוהב החפץ לעשות רצון אהובו. את הפירוש החי והממשי של המהפכה הזו חזינו במו עינינו אצל רבנו ואהובנו ר' מנחם פרומן. זו הייתה תמצית חייו ותורתו, תורת הברית והאהבה.

צודק אדמיאל, מצאנו במקורותינו את עבודת הא־לוהים המצַווה, האב הבלתי ותרן. ועוד גרוע מכך מצאנו אותו כמלכנו, מפקדנו התקיף המחלק פקודות לנו, חייליו, הכופה עלינו הר כגיגית. אבל באותו הר סיני מצאנו גם את אהובנו ודודנו, ושם נערכה חופתנו ונכרתה הברית בינינו. עבור מנחם, החיים היו סיפור אהבה. אולי ניתן להחיל עליו את דברי הרב קוק על ר' עקיבא: "ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם כן את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, והאהבה הלאומית הנאורה, והאהבה הא־לוהית הקדושה ומלאה הוד, ערוכות במערכה, כמגדל דוד בנוי לתלפיות".

אהבה זו דוחה את ההפרדה המלאכותית שבין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו שבוודאי איננה קיימת במקרא, ולענ"ד גם לא אצל חז"ל. הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לאדם היא, כדבריו של אדמיאל, "מהמבנה הנפשי שהוא אגוצנטרי לעילא – בדמיונו הילדותי – [המהווה] מעין מגנט המושך את כל העולם מסביבו אליו, לשימושו. כל הסובייקטים שהוא פוגש הם בעיניו רק אובייקטים – 'חפצים'".

אכן, זהו תפקידו של א־לוהים כמלך הבא לדכא את תפיסתו האגוצנטרית של האדם הרואה את עצמו כמלך. אבל יש גם דרך אחרת, והיא דרך האהבה והברית. האהבה יכולה לפרוץ את גבולות האגו, להרחיבו עד אין סוף. ההתמסרות הבאה מתוך אהבה לא רק שאיננה מדכאת אלא היא ממלאת את האוהב בשמחה ובחירות אין קץ – החירות מעבדותו לעצמו. כפי שהחתן המביא ארוחת בוקר למיטתה של כלתו איננו חש "שפוט" שלה, כך (לא להבדיל) מי שמוסר את עצמו לקב"ה וחפץ לעשות את רצונו 'בכל לבבך ובכל מאודך', הריהו זה שבאמת מקיים את "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

שינוי של ההקשר

האם זו דרך רק לצדיקים וקדושים כפי שטוען אדמיאל? האם היא חסומה בפנינו קרוצי החומר? אמנם מצאנו תפיסה דתית שבה דווקא האהבה האנושית סותרת את הקדושה אבל אנו למדנו להיפך: כהן גדול אינו יכול להיכנס לקודש הקודשים כאשר הוא נטול אותה אהבה. דווקא מודל האהבה המתפשטת מהאהבה האנושית לעבודת ה' פותח בפני כל אדם דרך חדשה.

בניגוד לדבריו של אדמיאל , אהבה זו איננה חייבת להיות רק רומנטיקה אידילית לאדם העליון. אמנם הסכנה הרובצת לכל ברית אהבה היא הפיכתה לשגרה ולהרגל. זו היא דרכו של עולם. ההתמסרות המוחלטת איננה יכולה להתממש בכל רגע מרגעי החיים. זהו מאבק יומיומי. יצר הרע  האגוצנטרי איננו יכול להיעקר, כידוע מניסיונם הכושל של חז"ל. לפיכך לא ניתן לבטל את ה"יראה" מפני האהבה. מי שפוגש את יצר הרע (ומי מאיתנו אינו פוגשו, כמעט בכל רגע) חייב למושכו גם לבית המדרש ההלכתי.

גם לאוהבים הגדולים יש צורך בחובה ולא רק במחויבות. הקב"ה ברא אותנו עם אגו לא כדי שננפץ אותו ונשתחרר ממנו לעד, אלא כדי שנקום כל בוקר ו"נתגבר כארי לעבודת ה'". אך האם אנו נאלצים להיכנע בתום המהלך הסיבובי הזה לעולם הדכאני של "מה חובתי ואעשנה"?

כאן היא המהפכה שעליה רומז הרב שג"ר. החזרה לברית המקראית איננה מבטלת את החובות ההלכתיות אלא משנה את הקשרן, "צבען" בלשונו. זוהי יראה המשועבדת לאהבה. האוהב האמיתי איננו ממלא את "פקודות" הכשרות אלא רוצה לעשות את רצון אוהבו שהוא הרבה מעבר לחובות המצומצמים.

ההתמודדות של אותו חתן שמח ומשמח העלול להפוך ל"בעל" מדכא ומדוכא היא במלחמה המתמדת של כל אדם להעלות את יראתו חזרה לשורשה מלא האהבה. "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר". רק בכך נזכה לחירות ולאהבה של "ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". 0


אודי ליאון

_____

בתגובה ל'דור ראשון לגאולה' מאת רבקה 
מרים, גיליון שבת חול המועד פסח

העמימות מבורכת 

תופעת החיפושיות הצליחה לעמעם ולטשטש את המושגים הבסיסיים של העולם המערבי. שלום, חופש, אידיאלים, רגשות, מחויבויות, מסגרות והנחות יסוד קיבלו אספקטים אחרים שנעו בקצב הצלילים של 'השוטה על הגבעה'. סוציולוגים, פסיכולוגים, קרימינולוגים ועוד בעלי מקצועות הנפש והחברה ייתבעו עוד לתת מענה על השאלה האם החופשיות של החיפושיות הצעידה את העולם המערבי קדימה או דרדרה אותו.

בניגוד לעולם המערבי, עלינו כישראלים לתת את הדעת לשאלות איזו השפעה הייתה לחיפושיות על חיינו, והאם לקחנו אותה למקום הנכון. רבקה מרים, בתו של לייב רוכמן, בעל 'בדמייך חיי', ששב לארץ אחרי השואה ודרך על עקבות אבותיו בחול, כלשונו, הצליחה לבטא יפה את השפעת התופעה הזאת בחיינו. להבנתה, בניסוח שלי, גרמה התופעה להתעממות יסודות החיים הנאיביים כפי שנחוו אחרי השואה, ולהתבגרות החברה המתבוננת בהתהוות החיים גם מאספקטים נוספים.

לא זו אף זו, אלמלא תופעת החיפושיות היה צורך להמציא אותה, שהרי "בתוך דברי הימים באים סודות הקיום לידי ביטוי בכל פעם באופן אחר, ורוח הזמן המשתנה הוא ביטוי לסוד המציאות שאין לה סוף, שאינה יכולה לקרום צורה אחת בלבד. הרי גם על אדם יחיד, בכל דור ובכל עת, ללמוד במהלך חייו שוב ושוב, מתוך הבקעים בחייו, איך ומה ולאן, ומה שהיה נכון לגיל מסוים, לתקופה מסוימת, מיטשטש ומחליף צורה", כדבריה.

מסקנתה לסיום דבריה היא – "אבל כולנו נשארנו מנוגעים באותה אהבה, לא ניתן למחות אותה מקרבנו". כאומרת, האהבה שחדרה לחיינו בלחני החיפושיות הפכה להיות חלק אורגני של החברה, ששינתה את תדמיתה לבלי הכר. דבריה אלה משקפים נכונה את הישראליות העכשווית, אך בה במידה פותחים פתח לחשיבה מחודשת על יסודות השעבוד והגאולה, השואה והתקומה, והרלוונטיות שלהם בחיינו.

אולי ניתן לומר כפרפרזה – כי במקלי עברתי את הירדן במלחמת ששת הימים, ועתה הייתי לשני מחנות, גוש אמונים ושלום עכשיו. השמאל הישראלי שאב במידה לא מבוטלת את ההשראה של החיפושיות, שנשבה במלחמת וייטנאם וחדרה למלחמת ששת הימים. שינוי הדפוסים המחשבתיים לצלילי Ob-La-Di Ob-La-Da הכניס מושגים חדשים לשפה העברית המשתרשת, כמו שטחים, כיבוש, נסיגות, שטחים תמורת שלום, הכיבוש משחית, ואפילו ביטויי שואה יודונאציים הפכו להיות חלק מהז'רגון החברתי.

פרספקטיבה של שנים

האם נכון לומר שהחוויה החיפושית הייתה בעוכריה של החברה? בממדים מקומיים יכלו דבריו של שר החינוך זלמן ארן, שלפיהם התופעה הזו משחיתה את נפש הנוער, להיות נכונים. אך בפרספקטיבה ארוכת טווח, החדירה התופעה עדינות, התחשבות והתייחסות לאחר, במושגים כמו מלחמה, כיבוש, דיכוי, שלטון על עם אחר. אלמלא תופעת החופשיות של החיפושיות בישראליותנו, היינו יותר רדיקליים ופחות מתחשבים במצוקות ובצרכים של חברות ויחידים סביבנו.

כדאי לעיין ולראות שבנושא אחר אך המשיק לענייננו בא הדבר גם במאמרו של הרב חיים נבון על הרב סולובייצ'יק ('לומד לפני הא־לוהים'). על דברי הגרי"ד "האדם המשתחרר מן העיקרון הרציונלי והפורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו, סופו לקצץ בנטיעות, להחריב סדרי בראשית", כתב הרב נבון כך: "הגרי"ד מרחיק לכת עד כדי הקביעה שלעתים עלינו לכרות ברית ציבורית דווקא עם החילונים הרציונליסטים, כנגד בעלי הזיות הנוטים למיסטיקה מעורפלת. זאת מחמת סיבה מעשית: לרגש הסוחף, המורד בהיגיון, אין גבולות ואין מעצורים, והוא עלול להמיט עלינו חורבן".

כיוצא בזה ניתן לבחון את תופעת החסידות מול ההתנגדות. האם הביאה החסידות חורבן על היהדות? בפרספקטיבה מקומית אכן היה מקום לחשוש לכך, אך בפרספקטיבה של שלוש מאות שנה ברור היום לכול שלא זו בלבד שלא היה בה הרס, אלא שהיה צורך להמציא אותה. החסידות הצליחה לבצר את חומת התורה והאמונה ולא לגרוע ממנה.

כך נוכל לבחון האם התנועה לשחרור האישה הביאה הרס לחברה או בנתה אותה? ברור היום לכול שהתנועות השונות שהניפו את הדגל הפמיניסטי גרמו לתיקון עוולות קשות בחברה, והביאו לשוויון, לאחווה, לכבוד האדם ולעוד הרבה הנחות יסוד חברתיות לקבל פרופורציות אחרות.

העמימות והטשטוש, הצבת סימני השאלה על כל מה שהיה ברור וטבעי, פשוט ומוכרח, בדור הראשון לגאולה אחרי דור השעבוד, יצרו מהפך שהחדיר את ההכרה השכלית והקוגנטיבית לתוך הרגש הלאומי שלאחר השואה. צריך לזכור ולהפנים שהיסודות הרגשיים שנדפסו בעם לאחר שנות הדיכוי והעבדות של מלחמת העולם השנייה, הם שהצליחו להביא להכרזת המדינה בערב שבת קודש פרשת אמור תש"ח. נדמה שאי אפשר היה להקים מדינה לצלילי Let It Be החיפושית, אבל היה ניתן להכניס את הצלילים של 'לו יהי' לתוך המדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

ההתבגרות של המדינה, והמעבר מדור ראשון לדור שני ושלישי של גאולה, מצריכים התבוננות נכונה בשינויים החברתיים והלאומיים כדי שאפשר יהיה להפיק מהם את פריים, כפי שכותבת רבקה מרים. אולם יש לזכור שנשארנו מנוגעים באהבה של החיפושיות לא כדי לשנות את התפיסות היסודיות של הדור הראשון לגאולה. הן נשארו רלוונטיות גם היום, ויישארו כך לאורך הדורות. האהבה החיפושית בישראליותנו גרמה לעדכון האמיתות האלה ולרענונן כדי להתאימן לדור הזה ולדורות הבאים. 0


ישי אביעזר

ישי אביעזר לומד ומלמד בישיבה הרמה בקריות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

מבעלת שלוש רגליים לכזו שמניפה אל על זרועות שריריות. על גלגוליה של המנורה באמנות היהודית עד היבחרה כסמלה הרשמי של המדינה

כיצד בוחר עם את סמלו הלאומי? האם מתקיים תהליך בחירה מסודר והגיוני? ואולי הסמל "בוחר" בעם? הקשר בין עם לסמליו דומה בעיניי לזה שבין בני זוג. יש תהליך חיפוש, וכשמתקיים החיבור מתברר שיש מי שכיוון אותנו מלמעלה וגילה לנו משהו חדש, מסתורי ומרגש שלא ידענו על עצמנו.

דיוקן יהודי

האמנות היהודית הקדומה השתמשה במוטיבים עיטוריים מגוונים. רבים מהם היו שאולים מהעולם הרומי־ביזנטי. חלק מהעיטורים נשאו אופי יהודי מובהק ותיארו סיפורים מקראיים, מצוות, חגים ובעיקר כלים מבית המקדש. בין מגוון הסמלים היהודיים נמצאו לולב, אתרוג, מחתה, שופר, סל הביכורים, שולחן לחם הפנים, ארון הברית, חזית המקדש ועוד. המנורה זכתה להיות הסמל הנפוץ ביותר, כשהיא נחרטת ומגולפת באבן, מצוירת בבתי כנסת ומונצחת בקברים יהודיים, על גבי מטבעות, על תחתיות של גביעי יין, נרות חרס ועוד. חוקרים רבים סבורים שהיהודים שחיו במרחב הרומי־ביזנטי סימנו את זהותם באופן חזותי בעיקר באמצעות סמל המנורה, שהתגבש כסמל יהודי מובהק לעומת הצלב הנוצרי.

המנורה בהעתק שער הנצחון של טיטוס המוצב בבית התפוצות. צילום: steerpike

בתמונה מס' 1 נראה שבר של סרקופג, ארון קבורה רומי, מן המאה השנייה לספירה. הסרקופג מגולף באבן ומתוארות בו ארבע עונות השנה, תיאור נפוץ ופופולרי בתקופה הרומית. בצד שמאל ניצבות שתי ניקות מכונפות האוחזות בידיהן מדליון. מתחתיו שלושה ילדים דורכים ענבים בתוך גיגית לשם עשיית יין. האמנים הרומים היו נוהגים להכין מראש ארונות קבורה מעוטרים ולהותיר במרכזם מדליון ריק. לאחר שמשפחת הנפטר הייתה בוחרת בארון, האמן היה חוקק את דיוקן הנפטר בתוך המדליון. בתמונה נראה ארון בעל מאפיינים נוכריים שנקנה עבור מת יהודי. מכיוון שיהודים נמנעו מתיאורי דמות, במקום דיוקן הנפטר חקק האמן את צורת המנורה. פני המנורה הם מעין דיוקן יהודי כללי. בהקשר לארון קבורה המנורה מסמלת את התקווה לתחיית המתים, לתחייה אישית ולאומית כאחד.

המנורה היא אחד הכלים שנצטווה משה לעשות למשכן (שמות כה). יש שעמדו על אופיה המיוחד של המנורה, המבטאת את המעורבות האנושית בתוך אוהל מועד, כשדווקא הפעולה האנושית מביאה להעלאת האור, המסמל את התגלות השכינה. ייתכן שהכהן המעלה את הנרות רומז במעשהו לבריאת אורו של עולם בידי הקב"ה ביום הראשון לבריאה. ששת הקנים היוצאים מהקנה המרכזי ופונים לעברו עשויים להזכיר לנו את ששת ימי הבריאה וזיקתם אל היום השביעי המקודש.

רצפת בית הכנסת בציפורי (2)

למנורה, בשונה משאר כלי המשכן, יש צורה פתוחה של גוף אורגני, ללא זוויות חדות. המנורה עומדת על בסיס הנשען על שלוש רגליים הנראות כשורשים. על הבסיס ניצב עמוד דק המתפצל לזרועות. ניתן לראות במנורה צורת עץ או שיח (אפרים הראובני שיער שהשם מנורה נגזר מצמח התבלין והמרפא המרווה), ואפילו דמות אדם הנושא ידיו אל על בתנוחת תפילה. צורת המנורה מדמה תחושה של תנועה מלמטה כלפי מעלה, של שאיפה להתעלות רוחנית מתוך החומר.

האם זה אך מקרי שלאחר החורבן הסמל הנוצרי, הצלב, התקבע כסמל בעל צורה סכמתית ונוקשה, האוצרת בתוכה את זיכרון המוות, בעוד הסמל היהודי מזכיר את בריאת העולם ויצירת החיים? האם זה מקרי שהסמל שהפך להיות מזוהה עם הלאום היהודי דווקא לאחר חורבן הבית הוא סמל שאוצר בצורתו את הפיזור בגולה, ויחד עם זה את הכמיהה לבניית המקדש המאחד?

לאחר החורבן תיארו היהודים את כמיהתם למקדש באמצעות אמנות בתי הכנסת. בפסיפסים המפוארים שהתגלו בבתי הכנסת הקדומים תופסת המנורה מקום מרכזי.

במנורה הגדולה והמוזהבת שהתגלתה בבית הכנסת בציפורי (תמונה מס' 2) שלהבות המנורה פונות כלפי הנר המערבי, ותואמות את פירוש הגמרא: "'אל מול פני המנורה יאירו', מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה" (מגילה כא, ב).

על רצפת בית הכנסת בחמת טבריה (תמונה מס' 3) מתוארות שתי מנורות מפוארות הניצבות משני צידי ההיכל. בקצות הקנים נראות שלהבות הפונות אל עבר הנר האמצעי. גם כאן נסמך התיאור החזותי על דברי הגמרא: "'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי, אמר רבי נתן מכאן שאמצעי משובח" (מנחות צח, ב).

שני הדגמים תוארו בבתי כנסת בערים שבהן ישבה הסנהדרין, בטבריה ובציפורי. הם אמנם משקפים מחלוקת תנאים לגבי הכיוון שאליו פנו נרות המנורה, אך שניהם מדגישים את השאיפה אל מקור הקדושה ואל השראת השכינה.

סמל המדינה (5)

עדות לנצח

עם הקמת המדינה החליטה מועצת המדינה הזמנית לעצב סמל למדינה (תמונה מס' 5), בנוסף לדגל שמגן דוד במרכזו. המועצה מינתה ועדה וזו בחרה במנורה כמוטיב המועדף ופנתה אל אמנים שונים בבקשה לעצב את הסמל. הבחירה בסמל המנורה, מנורת המקדש, היוותה ביטוי לרצון להמשיך את המסורת היהודית. המנורה בייצוגיה המסורתיים מופיעה כשלידה מונחים שופר, מחתה וכלי מקדש שונים. הוועדה התלבטה האם לצרף לצד המנורה סמלים נוספים. בין השאר הוצע להוסיף את לוחות הברית או את שבעת הכוכבים שבהצעת הדגל של הרצל.

צורת המנורה שהייתה בבית המקדש השני שנויה במחלוקת. תיאוריה החזותיים העתיקים אינם עקביים, ואפילו מספר הקנים בה אינו קבוע. ישנן מנורות ארכיאולוגיות בעלות שלושה, חמישה ותשעה קנים. ייתכן שהתיאורים המשתנים ביקשו להתרחק באופן מכוון מתיאור מדויק של מנורת המקדש.

בפני מעצבי סמל המדינה עמדו דגמים רבים ושונים של מנורות עתיקות. המעצבים, האחים שמיר, לא בחרו באחת המנורות המפארות בתי כנסת קדומים, אלא דווקא בצורת המנורה כפי שהיא מתוארת פעם אחת ויחידה בתיאור לא יהודי. הם בחרו במנורה החקוקה בתבליט שיש על גבי שער טיטוס ברומא (תמונה מס' 4). מנורה זו אינה עומדת על שלוש רגליים, אלא מונחת על בסיס רחב ומגושם. בסיס כזה כנראה לא היה למנורת המקדש, וייתכן שנוסף כתבנית שמטרתה להגן על רגלי המנורה ולהקל על נשיאתה.

סרקופג יהודי, המוזיאון הלאומי ברומא, המאה השניה לספירה (1)

התבליט מתאר את מנורת שבעת הקנים נישאת על גבם של שבויים יהודים, יחד עם כלי המקדש שנשדדו בעת חורבן הבית. אליק מישורי כותב בספרו 'שורו הביטו וראו' על עיצוב סמל המדינה:

דגם המנורה משער טיטוס מהווה מטפורה חזותית לרעיון שרווח באותה תקופה: כשם שחורבן המדינה היהודית בשנת 70 לספירה בא לידי ביטויו הסמלי בתבליט תהלוכת הניצחון של טיטוס על־גבי השער שנבנה לכבודו, כך תסומל הקמתה מחדש של המדינה היהודית בהחזרתה של המנורה לארץ, אם לא לבית־המקדש, הרי למדינת ישראל המתחדשת. על־פי תפיסה זו, מורמת המנורה משער טיטוס, המסמל תבוסה, השפלה וקלון, ונקבעת במקום המכובד והנערץ ביותר, על סמל המדינה, שהקמתה היא עדות לנצחיותו של עם ישראל. עבר, הווה ועתיד נקשרים אפוא במוטיב סמלי אחד.

קטע מפסיפס בית הכנסת בחמת טבריה, המאה הרביעית לספירה (3)

מנורת המקדש הפכה להיות מנורה איתנה שניצבת על פודיום של מנצחים ומניפה אל על זרועות שריריות. נשמטו כלי המקדש הנלווים למנורות הארכיאולוגיות. במקומם נבחרו שני ענפי הזית המתוארים בפרק ד בזכריה ומייצגים את הכמיהה לשלום. "שְׁתֵּי שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים" מנבואת זכריה אינן מרעיפות שמן על המנורה, כחזון הנביא, אלא ניצבות כמו שני זקיפים. סמל המדינה משדר תחושה של חוסן פיזי וניצחון לאומי. למרות השימוש במוטיב שמקורו במקדש המבטא כמיהה לגאולה – משהו חסר. המנורה הזו לא דולקת. האם שכחו המעצבים להוסיף את השלהבות? ואם היו מוסיפים אותן, לאיזה כיוון הן היו פונות? אנו עדיין ממתינים לאורן.

קומי אורי כי בא אורך – א"ר יוחנן: משל למהלך בדרך, עם דמדומי חמה בא אחד והדליק לו את הנר וכבה, ובא אחד והדליק לו את הנר וכבה, אמר: מכאן ואילך איני ממתין אלא לאורו של בוקר. כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך, שנאמר: כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. וכן אמר הקב"ה: קומי אורי כי בא אורך

(ילקוט שמעוני ישעיה תצט).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

הניסיון להגדיר את 'ישראל' בדרך שבה מגדירים תופעות היסטוריות נדון מראש לכישלון. ישראל היא ישות מסתורית שלא ניתנת להסבר אלא במונחים 
א־לוהיים, והם גם התנאי להישרדותה

דמה שבמשך מאות בשנים היסטוריונים, פילוסופים ואנתרופולוגים התמודדו עם הרעיון שנקרא 'ישראל' יותר מאשר עם כל נושא אחר. בניסיונם למקם את ישראל בגבולות ההיסטוריה הקונבנציונלית הם חוו באופן מתמיד תסכול אקדמי ופילוסופי. כל הגדרה שהציעו נפלה בסופו של דבר בשל סתירות חמורות. האם הייתה ישראל אומה, דת או ישות מסתורית שלנצח תישאר בלתי מוסברת? לחלקם היא נראתה פחות כאומה ויותר כדת, אחרים סברו שההפך הוא הנכון.

לאמתו של דבר, היה ברור לכולם ש'ישראל' לא מתאימה לשום מסגרת או נוסחה ידועה. היא סירבה להתאים לכל התפיסות והכללים ההיסטוריים. הייחודיות שלה סתרה את השאיפה הטבעית של עם להגדרה. הדבר התברר כאשר טיטוס הגלה את היהודים מאדמתם, ובמיוחד לאחר כישלונו של מרד בר־כוכבא. היהודי הושלך לתהום אומות העולם ומאז התמודד עם מצב חדש: חוסר ביטחון מתמשך. בעוד האנושות התמודדה תמיד עם רגעים של חוסר ביטחון, ליהודים לא היה אפילו נתח קטן של ביטחון מפוקפק. בין אם היו מודעים לכך ובין אם לאו, היהודים תמיד חיו על קרקע שיכולה היתה בכל רגע להישמט מתחת לרגליהם.

פיתוח לא הגיוני

ב־1948 ישראל הפכה שוב למדינה, אבל רבים שכחו שהיא אינה רק מדינה. כל הממדים האחרים, כמו לאומיות, דת, מסתורין, חוסר ביטחון וחוסר הגדרה, המשיכו להתקיים. כך קרה שהישראלים של היום אינם נמצאים באופן בלעדי בארץ ישראל; במקום ישראל אחת יש בעולם כיום שתיים – העם היהודי, 'ישראל', שיושב בחוץ לארץ, והיהודים שבארץ – 'ישראל' הפוליטית־מדינית. אלא שאם עד עכשיו 'ישראל' השנייה והחדשה נתפסה רק כתגובה לדרישות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הפוליטיקה והעיתונות, הרי שעתה יותר ויותר ברור כי ישראל החדשה הופכת לחידתית ומסתורית כמו שישראל הישנה תמיד הייתה.

לאורך ההיסטוריה הקצרה שלה, מדינת ישראל עברה את האירועים המסתוריים ביותר שהאדם המודרני חווה אי פעם. לאחר גלות של כמעט אלפיים שנה, שבמהלכה ישראל הישנה הצליחה לשרוד כנגד כל הסיכויים ההיסטוריים, העם חזר למולדתו. שם היא מצאה את עצמה מוקפת באוכלוסייה ערבית גדולה שלא הייתה מסוגלת להשלים – ועדיין איננה מסוגלת – עם הרעיון שהאומה המסתורית הקטנה הזו חיה לידה ובקרבה. לאחר שחוותה שואה, שבה אבדו שישה מיליון מחבריה, ישראל לא הייתה רשאית לחיות חיי שלווה על פיסת אדמתה הזעירה. שוב, היהודי לא הורשה להרגיש בבית במדינתו שלו.

ישראל הגיעה לעולם כדי להזכיר את קיומו של אלוהים. תפילה בכותל. צילום: פלאש 90

מתחילה נאלצה ישראל להיאבק באויביה בכל החזיתות. היא הותקפה וגונתה על כך שהגנה על אזרחיה ונלחמה על עצם קיומה. במשך שנים היא הייתה צריכה לסבול את מדיניות הסטנדרט הכפול של הקהילייה הבינלאומית. כיום, כמו בעבר, כשהיא קוראת לשלום היא זוכה לגינויים על כך שהיא מעוררת מלחמה. כשהיא נמנעת, כפי שאף אומה אחרת עושה, מלפגוע באזרחי המדינות שהכריזו עליה מלחמה – היא סופגת האשמות שכמותן לא מופנות כנגד מדינות המבצעות מעשי זוועה נגד מיליוני אנשים.

מנגד, בעודה נלחמת במלחמה אחר מלחמה, וכנגד כל היגיון, האומה הזאת בונה את ארצה כפי שאף עם לא עשה. מה שארך לעמים אחרים מאות שנים היא משיגה בשנים ספורות. בעוד טילים וקטיושות פוגעים בעריהָ, וקריאות להשמדתה המוחלטת נשמעות בחלקים רבים של העולם, ישראל ממשיכה להגדיל את אוכלוסייתה, לייצר טכנולוגיה חסרת תקדים ולפתח כלכלה חזקה ויציבה.

וככל שהיא מצליחה יותר, כך אויביה הופכים למתוסכלים ונרגזים יותר, והביטחון שלה לשברירי יותר. מדינות שונות עדיין שואפות להשמיד אותה, והעולם עדיין נאלץ להתמודד עם העם הקטן הזה ויכולת ההישרדות שלו. הא לכם ראיה: הפוליטיקה והדיפלומטיה הישראלית תופסות מקום בעיתונים החשובים בעולם יותר מכל נושא אחר, כמו מדובר במרכז האירועים בעולם.

דרך האמונה

עלינו לשאול את עצמנו: מה חוסר־ההגדרה הזה מבטא? האם מדובר בתוצאה של היעדר חזון והבנה של חלק מהמדינות? האם היהודים יכולים כעיקרון להתאים למערכת העולמית, ואלו הם העמים שלא אפשרו לנו להיכנס? ובכלל, האם זו תופעה שלילית, שתתוקן בעתיד?

יש לנו רק דרך אחת להבין את המשמעות של התופעה הזו – דרכה של האמונה. מכל נקודת מבט אחרת, כישלון היהודים להשתלב בכל קטגוריה אפשרית יהיה אבסורדי וחסר משמעות. מה שאנחנו צריכים להבין הוא שחוסר היכולת של היהודים להתאים לכל קטגוריה שהיא הוא היסוד והמשמעות של הצהרת הנאמנות החיה של הייחודיות הישראלית. עצם קיומה של מדינת ישראל הוא הביטוי להתערבות הא־לוהית בהיסטוריה שעליה עם ישראל חייב להעיד. בישראל, היסטוריה והתגלות הן אחד. רק בישראל מושגים אלו חופפים. בעוד אומות אחרות קיימות כעמים, עם ישראל מתקיים כתזכורת למעורבותו של הא־ל בהיסטוריה. רק דרך ישראל נגעה האנושות בא־לוהי.

אני זוכר כיצד כשניסיתי בצעירותי לאמת את הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה על ידי יישומה בגורל העמים, היא נפלה במקרה של היהודים. אצלם הגורל נראה בלתי מוסבר… ההישרדות שלהם היא תופעה מסתורית ונפלאה ומהווה הוכחה כי חייו של העם הזה מנוהלים מראש, ומתעלים מעל תהליכי ההסתגלות שהציגה הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה. שרידותם של היהודים, עמידתם מול ניסיונות השמדה, הסיבולת שלהם בתנאים קיצוניים, הם התפקיד הגורלי שלהם בהיסטוריה; כל אלה מצביעים על יסודות מיוחדים ומסתוריים בגורל שלהם (ניקולאי ברדייב, 'משמעותה של ההיסטוריה').

אכן, שום עם אחר לא הפך את גורלה של האנושות כולה כמו העם הזה. העם היהודי העניק לאנושות את התנ"ך והוליד את הנביאים ואנשי הרוח הגדולים ביותר. רעיונותיו הרוחניים וחוקיו המוסריים הונחלו לאנושות כולה ועד היום הם משפיעים על תרבויות שלמות.

עם זה הוליד את האדם שנתפס על ידי מיליוני אנשים כמשיח, הניח את היסודות הרעיוניים בפלג המתון בנצרות ובאסלאם ובנה הרבה מתורות המוסר החילוניות. הוא סיפק לכל האנושות תקווה משיחית לעתיד טוב יותר והביא לאדם הבודד כבוד ואחריות. בדרך שאף אומה אחרת לא עשתה, היהודים העניקו לעולם הכללי את החוץ והפנים, את ההשקפה והחיים הפנימיים.

אנחנו (לא־יהודים) בקושי יכולים לקום בבוקר או לחצות את הכביש מבלי להיות יהודים. אנחנו (לא־יהודים) חולמים חלומות יהודיים ומקווים תקוות יהודיות. מרבית מילותינו הטובות ביותר – כמו חידוש, הרפתקה, הפתעה, ייחוד, אדם, ייעוד, זמן, ההיסטוריה, עתיד, חופש, קדמה, רוח, אמונה, תקווה, צדק – הן מתנתם של היהודים (תומאס קהיל, 'מתת היהודים').

כל זה מוכיח כי ליהודים ייעוד ושליחות שונים לחלוטין משל כל אומה אחרת. הם עם נצחי בעל מסר נצחי, וההיסטוריה שלהם היא אחת מהא־נומליות הגדולות ביותר.

לנטוש

 הביטחון הגיאוגרפי והפוליטי שלה על ידי עיסוק בפוליטיקה העולמית לא יצלחו. כדי להתגבר על הפגיעוּת שלה ישראל מתנדנדת בין גיאוגרפיה ללאומיות, בין היסטוריה לתרבות דתית, וטרם הצליחה למצוא מקום שאפשר לכנותו כבית הגידול הקיומי שלה.

ישראל חייבת להשלים עם העובדה שכל ניסיון לנרמל את עצמה יאיים על עצם קיומה של המדינה. היא חייבת להבין שאין תביעה 'ישראלית' על הארץ, אלא רק 'יהודית'. רק בשרשרת הדורות היהודית היא תמצא את הוודאות לכך שהארץ הייתה תמיד המולדת שלה, גם בזמן הגלות, לאחר שנלקחה ממנה בכוח. ברגע שאנו מתכחשים לעובדה הזאת, התביעה שלנו על האדמה עומדת על כרעי תרנגולת. או שאנחנו חוזרים לארץ הקודש, או שאין לנו ארץ לחזור אליה. אומה אינה יכולה לחיות עם זהות לאומית שאולה.

כשאנו קוראים את דברי נביאי ישראל אנו רואים כיצד הם הזהירו מפני רעיונות של ביטחון שווא. הם חזו שישראל תושמד אם היא תתעקש להתקיים רק כישות פוליטית. היא יכולה לשרוד – וזה הפרדוקס של המציאות הישראלית – רק כשתקפיד על ייעוד של ייחודיות.

ישראל הגיעה לעולם כדי להזכיר את קיומו של א־לוהים. אין ביטחון לישראל אלא אם היא בטוחה בייעוד שלה. היא מוכרחה לשאת בעול הייחודי שלה, ולשאוב כוח מתופעה זו. במיוחד בזמנים כמו שלנו, כאשר עצם קיומה של ישראל נתון שוב בסכנה. ברגע שהיא תכיר בייחוד שלה, היא תיהנה באופן פרדוקסלי מביטחון, וללא ספק תנצח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

הבעיה של עולם הישיבות כיום היא בעיקר ארגונית. היעדר אחדות וניהול מרוכז גורם לביזור רעיוני, לבזבוז משאבים ולהישגים דלים מצד התלמידים. קריאה לשינוי מערכתי 

בדרך כלל מאמרים שמבקשים להציע הצעה מסוימת לתיקון המצב ושיפורו מתחילים בהשחרת פני הקיים. אני אבקש להימנע מכך. זאת בשל אהבתי לעולם הישיבות שאני חלק ממנו, ומפני שעולם זה הושחר דיו בשנים האחרונות.

אפתח בבעיה המרכזית מבחינתי: בעולם הישיבות הציוני דתי אין שיתוף פעולה בין הישיבות. כל ישיבה, כל ראש ישיבה, חיים בעולם משלהם, וכמעט אין פעולות משותפות ומאוחדות. אין משאבים לפעולות שכאלו, ואין גם חשיבה איכותית ומשמעותית שמושקעת בהן. לתופעה זו שתי תוצאות. הראשונה, הפרחים שעולם הישיבות מצליח להפריח הם מאוד חלקיים, דלים, ביחס לפריחה האמיתית שאליה הוא מסוגל. השנייה, סדר היום של עולם הישיבות נכבש בפני כמעט כל גוף מרכזי, כלל ארצי, למרות שעל פי רוב יש לו סדר יום אחר, אג'נדה משלו.

חולשה מערכתית

לדוגמה: ההתפתחות הלימודית של מי שחפץ לגדול בתורה לאורך שנים מושפעת בצורה מכרעת מהרבנות הראשית. בחורים חפצים בתוכנית רצינית, במבחנים, בלימודים שמוכרים ומוערכים, ולכן הם נשאבים ללימודי הרבנות והדיינות. גם אלו שאינם חפצים להיות דווקא רבני קהילה או דיינים, אלא מורים בישיבה תיכונית או בישיבת הסדר, עוברים במסלול זה. הם עושים זאת לעתים בחוסר רצון מסוים, בשל רצונם במסלול מקצועי ומשמעותי.

לרבנות הראשית סדר יום משלה. היא רוצה להכשיר רבנים ודיינים. זוהי מטרת המבחנים שלה, והיא מוגשמת מתוך ראייה שמרנית מאוד. להערכתי, רבים מבין ראשי הישיבות, הר"מים והלומדים חושבים שמבחני הרבנות והדיינות, שעוצבו למטרות מסוימות ומתוך סדר יום מסוים, אינם הדרך האידיאלית לבנות מחנכים ורבנים בישיבות, אינם הדרך האידיאלית לחנך ולעצב תלמידי חכמים משמעותיים, חוקרים ויוצרים, שיצליחו לתרום, לפרוח, לפרוץ. ובכל זאת, זהו המסלול שבו עוברים רבים רבים, בשל העובדה שעולם הישיבות לא מייצר מסלול משלו, מוכר ורציני, שמנסה להגשים את המטרות שהוא רואה לנגד עיניו.

מנגד, אנשים שלא נשאבו לעולם מבחני הרבנות והדיינות, ורוצים להתפתח כחוקרים וככותבים, נשאבים לעולם האקדמי, שמאפשר להם להתפתח, שמכיר בעבודתם, שתורם לה. קשה מאוד לנסות להתפתח כחוקר בלי גוף שמכיר בכך, בלי אנשים שמסייעים, בלי תרבות שמאפשרת, שמעריכה, שמכירה. גם כאן קיימת אותה בעיה: החולשה הארגונית של עולם הישיבות, הדלות, גורמות לכך שמיטב בניו יתפתחו דווקא באקדמיה. לאקדמיה כמובן סדר יום משלה, עולם רעיוני משלה, שלא חופף את העולם הערכי של הישיבות, את סדר היום התורני, האמוני.

גם בתחום כתבי העת לוקה המציאות בחסר. עד להקמת 'אסיף', שיֵצא לאור בע"ה לראשונה באלול הקרוב, לא היה לעולם הישיבות כתב עת מאוחד. במשך עשרות שנים הוציאו חלק מהישיבות שנתונים עצמאיים, אך אלו לא הצליחו להטביע חותם משמעותי על עולם ההגות והלימוד. ראשית, לרוב הישיבות אין קאדר מספיק רחב של כותבים איכותיים בשביל ליצור כתב עת איכותי. שנית, לעולם הישיבות חסר היה עמוד שדרה רעיוני שבו יתמקד הביטאון. ראו לדוגמה את השפעתם של כתבי העת 'תחומין' או 'דעת' על ההתפתחות של הכותבים התורניים, על תחומי העניין שלהם. האם לעולם הישיבות אין סדר יום משלו, אין מטרות לימודיות משלו?

כל ישיבה, כל ראש ישיבה, חיים בעולם משלהם. צעיר בישיבת רעותא, כרמל. צילום: פלאש 90

מסלולי לימוד לבוגרים

הפתרון לבעיות אלו הוא כאמור כינון שיתוף פעולה בין ישיבתי. ניתן לעשות זאת בכמה דרכים, ולהלן מספר הצעות יישומיות:

1. איגוד ישיבות ההסדר יצטרף באופן מלא למשרד החינוך. יהיה אגף ישיבות ההסדר, שבראשו יעמוד הראי"ה (ראש אגף ישיבות ההסדר) – דמות בעלת יכולות ניהוליות מרשימות, בעלת חזון חינוכי וערכי, בעלת אומץ, דמות שלא תופסת את עצמה כאחראית לצד החומרי בלבד, אלא נכונה לעצב עולם חינוכי ולימודי במובנים הרחבים ביותר, ככל מערכת חינוך ומחקר ממלכתית במדינתנו המתוקנת.

2. לבחורי ישיבה בני שיעור ו' ומעלה יהיו ארבעה מסלולי לימוד:

א. מסלול של חינוך.

ב. מסלול של רבנות קהילה.

ג. מסלול של מחקר בתלמוד והלכה. המסלול ישלב לצד לימוד מעמיק ורחב במגוון נושאים, מסכתות וסוגיות, כתיבה של עבודה משמעותית, עמוקה ויצירתית, תזה. לצד מבחנים שילוו את הלימוד, תהיה ועדה שתבחן את העבודה, כבכל תואר שני עם תזה.

ד.  מסלול של מחקר במחשבה ותנ"ך, בדומה למסלול הקודם.

יוקמו שניים שלושה מרכזים לכל כיוון, בגוונים שונים, ואלה יפעלו בתוך ישיבות שיזכו בכך. סך הכול מדובר בשמונה־תשעה מרכזים. מרכזים אלו ימשכו אליהם את האנשים שחפצים להתפתח באחד המסלולים. במרכזים אלו תושקע מחשבה חינוכית רבה, יגויסו מלמדים איכותיים, ויינתן ליווי משמעותי. במצב הנוכחי, ישנם מלמדים איכותיים מאוד שמלמדים מספר קטן של לומדים. לעומת זאת, ישנם לומדים רבים שמרגישים חוסר במלמדים איכותיים שיעזרו להם להתפתח לימודית. הקמת המרכזים תסייע בפתרון הבעיה, ותפגיש בין המלמדים ללומדים במסלולים השונים, איש לפי סגנונו ורוחו.

הראי"ה ישאף להעניק תארים מוכרים על ידי משרד החינוך, שיהיו מוכרים ומוערכים בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר. הוא יעבוד כמובן בשיתוף פעולה הדוק עם מכללות להוראה, דבר שיתרום רבות למסלול ויעצים אותו, ובעז"ה גם אוניברסיטאות יהיו שותפות לרעיון.

3. כיום יש לא מעט ישיבות שבהן אחד מאנשי הצוות מתפקד כיועץ חינוכי. על הראי"ה יהיה לפעול למען איחודם לגוף אחד. אחדות זו חיונית להם. כגוף אחד עם משאבים, תוכל המערכת למנות יועץ בכיר שיחנוך את היועצים בעבודתם. הם יוכלו לשתף זה את זה בלבטים החינוכיים ובדילמות. הם יוכלו ליצור לעצמם סמינרים מרוכזים וקורסים עצמאיים שיעשירו ויפתחו אותם לכיוונים חדשים. כמובן, במצב הנוכחי, כאשר כל יועץ עומד בפני עצמו, הדברים קשים יותר לביצוע.

הצטרפות למדינה

לטעמי קיימת עוד בעיית עומק שגורמת לחוסר האחדות בעולם הישיבות. נסו לדמיין כל עולם עשייה אחר – לדוגמה, מערכת החינוך – שהיה מתנהל על ידי ראשי ישיבות: אנשים רוחניים מאוד, אידיאולוגיים, צדיקים. אנשים עמוסים מאוד בטרדות הוראה, פסיקה ולימוד, בליווי חינוכי של מאות תלמידים. אין סיכוי שהם היו יכולים למלא תפקיד זה.

ראשי הישיבות, בצדק, נאלצים להתרכז בתפקידם, שכשלעצמו הוא קשה מאוד ודורש עוצמות נפש אדירות. ברור אפוא מדוע אין להם פנאי להשקיע בתוכנית של איחוד. הקמת מסלולי לימוד ומחקר רציניים ומוכרים, כתבי עת מאוחדים, הוצאת ספרים רצינית שמונעת משיקולי איכות – כל אלה דורשים חדוות עשייה, פנאי נפשי, נכונות לגיוס משאבים ולמריבה עליהם, התמסרות. כל אלו אינם יכולים להיעשות על ידי אותם תלמידי חכמים המופקדים על עולם הישיבות.

נקודה משמעותית יותר שפוגעת באחדות היא האתוס הגלותי ולא ריבוני של 'המרא דאתרא'. לכל ישיבה יש ה'אדון' שלה ואין היא מוכנה לקבל מרות של רבנים אחרים. אך זהו אתוס מפלג. עם אתוס שכזה לא ניתן לבנות מערכת מסודרת, בעלת נהלים מסודרים, בעלת יכולת לכפות דברים לאחר דיון שבו נשמעו הצדדים השונים. אני לא רוצה לדמיין איך היו נראים מערכת החינוך או העולם האקדמי עם אתוס שכזה.

הגיעה העת להשיב את האחדות, אך לשם כך יש לשנות את האתוס. הדבר היה קורה באופן טבעי אילו עולם הישיבות היה מצטרף באופן מלא למוסדות המדינה, משתייך לארגון מרוכז וריבוני הפועל בהרמוניה ובהיררכיה. אך הגלותיות הנציחה את המחלוקת ויצרה עולם פרוד ומבוזר.

רבים מדברים על הבעיות בעולם הישיבות ומתמקדים בהיבטים הרוחניים (בין היתר נכתב על כך בעבר במוסף זה). הרב קוק, שהיה מעורב גם בהקמת הפרויקט המעשי של 'הלכה ברורה', כסף וייחל לבני הנביאים. דומני שעולם ישיבות ההסדר זקוק כיום לא פחות לשינוי ארגוני עמוק, להצטרפות לעולם הגאולה, לעולם המדינה, לשינוי שיאחד אותו, שיגרום לו להציב סדר יום עצמאי, להיות מה שהוא רוצה להיות, מה שהוא מסוגל להיות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

ספרים דוגמת 'מישהו לרוץ איתו' של דויד גרוסמן או 'לטרון' של רם אורן הופכים אתרים היסטוריים שכוחים לאתרי 
עלייה לרגל. מסע בעקבות המילים, בעקבות הקרבות 

שנים ארוכות היו מגדל המים, הפסיפס של לאו רוט, מוזיאון 'היה היה' והמבנה הישן של חדרי החולים בקיבוץ אפיקים שוממים למדי. ואז זה קרה: 'הביתה', ספרו של אסף ענברי המגולל את סיפור הקיבוץ מלידתו דרך כל שלבי ההתהוות, ההיסדקות וההתרסקות, ראה אור בשנת 2009. לכאורה, לא משהו שיכול להפיח חיים ולנער את האבק מאתריו העזובים. רק לכאורה. בעקבות הספר החלה להתעורר תנועת התעניינות במקום. השלב הבא היה למסד סיורים ספרותיים, המלווים בזיכרונות ובסיפורי המקום, ועדנה הייתה לו, לקיבוץ. "טוב לשמוע שהקיבוץ, שהיה שק חבטות, הופך לאתר של עלייה לרגל", אמר ענברי כשנודע לו על הסיורים.

אפיקים לא לבד. דבר דומה קרה לנהלל בעקבות 'רומן רוסי' של מאיר שלו, לנחלת שבעה בירושלים בעקבות 'מישהו לרוץ איתו' של דויד גרוסמן, לאתר הקרבות בעקבות ספרו של רם אורן 'לטרון', לבית אוליפנט, לבניין הבולשת הבריטית ולקיבוץ ניצנים ('נפש הומיה', 'ימים אדומים' ו'המטרה – תל אביב' מאת רם אורן, בהתאמה), והרשימה ארוכה ומפותלת.

הביצה והתרנגולת

נראה כי בכוחה של הספרות לחולל שינויים ולהפיח חיים באתרים שנשכחו מלב. מדריכי טיולים וסיורים מספרים על עניין גובר בעקבות קריאת ספרות פופולרית, ונדמה שקיצור הדרך בין האדם למורשת קצר מאי פעם.

מי משפיע על מי? הספרות על המקום או המקום על הספרות?

"זה כמו שאלת הביצה והתרנגולת", מחייכת בתשובה חוקרת הספרות העברית פרופ' נורית גוברין. "כמובן שבראשית הייתה המציאות: המקום הגיאוגרפי וההיסטורי ומה שהתרחש בו, או המקום שבו חי ופעל סופר או אישיות חשובה אחרת. לאחר מכן באה הספרות ומתארת את המאורע הצמוד למקום ואת הסופר הצמוד לביתו ולנוף מולדתו. אחרי פרסום הספרים באים הקוראים ורוצים לראות במו עיניהם את המקום שבו התרחשו הדברים ושעליו נכתבו יצירות הספרות.

"התנאי להתעניינות במקום ההיסטורי ובביתו של הסופר", ממשיכה גוברין, "הוא התפיסה היסודית שיש לקרוא את הספרות בהקשריה: הביוגרפיים, ההיסטוריים, החברתיים, הגיאוגראפיים והפואטיים. ההיכרות עם ההקשרים מעמיקה את הקשב ליצירה הספרותית, והיכרות עם ספרות שמתארת היסטוריה מסייעת להבין את ההיסטוריה טוב יותר, מחיה אותה ומפיחה בה מוחשיות. כך שיש השפעה והיזון הדדיים.

"הסיורים הרבים בעקבות סופרים וספרים בירושלים ובתל אביב ממחישים אף הם את הצורך 'לנגוע' במקום, לחבר בין מראה העיניים לבין הלך הנפש המורגש בקריאת היצירות שנכתבו על אותו מקום".

"שנים אחרי שהספר יצא, אני מקבלת פניות מאנשים שמקווים שאעזור להם להיכנס לסיור". המבצר הצלבני בעתלית. 
צילום: פלאש 90

אז ההספדים על מותה של הספרות היפה היו מוקדמים מדי?

"יש פריחה גדולה של הספרות, פרוזה, רומנים וסיפורים, באופן שאינו קשור למצבם העגום של החוגים לספרות באוניברסיטאות. ההתעניינות של הקהל בספרות דרך מסגרות לא ממוסדות גדולה, ועל כך יעידו ערבים ואירועים ספרותיים המושכים קהל רחב. סיורים לאתרים היסטוריים כמו בית אוליפנט, סיורים בעקבות סופרים בירושלים, בתל אביב או בכנרת, היו תמיד נחלת הקהל הרחב המשכיל. נכון שספר שיוצא ומתייחס לאירוע מסוים או למקום מסוים מגביר את ההתלהבות של הקהל לבקר במקום הזה, אבל הספר רק מגביר משהו שהיה כבר קיים. ההתעניינות קשורה בתחושה של הקהל הרחב שאם רצונך להכיר את המשורר, לך אל הארץ שבה התגורר, כמו שאמר גתה".

כאן המקום להזכיר כי סיורים בעקבות סופרים אינם דבר חדש. כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת נערכו סיורים למצדה בעקבות 'מלחמות היהודים' של יוסף בן מתתיהו והיצירה 'שנית מצדה לא תיפול' של יצחק למדן. בתל חי שבצפון נערכו סיורים סביב פרשת נפילת גיבורי תל חי, שעליה כתבו י"ח ברנר ורבים אחרים.

אופנה ספרותית

"זה המושג של עלייה לרגל", אומרת גוברין. "הפקיעו אותו מן הקדושה של שלוש הרגלים והפכו אותו לסוג של עלייה לרגל למקום ההיסטורי שבו התרחשו דברים, למקום שבו חי הסופר או למקום שבו הוא מיקם את העלילה שלו. בארה"ב עושים סיורים בעקבות בתים של שחקנים או אתרי צילום של סרטים. אצלנו מה שמגביר את התעניינות במקום הוא היצירה הספרותית. כמו בכל דבר יש כאן גלים ואופנות של התחדשות, והביקורים האלה לובשים ופושטים צורה לפי הקהל, הספר והמקום.

"הסיורים של דן בניה סרי לשכונת הבוכרים והסיורים של בלפור והרצל חקק בעקבות עגנון וברנר לא התחילו אתמול, אבל כמובן כל ספר מוסיף עוד אתר, עוד קבוצת מטיילים, ומגביר את הרצון והחשיפה – וזה רק מבורך".

אז מה יש לנו? אתרי מורשת, קיבוצים ומבנים חבויים, וסקרנות שיש לעורר. מדריכת הטיולים ומורת הדרך נורית בזל עורכת מזה שנים ארוכות סיורים ספרותיים. "סופרים כותבים על המקום שבו גדלו. בדרך כלל אלו שכונות צנועות, לאו דווקא עם בתים שתיירים מגיעים אליהם", היא מסבירה. "למשל בירושלים, שכונת כרם אברהם שעמוס עוז גדל בה, אזור גאולה – המקום שבו גדל הסופר חיים באר, שכונת הפועלים בית הכרם שבה בילה דויד גרוסמן את ילדותו ושיכון ותיקי ההסתדרות בקריית משה שבו גדל מאיר שלו".

 ב'גן העשרים' בשכונת בית הכרם הירושלמית, לדוגמה, מתנשאת אנדרטה ועליה שמות הנופלים בני השכונה. "הגן לא עזוב ונטוש אבל גם לא מבוקר", אומרת בזל, "הוא מוזכר בספרו של דויד גרוסמן 'ספר הדקדוק הפנימי' ואני מדברת על המקום בסיור. באותו סיור אני מזכירה את המקום גם בהקשר של 'יונה ונער'. אין במקומות אלה שירותים לתייר אבל הקוראים מאוד סקרנים לבקר בשכונות ולראות היכן גדלו היוצרים והיכן מתרחשות חלק מעלילות ספריהם.

"זה, כמובן, משמח אותי, בתור מי שמשוגעת על טיולים בעקבות יוצרים, שלא יכולה לקרוא ספר ולא לסמן את האתרים שבהם מתרחשת העלילה ומיד לתכנן מסלול סיור ספרות. אני מתפלאת בכל פעם מחדש כמה אנשים אוהבים סיורים כאלה. כשהמטיילים נפגשים איתי בסיורים נוספים, הם מספרים לי שהמקומות שבהם ביקרנו נראים להם שונים כשהם מגיעים אליהם שוב. לפעמים אנשים מגיעים לסיורים לפני שקראו את הספרים והמפגש עם המקומות שבהם התרחשו הסיפורים מעודד אותם לקרוא".

בשונה מפרופ' גוברין שרואה גלי נהירה לאתרים בעקבות ספרים, הסופר רם אורן משוכנע שעדיין מדובר בהחמצה. כל החומרים קיימים, הוא אומר, ומה שנותר לעשות זה לערבב אותם כראוי ולרקוח את התבשיל כדי שלא יישכחו מלב.

"לקראת כתיבת הספר 'המטרה תל אביב' עשיתי תחקיר", משחזר אורן. "הלכתי לשמיניסטים באזור תל אביב ושאלתי מה הם יודעים על קיבוץ ניצנים. התשובה הייתה שחברת קוקה קולה עורכת שם מסיבות בקיץ. לכאורה, למה שילמדו על ניצנים בחשק? ידעתי שהצבא ביזה ונידה את אנשי ניצנים כי הם נכנעו למצרים, בלית ברירה. ותיקי הקיבוץ היו בטראומה נוראה עד צאת הספר, ואחריו הייתה תחושת הקלה. סוף סוף נכתב הסיפור האמיתי שלהם. אני כמו מורה שעומד בפני כיתה ורוצה שהנושא שהוא מעביר יעורר בתלמידים עניין. סופרים במקרה הזה הם כמו מורים שצריכים לקחת את הנושאים הקריטיים שלנו, ויש בלי סוף. זה מאגר אדיר של נושאים לסיפורים ואף אחד לא עושה את זה".

לחבר בין הלך הנפש למראה העיניים. מתוך הסרט 'מישהו לרוץ איתו'

שהממשלה תממן

מדוע סופרים מתעלמים מהנושאים הקריטיים האלו?

"המו"לים חושבים על הצד המסחרי, שזה לא ימכור מספיק. אף אחד לא חושב על השליחות הלאומית שלו. אולי כדאי שאחת לכמה ספרים סופר יגיד: אני כותב מתוך תחושת לאומיות. למה למשל שהממשלה לא תממן את הוצאות התחקיר שבו כרוכה כתיבת ספר היסטורי? זה הרי אינטרס לאומי. מממנים כל כך הרבה שטויות ודברים שלא מובילים לדבר כשיש משהו שבמובהק מוביל להעמקת המורשת".

על פי אורן, העובדה שאתרים שנשכחו הפכו למקומות מתוירים בעקבות ספרים היא אחת הדוגמאות ליכולתה של הספרות להשפיע. "אנשים מתייחסים לספרות כאל בילוי קליל בטיסות לחו"ל, או ככלי להתעמק במשהו אם אנחנו מדברים על ספרי הגות. כשבוחנים את ההשפעה המעשית של הספרות כמעט לא נמצאות דוגמאות, ופתאום היא באה ויוצרת משהו עם השלכות לעתיד. אולי בעקבות הספרים ההיסטוריים שכתבתי יבואו עוד סופרים ויגידו: הנה, ניקח את ההיסטוריה שאף אחד לא מתעניין בה ולא שם עליה, כמו שהיה באתר לטרון. היו כמה קבוצות תלמידים וזה לא עניין אף אחד, והנה הגיע בום גדול. יש פה כיוון מאוד מעניין שכדאי ללכת עליו. אין לי בלעדיות על ספרי היסטוריה. במקום לכתוב על עוד סבך משפחתי, אני אומר: בואו נכתוב על ההיסטוריה שלנו בספר.

"יש פה אפיק שלא השתמשו בו עד עכשיו. אנשים לא מתעניינים במורשת כי לא מלמדים אותם נכון. בבית הספר לא לימדו אותנו היסטוריה באופן מעניין, אבל כשלוקחים אותה ועושים אותה פופולרית, אנשים קמים ואומרים: אני רוצה לדעת איפה קרו הדברים האלה".

הסופרת נאוה סמל מסכימה. "ליצירת אמנות – סרט, ספר, מחזה – יש הקסם המיוחד להפוך מקום זר ומרוחק משֵׁם סתמי או קומץ עובדות לקוניות לחלל אמיתי, בעל ממד של חיים. אם הדמות מטיילת בו, גם אתה הקורא מטייל בו בדמיונך, ואחר כך רוצה באופן טבעי לחוות אותו במו גופך. בעקבות הספר המקום הופך פתאום למוכר וביתי. במקומות שבהם ביקרתי אחרי שקראתי עליהם בספרים הרגשתי תמיד כאילו כבר הייתי בהם פעם, כאילו פעם חלמתי אותם.

"כשהייתי ילדה, חיכיתי פעם שעות ליד ביתה של לאה גולדברג ברחוב ארנון בתל אביב, בתקווה לשחק עם 'הילדים מרחוב ארנון' ולראות את הקוף נפלאות והילד נסים. את אגם החולה נסעתי לראות רק בעקבות הספר 'הרפתקה באגם' של ס' יזהר עם הצילומים בשחור־לבן של פטר מרום. הוא שמור בספרייה שלי עד היום".

סמל מזכירה כי הרומן 'ראלי מסע מטרה' פרי עטה, אשר ראה אור ב־1994, מספר על חבורה בחיפה שמשחקת משחק בנוסח 'מחפשים את המטמון' באתרים ההיסטוריים של העיר. "הספר פורסם עוד לפני שהמושבה הגרמנית שוקמה ושוחזרה ואנשים טיילו בין החורבות של האתרים שהזכרתי כשהם קוראים את הטקסט שמתאר את המקומות האלה בעבר", היא נזכרת. "בעקבות הספר אף הלכו לבית העלמין הטמפלרי כדי לחפש את המצבות של הדמויות שהזכרתי. לפני שנה ערכתי במסגרת פרויקט מיוחד של מוזיאון חיפה טיול עם 150 איש בעקבות כל בתי המושבה הגרמנית שנזכרים בספר.

"בשעתו, בטקס ההשקה לרומן בשנות התשעים, אמרתי לעמרם מצנע, אז ראש העיר, שחייבים לשקם את המושבה הגרמנית לפני שיהיה מאוחר מדי והשלכתי את הכפפה לפתחו. אני רוצה להאמין שהייתה לי השפעה צנועה על ההחלטה של נכבדי העיר. אתר אחר שיכול היה להיות אבן שואבת לטיילים הוא המבצר הצלבני בעתלית, אלא שהוא אינו נגיש לציבור משום שהוא משמש את חיל הים. עד היום, שנים אחרי שהספר יצא, אני מקבלת פניות מאנשים שמקווים שאעזור להם להיכנס לסיור במבצר", מספרת סמל.

רעב אדיר

דוגמה נוספת להשפעה מוכחת מהווה ספרו של רם אורן, 'לטרון', שראה אור בשנת 2002 ונמכר בלמעלה מ־50 אלף עותקים. "מאוד בער לי לכתוב את הספר כי חשבתי שהסיפור מעניין באופן יוצא מן הכלל. אמרו לי: אל תיגע בזה, כולל האלוף שלמה שמיר, שהיה מפקד הקרבות. הוא צחק ממני ואמר: 'כתבתי ספר ולא מכרתי אפילו עותק אחד. אתה רוצה – תכתוב ספר מתח על גופה שנמצאה בלטרון. זה ימכור'.

"אנשי ההפצה חשבו על החור של הגרוש וחששו שלא ירוויחו ממנו. אין דרישה, כך חשבו. זה נראה להם כמו עוד ספר לימוד בבית ספר. החלטתי להתעקש כי זה בער בעצמותיי. מעבר לסיפור שכולנו מכירים, יש סיפור מדהים, מהגדולים והדרמטיים של 1948. ההפתעה הייתה מושלמת – יש רעב אדיר לכל מה שקשור בהיסטוריה ובלבד שתוגש בצורה הנכונה, בלי מספרי אוגדות, כלי נשק ואיפה זזה היחידה הזו ולאן".

השאר היסטוריה. 'לטרון' הפך לרב מכר ולספר חובה בקורס קצינים. כך גם ביחס למקום עצמו. "זה עשה מהפכה באתר. מספר האנשים שמגיעים היום הוא אסטרונומי. הם באים לראות את השטח, איפה אריאל שרון שכב ואיפה חילצו אותו, את תעלות הקשר ואת שדה הקרב שאפשר להשקיף עליו ממנזר השתקנים. תלמידי תיכון באים עם הספר, קבוצות מגיעות לימים שלמים, מגלות את דרך בורמה שהייתה אלתור קלאסי. אנשים רצים לשם כל הזמן.

זה קורה עם אתרים נוספים והחוויה היא אדירה כי את מתקרבת לסיפור ולהיסטוריה שלך. 'ימים אדומים', שמכר עד כה 42 אלף עותקים, עובר בבית שבו נרצח מפקד הלח"י יאיר שטרן. למה ללכת למוזיאון הלח"י, אלא אם יש ספר שקראת ואת רוצה לגלות איפה קרו הדברים? הספרות לוקחת היום – במודע או שלא במודע – אנשים אל האתרים עצמם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

אתם זוכרים שראיתם את תמונת האולטרא סאונד? כן, היא הייתה בתוכי כשנרצחתם. תסתכלו עליה, ילדה בת שמונה, אבל כבר נערה. וכל שנה הגעגוע רק הולך ומתעצם

בית קברות. הר המנוחות. יושבת על רצפת חצץ, בין הקבר הכפול לקיר. רק שמים אפשר לראות מפה. שמים כחולים, כחול כהה, כחול של תחילת קיץ, שום ענן, שום ציפור. רק כחול אינסופי. ולבן קר של מצבות שיש, אבנים. וזהו.

אני פה מחפשת, לא יודעת בדיוק מה. שנה עשירית, כל המילים נאמרו. נשאר השקט הזה של המכוניות בכביש ירושלים תל אביב, והתהום הזו בין ההר החי מולי לבין ההר המת שבו אני.

'אאאאאאאאאלף', אני מתחילה לשחק, 'ביתגימלדלתהאווזין'.

'סטופ', אני צועקת.

'זין'.

'זוועה'.

'אאאאאאאלף ביתגימלדלת הא…',

'סטופ'.

'סמך'.

'סיוט', אני שולפת. 'עוד פעם'.

'אאאאאאאאאאאאלף בית גימל…',

מנסה להתקיל את עצמי 'סטופ!!'.

'מם'.

'מם ממממ מממחבלים, לא, מממרצחים… לא,  מממה קרה בכלל?'.

'טוב פעם אחרונה', אני מתחננת.

'אאאאאלף ביתגימל דלת',

סטופ!

'יוד'.

'יתמות, יותר מדי, יבבה, יגון'.

'תיו'.

זה קל: תופת! שכול! רצח או רוע או רשע! קושי! צער! פתאום פצע פעור! ערבים! סוף! נורא!

אני רוצה שהעיניים שלכם ימשיכו ללוות אותי. הרב אלי ודינה הורביץ הי"ד.
צילום: יורם כהן

*

'די תפסיקי עם השטויות שלך, מה את עושה? עוד כמה דקות צפירה ואת יושבת ומשחקת עם עצמך! אבא ואמא במרחק נגיעה, לא, 'נגיעה' זה לא המילה הנכונה, הקור הזה של המצבה מתחיל להציק. יאללה, אני פוקדת על עצמי, תהיי רצינית, ברדיו שומעים עכשיו אנשים בוכים, ואת משחקת, לועגת על מילים שהפכו חלולות, זה מה שיש, קצת מילים שמתארות תהום (עוד מילה בתיו).

רוצה להיעמד, לשמוע את הצפירה, להביט על כביש ירושלים תל אביב מתרוקן, מכוניות נעמדות בצד, להסתכל על הבתים שכל הזמן נבנים בהר ממול, ולדעת שזה משתלם, שבזכות בלה בלה בלה אנחנו עם חזק יותר, יש לנו מדינה, לא נרשה לזה לקרות שוב, אני מבטיחה לכם אבא ואמא ש… שמה? שהמדינה שכל כך אהבתם עומדת דום לזכרכם, וזה מאוד מאוד מאוד (נו תמצאי מילה, עוד דקה צפירה, מה מאוד? אולי מאוד חשוב!).

מה חשבתי לעצמי כשעליתי לקבר בלי טישיו, הדמעות הבכי וההתפרקות הפנימית הגעגוע הכאב הכאב הכאב כל כך כואב נושמת עמוק, מחפשת דיוק של כאב, איפה הוא ממוקם. אבל כל נשימה מביאה איתה עוד פרץ של דמעות. זה בלב, זה בריאות, זה בבטן זה בגרון. זה בכתפיים. זה ברחם.

רגע אחד, רגע לפני שאתם מתרחקים עוד, רגע אחד תפנו מבט, לא ככה, קצת יותר, סיבוב שלם עם הראש, כן גם הכתפיים, יופי, יותר טוב, עכשיו בבקשה להרים את העיניים, לא לא גבוה מדי, להוריד קצת, יופי. הישירו מבט אליי, כן עם העיניים, אל תפחדו, גם אני לא מפחדת, תסתכלו אליי ישר לעיניים. עוד, בבקשה עוד, לא אל תסיטו מבט, אנחנו לא ממהרים, יש לכם את כל החיים להמשיך להתרחק ולהתרחק, אבל עכשיו אני צריכה את העיניים שלכם.

תסתכלו עליי. תסתכלו עליי אישה. תסתכלו עליי אמא. תסתכלו עליי ילדה שלכם. תסתכלו עליי אחות. תסתכלו עליי נכדה של ההורים שלכם.

תסתכלו עליי. תסתכלו על העיניים שלי חפשו את הניצוץ, הוא שם, לא קשה למצוא. תראו את השפתיים שלי, כן הם מחייכות, הרבה, יודעות אפילו לצחוק.

תסתכלו עליי מדליקה נרות שבת, תסתכלו עליי מחבקת את הילדים שלי, הנכדים שלכם, תשימו לב לחיבוק, לחום, לאהבה שהם מקבלים, יופי, תודה תמשיכו להסתכל.

תראו אותי קמה ליום עבודה, מתקלחת, מתלבשת, מחייכת לילדים שלי, הנכדים שלכם, תשימו לב למגע, שימו לב לתשומת הלב, לאמון שאני נותנת בהם. שימו לב איך אני חיה, אוכלת, ישנה, עובדת, אמא, תסתכלי על הבגדים שאני לובשת, שקניתי בלעדייך.

תסתכלי על הבגדים של הילדים שלי, הנכדים שלך, גם על הנעליים, כיף כשאת מסתכלת. אני יודעת שאיתך זה היה אחרת.

כן, אתם יכולים להסתכל יותר עמוק, הנה הלב שלי, הוא ממשיך לפעום, הוא חזק, אולי לא הייתה לו ברירה. תסתכלו על הכתפיים, אני יודעת שהם קצת מכופפות, אני אדאג לעצמי למסאז' טוב, זה בסדר אמא, כבר כמה פעמים קבעתי תור בעצמי לעצמי (את זוכרת אז שהיינו יחד בחמי טבריה? איך פתאום צץ זיכרון?) תסתכלו על הרחם, שבעה ילדים – שלושה מתוכם לא הכרתם, שבע הפלות, חמש מתוכן אחרי שהלכתם.

*

עכשיו תסתכלו על הילדים שלי, הנכדים שלכם. תראו את אלנתן שלי, אלנתן אברהם ליתר דיוק, אבא תסתכל עליו, תרד לגובה שלו, כן ככה עם הברכיים, תסתכל על העיניים הגדולות והחומות שלו, אולי זה העיניים שלך, תיהנה ממנו, מהשמחה שלו, מההברקות המצחיקות, היצירתיות, הדמיון העשיר ושפע החיים.

אמא, תראי את רעיה, היא כבר בת שש. שימי לב לבריאות הנפשית שלה, לאור שיש לה בעיניים, תני לה חיבוק, חיבוק חזק ונשיקות, היא תיתן לך בחזרה, היא כל כך תשמח.

לא, אל תמהרו, יש לי עוד הרבה מה שתראו, אני צריכה את העיניים שלכם, המבט המעריץ שלך אבא שיגיד לי שאני בסדר, שהתמודדתי כמו שצריך, שבניתי משפחה לתפארת, שאתה מרוצה ממני, והמבט המתפעל שלך אמא, העיניים הנוצצות, שהילדה הבכורה שלך הגיעה כל כך רחוק, שהנה היא בבית עם הילדים, והיא מחייכת אליהם, ורואה אותם ואוהבת אותם.

וכן, אני רוצה שהעיניים שלך ימשיכו ללוות אותי, ויגידו לי שזה בסדר גם לנוח, ושאני יכולה להיכנס למיטה או למקלחת ולנעול את הדלת, ולבכות, והעיניים שלך עדיין מתפעלות ממני, מהילדים, מיהודה, מהנחת והזרימה, ואני רוצה שהעיניים שלכם לא ייבהלו מהטלטלה מהכאב מהגעגוע, שתגידו שידעתם שכך יהיה, שמותר לנו כל כך לכאוב, שזה חלק מהתוכנית שלכם בשבילנו, ושאתם תמיד רוצים רק טוב בשבילנו.

זאת אמונה תחיה, אתם זוכרים שראיתם את תמונת האולטרא סאונד? כן, היא הייתה בתוכי כשנרצחתם, היא נולדה בזמן הפיגוע בקפה הלל.

תסתכלו עליה, ילדה בת שמונה, אבל כבר נערה, עם בגרות וסקרנות, תראו את אהבת האדם שבה, את החמלה שיש לה כלפי בעלי חיים, אם תיכנסו עמוק תראו את הסוד הכמוס שלה, השאיפה שלא יהיה רוע, שהיא תצליח לבטל את המוות ואת הכאב בעולם. תראו את התום, נראה לי שהוא היה מנת חלקכם.

בבקשה אל תמצמצו, העיניים, העיניים שלכם חייבות להיות פתוחות, לא יכול להיות שהתעייפתם, אין מצב שהעיניים האלו גמרו את תפקידן, הן חייבות להישאר פתוחות.

יום הזיכרון היום, כולם זוכרים אתכם, את הזוועה, את התקופה, את חוסר האונים, את המפגשים בבתי הקברות. בבית הדלקתי נרות והנחתי תמונה שלכם על השולחן. בערב אכבה אותם ואפרוש מפה לבנה לכבוד יום העצמאות.

בבקשה אל תלכו, תישארו, יש המון מה להראות לכם, את הילדים שלכם שנישאו והולידו, את הנכדים שלכם, את הציורים שהם ציירו בגן היום.

*

לא יכולה לשאת את הכאב. למה הסתובבתם, מה קרה לעיניים? בבקשה תחזרו.

אני מבטיחה שאגיד מילים טובות. תנסו אותי, אני יכולה לדבר על אמונה ביטחון וגאולה. באלף יש גם אהבה, וארץ ישראל.

בדלת אני יכולה לספר על הדרך שעברנו שזה חלק מהדרך של העם שלנו.

בהא על הליווי שה' ליווה אותנו לאורך הדרך, אפשר גם על התמודדות ואולי הזדמנות, על וו מדלגים כי זו אות קשה. זין זיכרון, חית חוזק, טית טיפול. יוד יחד כף כוח. רק תישארו, אני אשחק עם מילים טובות. עם תפילה, שלום ורוגע, או אולי תורה שלווה ורעות.

אבא, אמא, אין.

אין אבא אמא.

אין אבא אין אמא.

אין.

בת־שבע סדן (הורביץ) איבדה את שני הוריה, הרב אלי ודינה הורביץ הי"ד, בפיגוע חדירה לביתם שבקריית ארבע, בליל שבת קודש, ד' באדר ב' תשס"ג. כאן מובא פרק מתוך ספר העתיד לראות אור בקרוב, הסוקר את תולדות חייהם ואת התמודדות בתם הבכורה עם ההודעה על הירצחם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

כדי לקיים את החזון הציוני, על החברה הדתית להכיר בסמכותה הבלתי ניתנת לערעור של ההסכמה הדמוקרטית ולמזער את השפעת הדת. קריאה אל בעלי הברית שבציונות הדתית 

מזה זמן ההולך ומתארך בוקעת מוסיקה צורמת מתוך קהילותיה של הציונות הדתית. זוהי מוסיקה המזייפת את הטונים שאני אמון עליהם ביצירה הציונית שכתיבתה עדיין רחוקה מסיום; מוסיקה המתנגנת בשוליים הקיצוניים של התנועה המפוארת ומכתימה את הרוב. לשם דוגמה, אחת מיני רבות, למה שמפר בעיניי את תוכני הסאגה הציונית, הנה חילופי דברים בדיון "השולחן העגול" על הדרת נשים שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשנה.

בדיון הערתי שבימי נעוריי, בשנות ה־50 של המאה הקודמת, חגגנו ברחובות ירושלים את ימי העצמאות הראשונים של מדינתנו במעגלי רוקדים משותפים לתנועות הנוער וידי חבקו ידי בנות מתנועת הנוער 'בני עקיבא' כמעשה שגרה. את ההדרה של בנות ממעגלי הרוקדים המשותפים היום ציינתי כביטוי להקצנה מדאיגה. על כך העיר הרב אביחי רונצקי: "[כרמון] דיבר מקודם על ההקצנה… זה לא מקובל עליי לחלוטין. אני כבר עוסק בנושא של לימוד הלכה הרבה מאוד שנים, ומה שקרה מאז שרקדת עם חבריך ועם אחת הבנות ביחד… [אז] למדו הרבה פחות או כמעט בכלל לא [הדגשות שלי, א"כ]… יהודי דתי [חייב ב]דברים מפורשים שאסור לרקוד עם בנות יד ביד, ואסור לך… לשמוע קול אישה שרה… זאת ההלכה. אז להגיד על אנשים מקפידים בהלכה שהם מקצינים?".

אני, שאינני דתי אך מחשיב עצמי "דתי ביהדותי", נחשפתי, במסגרת מחקריי על גרמניה הנאצית והשואה, לקובץ מדהים של שו"תים שריכז הכרעות של רבנים בגטאות ובמחנות. אין שיעור מאלף והארה גדולה יותר בעניין הקוד המוסרי היהודי מאשר ההכרעות בדילמות מוסריות כבדות כל כך. חוט השני השזור בכולן (למן ההיתר לאכול ביום הכיפורים, דרך שבירת כללי הכשרות ועד ההרשאה לשלוח ילדים לכנסייה) הוא מרכזיותם של החיים והדגשת מקומה של פרשנות רבנית אמיצה. היהדות שלי מעוטרת בפרשנויות של האמיצים בין הרבנים המתאימים את יהדותנו למציאות המשתנה. וכך המחרוזת הציונית, מקור לגאווה, מעוטרת בדמויות מופת של נשים: המשוררת רחל, חנה סנש, הלוחמות בפלמ"ח, פורצות הדרך בפוליטיקה, עדה יונת והמדעניות ב'בר אילן' ובהן חברתי יפה זילברשץ, החיילות המשרתות את ביטחון ישראל בצה"ל, אמי ז"ל.

עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה: החברה האזרחית מכילה את הקהילה הדתית הגודרת עצמה. צילום: פלאש 90

אחת מדמויות המופת הללו, איילת וידר כהן,  יו"ר הארגון הדתי־פמיניסטי 'קולך', הייתה גם היא בדיוני השולחן העגול. וכך אמרה באומץ נדיר את מה שמהבהב בתוכי מאז כתמרור אזהרה:

בעיניי [שיח הצניעות] בונה בתודעה את הייצוגים הגבריים והנשיים… באופן כזה שהאישה היא אובייקט מיני, והאישה היא שפוטה… והאישה היא כנועה, צריך להגן עליה ולגונן עליה, והיא צריכה שמירה… המסרים ההלכתיים והדתיים הם בעצם סימפטומים של אותה תופעה, של התייחסות לאישה, לילדה, לנערה, כאל אובייקט מיני, והתייחסות לגבר כאל מי שלא מסוגל לשלוט ביצריו… אני חושבת שזה משפיל את שני הצדדים באותה מידה. אני חושבת שהשיח הזה הוא שיח של צביעות ולא של צניעות.

סנוקרת מהרב מדן

דבריה האמיצים של איילת וידר כהן הם עדות לכך שהציונות הדתית איננה עשויה מקשה אחת, שיש בתוכה בעלי ברית להתמודדות עם האתגרים העצומים הרובצים (עדיין) לפתחה של התנועה הציונית. אל אלה, אל בעלי הברית, אחיי הציונים בקהילת שומרי המצוות, אני מבקש לפנות. זו איננה פנייה שנולדה בעלמא; מקורה בסנוקרת רעיונית שספגתי מחבר, אדם שאני מוקיר ומעריך כאמיץ רוח ולבב: הרב יעקב מדן. וכך כתב חברי יעקב במאמר ב'מקור ראשון' ב־8.2.13, שהיה המשך לשיחת טלפון שניהלנו בינינו ימים ספורים קודם:

בלא נכונות להתפשר קובע ד"ר כרמון שבחוקה מקור הסמכות כלפי המאמין ושומר המצוות יהיה המקור החילוני בלבד… ועליו לוותר בהסכמתו לחוקה על מקור הסמכות ועל הריבון האמיתי שבו הוא מאמין, ריבונו של עולם… מי שאינו מבין שתחת סמכותו של ריבונו של עולם אפשר ליצור חוקה שלפחות לא תסתור את סמכותו… לא יוכל לעולם ליצור חוקה מאחדת.

משפטים ספורים אלה, המשקפים את רוחו של מאמר שלם, חוטאים לי ולחבריי ובעיקרו של דבר הם המניעים אותי לחפש שותפים למעשה הכינון מחדש של הברית. מאז שייסדתי את המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכל עשיותיו ותוכניותיו שגולת הכותרת של כולן היא הצעתנו לחוקה בהסכמה שזור המאמץ להכיל, להתאים את הצרכים השונים, האמוניים, הערכיים, הנורמטיביים של אלה לשותפות עם אלה כאשר הבסיס לכול הוא הנכונות לפשרה. סלע המחלוקת העולה מתוך דרכו הישרה והישירה של הרב מדן הוא אכן שאלת מקור הסמכות, וסלע מחלוקת זה עלול להיות הרה אסון לעתידה של הדרך הציונית המשותפת.

הציונות, תנועת המרד של העם היהודי בגורלו ההיסטורי, רחוקה מהשלמת חזונה. בצד הישגיה חסרי התקדים של תנועת המרד היהודית, האתגר של ביסוס היסודות הערכיים המשותפים – הערובה להתקיימות רצופה שאיננה ניתנת לערעור של עמנו – רחוק מהישג יד. ההתמודדות עם האתגר הזה תמוצה כאשר נבנה את הכלים המאזנים בין "היהודית" לבין "הדמוקרטית" של מדינתנו. ההתמודדות הזאת תלויה ביכולתנו לחדש את הברית הציונית.

כינונה המחודש של הברית במציאות של ימינו איננו מעשה קל. הוא מחייב התמודדות אמיצה עם מה שלצערי הרב מדן נסוג ממנו – ניסוחיו באמנת גביזון מדן. מנקודת הראות שלי, המרד הציוני בגורל ההיסטורי של עמנו כלל את הניסיון שלא הושלם עדיין לבסס הגדרות חלופיות לזהותנו הלאומית שלא במונחים דתיים. מנקודת הראות שלי, בתהליך ביסוסה של מדינת הלאום שלנו כיהודית ודמוקרטית יכולות הגדרות דתיות וחילוניות לדור בכפיפה אחת ובלבד שיתממש תנאי הכרחי אחד: מקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא אחד ובלתי ניתן לחלוקה או לפשרה – הסקולום, העולם, העם; הוא מקור סמכות חילוני. להחדרת מקור סמכות א־לוהי אל הזירה האזרחית־מדינית עלולות להיות השלכות הרות אסון, מאי הציות לפקודות הצבא על בסיס פסיקות של רבנים ועד להתנגדות אלימה להכרעות דמוקרטיות.

הגענו יחד עד הנה, חגיגות ה־65 לתקומת המדינה, בזכות הדבקות בעיקרון הדמוקרטי של ההכלה. אלא שאנחנו עדיין פסיפס של קבוצות ומגזרים, חילוניים ודתיים, חרדים ודתיים לאומיים, יהודים וערבים, עולים וותיקים, כאלה שמעל לקו העוני ורבים (מדי) שמתחתיו ואיננו מכילים אלה את אלה. עקרון ההכלה המתחזק אותנו כחברה אזרחית שברירית ופגיעה עדיין מצוי במתח מול הפרקטיקה של הקהילה הדתית המונעת על ידי עקרון ההדרה; האקסקלוסיביות. בעוד שההכלה איננה אמורה להבחין בין גוונים וגוני גוונים של התנהגות – תרבותית, אמונית, עדתית, חברתית – ההדרה היא הגדר המבטיחה את קיומה של קהילת המאמינים הדתית. קהילה זו מקבלת, בהגדרה, את שומרי המצוות ואותם בלבד.

עשרות שנים ידענו לחיות עם המתח הזה; החברה האזרחית שעל חבריה נמנים כולם הכילה, מכילה ותמשיך להכיל את הקהילה הדתית הגודרת את עצמה בפני מי שאינם שומרי מצוות. זו דרכו של עולם, כל עוד נשמר וימשיך להישמר כלל הזהב, האקסיומה: מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה המתווה את אורחות חייה של החברה האזרחית כולה הוא סקולארי, העם. החברה האזרחית שהעם הוא הריבון שלה מכילה את קהילת שומרי המצוות בתוכה על מקור הסמכות האקסקלוסיבי לה, הוא הטרנסצנדנטלי.

למזער את הדתיות

אינני מחדש בדברים אלה דבר וחצי דבר. מנהיגים רוחניים, הוגים ורבנים מקרב הציונות הדתית נתנו דעתם למתח בין מקורות הסמכות ולדרכים ליישבו. אומר יוסק'ה אחיטוב ("לקראת ציונות דתית בלתי אשלייתית", בספר מאה שנות ציונות דתית, עמ' 23) ביחס "להטרוגניות של אוכלוסיית המדינה שהיא כוללת אחוז גבוה של יהודים חילונים מכאן ואחוז לא מבוטל של אזרחים לא יהודים מכאן. מערכת כזאת לא יכולה להתקיים אלא במסגרת של מדינה מודרנית דמוקרטית, שהיא מדינת אזרחיה כולם" (ההדגשה שלי, א"כ). אחיטוב מתכתב במאמרו עם אליעזר גולדמן, הסבור כי "המדינה המודרנית איננה יכולה לכלכל אוטונומיות שיפוטיות". גולדמן, שאיתו מסכים אחיטוב, מנסח בעצם את עקרון ההכלה של הקהילות הגדורות בהדרה. "המימוש הקולקטיבי של דת ישראל יכול לבוא לידי ביטוי במסגרת הקהילות התת־מדיניות".

וכותב על כך גולדמן עצמו ("הציונות הדתית במדינה – שרשרת כשלים", בתוך: עין טובה – ספר היובל לטובה אילן, עמ' 561):

בסיטואציה רב־תרבותית כגון זו של החברה הישראלית תלויה הסולידריות החברתית הכללית באי סגירות של תת־החברות לתרבויותיהן של תת־חברות אחרות… במצב רגיל יהודים דתיים יכולים להיות בעלי השקפות פוליטיות שונות… ואפילו בעלי השקפות פילוסופיות שונות… ה'אנחנו' שלהם הוא מגוון ורב ממדי… לעומת זאת השקפות ונאמנויות טוטאליות יוצרות בקיעים חברתיים בין אנשי שלומנו למי שבחוץ.

לפני כשמונה שנים, סביב ההינתקות מגוש קטיף, בעקבות ראיון שקיים עם ארי שביט ויאיר שלג ב'הארץ', כתבתי לרב מדן, בין היתר:

כך אמרת בראיון, 'מעולם לא הכרתי בעליונות החוק. צדק ומוסר חשובים לי בהרבה מעליונות החוק. כאשר החוק עומד מול הצדק והמוסר אני עומד בצד השני'. במה הצדק שלך, יעקב מדן, ואמות המידה המוסריות שלך עדיפים על אלה של האחרים? תכליתו של החוק להסדיר את החיים המשותפים בין תפיסות שונות של צדק. ללא עליונותו אנו נדונים לאנרכיה. על הרקע הזה (בבחינת ממה נפשך) לא ברורה לי השניות, אם לא הסתירה שבדבריך. אתה נותן גט כריתות לעליונות החוק ובה בעת מצפה שהדמוקרטיה וכלליה יישבו את מצוקותיך.

ברם, בסופו של דבר, מי כמוך, אזרח נאמן למדינתו, גדול בתורה, איש אמיץ מכונן גשרים, יודע שכמו הצדק והמוסר גם הקרוי בפיך 'עליונות החוק' הוא מעשה של איזונים. פרי מעשה האיזונים לעתים פוגע בזולתך ולעתים בך; לעתים הוא מפר את היחסיות של הצדק והמוסר של האחר ולעתים את אלה שלך… בוא יבוא היום שלאחרי ההינתקות. יהיה תרחיש התהוות היום הזה אשר יהיה, אנחנו, בנים לעם עתיק המחדש את ריבונותו בארצו, מחויבים למעשה ההתחדשות הזאת. אנו באים אליו עתירי שניויות. גם אתה. אני קורא לך לבור מתוך השניות שלך את המחבר ולא את המפריד. מנהיגותך ואומץ לבך כבר רשומים בדברי ימי החברה הישראלית; התרומה שלך ליישב מתחים בין דתיים וחילונים לא תסולא בפז. אסור לך למשוך ידיך מהמאמץ להתחבר, להשתתף, להתפשר.

כינון היסודות הערכיים של יהודית ודמוקרטית הוא משימה חסרת תקדים. לשם השלמתה דרושה הברית. השתתת הברית חייבת להיות על מקור הסמכות היחיד בדמוקרטיה. אנחנו, הציונים, שותפים למרד שבו בחרו היהודים להיות אחראים לגורלם. מערכת החוקים היהודיים חייבת למזער את משקל הדתיות בהכרעות הפוליטיות. זוהי המטלה שלכם, אחיי הציונים, אליכם מושטת ידי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

בתחושת דחיפות ניגש שלמה גיורא שוהם, אב שכול וחתן פרס ישראל בקרימינולוגיה, לכתוב את רומן חייו, כדי לבער את הבערות ולנער את היחס למדינה. מפגש עם לוחם מלחמות הקיום והרוח

בחדר עבודתו של שלמה שוהם, חתן פרס ישראל מלפני עשור (ראו הרחבה במסגרת), מצוי פסל סביבתי שבנה במו ידיו. למעשה, זהו מגדל העשוי ממערום של עשרות ספריו שיצאו לאור בשלושים שפות. הוא מתבדח ואומר שזהו השימוש הטוב ביותר שמצא להם, כי מי קורא את הספרים הללו.

בכמה וכמה מהספרים הבונים את המגדל, שב ומופיע רעיון המפגש האותנטי. מסכת היחסים האותנטית, זו שמחייבת את האדם להיכנס למגרשו של האחר כבסיס לכל מערכת יחסים מוסרית. התגברות על הנתק והניכור הטבעי מהזולת, תוך יצירת דיאלוג. ובמקביל, הפתיחות להתגלות של האחר – לתת לאחר להיכנס אלי. בדומה לאמרתו המפורסמת של הרבי מקוצק, על א־לוהים הנכנס לכל מקום שנותנים לו להיכנס. זוהי החוויה האנושית הייחודית, האותנטית, שאין בלתה. זהו הגישור על הפער המוכרח שבין שני זרים.

עם פתיחת הדלת בכניסה למשרדי המערכת פוגש פרופ' שוהם באדם זר לו. אני עורך היכרות בינו לבין העורך אלחנן ניר. תוך שניות ספורות הוא שומע על היכרותו של אלחנן עם ספריו, שהיו חבויים אי אז מתחת למזרן בפנימיית הישיבה. על מה שלמד פעם ממאמר שבו השווה שוהם בין ר' נחמן לקירקגור. לחלוחית עולה בעיניו של הפרופסור, והוא מודה בה. "תן חיבוק", הוא קורא בקול ופורש את זרועותיו לעברו של אלחנן. שתי דקות של מפגש לא נשכח. דלתות שנפתחו לזר ואפשרו את כניסתו. התגלות האחר.

שלמה גיורא שהם. צילום: אופיר דוד

בלוע הר געש

מה מביא אדם שבע ימים, לאחר כתיבה של עשרות ספרים ומאות מאמרים אקדמיים, בשלל תחומים מדעיים, לכתוב רומן?

"הספר הזה למעשה כתב אותי. אני לא כתבתי אותו. והוא נבע מתחושת כישלון. 'העד שכשל' הוא תחושה של כישלון של דור תש"ח. לא השכלנו להעביר לדור הצעיר את התחושה שאי אפשר לקבל את המדינה כדבר מובן מאליו.

"הרי מבחינה לוגית, טקטית, צבאית, היינו צריכים להפסיד את מלחמת השחרור. שבע מדינות התקיפו קבוצה קטנה של 350 אלף איש. תל אביב הופצצה. ממקומי בשבי ראיתי אינסוף שיירות של חיילים עיראקים. הצבא הסורי היה אכזרי ויעיל והצבא הירדני היה מאומן על־ידי האנגלים. ואילו ליהודים היו סטנים שמתחילים לירות בלי שלוחצים על ההדק, רובים איטלקיים שבכל ירייה הבריח היה עף מהמקום ומשוריינים עם דופן בעובי 10 ס"מ של ברזל רך כמו חמאה, שכל כדור חודר אותו.

בגוש עציון הייתה לנו מרגמה אחת. הלבישו אותה עליי, הייתי גברתן אז, כדי שארוץ מקצה אחד לשני, כדי שהערבים יחשבו שיש יותר ממרגמה אחת. חאג' אמין אל חוסייני, המופתי, ערבי חכם, עשה חשבון פשוט ביותר, שהולכים לגמור את הציונים מהר מאוד. אחרי ההכרזה של החלוקה הוא אמר במפורש ברדיו, ואני זוכר את דבריו [כאן עובר שוהם לציטוט בערבית, ש"פ]: עזבו את עריכם לכמה ימים ותחברו לצבא הערבי המפואר ואחרי שיושמד בעזרת אללה האויב הציוני תחזרו חזרה לבתיכם. ולכן, כמו שבן־גוריון אמר אז בהקשר של ניצחון ישראל: 'מי שלא מאמין בניסים – הוא לא ריאליסט'. זה דבר שהנוער לא יודע, לא חש.

"דבר נוסף, שהוא בעצמותיי עד היום, הוא הצימאון לידע. היו אז כמה מאות סטודנטים בסך הכול בבניין רוזנברג למדעי הרוח על הר הצופים. ובין המורים שלי היו גרשום שלום, מרטין בובר, שוובה הקלסיקאי, חיים רות הפילוסוף ואחרים. אנחנו למדנו אצלם והיינו ספוגים בכמיהה לידע. והיינו יורדים אחר כך לעיר ויושבים עד השעות הקטנות של הלילה, מדברים על הקלאסיקה, השוואה של היהדות עם הפילוסופיה המערבית וכדומה. הצימאון הזה לידע הולך ונעלם. זה דבר עצוב. המחלקות למדעי הרוח הולכות ומתרוקנות.

התלמידים שלי, הבורות שלהם בתחומי הרוח זה דבר שלא יאומן. המורשת של אותם ענקי הרוח – שהייתה לי הפריבילגיה להיות חשוף לתורה שלהם – היא נעלמת. וזה חבל. היום הנוער יודע דברים אחרים, שאני לא יודע. טכנולוגיה. 'כיפת ברזל' היא דבר מטריף, כל העולם משתאה. יש 'מעיל רוח' להגן על הטנקים. זה דבר אדיר. אבל מה עם הרוח עצמה, איפה הרוח? הרוח של היהדות.

"ולכן אמרתי, אני רוצה שמישהו יראה וידע מה היה. אתה מספר להם על מצדה על הכרמל. לא יודעים על מה אתה מדבר. וזה ישנו. יש בונקרים מהתקופה הזאת. התחושה הזאת שעוד מעט הכול נגמר, שכל מספר התושבים פה ממלאים עשר רכבות לאושוויץ, זה הכול – והרי זה היה קורה אם רומל היה מגיע לכאן – לא מוכרת. לא יודעים על גוש עציון. זו הייתה סאגה שקשה לתאר. הדברים האלה הם כל כך חרותים בזיכרון שלי ואני רוצה להעבירם לאחרים".

אולי העובדה שצעירים היום לא חיים בדחיפות של עשר רכבות לאושוויץ, שהמדינה מובנת לנו מאליה – אולי זה דווקא הניצחון, עדות לבריאות של הנוער?

"אומר לך למה לא. זה לא ככה. יש התעוררות היום של העולם הערבי. הרי אסד ילך ויבוא במקומו אל־קעידה, מורסי הוא האחים המוסלמים, אנחנו מוקפים בגייסות של אחמדינג'אד. אנחנו לא קנטון שוויצרי. אנחנו קליפת אגוז בתוך לוע של הר געש. ודאי שלא צריך ללכת בתחושה הזאת כל הזמן, אבל צריך לקבל פרספקטיבה. השאננות מסוכנת. הייתה פה קטסטרופה בזמן מלחמת יום כיפור בגלל השאננות הזאת, ההיבריס. את זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

"אני אדם דמוקרטי. מאמין בדמוקרטיה. בעיניי, הישועה, הגאולה שלנו, היא שמדינת ישראל היא דמוקרטית. אבל צריך להבין שזה דבר שביר מאוד. צריך לטפח אותו כל הזמן ואסור לקעקע אותו. ואת זה הרבה אנשים לא מבינים היום".

אתה מדבר על חוסר המודעות לנס הקמת המדינה ועל חוסר ידע על מה שהתרחש אז, ואני רוצה למתוח קו מחבר בין זה לבין תלונתך על הבורות הכללית במדעי הרוח ולבין אמירה מאוד מעניינת שלך בספר. אתה מדבר שם על מנהיגי היישוב הציונים הסוציאליסטים, ש"דחו את איש הרוח החולם" – אלה שבארצות מוצאם היו בחורי ישיבה, התפקרו ואימצו את המרקסיזם – וכותב עליהם כך:

הואיל והחליפו דת בדת – את המרקסיזם הציוני במקום היהדות האורתודוקסית – הם הפכו קיצוניים בדתם החדשה כשם שהיו בלתי פשרנים באמונתם הישנה. כך קרה שהם נטשו לא רק את הדת היהודית, אלא גם את המסורת והמוסר היהודיים.

בדיונים ארוכים ורבים על האידאולוגיה בפעולות הגדנ"ע טענתי שיבוא יום ותהיה לנו המדינה לה אנו מייחלים, והאידאולוגיה הציונית תיעלם או תיחלש עקב הגשמתה, ואז נצטרך לחזור אל המוסר והמסורת היהודיים כדי למנוע ריק ערכי.

זאת ממש נבואה!

"הציונות הסוציאליסטית, שרצתה ליצור יהודי חדש, זרקה את הילד עם האמבטיה. פה איבדנו הרבה מאוד. תראה, אני מלמד באוניברסיטה הגרגוריאנית בוותיקן. הרקטור, קרדינל ישועי, הזמין אותי ללמד. הוא אמר לי: אתה יודע לטינית ועברית, בוא תלמד אותנו את ה־Fons Vitae, 'מקור חיים' – החיבור הפילוסופי החשוב של אבן גבירול [כאן עובר שוהם ללטינית, ש"פ]. מי כאן לומד או מכיר 
את 'מקור חיים'?

אני לא מדבר על דת. זה או שאתה מאמין או שלא. אני מדבר על ידע, על פילוסופיה יהודית. הרי זה ספר מדהים. כאן אף אחד לא יודע, גם הדתיים לא מכירים. קח את בחיי אבן פקודה, למשל. הנכדה שלי נוסעת להשיג הארה בהודו. אני אומר לה, שחר, יש יהודי שכתב טקסט במאה העשירית בערבית, 'חובות הלבבות'. זה ספר עם השפעה מיסטית צופית. תקראי את זה, תלמדי, תשווי. היא אומרת לי לא לא, מה זה מעניין מה שאיזה רב כתב. בתרבות שלנו כאן יש נטישה של הידע היהודי והמסורת היהודית.

"אני מלמד היום קבוצה של ערבים, בערבית. הם לא יודעים על הסימביוזה באנדלוסיה בין היהודים לבין המוסלמים. כשאני מספר להם ששמואל הנגיד היה רמטכ"ל ושחסדאי אבן שפרוט היה ראש ממשלה אצל החליף, הם לא מאמינים לי. הפוליטיקאים הערבים לא מאפשרים להורות בבתי הספר הערביים את הסימביוזה הזאת, מפני שזה פוגע בתזה שלהם.

ויש סוד נוסף, הסימביוזה הזאת הרי שמרה על התרבות האירופית. הקלאסיקה היוונית תורגמה לערבית ולעברית. הרי הנוצרים באותה תקופה היו אנאלפביתים ולולא התרגומים זה לא היה נשמר. במאה ה־13 בטולדו הוקם מפעל תרגומים, שבו היהודים והערבים תרגמו את הכתבים האלה בחזרה. בלעדי זה התרבות המערבית האירופית לא הייתה קיימת היום".

"המהפכה של החינוך אצלנו חייבת להיות רדיקלית". ילדים ליד גדר בית הספר. צילום: מרים צחי

הפוליטיקה הציונית יצרה בערות אצלנו והפוליטיקה הלאומנית הערבית יצרה בערות אצלם…

"נכון. בצורה הנוראה ביותר. כאן ושם זה אותו דבר. והם לא מאמינים לי, עד שאני לא מביא להם טקסטים מקוריים בערבית שמוכיחים להם. אצלנו, המצב מפחיד אותי. המהפכה של החינוך אצלנו חייבת להיות רדיקלית. אחרת אנחנו בבעיה גדולה של חינוך לערכים. כל מחשב יכול להביא אינפורמציה, אבל לא חינוך לערכים".

קול קורא במדבר

בספר אתה מפליג בתיאורי תחושות ומחשבות, אנשים ונופים ומגוון של דימויים. זה שונה מכתיבה מחקרית. איך הייתה עבורך העבודה על כתיבת פרוזה?

"הייתי חייב לכתוב את זה. זה פרץ החוצה. הנופים והדימויים, הכול פורץ החוצה. הזיכרונות צפו ועלו. מירושלים, מהר הצופים, מהבור של הפיצוץ בבן־יהודה. הבעיה כשאתה מתאר אירועים מהילדות היא לקלף שכבה אחרי שכבה בניסיון לראות את העבר. אבל אי אפשר בלי כל מה שספגת עד היום. קראת את פרוסט? 'בעקבות הזמן האבוד'? קראתי את כל כרכיו וזהו הרי כישלון מפואר. מבחינה פנומנולוגית זה בלתי אפשרי לחלוטין. אתה לא יכול באמת להסיר את הכול ולראות היום את העבר בעיניים של ילד".

כרומן חניכה, הספר מאוד דידקטי. ניכר הרצון שלך להרעיף על קוראיך ידע – היסטורי, פילוסופי, מדעי, פסיכולוגי, וגם ידע יהודי. מי שמכיר את כתביך יכול לזהות כמעט את כל תחומי עיסוקך ואת הרעיונות המרכזיים שלך כחוקר וכהוגה משובצים לאורך הספר בפי הדמויות השונות. נראה כאילו אינך סומך על הקוראים והרוכשים של ספרי העיון האקדמיים, ואתה משתדל להטעים מכל העושר הזה בספר הפרוזה שכתבת, אולי כדי לשמר אותו או להגיע לקהל רחב יותר.

"אני באמת לא סומך עליהם כלל. התחושה שלי היא כקול קורא במדבר. בתהליך היצירה שלי אני יושב בחדר, שומע מוצרט וכותב בבדידות טוטלית. אמנם, עובדה שהיום באתי לכאן והייתה לי הפתעה מדהימה, כשפגשתי בבחור הנפלא הזה [אלחנן ניר, ש"פ] ואותך ומתברר שאתם קראתם ולמדתם דברים שלי.

"אומר לך דבר קשה. היטלר, בשני שלישים מצוואתו, מעלה על נס את העובדה שהוא הצליח במשימה, במלחמתו נגד היהדות הבינלאומית. היום, כשאני מסתכל על זה, בהקשר הזה, אני באמת חושב שהוא הצליח. משום שהקאדר של היהדות שחסר לנו הוא ארבעה מיליון יהודים שהיו במזרח אירופה. כל הקלאסיקה היהודית הודפסה בוורשה. הסופרים הגדולים, כולם צמחו על התרבות היהודית שם. היו בתי ספר תיכון וסמינרים מלאים בתרבות העברית הזאת שצמחה שם. והיא נעלמה ואיננה. הקאדר שהיה צריך להזרים את העוצמה היהודית המתחדשת הזאת איננו. וזה המחסור שלנו היום.

אני לא מנסה להגיד שתרבות יהודית לא צמחה במקום אחר. זאת תהיה התנשאות. הרי תלמידי חכמים גדולים מאוד צמחו בצפון אפריקה ובמקומות אחרים. אבל הפריחה הגדולה של היהדות הזאת באירופה – הלכה. מבחינה זו אנחנו משלמים מחיר עד היום, יום יום ושעה שעה, על החור השחור הזה. וזאת טרגיות תרבותית נוראית, שאני לא חושב שאנחנו הבנו עדיין איך להתמודד איתה. לכן אני חושב שבספר הזה אני אכן שולח את לחמי על פני המים בכיוון הראוי".

דווקא בדור האחרון ניכר רנסנס של התרבות היהודית. יש התעוררות גדולה והתחדשות של לימודי יהדות וציונות, במדרשות, בבתי מדרש משותפים, פלורליסטיים. נפתחו מכינות קדם־צבאיות, ישיבות חילוניות, בחלק מהישיבות הציוניות יש תנופה של לימודי חסידות.

"יש איזו התעוררות. אבל העובדה שאני היחיד שמלמד בובר באוניברסיטת תל־אביב, למשל, זה דבר עצוב, וגם מופרך. מפני שהוא היה ענק הרוח היהודי, אקזיסטנציאליסט יהודי. לא מכירים אותו. והרי הדברים הללו שהוא לימד נותנים משמעות כל כך עמוקה.

"אם אתה אומר שלומדים חסידות, אני שמח לשמוע, זה הדבר הנכון. יש רעיונות בעלי עוצמה ותעוזה אדירה, שלא ידועים מספיק. העניין של השותפות בין האדם לא־ל – שמבחינה אונטולוגית הא־ל צריך את האדם כמו שהאדם צריך את הא־ל. הרי זה הבסיס, זו החסידות. אלא שהחילונים לא יעלו בדעתם שזה קיים, והדתיים האורתודוקסים פוחדים מזה.

"שם קיימת אותה יהדות שהיא תיקח אותנו מעל ומעבר. לא הפלפול והקושיות והפרכות. תראה, ישעיהו ליבוביץ' היה מורה שלי, אבל אני חלוק עליו. הוא סירס את המושגים הבסיסיים של היהדות. כל הסיפור האריסטוטלי הזה. בקורפוס המרכזי של היהדות אין האינדוקטרינריות הזאת, יש רכות, יש תובנה, יש שם נשמה. זה פותח עולם ומלואו. אני רואה את זה אצל תלמידים. יש לי תלמידים, והם צובאים על הכיתות. אנשי היי־טק, עורכי־דין וכל אלה. יש צימאון".

אז יש צימאון לידע, יש סיבה לאופטימיות…

"יש צימאון אדיר לידע, כריאקציה מהחומרנות, הקריירה וההדוניזם. אבל מבחינה ממסדית, מי שרוצה היום ללכת ללמוד את הדברים האלה, כלימוד של חוויה, אין לו את זה".

אין לו את זה באוניברסיטה. אבל אולי דווקא בגלל זה קמים המוסדות ובתי המדרש האלטרנטיביים האלה, ששם כן לומדים יהדות מתוך חוויה.

"נכון. האוניברסיטה היום זה באמת לא המקום. זה צריך לבוא ממקומות אחרים".

הכל קרה, הכל אמיתי. אום אלג'מאל, המחנה, תש"ט. קריקטורה מהשבי הירדני. צילום באדיבות הארכיון לתולדות גוש עציון

אבדן ערכים

אתה בכלל קרימינולוג, משפטן, איש מדעי החברה, ואני שומע ממך ידע רב בתחומי רוח כל כך רבים, פילוסופיה ויהדות. על איזה רקע זה צמח? בספר אתה מתאר את האב כמי שעסק בכריתת עצים, אחר כך באטליז ובפרדסנות. מאיפה באה המסורת האינטלקטואלית?

"ההשפעה העיקרית עליי כן באה מאבא שלי. הוא היה תלמיד חכם שלמד בישיבת סלובודקה והוא גם למד מדעים, שפות. הוא ידע לטינית ויוונית שוטף. אבל אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות – בארץ הוא בא לעבוד בידיים. אחרי יום העבודה בטורייה, בפרדס הקטן, היה בא עייף, מתרחץ ויושב ללמוד. גם דף גמרא, וגם טקיטוס ואייסכילוס. הוא היה דמות מהסוג שלא עושים אותם יותר.

אני זוכר אחרי שחזרתי מהשבי, ראיתי אותו רץ. שאלתי אותו אבא, לאן אתה ממהר? ובשפה שלו הוא ענה לי 'אני חפץ ללכת לטמיון'. הוא התכוון למס הכנסה. עוד לא הייתה מילה ל'אוצר', אז הוא השתמש במילה 'טמיון' – אוצר המלך ביוונית. הוא היה אביון, אבל רצה לעשות את המצווה. לתרום את חלקו למס הכנסה. כזה הוא היה.

"מרטין בובר כמובן השפיע עליי. ואחר כך השופט חיים כהן, שאני הייתי עוזרו הבכיר כשהיה היועץ המשפטי לממשלה. שהיה בחור ישיבה שהתפקר אבל היה מלא וגדוש ידע ותרבות. הערצתי אותו. שלושת אלה נטעו בי את הצימאון לידע".

יש בספר גם דמותו של פטר, המפעיל שלך משירות הידיעות של 'ההגנה'. אתה שם בפיו המון מידע, מתחומים רבים, שאותו הוא מוצא לנכון להעביר לך בהזדמנויות שונות ומשונות. האמנם הייתה דמות כזאת או שזו תחבולה ספרותית שלך כדי לשפוך עוד מידע על הקורא?

"דמות אמיתית ומוכרת. דמות שהייתה. איני יודע אם אני חופשי לחשוף את שמו האמיתי. היה דמות מדהימה, ראש הש"י בירושלים. כל מה שאמרתי זה כאין וכאפס לעומת מה שהוא היה. אין דמויות כאלה יותר. ידען, רב־תחומי, אמיץ, מתוחכם. ויחד עם זה, הייתה לו כל הזמן תחושה שאנחנו על פי התהום. והוא צדק".

בספר מתואר מספר אדיר של אירועים, קטנים וגדולים. הגיבור יהושפט, יוש – זה אתה, מסתבר ־
נחשף בנערותו לראשי הפלמ"ח ולתכנוניהם; אחר כך נוטל חלק בפעולות ובמבצעים הרואיים; עוזר, תוך סיכון עצמי רב, לתפיסת הקצין הבריטי שגרם לפיגועים הגדולים בירושלים; משם עובר להגן על גוש עציון, נלחם ונופל בשבי. יש מפגשים עם דמויות מאוד צבעוניות והרפתקאות מגוונות, שקשה להאמין שקרו לאדם אחד בתקופת חיים אחת. עד כמה כל זה אמיתי, אוטוביוגרפי?

"הכול קרה. הכול אמיתי. יש כמובן חירות פואטית. אבל חוויתי את כל הדברים שעליהם אני מדבר. כל הדמויות שאתה קורא עליהן חיו ופעלו. אני לא חופשי לחשוף את השמות האמיתיים של כולם. ואני אכן התגייסתי לעניין הזה של הלחימה, ההגנה. אני גדלתי, וכמוני כל בני דורי, בתחושה טוטלית שהיחיד חייב להקריב את עצמו למען הכלל. כשיש אינטרס של הכלל אין שאלה בכלל אם עושים או לא. גדל פה משהו יחיד ומיוחד בעולם כולו. וזה נעלם ולא קיים יותר. וזה אולי הדבר העצוב ביותר בכל התהליך שאני מדבר עליו. היעלמותה של ההקרבה המיידית, האוטומטית, של היחיד לטובת הכלל".

אתה עוסק לא מעט בנושא הקרבן וההקרבה. כסטודנטים קראנו את הספרונים שפרסמת במסגרת האוניברסיטה המשודרת – "המיתולוגיה של הרוע" ו"יצירה והתגלות". וגם שם, כמדומני, מופיעה תמצית תפיסתך, שבעיניך המיתוס היהודי המכונן הוא מעשה העקדה. גם אתה חווית עקדה פרטית במלחמת יום כיפור.

"על המקרה האישי שלי אני לא יכול לדבר. זה כואב מדי. מוטיב ההקרבה, התפיסה שככה זה צריך להיות, ללא קבלת תמורה, שכר מצווה – מצווה, זו מהות היהדות וזו מהות הקמת מדינת ישראל. תראה, כל הדור שלי, קבוצת גיל שלמה, נהרגו במלחמת השחרור. אחרת אין לי ספק שהתוצאות של מלחמת השחרור לא היו כפי שהיו. הבקעים שנתגלו במלחמת יום כיפור הם למעשה פרי הבאושים של אבדן הערכים. וזו תחושת האשמה שלי. 'העד שכשל'. את המלחמה הזאת הרי לא תיעדו, רק צ'יזבטים ומיתוסים, דן בן אמוץ וחיים חפר. ס' יזהר כתב את 'ימי צקלג', זה ספר שלא ניתן לקריאה. זה הירוגליפים. הוא פספס שם את כל העסק. התוצאה היא שלא יודעים מה קרה וזה גם מסוכן. זה מה שרנקה אמר: מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחיות את מוראותיה מחדש".

אתה שוב ושוב מתאר את כתיבת הספר כמונעת מתחושת אשמה, מכישלון. הכישלון של דורך להעביר את המסר לדור הצעיר וזו גם כותרת הספר. אבל אתה הרי אקזיסטנציאליסט. הפרדוקס הוא שבתפיסה האקזיסטנציאליסטית, כפי שאתה עצמך כותב עליה במקומות אחרים, אין כישלון. יש חוויה. עצם הניסיון, הכמיהה, הם הדבר החשוב. מה שאתה עושה בעצם זה להעביר לקוראיך את החוויה ובזה לא יכול להיות כישלון. העד לא יכול להיכשל.

"נכון מאוד. זאת הבנה עמוקה של הספר. זה כישלון אזרחי, אבל זאת הצלחה אקזיסטנציאליסטית".

כלומר, במונחים סיזיפיים – את האבן, שאתה מרגיש שהדור שלך מוכרח לדחוף לראש ההר, הפכת ליצירה. ואם כך – זוהי כבר הצלחה ולא כישלון.

"בדיוק כך. במיתוס של סיזיפוס אומר קאמי [כאן עובר שוהם לצרפתית, ש"פ] שרק כשהאבן מתחילה ליפול מראש ההר אז זה הופך להיות מעניין. מאוד חשוב לי שהעניין הזה הובן. המסר חשוב מפני שהוא לא מובן מאליו. יש פה איזו מהות פנימית שהחמצנו. את עוצמת הרוח, את הצורך להיות מונע על ידי דברים שמעבר ליום יום ההדוניסטי. את זה אני רוצה להעביר".

לגשר על הפער

אני רוצה לעבור לחלק האחרון של הספר – 'אוהל המצורעים' – שעוסק בחוויותיו של לוחם מגוש עציון שנפל בשבי הירדני ־

"הוא עוסק לא רק בשבי, אלא במערכת היחסים בין הקבוצות השונות של העם היהודי, שלא הצלחנו לגשר עליהן עד היום, מאז ההסכם שהיה בין בן גוריון לחזון איש".

זאת בדיוק השאלה שרציתי לשאול אותך. נרקמים בשבי יחסים בין אנשי הקיבוץ הדתי לבין אנשי השומר הצעיר וגם יחסים מסוימים בין הלוחמים לבין שבויי הרובע היהודי ובתוכם בחורי ישיבה אנטי־ציונים, אנשי נטורי קרתא. מה אתה לומד מזה?

"חצי מהשבויים היו מגוש עציון וחצי מהעיר העתיקה והפער בראיית הדברים היה גדול ונשאר עד היום. יש שסע בין תפיסת העולם הדתית־קיצונית לבין תפיסת העולם שלנו. הם ראו בנו דוחקי הקץ – שזאת אמירה של ר' יואליש טייטלבוים – אל תילחמו, לכו כצאן לטבח יובל. גם אחר־כך ראיתי את זה. ביקרתי בפוניבז'. התרשמתי מאוד מהלימוד, מההתמדה. אבל ההתחפרות הזאת בתוך הישיבה, יחד עם הקנאות הליטאית, יוצרות עולם אחר. עולם שאם היה לנו היום הרב קוק – הראשון, לא השני, הראי"ה – אולי היה משתנה. מפני שהוא דיבר בדיוק על הדיאלוג. הגשר הזה הוא חיוני. אנחנו זקוקים לדמויות גדולות כאלה. כמו ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שכולו אהבת ישראל".

התיאור של היחסים בין השבויים מעלה גם את שאלת היחסים בין החרדים לאחרים בכל הקשור לשירות הצבאי ולתרומה, מה שמתכנס היום אצל המנהיגות הפוליטית החדשה תחת הסיסמה "שוויון בנטל". אז מה, דבר לא השתנה מאז?

"שום דבר לא השתנה. הפער הזה קיים ועוד לא התחילו לגשר עליו. והוא עוד הולך ומקצין, רק מתרגמים את זה עכשיו לדברים לא נכונים כמו כסף. 'שוויון בנטל' זה סיסמה, זה לא יורד לשורש הבעיה – לגישור בין התפיסות השונות. אני לא יודע, אבל אולי, יכול להיות, ששר החינוך החדש, שיש לו השילוב בין הדברים, יכול לעשות כאן שינוי. צריך לתת לו קרדיט. בסופו של דבר זה הרי הדבר הכי חשוב – החינוך. אני חוזר לדמויות כמו אבא שלי, בן ישיבת סלובודקה שהייתה לו הפתיחות לעולם הרחב וסקרנות ללמידה. הבעיה של האורתודוקסיה היא הסגירות. והבעיה של החברה זה הפער שאין לו גישור".

דווקא בחלק זה של הספר אתה מתחבר לשבוי מקבוצת נטורי קרתא, שאתה קורא לו שמוליק. אתם חלוקים מאוד בדעותיכם אבל נעשים חברים. הוא היחיד שמבקר אותך באוהל החולים אחרי שנפצעת בהגנה על חבריך, בעוד שהם, חבריך לשעבר, הקיבוצניקים, נטשו אותך בגלל שפקפקת באידיאולוגיה של 'השומר הצעיר', במה שאתה מתאר כחרם שהיה מעין טיהור סטליניסטי. דווקא היריב האידיאולוגי האחר שלך, החרדי, הוא זה שדואג לך. אולי כאן הגשר? בחברות האנושית הפשוטה בין שני בני אדם, מעבר לאידיאולוגיה?

"נכון, אתה צודק, זהו הגשר. אבל הבעיה שעדיין הפער הוא נוראי ויש רתיעה וחוסר רצון לגשר. ואני לא רואה את הדמויות הכריזמטיות היום שמסוגלות ליצור את הגשר הזה. אני היום מלמד קבוצה של בנות דתיות, אמניות, מרמת הגולן שנקראת 'בנות חן'. אני מלמד אותן בצפת, שהתחרדה היום לחלוטין. הן חרדיות ושותות בצמא מה שאני מלמד אותן על פילוסופיה של האמנות וזה מגשר. וכך, מצד אחד יש לי תחושה שאני עושה משהו יוצא מן הכלל. מצד שני, באה לך פתאום פסיקה כזאת של רב שאוסר בשם התורה להשכיר שם דירות לסטודנטיות דרוזיות ולערבים. או אמירות אחרות של רבנים מנהיגים על שריפת הומוסקסואלים בשינקין וכדומה, וזה שוב פותח פער נורא".

ככלל, גם בחלקים האחרים של הספר, לא נראה שאתה נוטה חיבה יתרה לדמויות החרדיות בספרך. אפילו לא לדמויות דתיות מדתות אחרות, כמו הנזירים. איכשהו כולם נוכלים, סוטים או אנסים. מנהל בית יתומים ואשתו, חרדים, שמתעללים מינית בנערה שתחת חסותם ודברים איומים מסוג זה.

"זה הכול סיפורים אמיתיים. מה לעשות. זה היה. בדיוק כמו שאני מתאר אותם. אלה לא המצאות. וגם הנערה, האישה הזאת שאתה מזכיר, וכל הסיפור שהיה לי איתה – זה היה".

סיבות לאופטימיות

בהקשר זה, אם נחרוג מהספר, אתה עסקת באופן מקצועי בסטייה החברתית. פיתחת תורות בתחום הקרימינולוגיה, בנושאי פשיעה וענישה. מה יש לך לומר על האקטואליה. בימים האחרונים אנחנו שומעים כל יום על מעשי אלימות כנגד קשישים וחסרי ישע, במה שכבר נדמה כגל של פשיעה.

"אני עבדתי עם היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, הייתי תובע, שלחתי אנשים לכלא. אחרי זה ראיתי לאן אני שולח אותם ורציתי להפסיק. הוא חשב שצריך לאשפז אותי, אבל שלח אותי ללמוד קרימינולוגיה. הייתי לדוקטור לקרימינולוגיה הראשון בעולם, במחלקה החדשה שהוקמה אז בקיימברידג'. אבל לפני כל התיאוריות על פשיעה וענישה, אני אומר לך שמה שקורה היום איתנו זה בראש ובראשונה כשל חינוכי. חוסר גבולות. הכול מגיע לי, הכול מותר. וגם עניין הסמים כמובן. מדברים על סמים קלים, אין דבר כזה. הכול שקר. בשביל להשיג מנה עושים הכול. ויש לנו גם כשל בקליטת עלייה. לא השכלנו לקלוט את העליות החדשות בצורה נכונה.

"אין כבוד למבוגר, אין כבוד למורה. מרביצים למורים, מרביצים לרופאים, ילדים מכים קשישים. מה עם כבודו של המורה? הלומד מחברו אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד. הכבוד לידע שקיים ביהדות הדתית, שגם הוא לפעמים רק מס שפתיים, לא קיים. בעולם החילוני שלנו יש אכזריות וחוסר אסרטיביות כלפי המתחנכים. רק רפורמה בסיסית של ההוראה, של החינוך לערכים, יכולה לשנות.

לפעמים אני רואה שאצל הגויים יש היום יותר כבוד לתורה. נותנים כבוד לידע, מכבדים אותך. כאן זה חלק מאותו פרי באושים של התנגשות התרבויות וחוסר המסורת, אין דפוסים של התנהגות. במסורת של התרבות היהודית שלנו זה היה יסוד מוסד. במשנה, בגמרא, בגאונים. אתה תמיד מכבד את המפרשים, את הדורות שקדמו לך.

"בצעירותי, בשנות החמישים, ערכתי מחקר, בכפר שלם. אחד המחקרים החשובים שעשיתי. ראיתי נערים מקבוצה עבריינית עם חברים לא עבריינים, שמשחקים יחד, מחניים, גולות. וכשהיו הולכים 'להרים מכה', הילדים הלא עבריינים עזבו והלכו. שאלתי את עצמי מה גורם להם להיות שונים ולא להיסחף עם החברים. הם בני אותו מוצא, אותו מצב סוציו־אקונומי. ההבדל הגדול היה הבית, ההורים. התגובה של ההורים לשימוש באלימות או פגיעה ברכוש פרטי לא הייתה אכזרית או קשה, היא פשוט הייתה עקבית. כך נוצרה הגדר הזאת בין שתי הקבוצות. ושוב חזרנו לאותו עניין של החינוך לערכיות".

אנו עומדים בפני יום העצמאות ה־65 של המדינה. אנחנו מלינים פה על הבורות, חוסר המודעות, חוסר הערכיות, אבל יש גם דברים נפלאים. אחרי תקופה כזו של חירות ועצמאות וחיי מדינה – שאתה היית בין המחוללים את תקומתה – אתה היום יותר אופטימי או יותר פסימי?

"תראה, זה הרי דבר מטורף. מה שהתחיל על ידי הרומנטיקן הגרמני המתבולל הרצל, שכתב את אלטנוילנד, הדבר ההזוי הזה – אחרי מאה שנה תשעים אחוז מזה התגשם. היום יש לנו רזרבות של מטבע זר יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם. זה בין היתר בעזרתו של הנגיד פישר. מבחינה ביטחונית יש לנו הישגים מדהימים. אפשר להגיד על נתניהו מה שרוצים, אבל תראה – אין טרור! עוד מעט נהיה עצמאים גם מבחינת משק האנרגיה. עם כל המרעין בישין שהזכרנו, אין מה לומר, קורים דברים. הרעיון ההזוי של הרצל – מרביתו התגשם. זו האופטימיות. אי אפשר שלא להיות אופטימיים".

בסוף הראיון, שהיה למפגש, אנו יוצאים החוצה לצינת הערב הירושלמי, להמתין לנהג המונית, כשאני לבוש בחולצה קצרת שרוולים. שלמה גיורא שוהם מסיר צעיף וכורך אותו בכמה ליפופים על צווארי, 'שלא יהיה לך קר'. זהו רגע של חסד, רגע של מפגש אותנטי.

_____

מרב־תחומי לבין־תחומי

שלמה גיורא שוהם, יליד ליטא 1929, הוא משפטן וקרימינולוג, הוגה דעות, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) ופרס א.מ.ת. לשנת 2007.

עלה לארץ ישראל בשנת 1935. היה פעיל בהגנה מגיל 14 ולמד לבדו לתעודת בגרות מאוניברסיטת לונדון. במלחמת העצמאות השתתף בקרב על גוש עציון ונפל בשבי הירדני.

לאחר לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית היה עוזר היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן ולאחר מכן למד לתואר דוקטור באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. ייסד את המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ואת המחלקה לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי באוניברסיטת תל־אביב. פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים, במגוון נושאים: פילוסופיה, פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, סוציולוגיה, משפטים, דת, מיתולוגיה, היסטוריה ופוליטיקה, וחלקם תורגמו לשפות רבות. היה פרופסור אורח במספר אוניברסיטאות וזכה לפרסים ולאותות כבוד על מחקריו וכיהן בוועדות ציבוריות רבות.

שוהם פיתח תורה העוסקת ביחסי הגומלין בין פשיעה לתרבות, תורת אישיות ייחודית להסבר הפשיעה והסטייה, ואת תורת הסטיגמה, שפורסמה בספרו 'אות קין'. בסוף שנות השבעים פיתח יחד עם פרופ' יהודה פריד שיטת טיפול לשיקומם של מכורים לסמים, וזו יושמה במוסדות רבים ובבתי הסוהר. הוא פעיל בסיוע למסגרות מגוונות העוסקות בשיקום עבריינים.

נפילתו בקרב של בנו בכורו גיורא במלחמת יום הכיפורים חוללה מפנה בהשקפת עולמו ובגישתו המחקרית וזו הורחבה לחקר בין־תחומי של האדם. אחרי המלחמה הוסיף שלמה שוהם את שם בנו לשמו בפרסומיו ובעבודתו המדעית. השם נעשה כה מזוהה עמו עד שבחלק מפרסומיו מופיע שמו כ־ש. גיורא שוהם.

עד היום ממשיך שוהם לכתוב ולפרסם ספרים וללמד באוניברסיטה ובמסגרות שונות, ביניהן המכללה האקדמית צפת.

____

כך היינו

העד שכשל

שלמה גיורא שוהם

שוקן, תשע"ג־2003, 360 עמ'

 סיפור חיים עבריים של צעיר בשם יוש (יהושפט) בשלושה חלקים: שנה אחת בימי נעורים בחיפה, פעילות במסגרת שירות הידיעות של ההגנה בירושלים ושבי בידי הלגיון הערבי הירדני. מסופר בתנופה גדולה, קולחת, צבעונית, יצרית ועשירה בדמויות ייחודיות, בפרטים ובמידע רב. לעתים מרגש כרומן רומנטי, לעתים מותח כסיפור בלשי ולעתים מעורר צחוק.

דרך סיפורו של הגיבור נחשפים פרקים היסטוריים מרתקים מתולדות היישוב בתקופת המנדט הבריטי. התיאורים מחיים את חיי היומיום הטריוויאליים, חיי בית ספר, שכונה, דיג, משחק והשתובבות תוך היחשפות לאירועים מסעירים; חיים סטודנטיאליים של נוער יהודי בין אזרחים, עולים, סוחרים ערבים, נזירים, אנשי מחתרת וחיילים בריטים, לצד נטילת חלק בפעולות חשאיות; והתנהלות בשבי אויב, לצד בני קיבוצים, ניצולי שואה, לוחמים ובני ישיבה אדוקים מהעיר העתיקה בירושלים.

אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא גודש המידע שבו. בכל עמוד כמעט נמצאות למחבר הזדמנויות עלילתיות לפרוש בפני הקורא ידע מגוון מתחומים שונים ורבים. לעתים אפילו הזדמנויות הנראות מופרכות, כמו דיונים סוציולוגיים על סטייה חברתית או תובנות מורכבות ביחס לפרדוקס קיומו של א־לוהים, המובאים כמכתבים שכותב נער מאוהב בן שלוש עשרה לאהובתו (ולמעשה למגירה) בחלקו הראשון של הספר. חלק מהמכתבים הללו חוזרים למעשה על פרטי אירועים שתוארו קודם לכן, תוך תוספת תובנה או שתיים שאינן מצדיקות את החזרה ואינן מוסיפות לעלילה.

באופן מפתיע, בדרך כלל שיטפון המידע הזה אינו מפריע לזרם הסיפורי. עם זאת, דיאטה של פרטי־פרטים רבים בתיאורים השונים הייתה מפחיתה מתחושת הגודש. יש עוד להעיר שהספר גדוש בתיאורים מיניים ובניבולי־פה, שייתכן שהם כולם ייצוג אותנטי של התרחשויות ושל שפה רווחת, אך יש בהם כדי להרתיע קוראים פוטנציאלים.

בהתגברות על חלקים בעלי שפה בוטה, הספר מספק עדות ספרותית אותנטית לחייה של החברה העברית לגווניה בתקופה המסופרת. לצד פרישת יריעה רחבה של אירועים, מעשים וגם הלכי רוח, דעות, רעיונות ושאיפות בני הדור, נשכר הקורא גם משפע רב של ידע הגותי ומדעי. אגב כך הוא נחשף לשילוב המופלא המתקיים באדם אחד, נציג הדור או יחיד בדורו, בין אינטלקט רחב, עמוק וחריף לבין נכונות להקרבה למען הכלל שעמדה במבחן.

_____

לא שב מהמלחמה. גיורא שוהם

עורפת את מיטב השושנים

גיורא שוהם (1952־1973), שתואר על ידי חבריו ומוריו כנער יפה תואר, גבוה ומרשים, סקרן, תלמיד מצטיין, שואף לשלמות, כן, אמיתי ו'דוגרי' ללא פשרות, בעל השקפת עולם מבוססת, רגיש וחבר טוב, שאהב אמנות וספרות וספורט לסוגיהם – היה קצין צלפים ביחידת חי"ר. המלחמה פרצה בראשית שירות הקבע שלו. גיורא יצא עם פלוגת סיור של גדוד שריון שנשלחה לחזית סיני והשתתפה בקרבות הבלימה. הוא נמנה עם הכוח שחצה את התעלה לעברה המערבי והגיע עם הכוחות הפורצים עד למבואות פאיד. שם, ביום כ"ד בתשרי תשל"ד, נפגע ונהרג.

המשוררת נעמי שמר, שהכירה את גיורא מנעוריו, כתבה והלחינה לאחר מותו את השיר 'בכל שנה בסתיו גיורא'. השיר, שהתפרסם ב־1976, בוצע במקור על ידי אסתר שמיר, והפך לאחד המושמעים ביותר בהקשר זיכרון הנופלים במלחמות ישראל.

בשנה שעברה (2012) יצא לאור בהוצאת ספריית מעריב ספרו של אילן כפיר 'החווה הסינית – קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום כיפור' ובו מידע רב על הקרבות וההתרחשויות בשדה הקרב בגזרה זו. להפתעת בני המשפחה, הופיע בו סיפור גבורה של גיורא שלא הכירו לפני כן.

חזי דחבש, מפקד מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים, וכמה מחייליו, שכבו פצועים בתעלה בעת שהגדוד נסוג משם לאחור בשל טיווח בלתי פוסק של המצרים. מפקד החטיבה, עוזי יאירי, הציע לו להרים דגל לבן ולהיכנע. לאחר עשר שעות הצליח קצין שריון פצוע שהיה אתם ליצור קשר עם מפקד הגדוד שלו, אהוד ברק.

סמוך לשעה 15:00 אסף ברק קבוצת לוחמים וביקש מתנדבים. גדעון דבורצקי מפקד הפלוגה היה הראשון. הצטרפו אליו עוד שלושה: סגן גיורא שוהם… אופיר בית אריה והנהג יהודה חדד. כל הארבעה עלו על נגמ"ש ויצאו למשימה שנראתה כהתאבדות ודאית… הנגמ"ש הבודד הגיח משום מקום, עצר במהירות ליד המחפורת שבה שכבו הלכודים, העלה אותם, וזינק בחזרה לעבר השטח הבטוח. המצרים איחרו להגיב, ובתוך פחות משלוש דקות הסתיים מבצע החילוץ המופלא. חזי דחבש ניצל.

[...] דחבש וחבריו חבים את הצלתם לגדעון דבורצקי ולשלושת הגיבורים שהתנדבו להיכנס לנגמ"ש החילוץ. שלושה ימים לאחר מכן, בקרב ליד שדה התעופה פאיד ממערב לתעלה, נפגע אותו נגמ"ש. דבורצקי, שוהם ובית אריה, שלושת המחלצים, לא שבו מהמלחמה (244־242). 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

האם עזאזל הוא שם של מקום, שמו של השעיר המשתלח עצמו או כינוי לשטן ולמלאכי חבלה השוכנים במדבר? הצעה חדשה לזיהוי מקום שילוחו באזור משכן שילה

ניסיונות רבים נעשו עד היום למציאת מקום השלכת השעיר לעזאזל במדבר יהודה. הדעה המקובלת מזהה את המקום בג'אבל מונטר שליד בקעת הורקניה, כ-12 ק"מ מירושלים. השם מונטר מתפרש במשמעות של "הצופה, השומר" (נוטר) או מלשון ניתור. ייתכן ששם זה קשור למיקום הסוכה האחרונה שממנה היה העם "שומר מרחוק" על השלכת השעיר כפי שמופיע במשנת יומא (ו, ה): "על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מאחרונה שבהן שאינו מגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו".

עד כאן לגבי מקום זריקת השעיר בזמן המקדש והדברים מפורסמים. אולם מה היה כאשר שכן המשכן בשילה? מהיכן היה נזרק השעיר אז?

הלכות שעיר המשתלח מגלות שהמקדש צריך להיבנות בין ארץ החיים לארץ גזרה
שעיר לעזאזל, ויליאם הולמן הנט, 1854

מדבר קרוב

על פי הברייתא במסכת יומא ברור שגם בתקופת שילה היה נוהג שילוח השעיר, כפי שמובא (סז, ב): "תניא: המדברה, המדברה, במדבר – לרבות נוב וגבעון, שילה ובית עולמים". יש להניח שכשם שבבית המקדש בירושלים היה מקום מיוחד לזריקת השעיר ('צוק' בלשון המשנה), כך גם בזמן משכן שילה היה מותקן לכך מקום מיוחד וקבוע. היכן אם כן מקומו?

בפסוקים ישנם שני ביטויים המציינים את המקום: "מדבר" ו"ארץ גזרה". מהי ארץ גזרה? על פי הגמרא (שם) מדובר ב'דבר המתגזר ויורד', כלומר מקום נפילה הגורם לפירוק איבריו של השעיר. על פי הגמרא מקום זה היה במרחק של עשרה מילין לערך מהמקדש: "תנו רבנן: עשר סוכות ושנים עשר מילין היו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תשע סוכות ועשרה מילין. רבי יוסי אומר: חמש סוכות ועשרה מילין היו, וכולן על ידי עירוב".

ברצוננו להציע כי מקום זריקת השעיר בהתאם לכך היה כעשרה ק"מ מזרחית למקום המשוער של משכן שילה, במצוקי ואדי רשאש לכיוון מדבר שומרון, בגדה הצפונית על יד המפל הגדול של הנחל.

מצוקו של ואדי רשאש הוא המצוק הקרוב ביותר למשכן שילה שעונה על כל התנאים של זריקת השעיר: הוא מצוי במדבר, זהו צוק תלול למדי, והוא ממוקם במרחק ריאלי להליכה ביום אחד.

יתרונו של זיהוי זה על פני הדעות הקיימות במחקר הוא בקרבתו היחסית למשכן שילה. הרב מאיר קוזניץ (תחומין כרך י) סבר כי מקום זריקת השעיר בתקופת שילה היה אותו מקום שממנו זרקו את השעיר במדבר יהודה, כאשר שמו של המקום הוא 'עזאזל'. לטענתו מקום זה הוא במצוקי נחל מכמש. הצעה נוספת, של ד"ר דב אשבל, מזהה את המקום בסרטבה. לטענתו עזאזל הוא שמו של שר הברקים עוז אל, שהוא שר רע, והוסב שמו בלשון סגי נהור לשר טבא (שר טוב) שהשתמר כסרטבה. הבעיה המרכזית בשתי הצעות אלו היא המרחק הרב משילה עד מקום זריקת השעיר – כ-27 ק"מ או כ-25 ק"מ בהתאמה. לשיטתנו, לעומת זאת, מדובר על עשרה ק"מ בלבד.

שמות סמוכים

מה שמאשש את טענתנו הם שמות מקומות סמוכים הרומזים לקיומו של המנהג. אך קודם לכן יש לברר שאלה מהותית: האם עזאזל הוא שם של מקום, שמו של השעיר עצמו או כינוי לשטן או למלאכי החבלה ששוכנים במדבר? האבן-עזרא בפירושו לויקרא טז, ח, כותב: "אם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת 'עזאזל' תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז: בהיותך בן 33 תדענו". הרמב"ן פותר לנו כתב חידה זה ומגלה: יש לספור 33 פסוקים מהפסוק שאחרי המילה "לעזאזל" ואז מגיעים לפסוק הבא: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". רוב הפרשנים, ביניהם הרמב"ן עצמו, פירשו את המילה 'שעירים' כ-שֵדים.

ובכן, בסמוך למפל שאותו אנו מציעים לזהות כמקום זריקת השעיר שוכן הכפר 'דומא'. עד היום היה מקובל לפרש שם זה כהשתמרות של שם יישוב אדומי שהיה באזור בתקופה ההלינסטית ועבר גיור בימיו של יוחנן הורקנוס. אולם, אם הצעתנו נכונה, ייתכן ששמו של הכפר משמר את כינוי המקום כארץ 'עזאזל'. 'עזאזל' הוא כינוי לשר רע שיש לו קשר וזיקה לעשו ואדום, ושמו השני הוא דומא. ייתכן אפוא כי הכפר דומא, השוכן על ספר המדבר בין שני נחלים גדולים עמוקים ומצוקיים, משמר את היותו של המקום חלקת ארץ מקוללת, ארץ שבה היה משתלח השעיר פעם בשנה.

זאת ועוד; במרחק קילומטר (מיל בקרוב) ממקום הזריקה המשוער נמצאת גבעה שהמקומיים קוראים לה בשם חרבת אל-מונטר – מצפה יפהפה שצופה על "הנפילה" הגדולה מפסגות השומרון לעבר בקעת הירדן. שם זה זהה לשם הגבעה שממנה משערים שנזרק השעיר במדבר יהודה בזמן המקדש ומשמעותו היא כאמור מקום קפיצה או מקום של צפייה ושמירה.

הדיון במקום השלכת השעיר לעזאזל פותח לנו פתח להבנה נוספת של מקום המשכן והמקדש. בספר דברים נקבע שהמקדש ייבנה "במקום אשר יבחר ה'", אך עיון בהלכות שעיר המשתלח מבהיר שהמקדש צריך להיבנות בסמיכות אל המדבר, בין ארץ החיים לבין ארץ גזרה. מוטיב דומה ניתן לראות בבחירת מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי, שם עמד המלאך בין המתים לחיים ברגע עצירת המגפה. הסמיכות של המקום הקדוש ביותר שמסמל את עצם החיים אל מקומות הטומאה שמסומלים בגיא בן הנום, בבית הקברות הגדול שמעבר לנחל קדרון ובסמיכות אל המדבר – ארצו של עזאזל – מזכירה לנו את הקשר העמוק שיש בין הקדושה לטומאה, בין הסיכוי הגדול לסיכון שמרחף מעל כולנו.

נתנאל אלינסון הוא המנהל החינוכי של גרעין צמר"ת. יאיר טיקטין הוא מנהל מכינת עמי-חי, מכינה קדם צבאית מעורבת בקיבוץ כרמים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

נתנאל אלינסון 
ויאיר טיקטין

הכהן הגדול ננזף על שהאריך בתפילתו בקודש הקודשים והבעית את העם המחכה לו. על המתח בין החוויה הפרטית למחויבות הציבורית 

 תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל (בבלי יומא נג, ב).

אנו נמצאים ביום הכיפורים ומלווים את המתרחש בו בבית המקדש ברגעי השיא. אנו מכירים את האימה הנוראה הפוקדת באותו היום את הציבור, המחכה לכהן הגדול שיצא מקודש הקודשים. הרי חייו תלויים בגזר הדין של ישראל בשמים: אם זכה – יוצא הכהן הגדול חי מקודש הקודשים והכול נושמים לרווחה. אם חלילה נידון לכף חובה – אזי נותר הכהן בפנים, ונשמתו עולה השמיימה.

מחד, חוו אבותינו רגעים כמעט בלתי נסבלים באימתם בימי כיפוריהם, ואנו, שכבר אין בינינו בית מקדש, חווים את היום במתינות יחסית. מאידך, ההקלה שיורדת עלינו בכל מוצאי יום כיפור, חסרת כיסוי היא. כאשר שואלים אותי איך היה עבורי יום כיפור בשנה זו או אחרת, אינני יודעת מה לענות. כך וכך היה לי, אך מי יודע מה היה בשמים…

מותח את תחושת הגעגוע החשוף, הכהן הגדול.
ציור: אנדריאס בורצ'ט

הפתעה בדרך החוצה

הכהן הגדול שעליו מסופר חווה את רגעי התחינה שלו באופן עמוק מאוד. הוא נכנס לחוויית חדר הייחוד עם א-לוהיו, שפך שיחו בפניו ואיבד את ממד הזמן, כפי שקורה לחתן וכלה לאחר הקידושין. הקהל כולו מלווה אותם פנימה, מותירם לנפשם לחוש זו את זה וזה את זו, אך תמיד נזקק לשוב ולדפוק על דלתם, לעוררם מן החיבוק ולמשכם החוצה, אל החפֵצים בשמחתם.

אני זוכרת את הרעמים שהרעימו על דלתנו אנו באותם רגעים. נדמה שלא ידי אדם היו אלה, כי אם איתני טבע: "העולם קורא לכם! עורו מן הארבע-עיניים ותנו לאינסוף המבטים להקיפכם!".

גם את אותו כהן צריך היה להעיר, אך לא בשמחה כי אם באימה ניגשו אל דלתו. אחיו הכהנים, אשר המתינו בחוץ וראו שמתעכב מנהיגם לצאת, חששו שהרע מכול אירע. אך גם כשהלך החשש והתעבה בקרבם, לא פתחו את הדלת בו ברגע. הם התכנסו יחד, שואבים כוח מציבוריותם, מן היחד שלהם, ו"נמנו".

הפירוש המילולי של הפועל "נמנו" הוא "החליטו" – נמנו וגמרו בלבם. אולם אי אפשר להתעלם מן האסוציאציה המתחברת אל הפועַל ביום כיפור. זהו יום של דין, יום של הכרעות. הא-לוה יושב למעלה ומונה את ברואיו, ובמנייתו אותם כורך מנייה במנייה – כורך ספירה בהחלטה ובהכרעה, בחריצת גורל, כפי שנאמר בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף' של ר' אמנון ממגנצא:

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד

וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.

…כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.

הכהנים מצטרפים אל מנייה של מעלה, וסבורים שמנייתם שלהם נובעת ממנייתו של כוהנם הגדול… אולם להפתעתם – ברגע שפונים הם להיכנס פותח הוא את דלת קודש הקודשים ויוצא אליהם, חי!

זוויות של דבקות

במקום לשמוח ולקבל את פני הכהן באושר ובהקלה, הכהנים מוחים בפניו: מפני מה הארכת בתפלתך? מחאה זו אינה מובנת מאליה. כדי להתייחס אליה כדאי לעיין בדיון סביב הארכה בתפילה, המופיע במסכת ברכות (לב, ב; בתרגום):

אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך בתפילתו – אין תפילתו חוזרת ריקם. מנין לנו? ממשה רבנו, שנאמר: "ואתפלל אל ה'" וכתוב אחריו: "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא".  האמנם? והרי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך תפילתו ומעיין בה – סוף בא לידי כאב לב, שנאמר: "תוחלת ממושכה מחלה לב". לא קשה, זה  – שמאריך ומעיין בה, זה – שמאריך ולא מעיין בה.

התלמוד תוהה האם ראוי להאריך בתפילה אם לאו, לאור שתי אמירות חכמים שלכאורה סותרות. ר' חנינא מצדד בתפילה ארוכה ואפילו טוען כי תפילה שכזו – מתרבים סיכויי היענותה. לעומתו ר' חייא בר אבא טוען כי תפילה ארוכה מובילה לכאב לב. הפרשנים, בעקבות התלמוד, אכן רואים בשתי הקביעות סתירה, ומפרשים את כאב הלב הנובע מהארכת התפילה ככאב של חוסר היענות. לדבריהם מדובר בהארכה מתוך ציפייה למענה מיידי, וזו כוונת המילים "ומעיין בה" – בוחן אותה האם הניבה תוצאות. תפילה שכזו מצטיירת כמגונה, כיוון שהיא מעידה למעשה על הצבת מבחן למקבל התפילה עצמו – לא-לוה.

התלמוד פותר את הסתירה ומסביר כי הארכת התפילה המצוינת לחיוב היא הארכה נטולת "עיון" – נטולת ציפייה למענה מיידי – בעוד הארכת התפילה המצוינת לשלילה היא הארכה הכרוכה בעיון.

אני קוראת את שתי האמירות בקריאה אחרת, אשר מאפשרת להן לא לסתור מלכתחילה זו את זו, אלא להציג שתי זוויות ששתיהן מגביהות את המאריך בתפילתו. ר' חנינא מעצים את התפילה הארוכה בתארו את תנופתה המיוחדת, המבטיחה את הגעתה אל הא-ל עצמו. אולם גם בדברי ר' חייא בר אבא יש בעיניי העצמה של ההארכה בתפילה.

את כאב הלב שעליו הוא מדבר אני מבינה לא ככאב הנובע מחוסר ההיענות המיידית, אלא מעצם השהות הממושכת במציאות של דבקות. האנרגיה האופפת את האדם תוך כדי שפיכת לבו בפני א-לוהיו היא אנרגיה עמוקה עד כאב. כאשר אתה מאריך בתיאור מצבך, מותח את תחושת הגעגוע החשוף ומאפשר לעצמך להיות באמת קרוב לאורך זמן – אזי כמעט בהכרח תחוש בלבך כאב, ואין תחושה זו מגונה. להפך.

העמידה על כאב הלב המתלווה לתפילה ממושכת לא באה להוריד בערכה אלא להזהיר מפניה, מתוך תובנה כי מתי מעט מסוגלים להכיל אותה ולעמוד בעוצמתה. ר' חייא בר אבא לפי קריאה זו מציע לאדם להאריך בתפילה רק אם הוא יודע שיוכל לעמוד במגע האינטנסיבי כל כך עם בוראו.

מחויבות לקהל

מסתבר שהכהן הגדול שלנו מסוגל ונמשך להאריך בתפילתו, להגיע למפגש אמיתי וממושך עם השמים. הוא הרגיש שאכן הצליח לדבוק, להגיש לא-להיו את שוועת עמו, שלא ייפגע, שלא יחרב מקדשו… ובכל זאת, הוא ננזף.

באופן טרגי, כנראה שלכהנים אסור לנסות לעלות לגבהים ולעזוב את המחויבות המעשית. הכהן הגדול יועד לעבודת ה' במקדש, ואחד מתפקידיו הוא להיכנס ולבקש על ישראל בקודש הקודשים ביום הכיפורים. אולם אל לו לחרוג מן הזמן שהוקצב לו או לנסות לעצב את התפקיד בהתאם לנטיותיו הרוחניות האישיות.

התפילה שהיה על הכהן הגדול להתפלל הייתה קצרה מאד, בנוסח קבוע מראש המתמקד בתפילת גשם. אין בה מקום לביטוי ספונטני, או למילוליות המתרקמת בפי כהן זה דווקא ולא אחר. הכהן הגדול מצטייר ככלי בלבד. כצינור נטול עצמיות.

ישנם צדדים שונים בהנהגה – הנהגת עם, הנהגת משפחה או כל הנהגה אחרת. בתוך המרקם ההנהגתי – יש היכולים לעלות לפסגות הרוח, ואל להם לקעקע עצמם בכבלי ארץ, בעוד אחרים מחויבים לאחוז במושכות עולם המעשה, ואל להם לנסות להתרומם, פן תישמט הקרקע. כאלו היו הכהנים. דווקא הם, שתפקידם הוא כביכול המגביה ביותר והמקשר הישיר ביותר בינינו לבין העולם העליון – מחויבים להישאר על פני האדמה.

ללוויים מותר לשיר, לנביאים להתעלות, אך הכהנים צריכים להישאר נטועים, נאמנים להוראות המפורטות עד דק, לא לסור ימין או שמאל, לא לעוף.

כשהכהנים הדאוּגים הסבירו לכהן הגדול מדוע שגה בהתמהמהותו, הם נימקו זאת בהבעתת ישראל. הרי העם המחכה בחוץ מתמלא אימה בכל רגע ורגע של עיכוב. פחד הציבור ניצב כאן מול ההתרוממות האישית של הכהן. עולם היחיד מול בוראו מתאיין מול עול התפקיד. צרכיו ונטיותיו הרוחניות האישיות מוכרחים לפנות מקומם, פן ייזוקו הנאחזים בו.

טומאה בתוך עצמו

לפתע עולה לנגדי דרש חדש לפסוק "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א). פשטו של הפסוק מדבר, כמובן, על איסור ההיטמאות למת החל על הכהנים. אולם הנה צף ממנו גם סוד ענייננו: אל לו לכהן להיטמא בשקיעה בנפשו שלו, פן יימצא חוטא כלפי עמו. כהן המאפשר לעצמו להתרכז בעצמיותו – מפנה עורף, גם אם בשגגה, למהות הכללית החלה עליו ומטביעה אותו בשעריה.

הכהן נחשף פתאם כקרבן בעצמו. הוא לא רק מקריב, כי אם גם מוקרב. אישיותו הספציפית עולה לעולה על גבי המזבח, למען יישמרו הגבולות הקמאיים.

לעתים אני מרגישה תחושה דומה כאם, בעיקר אל מול אותם אנשים המשקיעים עצמם לגמרי בעולם סודות התורה המושכני כל כך, פוגשים את גדולי המקובלים החשאיים, חיים כל אות המרקדת סביבי כמכשפת כל חיי… ונפשי כמהה לנסוק, לצלול, להתכרבל. אך ברור לי לגמרי שלוּ מרשה הייתי לעצמי להרקיע לאותם מחוזות – נטוש היה ביתי, נטולי חיבוק היו ילדיי…  ומיד אני פונה לחבק ולהתכסות בילדים, בסודותיי הגדולים שעל פני האדמה.

גם אמא מוכרחה להישאר בעבודת ה' של בית המקדש שלה, להיאחז ולהוות אחיזה. לא להאריך בתפילתה.

ספרה של יערה ענבר 'חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים', עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת 
'ידיעות ספרים'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

לצד ההשקעה של אברהם טל בסאונד ובכיוונים מוזיקליים חדשים, בולטות הדלות והפשטנות של המילים. טל נשאר עם המחברות מהתיכון, וחבל

שושנה

אברהם טל

(אן.אם.סי, 2013)

החופים הצפוניים של הכנרת, תחילת  העשור הקודם. החופש הגדול הגיע ואיתו אנחנו, נחיל תיכוניסטים לבוש חולצות גזורות, שפושט על הטרמפיאדות לאורך הדרך לצפון בהנפת יד נואשת ומיומנת כמעט באותה המידה. היו לנו גיטרות מכוסות סטיקרים על הגב ושק"שים קטנים לישון בהם ליד המים, ובעיקר היה לנו פסקול קבוע שהורכב ברובו משירים של 'שוטי הנבואה'. ניגנו אותם במעגלים סביב מדורה והתווכחנו 'מי ינצח ת'אהבה?' ואיך מתאיינים ב'אין אני'.

השירים של השוטים – ערב רב של ניו אייג', קורט יהדות, רגאיי ומוזיקה אתנית בריח טבק דאבל-תפוח לנרגילה – הצטיינו בלחנים פשוטים למילים פשוטות עוד יותר. למרות שהם עדיין לא הספיקו להיכנס לחוברות נגינת הגיטרה המיתולוגיות (והמתפוררות משימוש יתר) שכתב אבי ברק לתיכוניסטים שכמונו, לא היה קשה לנחש את האקורדים של "חולון, חברון, ראש העין, צפת וקלקיליה תנו לשלום להגיע". זה עבד טוב, היה לנו כיף לשבת בתאנה כל הלילה.

קול גלגל

ב-2007, אחרי שני אלבומים מצליחים, 'שוטי הנבואה' (2000) ו'מחפשים את דורות' (2004), החבורה המוזיקלית התפרקה, באיחור קל מהתפרקות החבורה שלנו מהתיכון (שמצאה בצבא פסקול חדש: 'זה אני' של אייל גולן החליף את 'אין אני' של השוטים). כל אחד עבר להתנבא לבד. האחים כרמלי, גלעד ויטל, אסי גבעתי ורואי לוי המשיכו לעשות מוזיקה, אבל לא ממש זכו לתהודה ציבורית. היחיד מההרכב שפרץ את המחסום בהצלחה גדולה היה אברהם טל.

למרות שפניו בעלות המשקפיים המרובעים לא היו הפנים המוכרות ביותר בהרכב, טל היה סולן בלא מעט שירים והוא גם המלחין המוכשר של 'קול גלגל' (למילים מתורגמות מהזוהר לפרשת ויחי). הסוליקו שלו התחיל בכיסוי ל'אדם צובר זיכרונות' (יונה וולך/שמעון גלבץ, מתוך פרויקט 'עבודה עברית') והמשיך באלבומים 'אברהם טל' (2008), 'אורות' (2010). עכשיו בא 'שושנה' (מבוטא כמו השם, לא כמו הפרח), שהוא גם שמה של האישה והשותפה של טל ליצירה.

מבחינת הנושאים, גם באלבומי הסולו שלו טל לא מרחיק לכת מהטריטוריות שסימנה להקת האם. התוכן והאווירה נשארו בעולם הניו אייג' וספרי ההדרכה העצמאיים (עוד נגיע לזה). אבל מוזיקלית הוא דווקא מנסה כיוונים חדשים, בעיקר בעדכון הסאונד למקום של פופ-אלקטרוני ודאנסי בהפקות עמוסות מאוד, לצד שירים ספונטניים ו"פשוטים" שאפיינו את השוטים.

גם ב'שושנה' הוא ממשיך את המגמה הזאת, כך שלאחר הפתיחה מרובת ההשפעות של 'אני איתך' (מאלקטרוני דרך גוספל ועד קרוס-קלטשר), ברצועה השנייה, 'אני לא מבין איך היום עולה עליי', מרגישים את הדז'ה וו: שיר שנפתח בהקלטה של חברים מדברים ליד גיטרה שפורטת אקורדים פשוטים, מילים שמזכירות מנטרה, לחן שנפס לך בראש אחרי שמיעה אחת, תחושה חצי-מאולתרת שהופכת למדייקת בהמשך. כמעט התחלתי להריח את הטבק באוויר, או כמו ששר פעם אהוד בנאי: "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון".

מזרחי, בלקני, טראנס, מוזיקה קלטית, גרוב – כולם מוצאים מקום בגן השעשועים הזה. אברהם טל
צילום: פלאש 90

כמו שהוא או מסכה

הספונטניות הזאת עוד תחזור ב'בוא כמו שאתה' וב'בואי נשכב', העדינות הנעימה תופיע גם ב'והבוקר יעלה', אבל רובו של האלבום החדש מתמסר ללופים האלקטרוניים ולשכבות על גבי שכבות של סאונד שהוקדש לו דווקא מחשבה רבה. טל לא פוסח על שום ז'אנר; מזרחי, בלקני, טראנס, מוזיקה קלטית, גרוב – כולם מוצאים מקום בגן השעשועים שהוא בנה ב'שושנה', עולים ויורדים בשירים כמו רכבות הרים פתלתלות במיוחד. טל גם לא מוותר על האפשרות לשחק עם השטיק המעצבן של עיוות הקול שלו במאוטו-טיון (שהופיע גם באלבומים קודמים) ועל מעברי סאונד בין אוזן ימין לשמאל.

שיר הנושא, 'שושנה', משחק בעשרה מגרשים שונים, 'מסתובב' כבר בנוי בתיאום התאורה ברחבת הריקודים, 'במעגל' יושב בילט-אין על הרמקולים של מסיבות החוף, 'הוא יבוא' ו'כאבי גדילה/עושה שלום' מהלכים בעולם הרוח המדיטטיבי. לא תמיד פשוט לצלוח את הרכבת הזאת, לפעמים בא לך לרדת ולפעמים אתה רוצה לעלות שוב לעוד סיבוב.

לצד כל ההשקעה בסאונד בולטת הדלות של המילים, טל נשאר עם אותן המחברות מהתיכון. הטקסטים של טל פשטניים עד מבוכה גם ביחס למקובל בממלכת בדולינה. אני לא כותב את השם 'בדולינה' דווקא כגנאי. אם יש משהו שגבי ניצן הראה, הוא שאפשר לכתב בז'אנר הזה פשוט אבל לאו דווקא פשטני. טל לעומת זאת חתום כאן על שורות כמו "ביקשתי רק שלום ורעות / כי בסוף הגיע זמן למות" ('בואי נשכב'), או "אני זוכר את התמימות / ואיך לא  הבנתי בתור ילד איך רוע שכזה יכול להיברא" ('והבוקר יעלה').

לקראת סוף האלבום שר טל את 'בוא כמו שאתה'. שיר שמוקלט בספונטניות, כשגיטרה אקוסטית וקולות נשיים מלווים אותו עד מחיאות הכפיים בסיומו. הכי רחוק שאפשר מקורט קוביין – עוד חבר אחר מהתיכון – ב-'Come as You Are' של נירוונה. וגם, כאמור, רחוק מההפקה המופצצת של רוב האלבום. השאלה היא – גם בנוגע לטקסטים וגם בנוגע לפרסונה הכללית של טל – היא האם הוא בא אלינו כמו שהוא, או שזאת בסך הכול עוד מסכה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

מקור בתרגום

מה משותף לפח אשפה, לשטר כסף ולקלף משחק?

ובכן, לכל אחד מהחפצים הללו שימוש אחר לגמרי – אך שלושתם משמרים את שם החומר הראשוני שממנו הוכנו, אף שכיום כבר התרחקו הימנו. פח האשפה כבר לא עשוי פח, שטר הכסף כמובן לא עשוי כסף, והקלפים שבחפיסה זה מכבר אינם פיסות קלף.

כך טבעו של עולם וטבעה של שפה – דרכי השימוש הולכות ומתפתחות, אך למילים קצב משלהן. לא בנקל יחליפו הדוברים את מילותיהם, אף אם המילים כבר לא מייצגות נאמנה את המונח המתואר על ידן. כך למשל תא הכפפות ברכב, שנדיר למצוא בתוכו כפפות (התא קיבל את שמו בעידן המכוניות הפתוחות, כשכפפות היו ציוד חובה עבור הנהג כהגנה מהרוח), או צליל החיוג, שנקרא כך זכר לימים הלא־רחוקים שבהם היו המתקשרים מחייגים, כלומר מסובבים באצבעם את החוגה במכשירי הטלפון. כמובן, ניתן להוסיף לרשימה עוד דוגמאות רבות.

ענייננו כאן בקלפים, וזו המילה שנטמנה בקטע השבוע הקודם. משחקי הקלפים תרמו ללשון כמה וכמה פתגמים, כדוגמת "לטרוף את הקלפים", "לשמור את הקלפים קרוב לחזה", או "להניח את הקלפים על השולחן" – תרגום לביטוי האנגלי "to put the cards on the table".

ה־card האנגלי הוא קרוב משפחה של הכרטיס שבכיסנו, של הקרטון ושל המילה הלטינית כרטה (כמו ב'כתב הזכויות הגדול' מאנגליה של ימי הביניים, ה'מגנה כרטה'; וכמו בשמו של מקצוע המיפוי, קרטוגרפיה). המילה כרטס ביוונית פירושה יריעת פפירוס, לוח לכתיבה – ומכאן נדד השם למפה (שנכתבה על לוח), לקרטון (שהינו חיבור של כמה לוחות דקים), ובהמשך לכרטיסי הטיסה ולכרטיסי האשראי העשויים פלסטיק.

תהליך דומה עבר על הקלף. במקורו הריהו יריעת עור שהוכשרה לכתיבה. השורש קלף אינו מופיע במקרא, והוא רווח בלשון חז"ל. הוא מופיע בתרגום אונקלוס לפרשת מצורע כתרגום לפועל "יקציע" האמור בקשר לבית שנצטרע. הכתוב אומר "וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב" – והמתרגם מוסר: "וית ביתא יקלפון מגיו סחור סחור" (ואגב כך מעמידנו על כך שהמילה "בית" במופעה הראשון היא בית ממשי, ואילו בפעם השנייה פירושה 'מבפנים', כבפסוק "מבית ומחוץ תצפנו"). הקצעת הבית פירושה קילוף הטיח מן הקיר, ואף הקלף נקרא כך בשל קילופו מעור הבהמה או בשל קילוף השערות ממנו כחלק מתהליך הכשרתו. מְשחקי הקלפים השתמשו בתחילה בקלף לשעשועיהם – ושֵׁם זה ממשיך לשמש עד ימינו, אף שכיום הקלף נועד לרוב לסופרי הסת"ם ולא לקלפנים.

מכל מקום, אנו מכירים כיום את הצורה "קְלָף", אך במקורותינו מצויה גם הצורה קֶלֶף. בכתב יד קאופמן של המשנה מנוקדת כך המילה (שבת ח ג: "קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילים"), ושמא תאמר שיש כאן שגגת ניקוד – אף חריזת חכמינו מוכיחה. רבנו תם (צרפת, המאה הי"ב) משיב במכתב לאחד מחכמי דורו בעניין נוסח מדרש הלכה: "ואם תשלח קֶלֶף, אשיב תשובות אֶלֶף" (ספר הישר, תשובה נ'), ומהחריזה ניכר שהצורה השלטת הייתה קֶלף ולא קלָף כמקובל.

***

בשורות הבאות טמונה מילה שמקורה ארמי, והיא מתועדת בתרגום אונקלוס לפרשת אחרי מות־קדושים. מצאתם? שלחו נא תשובתכם לדוא"ל makorbatargum@gmail.com. פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה.

הניסיון של הקרן לצייר את מכתב "אם תרצו" כעוד רדיפה של ימין קיצוני הופכת למגוחכת משהו על רקע רשימת אנשי האקדמיה, הרוח, ראשי הערים ואנשי הצבא לשעבר החתומים על המכתב שפורסם, וביניהם גם חתן פרס נובל ישראל אומן. אחד מהחותמים הוא אלוף מיל' גיורא איילנד. אפשר לומר עליו הרבה דברים. הוא בוודאי לא איש ימין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

פילון האלכסנדרוני ראה את תרח אבי אברהם כמי שבהגיעו לחרן השיג את האידיאל של הכרה במהות האדם. כאלף שנים אחר כך, זיהה גם הזוהר את העיר כשלב מעבר הכרחי בדרך הדתית הנכונה. עם הוצאת כרך חדש של כתבי פילון בעברית 

הכרך החדש של כתבי פילון האלכסנדרוני, החמישי בסדרה, בעריכת יהושע עמיר (ז"ל) ומארן רות ניהוף, הוא שלב נוסף במפעל הגדול של תרגום והוצאה לאור של כתבי פילון בעברית. מפעל זה הוא בעיניי מצווה גדולה המוטלת על דורנו, כי הוא מקיים פן נוסף של חזון קיבוץ גלויות ושיבת ציון.

כתבי פילון, ככל שהם רבים ונכבדים, אינם אלא שריד שמייצג ענף עצום מעם ישראל ותרבותו שנכרת ונכחד. יהדות מצרים הייתה כנראה רוב מניינו של העם היהודי בסוף ימי הבית השני, והתקיימה בה תרבות עשירה ותוססת שרק שרידים מעטים ממנה הגיעו לידינו. פילון הוא הכותב היחיד שכמות מכובדת מכתביו הגיעה אלינו, ומדבריו אנחנו למדים על מציאותם של כותבים רבים אחרים, שלעתים הלכו בכיוונים אחרים, שעליהם אנו לומדים מפולמוסים שהוא מנהל נגדם.

גם כתבי פילון עצמו שרדו בנס, ואף זאת לא בזכות חכמי היהודים, שגם כתביו ואף שמו אבדו מהם, אלא בזכות אבות הכנסייה הנוצרית בני אלכסנדריה, שכללו את פילון במניין סופרי הכנסייה בשל אגדה שלפיה בסוף ימיו נפגש פילון ברומי עם פטרוס ועם תלמידו מרקוס, מייסד הכנסייה באלכסנדריה, ובשל הזיהוי של כת התרפֶּיוטים המתוארת בכתבי פילון עם כנסייה זו. אך עולמו הרוחני של פילון הוא יהודי במובהק, והוא מוסיף לדת ישראל ממדים נוספים ואפשרויות נוספות, שלעתים אף חזרו והדהדו בכתבי הוגים יהודים בתקופת חז"ל ובימי הביניים.

השבת עולם זה לזרם הדם של התרבות היהודית היא אפוא מטלה חשובה המוטלת על מדעי היהדות, שאינם מסתפקים בדרכים המסורתיות של פירוש הדת היהודית אלא מחפשים גם את הנתיבים הנסתרים שנדחקו מן העין במהלך ההיסטוריה. כיוון פרשני מדעי כזה החל בתקופת הרנסנס באיטליה, אז החלו יהודים לדרוש לעצמם מחדש גם את פילון, או ידידיה האלכסנדרוני, כפי שנתכנה בכתבי עזריה מן האדומים, הנציג המובהק של הפרשנים היהודים מזרם זה במאה השש-עשרה.

הדרך להשבת אבדה זו היא בראש ובראשונה בתרגום ובקיבוץ של כתבי פילון, אך השלמה לכך מוצא אני גם במפעלי מחקר שמלמדים על הייחוד של פילון ועולמו, אך גם על שייכותו לכלל ישראל ועל הזיקות בינו לבין שאר זרמי המחשבה היהודית. בדרך כזו נוהגים חוקרים אחדים, ובכללם גם עורכת הכרך החדש, וכן גם אני, שבספרי 'תורת היצירה של ספר יצירה' הצבעתי על הזיקה בין פילון לספר יצירה ולספר הזוהר.

כתביו הינם שריד שמייצג ענף עצום מעם ישראל ומתרבותו שהלך ונכחד. פילון, 1584

עיר החושים

דוגמה שעדיין לא נדונה ויכולה להצביע הן על ייחודו של פילון והן על מקומו במחשבת ישראל היא תיאור התפתחותו הרוחנית של אברהם אבינו, שנידונה בשני חיבורים של פילון שתורגמו בכרך החדש: 'על הגירת אברהם' ו'על החלומות'.

בספרי 'תורת היצירה של ספר יצירה' עמדתי על התפתחותה של דמות אברהם מן המקרא אל ספרות הבית השני וכתבי פילון, ומהם למדרש ולמחשבת ישראל בימי הביניים ואף לנצרות ולאסלאם, והראיתי את חלקם המכריע של הפילוסופים היווניים 'הפגאניים' בעיצוב דמות זו, והפיכתה למורד באלילות ולוחם כנגדה. לא אחזור כאן על דברים אלה, אלא אדבר עתה על דמות אחרת הקשורה לאברהם ולדרכו, היא תרח אביו.

גם דמותו של תרח נזקקת לגאולה, ויש להשיבה מן הגלות. פסוקי המקרא העוסקים בה יוצרים בתחילה את הרושם שמדובר בדמות חשובה ביותר, חשובה אף מאברהם, שסיפורו אולי היה פעם רק חלק מסיפורו של אביו. דווקא סיפור תרח הוא שזוכה בתורה לכותרת מרשימה ("ואלה תולדת תרח"), כשהוא ולא אברהם בנו מצוין בה כבעל היוזמה ללכת ארצה כנען. אלא שמסעו נקטע באמצע, ממש כמו התיאור המקראי שלו:

ואלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט [...] ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם. ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן (בראשית י"א).

במקרא נקטע התיאור החיובי של אישיותו הגדולה של תרח, אך ברוב הספרות הבתר מקראית נפל בחלקה של דמות זו אף גורל גרוע מזה (וזאת גם אם נתעלם מהתקופה המודרנית שבה משמש 'תרח' כשם גנאי לזקן טרחן). עוול גדול נגרם לתרח, שבספרות המדרש למשל נהפך, בלי כל יסוד בפסוקים, לעובד אלילים מובהק, ואף למי שמייצר את פסליהם (בספרות הקבלה נוסף לו אף החטא של בעילת נידה). ואף אברהם, שלפי הכתוב היה בן נאמן שתרח לקח אותו ואת אשתו בדרכו ללכת ארצה כנען, הופך במדרש למורד באביו ושונא לו (עוול דומה נגרם רק לנמרוד, שמהדמות המקראית הגדולה של "גיבור ציד לפני ה" הפך לרשע עובד אלילים המשליך את אברם לכבשן האש).

אך פילון האלכסנדרוני יוצא מכלל זה ואינו שותף לאותו עוול. אצלו תרח הולך דווקא בדרך הישר וזוכה להגיע למעלה רוחנית גבוהה. אמנם אין הוא מגיע למעלת בנו אברהם, שכן תרח לא זכה להגיע לארץ כנען ולמדרגה הגבוהה שהיא מייצגת; התקדמותו נקטעה עם מיתתו בחרן, והוא נותר במעלה שאותה מייצגת עיר זו.

את הדיון המקיף יותר בשלבי התקדמותו של אברהם לא כולל פילון, כפי שאפשר היה לשער, בחיבור 'על הגירת אברהם', אלא דווקא ב'על החלומות' (פיסקאות 41­-60), אגב הדיון ביעקב החולם את חלומו בדרכו לחרן. לפי דברי פילון שם, "חרן היא עיר ואם לחושים [...], שמה מתפרש לעתים כ'חפורה' ולעתים כ'חורים'". חרן מייצגת אפוא את האדם בעל החושים המשיג ומושג באמצעותם, ותרח הוא מי שהשיג מדרגה זו כשהגיע לעיר חרן, לאחר שהתעלה ויצא מדרגת האסטרולוגיה ואף ממדעי הטבע בכלל – דרגתה של אור כשדים. באמצעות החושים עמד תרח על מהות האדם, או במילים אחרות: ידע את עצמו.

השם 'תרח' פירושו לפי פילון הוא 'תר ריח', כלומר מי שתר אחרי הריח והגיע להכרה. מדרגה זו היא לדעת פילון האידיאל הפילוסופי היווני. אידיאל זה מבוטא בסיסמה 'דע את עצמך' (או 'הכר את עצמך', בתרגום כהן-ישר), שהתנוססה מעל מקדש אפולו בדלפי, ומייצגה החשוב ביותר הוא סוקרטס האפלטוני. אבל תרח של פילון היה אף יותר סוקרטס מסוקרטס, שכן, כדבריו "סוקרטס היה בן אדם, ואילו תרח העמיד את המושג (המקור היווני נוקט כאן את המילה 'לוגוס') של הכרת עצמו". תרח לא היה אפוא בשר ודם כסוקרטס, אלא עצם ה'לוגוס', הרעיון או המושג של 'דע את עצמך'.

בחינות חרן ותרח הן אפוא, לדעת פילון, האידיאל האנושי האפלטוני, שגם פילון עצמו דוגל בו במידה רבה, בהיותו פילוסוף אפלטוני (כפי שהראו חוקרים רבים, ובתוכם גם עורכת הכרך החדש). אך בניגוד לאפלטון, אצל פילון אין זה סוף הדרך. לפי שיטת פילון, שהיא בעיניו גם דרך התורה, יש מדרגה גבוהה יותר ממדרגת 'תרח' וחרן של ידיעת עצמך, והיא מעלת ידיעת הא-ל, המסומלת באברהם העברי, שלא נותר בחרן אלא עבר ממנה אל ארץ כנען.

במעבר כזה אפשר לראות את פילון עצמו כשותף לאברהם, כפי שהוא מתואר על ידיו. גם פילון, כך דומה, עבר בסוף ימיו משלב שבו היה שקוע יותר בעולם המחשבה היוונית לשלב יותר עברי או יהודי, שבו הזדהה עם דת ישראל והבליט את מעלתה על היוונות.

חוש הריח הנעלה

גם בסוגיה זו אפשר לקשר בין פילון לבין היהדות המאוחרת. פרשנותו של פילון על חרן מהדהדת בימי הביניים, ואפשר למצוא לה מקבילה בדרך שבה מתפרשת עניינה של עיר זו במקור היהודי החשוב שנכתב יותר מאלף שנים אחריו, הוא ספר הזוהר. דיוני הזוהר בעניין זה נמצאים בפרשת ויצא (זוהר ח"א, דפים קמו-קמח), בתיאור דרכו של יעקב חרנה, באותו הקשר שמצוי בו כזכור גם דיונו זה של פילון בספרו 'על החלומות'. את דברי הזוהר שם, ובמיוחד את עניין חרן, פירשתי באריכות במאמרי 'זוהר וארוס', וכאן אסתפק בציון נקודות הדמיון בין תיאור זה לבין פירושו של פילון.

גם הזוהר רואה במסעו של יעקב מבאר שבע תיאור כללי של הדרך הדתית הנכונה, ורבות הן ההקבלות בין התיאור הפילוני של מסע זה לבין תיאורו בזוהר. כך למשל בשם העיר 'באר שבע', שמתפרש אצל פילון קודם לכן באותו חיבור כמדע (ביוונית אֶפִּיסְטֵמֵי) שיש בו ביטחון או אמונה (ביוונית פִּיסְטִיס). בדומה לכך, בדפים הראשונים של פרשת ויצא בזוהר באר שבע היא סוד האמונה ('רזא דמהימנותא'), וה'באר' של תחילת אותו צירוף מתבארת מלשון 'ביאור'. בהמשך, כאשר שני החיבורים דנים כמתבקש בפסוק "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב" (בראשית כ"ח), מוצאים שני החיבורים מקום רב לדון במשמעות הא-לוהית של 'מקום' ושל 'שמש', ובמשכב האבנים כסמל לעוני וחוסר נוחות, ואפשר להוסיף גם הקבלות אחרות.

אך כאן נעסוק בפירוט רק בעניין חרן: בעיר זו מוצא הזוהר שלב בהתקדמותו של אדם, ולא את תכליתה של התקדמות זו, אך זה שלב ביניים חיוני, שאי אפשר בלעדיו. לדעת הזוהר כל אבות העולם עברו שם כבמקום מבחן, חלקם נכנסו לשם ויצאו בשלום והמשיכו הלאה לדרכם (בין אלה מונה הזוהר את אברהם, יצחק ויעקב), ומהם נלכדו במקום זה ולא יצאו משם עוד (ביניהם נמנים אדם הראשון ונח).

כפי שראינו, במונחים דומים מתאר גם פילון את חרן; גם אצלו זה שלב אנושי הכרחי, שגם צדיקים עברו בו בדרכם אל שלב גבוה יותר. בין אותם צדיקים מונה גם פילון את אברהם ויעקב, שני האבות שלפי הסיפור המקראי בילו חלק מחייהם בעיר חרן. יעקב, לדברי פילון, "גר זמן קצר בלבד בעיר זו", עיר החושים והמוחשות, ואילו רוב בני האדם, ובהם אף תרח וסוקרטס, נשארו שם, ולא המשיכו אל ארץ כנען, היא מעלת ידיעת הא-ל.

יש לציין עם זאת שמעלתו של תרח, התר אחר הריח, גבוהה יותר ממעלת שאר הנותרים בחרן, ארץ החושים. שלא כמו האחרים הוא לא חי בחרן אלא מת שם, ומכל החושים הסתפק רק בחוש הדק והנעלה ביותר, חוש הריח, ולא שָׂבע, "לא לקח לריאות" כמו שאומרים היום, או, לפי ניסוחו של פילון עצמו:

אמנם גלוי ומפורש בכתבי הקודש שתרח מת בחרן, כי הוא התעניין במידות הטובות, אך לא רכש אצלן אזרחות מלאה. יתר על כן, היה לו תשמיש בריח הניחוח, והוא לא נהנה מן המזונות עצמם, מפני שעדיין לא יכול היה להימלא במחשבה, ואפילו לא הספיק לטעום משהו ממנה אלא רק להריח אותה.

אמת, בזוהר הניסיון של חרן, או מוטב בלשון נקבה 'חרנה', הוא סקסואלי מובהק, וזאת לא מצאנו במפורש בלשונו של פילון. ועם זאת גלויה וידועה הקרבה בין הסקסואליות לבין החושניות בכלל, וגם בלי דמיון בנקודה זו קשה לכפור בדמיון הכללי שבין שני הפירושים לבחינת העיר חרן.

אמנם, גם פער גדול מזה בין חרן הפילונית לאחותה הזוהרית מזדקר לעיני המעיין: בעוד שפילון מדבר על חרן באופן חיובי, כדרגה פילוסופית שנייה במעלה, הזוהר מעטר אותה בתיאורים דמוניים, המתאימים ללילית מלכת השדים (הזוהר מפרש את השם 'חרן' ו'חרנה' לא כפילון שפירשו מלשון 'חורים', אלא כלשון אחרות וזרות, חרון-אף וזנות). אך בהערכת משקלו של הבדל זה עלינו להתחשב גם באופיו הספרותי של הזוהר, שהטוב והרע, הדמוני והא-לוהי, משולבים בו לעתים זה בזה ומתהפכים זה אל זה לפי צורך ההקשר, ומצינו בו שלעתים אף השכינה עצמה מתוארת בתארים המתאימים גם ללילית (ראה למשל זוהר ח"ב, קצו ע"ב; ח"ג, עב ע"א. וראה על כך בסוף מאמרי 'כלה כמות שהיא').

שלבי ביניים

דו-ערכיות כזאת אופיינית גם לר' נחמן מברסלב, המדבר גם הוא (ליקוטי מוהר"ן, ח"א רמ"ה) על שלבי מעבר בדרך אל האמת. שלבים אלה מכונים אצלו 'היכלי התמורות', כינוי המציין בקבלה את עולמות הסטרא אחרא, והוא ממשילם אף להכנות של פרסומות להצגות קומדיה. ובכל זאת, ר' נחמן מציגם פה גם כשלבים הכרחיים אף בדרכו של צדיק גדול, ובתנאי שלא יטעה לראות בהם את התכלית וישאירם כשלבי ביניים. הפיכתם לתכלית האחרונה גורמת לו לאדם להישאר שם, תקוע בדרך, כפי שנשאר תרח בחרן לפי פילון (ר' נחמן אינו מביא כאן דוגמה זו).

עם זאת, נכון לציין כאן את ייחודו של ר' נחמן, המוסיף ואומר מה שלא מצאנו אצל פילון ואף לא בספר הזוהר, שיש צורך לראות תמיד, בכל מדרגה שישיג האדם, רק הקדמה, ולבטלה כאין וכאפס לעומת המדרגה הבאה. צורך זה בולט במיוחד אצל הצדיק, כי החידוש המתמיד הוא עניינו של צדיק האמת, הוא ר' נחמן עצמו.

מצאנו, אם כן, בדרכנו חרנה, סולם שמוצב באלכסנדריה של פילון, וראשו מגיע אל שיאי המחשבה היהודית המאוחרת: ספר הזוהר ור' נחמן מברסלב.

מתוך הרצאה שנישאה ביום עיון באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בירושלים בכ"ו בטבת תשע"ג, לכבוד יציאתו לאור של כרך חדש של כתבי פילון האלכסנדרוני בתרגום לעברית, בהוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

ילי שנר
אחד

גַּם הַבֹּקֶר אֲנִי קָמָה לְהֵאָסֵף כַּמַּעֲשִׂים אֶל חֵיקְךָ
לִבְּךָ פּוֹעֵם, מָסוּר אֶל הַחַיִּים
וְעֹמֶק נְשִׁימוֹתֶיךָ, אֲהוּבִי
כְּעָמְקָהּ שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

אֲנִי מְנִיחָה לְךָ לְהַמְשִׁיךְ בִּמְשִׂימַת הַחֲלוֹמוֹת
וְיוֹשֶׁבֶת אֶל הַתַּנּוּר עַד שֶׁהַחֹם
וּכְשֶׁאֲנִי מִתְלַבֶּשֶׁת הַשַּׁחַר נוֹתֵן לִי בְּמַתָּנָה אֶת אוֹרוֹ
וְהַשִּׁירָה מְהַבְהֶבֶת פְּנִימָה:
הַמַּרְאָה עוֹשָׂה בַּחֶדֶר כְּבִתְמוּנָה
בְּתוֹכָהּ הַמִּטָּה, הַחַלּוֹן
וְקִירוֹת הַבַּיִת הַגּוֹבְלִים תָּמִיד
עִם בָּתִּים אֲחֵרִים שֶׁהָיִינוּ.

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְזֶה כֵּן, גַּם בִּידִיעָה
שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהִשָּׁבֵר בְּזֶה בְּכֹחַ
קַרְנֵי אוֹר שֶׁנִּשְׁלְחוּ לִפְנֵי שָׁנִים
וּלְרֶגַע נִתֶּנֶת לִי רְשׁוּת לְהַאֲמִין
לְחַדְרֵי הַחֲדָרִים שֶׁלָּנוּ:
פְּנִים הָאֹשֶׁר, חוּץ הַכְּאֵב
מִסְגֶּרֶת הַגַּעְגּוּעַ הַנּוֹגַעַת בִּשְׁנֵיהֶם
הָעוֹשָׂה אוֹתָם אֶחָד.

———
חוה פנחס כהן
על המילים לבדן
בָּאוּ הַמִּלִּים לְפָנַי וּבִקְּשׁוּ וְהִתְחַנְּנוּ
שֶׁאֶרְאֶה מִתּוֹךְ הַיּוֹם, יוֹם. וּמִתּוֹךְ הָאוֹר, אוֹר רִאשׁוֹן
אוֹ אַחֲרוֹן הַמֵּבִיא אִתּוֹ שִׁירַת צִפּוֹר

אֶרְאֶה אֶת הַ"יָּם" נִצָּב לְפָנַי בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וַהֲבָרָה
הוּא נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ עֲנָנִים וְשָׁמַיִם
וּשְׁתֵּי אֲנָפוֹת שֶׁחָלְפוּ עַל הַמַּיִם
וּצְלוֹפָח מְנֻמָּר שֶׁפָּעַר פֶּה בְּמוֹתוֹ.

עָמְדָה לְפָנַי תֵּבָה וּשְׁמָהּ בַּיִת
וְשָׁמַעְתִּי קוֹלָהּ שֶׁל דֶּלֶת עַל צִירָהּ
צִפּוֹר נִכְנְסָה בְּעַד הַחַלּוֹן
וּפַרְפַּר שֶׁאִבֵּד אֶת דַּרְכּוֹ יוֹצֵא בַּעֲדוֹ

בַּחֶדֶר הָרֵיק הַגָּדוֹל נִשְׁמְרוּ קוֹלוֹת
אֲרוּחָה וַהֲזָזַת כִּסְּאוֹת הַשָּׁקַת כּוֹסוֹת
וְשִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁל מִשְׁפָּחָה שֶׁכְּבָר אֵינָהּ
בְּחֶדֶר אַחֵר עָמְדָה מִטָּה שֶׁקּוֹלוֹת אֲנָחָה
כָּל הַלַּיְלָה בּוֹכִים מִתּוֹכָהּ.
נֶעֶמְדָה הַמִּלָּה "לַיְלָה"
וְקוֹלוֹת יְנִיקָה וּמְצִיצַת הָאֲדָמָה נִשְׁמְעוּ מִתּוֹכָהּ.

בָּאוּ הָאוֹתִיּוֹת הִתְקַבְּצוּ כְּצִפּוֹרִים עַל עָנָף
הֲבָרוֹת הֲבָרוֹת וּמִלִּים וּבָנוּ אֶת הַסֵּפֶר
לְהִכָּנֵס בּוֹ בְּעַד הַדֶּלֶת וְלִרְאוֹת
כֶּלֶב שֶׁכְּתוּבָה עָלָיו מִלָּה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ
וְנוֹהֵג כְּאִישׁ שֶׁכָּתוּב עָלָיו אָדָם.

לֹא יָדְעָה צִפּוֹר כְּחֻלָּה בְּתוֹךְ הִיבִּיסְקוּס אָדֹם
שֶׁשְּׁמָהּ צוּפִית וְעָנְתָה לַיֶּלֶד שֶׁקָּרָא: צִפּוֹר כְּחֻלָּה
צִפּוֹר כְּחֻלָּה. קָרָאתִי לָהּ בְּשֵׁם אַחֵר
וְלֹא יָצְאָה צִפּוֹר מִתּוֹךְ אָדֹם רַק אֶת קוֹלָהּ
הַכָּחֹל שָׁמַעְתִּי בַּגָּדֵר הַסְּבוּכָה.
2.
וְאָז לֹא רוֹאִים דָּבָר
וְאֵין תֵּבָה אוֹ בַּיִת
הַפּוֹתַחַת דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת
וְאוֹמֶרֶת: הִנֵּה חָמַק דּוֹדִי
וּמִתּוֹךְ הַגּוּף
נִשְׁמָע קוֹל הַתֹּף
חֲמֹק חָמַק מַק מַק קָם קָם חַם

וְיֵשׁ תְּנוּעָה שְׁמוּרָה
שֶׁתָּבוֹא וְתִתְיַשֵּׁב עָלֶיהָ כְּמוֹ צִפּוֹר עַל עָנָף
כִּי אֵין דֶּרֶךְ לוֹמַר מִלָּה וּלְהַתְאִימָהּ דָּבָר
וּבָא הַדָּבָר לִהְיוֹת דָּבָר אַחֵר.

אִשָּׁה פּוֹתַחַת דֶּלֶת לְבַעֲלָהּ
וְאִשָּׁה אַחֶרֶת מְסַפֶּרֶת עִם בַּעֲלָהּ
עַד אוֹר רִאשׁוֹן
וּבַחוּץ נִשְׁמָע קוֹל הַתּוֹר
חָמַק מַק קָם חַם מַק מַק
וְדַוְקָא הַקֹּר חוֹרֵז לְבוֹר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

עיון במסורת הרבנית מגלה כי תפקידים בכירים היו חסומים בפני רבנים שלקו בעיוורון. 
האמפתיה הגיעה לעתים דווקא מכיוונם של אלה שלקו בו בעצמם 

במהלך ההיסטוריה היהודית ניתן למצוא בנקל אזכורים של אנשים אשר סבלו מעיוורון. בתנ"ך אנו מוצאים עיוורים רבים, דוגמת יצחק או שמשון, אך אין בו הסבר מדוע אותם אנשים לקו בעיוורון. מציאות זו מתוארת כחלק מדרכו של עולם, ונגרמת מזקנה או חבלה מכוונת. העיוורון כתופעה, לעומת זאת, מוזכר כעונש: "יככה ה'… בעיוורון". עם זאת, אין מוזכר במקרא מפורשות כי פלוני לקה בעיוורון בשל חטאיו.

בניגוד לדרכו של התנ"ך, מדרשי חז"ל רבים קושרים באופן מובהק בין עיוורונם של אנשים למעשיהם. בהקשר זה, העיוורון נדרש בדרך כלל לצד השלילה. כך, למשל, תלו חז"ל את עיוורונו של יצחק בהסתכלות בדמות עשו הרשע (מגילה כח, א) והסבירו כי ניקור עיני שמשון בא בעקבות כך שנתן את עיניו בבנות פלשתים (סוטה ט, ב). לעתים נדירות (אותו) עיוורון עשוי להידרש לצד החיוב, כמו המדרש התולה את עיוורונו של יצחק בבכיים של המלאכים אל נוכח מעשה העקדה (בראשית רבה פרשה סה פסקה י). מפני הקשר שבין מעשי האדם לעיוורונו, כמעט לא מצויים במדרשי חז"ל התייחסויות לעיוורים מלידה.

שאלה שלא זכתה לטיפול מספיק ביחס לעיוורון נוגעת לתלמידי החכמים שהתעוורו או היו עיוורים מלידתם. מה הם חשו נוכח עיוורונם? האם תחושת החטא פיעמה בהם? וכיצד התייחסו רבנים פיקחים אל רבנים שסבלו מעיוורון? השאלה האחרונה איננה רק שאלה הלכתית אלא גם שאלה שמעצבת את יחסי הכוח בין עיוורים לפיקחים.

מה חשו תלמידי חכמים נוכח עיוורונם? האם תחושת החטא פיעמה בהם? הגהת פרשיות
צילום: פלאש 90

מנוע מלהורות

נדמה כי עיוורונם של חכמים הקשה עליהם לתפוס מעמד מכובד בקרב המעמד הרבני, גם אם לא באופן מוחלט. נסיבות מעשיות, דוגמת היציאה מן הבית אל בית המדרש, המקום שבו מתקיימת ההתרחשות הדתית, מנעו למשל מרבי דוסא בן הרכינס העיוור מלהגיע לבית המדרש ללמוד. מאחר שמדובר היה בתלמיד חכם בעל שיעור קומה, הגיעו החכמים אליו על מנת להתדיין איתו בנושאי ייבום, כפי שמובא בגמרא ביבמות בסוגיית 'צרת הבת' (טז, א).

ייתכן שלא במקרה האסכולה הלימודית שאליה השתייך ר' דוסא בין הרכינס שמה את הדגש על שינון ופחות על פלפול (אמנם רש"י כתב כי ר' דוסא התעוור בגיל זקנה, אך קשה למצוא לכך אישוש בתלמוד), זאת בדומה לרבנים עיוורים נוספים כדוגמת רב יוסף ראש ישיבת פומבדיתא שהיה עיוור ושעליו כותב התלמוד במסכת הוריות (יד, א) כי היה "סיני", כלומר בקי מאוד ובעל זיכרון מופלא. הקשר בין עיוורון לבקיאות הוא ברור למדי, וכבר בתלמוד נאמר כי העיוורים ניחנים בזיכרון מצוין וכי שימשו "מסדרי משניות" בפני חכמים. לעומת זאת, אין כמעט בנמצא תלמידי חכמים עיוורים שרכשו להם את אמנות הפלפול התלמודי.

במאה השמינית לספירה עמד בראשות ישיבת סורא הבבלית רב יהודאי גאון שהיה סומא בשתי עיניו, והיה ידוע בעיקר בשל חיבורו הגדול 'הלכות פסוקות'. חרף העובדה שהפסיקה התלמודית המקובלת היא כי סומא בשתי עיניו איננו רשאי לדון, הותר לו לדון בשל צורכי הרבים שזקוקים לפסיקתו. מי שעמד מאחורי מינויו היה ראש הגולה שלמה בן חסדאי. מעניין לציין כי ר' יהודאי עצמו אף התיר לחזן סומא להתפלל לפני התיבה אם הוא מרוצה לקהל (אור זרוע ח"א, 116).

בעוד לרב יהודאי גאון ניתנה הרשות לפסוק, הרי שבמאה התשיעית רצה הרב ניסי נהוראני שסבל מעיוורון ושהיה אחד מגדולי חכמי בבל לעמוד בראש ישיבת סורא שבבל, לאחר פטירתו של ראש הישיבה המכהן. כאשר עלתה בפני ראש הגולה דאז, דוד בן זכאי, מועמדותו לתפקיד, השיב האחרון כי "ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא והוא חשוכא דעלמא". כלומר: עיוורונו לא מאפשר לו לכהן בתפקיד זה משום שתפקיד ראש הישיבה שמור למי שמאיר את העולם. הרב ניסי נהוראני, חרף כל מעלותיו הלימודיות, מכבה את אורו של עולם בעיוורונו. כך, בדומה לתפקידים דתיים שבעל מום איננו יכול לכהן בהם, דוגמת כהן גדול, הפך במרוצת ההיסטוריה גם התפקיד הרבני חסום לעיוורים למרות דברי המשנה כי "כתר תורה מונח ועומד לכל".

מום מאוחר

הסיפור הבא ממחיש היטב את הפלונטר הרבני ביחס לעיוורון. בפני ר' שמחה משפירא, מגדולי חכמי אשכנז במאה ה-12, הגיעה השאלה הבאה: אישה שבעלה התעוור לאחר החתונה – האם ניתן לכפות עליו גט? השאלה הגדולה הנידונה היא האם מומים שהופיעו לאחר החתונה מהווים עילה לגירושין. ר' שמחה פוסק כתלמוד הירושלמי שניתן לכפות גט, ומנסח את מסקנתו באופן חריף: "אין לך עיגון גדול מזה, כי שמא קודם הייתה יושבת (מעדיפה הייתה האישה לשבת) כל ימיה בלא בעל, ממה שהייתה נישאת לסומא". פסק זה של ר' שמחה משפירא יוצא כנגד פסיקת תלמידו בעל האור זרוע שכתב "ולהשיאה לסומא אין זה עיגון, כי ראוי לביאה ואשכחן אהבת נשים לבעליהן סומין, כמו גבי גרושת ר' יוסי הגלילי". השאלה העומדת כאן בפני חכמים היא אפוא זו – האם אישה עשויה לשמוח בנישואיה עם עיוור לאחר שהעיוורון נוצר לאחר החתונה.

עד כאן הסיפור עצמו, אלא שפרט נוסף נשמט מתיאור הדברים והוא עיוורונו של ר' שמחה משפירא באחרית ימיו. האם פסק הלכה זה ניתן בעת שר' שמחה משפירא היה כבר עיוור או קודם לכן? על השאלה הזו לא ניתן לענות באופן ודאי, אבל ככל הנראה, ולאור חילופי מכתבים בינו לבין חכם אחר שהסתעף לדיון זה, הראב"יה (ר' אליעזר בן יואל הלוי) – הדברים מובאים במאמרו של פרופ' שמחה עמנואל, 'עיוורון כעילה לגירושין' – ניתן להגיע למסקנה שבעת כתיבת התשובה טרם סבל ר' שמחה מעיוורון. הראיה לכך היא שהראבי"ה איננו מזכיר את עיוורונו של ר' שמחה משפירא בעת הדיון על אודות הגט.

כאן עשוי הקורא תשובה זו לחשוד כי מדובר בשנאת בעלי המומים שבחברה, אך צריך לזכור כי במקרה זה משמעותה של האמפתיה כלפי העיוור היא בפירוש פגיעה באישה שמעוניינת להשתחרר מעול בעלה.  על כל פנים, סופו של ר' שמחה משפירא שהתעוור באחרית ימיו הוא מעין "צחוק הגורל". האם רב גדול זה היה עשוי לשנות את פסיקתו לאור עיוורונו באחרית ימיו? או שמא, למרות הסבירות הנמוכה, ייתכן שפסיקה זו נעשתה בעת שכבר סבל מעיוורון, ודווקא היא מוכיחה את גדלותו הרוחנית? בין כה ובין כה, בחייו האישיים של ר' שמחה משפירא הדילמה לא התרחשה משום שאשתו נפטרה כמה שנים לפני עיוורונו.

השאלה העולה במלוא עוזה מסיפור זה היא עד כמה אמפתיה היא מרכיב חיוני בפסיקה ההלכתית. בשונה מרב יהודאי גאון העיוור שהתיר לעיוור להתפלל כשליח ציבור, חרף הפסיקה המקובלת, הרי שכאן אין בהכרעת ההלכה שמץ של אמפתיה כלפי העיוור. רק לאחרונה זכתה שאלה זו לתפוס את הכותרות הראשיות, כאשר לאחר פטירתו של הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל עסקו רבים במשנתו שבה, כך נטען, נזנח מרכיב האמפתיה לטובת פורמליזם הלכתי נוקשה.

*

אבקש לסיים תמצית דברים זו בסיפור המראה כיצד עיוורון עשוי לשמש רב ככוח יוצר של דרשנות:

הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכשהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליעקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: "ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם". וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו, צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק (מתוך הספר "אמרות חכמה על התורה"). 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

קשה להישאר אדיש מול פעילותו של יאיר צורן, הכותב דוקטורט במקרא ומתרגם חיבורים אקדמיים תוך שימוש בצג ברייל. "אני רואה את זה כדבר רגיל", הוא אומר בצניעות על העיוורון. "תמיד התייחסתי לזה כך. לא בכיתי ולא ייללתי" 

הכניסה אל ביתו הקטן של יאיר צורן בשכונת גילה בירושלים – דירה צנועה, מרוהטת בחסכנות, בבניין מגורים ישראלי אופייני – מטשטשת לרגע את העובדה שבבית הזה מתגורר אדם עיוור. רק מבט ממוקד יותר בסלון – במדפי הספרים, במדבקות הברייל הקטנות שמודבקות בפיזור על פריטים שונים – מנכיחה בפני האורח את הידיעה שבעל הבית הזה הוא אדם ייחודי ויוצא דופן, וייחודי ויוצא דופן הוא גם מפעלו המחקרי והאקדמי. שכן נדמה שעיוורונו של יאיר צורן, המלווה אותו במשך כל חייו הבוגרים, לא עמד לו לרועץ בבואו לחקור בקפדנות הגות יהודית ימי-ביניימית, ולא היה לו למכשול בגשתו אל תרגום מאמריהם של חוקרים והוגים בעלי שם.

סיפורו של יאיר צורן הוא סיפור של הצלחה: סיפורו של מי שסקרנותו וכוח הרצון שלו היו המנוע העיקרי שלו כמעט מרגע שחצה את סף דלתה של האקדמיה הישראלית, דלת שהוא ממשיך להיכנס בה מדי יום, פוקד את ספסלי האוניברסיטה, מקשיב, קולט, מעבד. סיפורו של מי שמוגבלותו לא הייתה לו מקור של כישלון ותסכול, אלא מקור של צמיחה והתקדמות.

כמעט מובן מאליו

יאיר צורן נולד בחיפה ביום העצמאות 1955. עד גיל שבע ראה כמו כל ילד אחר, אך בעקבות תאונה – צורן נפל מערסל שעליו שכב – אבדה ראייתו. "גדלתי עם זה כמעט כדבר מובן מאליו", הוא מספר היום, "אין ספק שהעצמאות שלי התעכבה בגלל העיוורון. מצד אחד התעוורתי בגיל מאוחר מדי, ומצד שני מוקדם מדי. לא נולדתי לזה, אבל גם לא הייתי בוגר לגמרי".

צורן החל ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה, שם השתמש במכונת ברייל. את המבחנים היה כותב בברייל ולאחר מכן מקריא למוריו, או נבחן על פה. בסיום התיכון פנה ללימודים אקדמיים. הוא החל ללמוד ערבית ואנגלית באוניברסיטת חיפה, ומאז, כדבריו, הוא בעיקר לומד. בחיפה החל להשתתף בקורסים במחשבת ישראל – בין היתר אצל פרופ' מרדכי פכטר – ובהמשך הגיע לירושלים כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה. מאז הוא מתגורר בעיר ולומד מכל הבא ליד: ספרות, מחשבת ישראל, מקרא, היסטוריה של עם ישראל ותלמוד, הכול בשמיעה ובמכונת הברייל שלו.

כשאני נכנס לחדר העבודה המרשים, צורן מחווה בידו על המדפים שמולו, מציג בפניי את הכרכים עבי-הכרס שעל המדף: מילון אנגלי-עברי בברייל – 65 כרכים; מילון עברי-ערבי בברייל – 22 כרכים; התנ"ך כולו – 20 כרכים. כשאני מבקש ממנו לקרוא באוזניי מאחד הספרים, צורן ממשש את הכרכים, מוצא את הכרך של דברי הימים, ומתחיל לקרוא בקול עמוק: "אדם שת אנוש, קין מהללאל ירד" – בהטעמה ובדיוק. "ברייל הוא כתב בזבזני", הוא מפטיר לעברי, ממשש את השורות וממשיך לקרוא את הפסוקים בקול.

אל מלאכת התרגום הגיע צורן במקרה. בתחילה תרגם סיפורים בערבית שהתפרסמו בכתב העת לספרות 'מאזניים'. אביו של צורן היה מקריא לו את הסיפורים, והוא היה מעתיק אותם לברייל ולאחר מכן מתרגם. אל העבודה הגדולה הראשונה שלו הגיע צורן ב-1981. פרופ' רבקה ש"ץ-אופנהיימר, שאצלה למד צורן באותה תקופה ("אישה מיוחדת במינה, אהבתי את הקול שלה"), הזמינה אותו לבוא לכנס מיוחד לרגל 500 שנה להולדתו של ר' יוסף קארו. "בשלב כלשהו קם איש חשוב, פרופ' מאיר בניהו", נזכר צורן, "ואמר שהגיע הזמן לתרגם לעברית את ספרו של צבי ורבלובסקי על קארו. החלטתי שאני מתרגם אותו. אז עוד לא היה לי מחשב ולא היו לי כל האמצעים, אבל החלטתי לעשות את זה.

"איש לא האמין שאצליח, גם לא אבי. ניגשתי למחבר והצעתי לו שאני אתרגם את הספר. בתחילה הוא היה ספקן, והתחלתי את העבודה לבדי. הקליטו לי את כל הספר, הקלדתי אותו בברייל, ולאחר מכן תרגמתי לעברית. אחרי שתרגמתי חצי ספר, כבר התחלתי לעבוד בצמוד עם ורבלובסקי". בקיץ 1990 הגיעו אל צורן שמועות על השדרוגים הטכנולוגיים. הוא החל להשתתף בקורס שימוש במחשבים לעיוורים בצפת, ולאחר מכן בירושלים. לאחר כמה שנים קיבל צורן את צג הברייל הראשון שלו, וב-1996 השלים את מלאכת התרגום. הספר 'רבי יוסף קארו – בעל הלכה ומקובל' יצא בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית. הקולגות בעולם האקדמי שפשפו עיניהם בתדהמה, וצורן הוכיח, פעם נוספת, שחרף מגבלת הראייה הוא שועט קדימה.

התחנה הבאה במסעו התחילה גם היא בצירוף מקרים. "אחרי כמה שנים ישבתי במסעדה של המנהלה בגבעת רם", נזכר צורן, "ופתאום שמעתי את מורי ורבי, פרופ' יעקב זוסמן. הצטרפתי לשולחנו, והוא הכיר לי את מי שישב לצדו – פרופ' חיים סולובייצ'יק". סולובייצ'יק, בנו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק והיסטוריון של ההלכה, ביקר באותם ימים בארץ, וצורן התעניין בתרגום מאמריו. סולובייצ'יק יידע את צורן בדבר קפדנותו בכל מה שקשור לתרגומים, אך לאחר כמה שבועות התקשר אליו והציע לו לתרגם את אחד ממאמריו.

"זה היה בשבילי כבוד גדול", אומר צורן, "עבדנו יחד מאות שעות, ימים שלמים היינו יושבים בגבעת רם ובהר הצופים. הוא כתב עליי 'חבר שאינו מוציא מתוך ידו דבר שאינו מתוקן'. זה הסב לי אושר גדול". כיום עוסק צורן בתרגום ספר של פרופ' משה אידל במחקר הקבלה, שעתיד לצאת בהוצאת שוקן, וכן בתרגום מאמרים של פרופ' יצחק טברסקי.

"מדובר במתרגם מקצועי ביותר", אומר פרופסור בכיר למדעי היהדות שעבד עמו במשך שנים, "הוא מביא למלאכתו ידע רחב בכל תחומי היהדות, כולל ידע במקורות היהדות התלמודית והבתר-תלמודית ומחקרה האקדמי. למי שמתרגם חיבורים אקדמיים במדעי היהדות דרושה הבנה מצוינת של אנגלית ברמה מאוד גבוהה, וכן סגנון כתיבה בעברית המסוגל לתפוס את המשמעויות העדינות של המקור הלועזי. צורן עומד בכל האתגרים האלו ויודע ליצור טקסט עברי שהוא גם קריא, גם מדויק וגם נאמן למקור. בהערות השוליים, למשל, צורן לא מוכן לסמוך על המחבר ולו בהערה אחת, והוא תמיד חוזר ובודק כל הפניה למקור, לוודא שאמנם הציטוט או ההפניה מדויקים. המסירות שלו בעבודת התרגום הופכת את הטקסט למעין מהדורה חדשה ויותר מדויקת מהמקור הלועזי עצמו. כשלוקחים בחשבון שכל העבודה הזאת נעשית על ידי סגי נהור, ההישג הוא אדיר בלשון המעטה".

"אני עושה הכול כרגיל: כותב, קורא, שומע הרצאות, אפילו הולך להצגות לפעמים". יאיר צורן 
צילום: מרים צחי

לא מאמין, אוהב

לצד התרגום עמל צורן על עבודת הדוקטורט שלו, שעוסקת בפירושו של רבי יפת בן עלי הלוי לדברי הימים. יפת בן עלי הוא פרשן מקרא קראי מן המאה העשירית, שהיה הראשון לחבר פירוש לכל ספרי המקרא והשפיע רבות על הפרשנים שבאו אחריו. את עבודת המ"א שלו כתב צורן על פירושו של יפת בן עלי לספר עובדיה, וכעת הוא עסוק בדברי הימים. את הטקסט של פירושו של בן עלי הקריאו לצורן מכתב היד, הוא הקליד בברייל, וכעת הוא כותב על הפירוש.

דרך העבודה של צורן די פשוטה: הוא יושב מול מסך מחשב רגיל, ומול צג ברייל. כשהוא משתמש בתוכנת וורד, הסמן משמיע ברמקולים של המחשב את הטקסט שמופיע בעמוד, והוא ממשש את צג הברייל כדי לקרוא. כך הוא שומע וקורא את הטקסט בו זמנית. בדרך זו הוא גם קורא מכתבים בדואר האלקטרוני, מאמרים שנשלחים אליו, ומדי פעם גם חדשות באינטרנט. הוא משתמש גם בספרייה המוקלטת לסטודנטים עיוורים שבהר הצופים, ונעזר גם במקריאים.

"הקשרים בין אסלאם ליהדות מאוד מעניינים אותי", הוא מספר, ומפנה אותי למספר מאמרים שכתב בנושא. "אני אוהב להשוות בין השתיים, ולמצוא דברים שאנחנו לקחנו מהם ושהם לקחו מאיתנו. יש בקוראן פסוק שהוא ציטוט של מימרא ממסכת שבת. הראשונים קוראים למקרא 'קוראן' ומשתמשים גם במונח 'שריעה'. בחיי אבן פקודה מצטט פסוקים מהקוראן בלי שום בעיה, והרמב"ם ביסס לא מעט מהגותו על אל-פאראבי. זה עולם שלם וגדוש של מפגש מרתק בין עולמות".

כשאני מביע את השתאותי באוזניו של צורן, הוא לא לגמרי מבין על מה כל המהומה. "אני רואה את זה כדבר רגיל", הוא אומר בצניעות על העיוורון, "תמיד התייחסתי לזה כך. לא בכיתי ולא ייללתי. להורים שלי זה היה יותר קשה. הם התקשו לומר 'עיוורון', אז הם היו קוראים לזה 'המקרה' או 'האסון'. לא אהבתי את זה. אני עושה הכול כרגיל: כותב, קורא, שומע הרצאות, אפילו הולך להצגות לפעמים. הסקרנות שלי לא נגמרת". ואכן, נדמה שכל מה שקשור למדעי הרוח נמצא על שולחנו של צורן. הוא רחוק מתורה וממצוות, "לא מאמין באף מילה שאני קורא בתנ"ך ואוהב כל מילה שאני קורא בתנ"ך", הוא אומר בחיוך.

"אני לא יהודי מאמין בשום צורה. יש לאנשים כמוני שניות. יש כאלו שאומרים: 'איך אתה לא מאמין בזה ויכול לחקור את זה?', אבל החיים האלה בין עולמות הם חלק מרכזי בזהות שלי. אני חי בעולם הזה, בא לאנשים דתיים לשבת, משתתף בתפילה, הולך לבית כנסת ואפילו עולה לתורה, משום שאני אוהב את הטקסיות. אני חי בכל מיני עולמות, מוזיקה וספרות עברית ופיוט ושירת ימי הביניים, והכל מזמזם לי בראש וטוב לי עם זה. ההתלהבות והסקרנות שהדברים מעוררים בי הן התענוג הגדול שאני מקבל מזה. לא צריך להאמין בשביל זה".

צורן כאמור ידוע בקרב הברנז'ה האקדמית כמתרגם קפדן ודקדקן. "תמיד יש לי ביקורת על דברים שאני קורא", הוא אומר. "אני פריק של השפה העברית, וכל דבר סגנוני קטן צורם לי. אני מאוד מקפיד על עצמי. לפעמים נדרשות לי שעות כדי לחשוב איך לנסח משפט פשוט. לפעמים כל מה שצריך זה לצאת מהקופסה ולהגיד: 'בוא נחשוב שהמשפט היה מנוסח אחרת'. כנראה שהתרגום הזה עושה לי שם טוב. אמרו לי כמה פעמים שהתרגום שלי נשמע כמו מקור, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר להעניק למתרגם".

בשעות הפנאי עוסק צורן בשירה. הוא אוהב מאוד את שיריו של אמיר גלבע, ואף כתב מאמרים על שירתו. לקראת סיום, כשאני שואל אותו איזה שיר אהוב עליו ביותר משיריו של גלבע, הוא מתחיל לצטט את "היודעים מה בשמים". הוא פותח את דלת הבית, מברך אותי בברכת שלום ומצייד אותי במילותיו של גלבע שמהדהדות אחריי בחדר המדרגות:

הַיּוֹדְעִים מַה בַּשָּׁמַיִם אֵינָם מְסַפְּרִים הֵם / רַק חוֹלְמִים אֶת הַמַּרְאוֹת וְשׁוֹמְעִים אֶת הַדְּבָרִים / בַּמַּרְתְּפִים הָעֲמֻקִּים שֶׁנּוֹשְׂאִים עִמָּם / וְכַאֲשֶׁר יוֹצְאִים בֵּין הַבְּרִיּוֹת אֵין מַבְחִינִים בָּהֶם / רַק הָעִוְּרִים מְבַקְּשִׁים מֵהֶם לְהַעֲבִירָם אֶת הָרְחוֹב / וְהַחֵרְשִׁים מִתְאַוִּים לִרְאוֹת מִפִּיהֶם מָה הַשָּׁעָה הַמְדֻיֶּקֶת / וּלְעֻמָּתָם הַיְלָדִים אֵינָם מְבַקְּשִׁים מֵהֶם וְאֵינָם שׁוֹאֲלִים דָּבָר / כִּי אִם מַבִּיטִים בָּהֶם וְאַחֲרֵיהֶם וְחוֹלְמִים אֶת הַמַּרְאוֹת / וְשׁוֹמְעִים אֶת הַדְּבָרִים וְכָל יְמֵיהֶם הַבָּאִים / זוֹכְרִים פֶּלֶא שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָם מְסַפְּרִים / וְתָמִיד רוֹצִים לְסַפֵּר.

מאות אקדמאים עורים. סטודנט עם כלב נחיה, האוניברסיטה העברית.
צילום: פלאש 90

שילוב חסר תקדים

סיפורו של יאיר צורן הוא סיפור הצלחה, אך להצלחה הזו שותפים ארגונים חברתיים ופעילי ציבור שדואגים, לאורך שנים, לצורכיהם של העיוורים במדינת ישראל. עמותת על"ה לקידום הסטודנטים העיוורים בישראל מהווה מופת לארגון חברתי שעוקף את הממסד והביורוקרטיה ורושם הישגים נאים. זוהר ג'יניאו (73), יו"ר העמותה וממקימיה, התעוור בגיל 16, אך עיוורונו לא מנע ממנו ללמוד במוסדות אקדמיים. לפני למעלה מעשרים שנה היה ממקימי על"ה, ולפני כחודשיים שב מטוקיו, שם קיבל מטעם העמותה אות הוקרה בינלאומי על פועלו לקידום העיוורים בישראל.

הכול התחיל לפני כעשרים שנה. ג'יניאו וארבעה מחבריו – שניים עיוורים ושניים רואים – הגיעו למסקנה שהחינוך הוא הכלי המשמעותי ביותר לקידומם של הנכים בכלל והעיוורים בפרט. החמישה החליטו להתמקד בתחום ההשכלה הגבוהה, והקימו את עמותת על"ה. ההישג הראשון שרשמו העיוורים, לאחר משא ומתן, היה פטור לסטודנטים עיוורים מתשלום שכר לימוד. האוניברסיטה העברית הייתה הראשונה להסכים לכך, וכיום עיוורים פטורים משכר לימוד בכל האוניברסיטאות בישראל. "כשהתחלנו את המסע הזה היינו חמישה או שישה סטודנטים עיוורים בכל הארץ", אומר ג'יניאו. "כיום ישנם למעלה מ-450 סטודנטים עיוורים שלומדים באוניברסיטאות, וגם הנתון הזה במגמת עלייה".

הנגשת הלימודים לסטודנטים העיוורים מתאפשרת בעיקר בזכות מרכזי הלמידה לעיוורים שמצויים כיום בכל האוניברסיטאות, הגדול שבהם באוניברסיטה העברית בהר הצופים. במרכזי הלמידה מספקת עמותת על"ה אכסניה ללמוד בה, שירותי הקראה, שיעורי עזר, ואף עובדים סוציאלים ותמיכה פסיכולוגית במידת הצורך. עם השנים החלה על"ה לפעול גם עם עיוורים צעירים יותר, זאת בזכות פרויקט החונכות: כמה מאות ילדים עיוורים זוכים לחונך ששוהה עמם ארבע שעות שבועיות – ופעמים רבות החונך עיוור גם הוא. אותם ילדים גדלים ומגיעים למרכזי הלימוד באוניברסיטאות.

גם בכל מה שקשור לסיוע לעיוורים להתקבל לאוניברסיטאות פועלת העמותה: במסגרת משא ומתן עם הממונים על המבחנים הפסיכומטריים הצליחו העיוורים לקבל התאמות למבחן. תלמיד תיכון עיוור שמעוניין בכך יכול גם ללמוד במעין בית ספר אקסטרני שהקימה על"ה לעיוורים, בתנאי פנימייה. "98 אחוזים מתלמידי התיכון העיוורים שמגיעים אלינו מסיימים עם תעודת בגרות", פורס ג'יניאו את הנתונים בגאווה, "92 אחוז מהם ממשיכים בלימודים אקדמיים, ו-96 אחוז מתוכם גם מסיימים אותם. אלו נתונים חסרי תקדים בעולם המערבי. ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם במספר הסטודנטים העיוורים". בתחום היציאה לשוק העבודה הנתונים מלמדים על 75 אחוזים מבוגרי מרכזי הלימוד של על"ה שיוצאים לשוק העבודה.

עיקר מטרתו של ג'יניאו הוא לשכנע את הסטודנט העיוור שנכותו לא חייבת להוות מחסום. בעזרת כוח רצון וסיוע הוא יכול להתגבר על העיוורון, להצטיין בלימודים האקדמיים ולהמשיך לחיים נורמליים. "אני אומר לחבר'ה עיוורים שאני פוגש שיֵדעו שבמוח שלהם יש כוחות אלטרנטיביים שאפשר לעבוד איתם, שצריך להתעקש ולא להתבכיין. עד כמה שזה נשמע בנלי, המטרה שלנו היא לא לתת להם דגים אלא לתת להם חכה. הרי כל העמותה הזו מופעלת על ידי אנשים שהם עיוורים בעצמם. עיוור א' תומך בעיוור ב'. אנחנו אומרים להם שזה אנחנו, שאנחנו הצלחנו, שזה אפשרי".

בידיים שלנו

את אות ההוקרה שקיבל ג'יניאו בטוקיו הוא זוקף לזכותם של עוד רבים נוספים לאורך השנים. יחסיו עם הממסד מורכבים. לצד סיוע כלכלי שניתן לעמותה בשנים האחרונות, ג'יניאו מספר על שנים רבות של כתף קרה, או שמא יש לומר עיוורון כלפי המציאות. "עשינו מסלול עוקף ביורוקרטיה", הוא אומר, "לקחנו את גורלנו בידינו, לא חיכינו, גייסנו כספים והלכנו בדרך שלנו.

"כשאתה מתחיל ללכת הממסד מתעלם ממך, אבל כשאתה מגיע להצלחה גדולה פתאום הממסד 'קונה' אותך. במשך שנים הסתמכנו בעיקר על תרומות שגייסנו. בשנים האחרונות הביטוח הלאומי והשירות לעיוור במשרד הרווחה החליטו לממן חלק נכבד מן הפעילות שלנו. על"ה הפכה להיות מוקד לקנאה חיובית של כל יתר הנכויות. כולם שואפים להגיע למקום שהגענו אליו".

עדיין, בכל מה שקשור ליחסה של מדינת ישראל לבעלי מוגבלויות ג'יניאו לא רווה נחת. "אני לא נותן ציון גבוה לא לחברה ולא לממסד", הוא אומר בצער. "בתחום של תעסוקה, למשל, רק 2.1 אחוזים מעובדי המדינה הם נכים. זו בושה וחרפה שהמדינה, שהיא המעסיקה הגדולה ביותר, מעסיקה שיעור נמוך כל כך של בעלי מוגבלויות.

"אני חושב שעמותת על"ה היא מודל במובן זה שאין דבר כזה 'זבנג וגמרנו', אין קיצורי דרך. התהליכים צריכים להיות ארוכי טווח ולהיעשות על ידי האוכלוסיות עצמן. עיוורים עוזרים לעיוורים. רק ככה הצלחנו, ורק ככה אנחנו ממשיכים להצליח – לקחנו את זה לידיים שלנו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

בין כאב ומוגבלות לכוח ויצירה: שיחה עם ליאת מנספלד, עיוורת מלידה, מרצה בנושאי שילוב ילדים עם מוגבלויות ומטפלת קלינית, על העיוורון בחדר הטיפולים, החזרה בתשובה והניסיונות להקים משפחה


רגע לפני שהראיון עם ליאת מתחיל אני  נכנסת לחדר האמבטיה בדירתה הצנועה. אריחי שיש ירוקים מחפים על הקירות, מדף פלסטיק דק נעוץ מתחת לאדן החלון ומתחתיו כיור לבן אפרפר. על המדף שלל תכשירי רחצה. אני מבחינה במברשת שיניים אדומה ולחה ובשפופרת משחת שיניים שרישומי האצבעות שמעכו אותה רק הבוקר עוד נמצאים על גופה. ברגע הזה, הקטן, החולף, אני נעשית פתאום, בבת אחת, מודעת לכוח הראייה שלי. לאפשרות שלי להבחין בעזרת מבט חטוף בפרטים הקטנים שמרכיבים את חיי היום יום. בעודי שוטפת את ידי במים הקפואים שיוצאים מהברז הכסוף, מחשבה פשוטה ומשתקת אופפת את ראשי – ליאת לא ראתה מעולם את שפופרת משחת השיניים שלה. אני חוזרת לסלון ואנחנו מתחילות לדבר.

"אני מזמינה מטופלים לדבר על מה זה עושה להם, לשבת מול מישהי עיוורת". ליאת מנספלד
צילומים: אבישג שאר ישוב

מחבואים בזוגות

ליאת מנספלד, 37, היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מטפלת בנערות בסיכון ומרצה אהובה במכללה האקדמית לחינוך אורנים. היא גם נוסעת ברחבי הארץ, מעבירה שיחות לקהלים שונים על סיפור חייה, מנגנת על פסנתר ושרה נפלא. את כל זה היא עושה במסירות והתלהבות גם בלי שראתה מעולם את שפופרת משחת השיניים שלה. ליאת היא עיוורת מלידה. אני, במקרה, רואה מלידה. יחד אנחנו מנסות לראות דברים קצת אחרת. לשמוע על סיפור חייה כעיוורת, אבל גם להבין מהי ראייה, מי רואה מה, ואיזה עיוורון אורב לפתחנו, גם אם שפר עלינו גורלנו ואנחנו יכולים לראות כל בוקר את המברשת והמשחה.

מנספלד מארחת אותי בדירתה החיפאית שבה היא מתגוררת לבדה. היא נולדה וגדלה בעיר הזו, בת יחידה להורים שהקפידו לשלוח אותה לאורך השנים למוסדות חינוך רגילים, שאינם מותאמים במיוחד לעיוורים. "זה לא היה פשוט בהתחלה. היו הרבה חששות מצד גננות לגבי העיוורון, איך הן יתמודדו, איך אני אסתדר בגן. היו גננות שלא רצו לקבל אותי", היא מספרת. "בסוף נמצאה גננת נהדרת שהסכימה להתמודד עם האתגר הזה, ואני בפירוש קוראת לזה אתגר. בגן הסתדרתי טוב מאוד מבחינת משחקים מילוליים וריכוז, ויכולתי לשמוע סיפורים, לדבר ולשיר. לדבר ולשיר זה משהו שאני עושה עד היום", היא אומרת וחיוך שובב נמתח על פניה.

לעומת זאת, היא נזכרת שבגן התקשתה במשחקי הילדים שכרוכים בתנועה – תופסת, ריצה, מחבואים. "אני זוכרת תמונה שבה אני יושבת בחצר על המדרגות, שומעת את כל הילדים משחקים תופסת, רצים ומתרוצצים, ולא יכולה להצטרף אליהם. הרגשתי אז מאוד לבד, מאוד מוגבלת וכבדה. בתקופה הזו לא הלכתי עם מקל. ילדים בני ארבע לא הולכים עם מקל עדיין, ואם אין מיומנויות נכונות של ניידות ההגבלה נורא גדולה. זה אומר בעצם שאני לא יכולה לזוז אלא אם כן מישהי מלווה אותי. התחושה הזו של להיות מוגבלת וכבדה עברה לי ברוך ה'. הרבה ממנה זה תחושה נפשית, וברגע שיש עצמאות פיזית ורגשית זה יורד באופן משמעותי, אבל בתור ילדה קטנה שלא כל כך ידעה להגדיר את הצרכים והרגשות שלה זה היה קשה".

כשליאת מדברת, ניכרת התנועה שלה מהקול האישי, זה של הילדה הקטנה שנזכרת בתמונות כאובות, לקול המקצועי שלה, כמרצה אקדמית שמלמדת סטודנטים להוראה על עולמם הרגשי של ילדים עם מוגבלויות ועל האופן המיטבי שבו ניתן לשלב אותם במערכת. היא נעה בין שתי העמדות בקלות, וניכר שהן שזורות זו בזו ומפרות זו את זו.

"הייתי הולכת ממקום למקום בגן עם חברות", היא אומרת, "אבל זה נעצר במקום הזה של משחקי תופסת ומחבואים. לא אני ולא החברות ידענו איך לעשות את זה, מה הפתרונות. לחלק מהדברים יש פתרונות ולחלק אין. אני יכולה להגיד בדיעבד שלמשל בתופסת הייתי יכולה לתת יד למישהי והיינו רצות ביחד, או משחקות מחבואים בזוגות. אבל לא כל כך הייתה מודעות לזה אז.

"צריך כל הזמן לחשוב על התאמות, ואני אומרת את זה כמרצה שמלמדת על שילוב של תלמידים עם צרכים מיוחדים. זה לא אומר שצריך להתאים את הסביבה לאדם עם המוגבלות ולעשות התאמות מסובכות. זה עניין של חשיבה ומודעות. כשאני עובדת עם הורים לילדים עם מוגבלות ועם מורים, אני רואה שאין מספיק ליווי והדרכה. הבדידות שהרגשתי בגן לא חריגה. התמונה הזו של ילד עם מוגבלות שיושב עם המבוגרים והצוות מתועדת במחקרים. את השילוב צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם ועם כמה שיותר מודעות".

איך מתעצבת תודעה של ילד עיוור? האם הוא 'רואה' את עיוורונו, מבין אותו? אני תוהה אם בתור ילדה שישבה בצד כשכולם משחקים בצהלה על ידה הבינה ליאת שהיא עיוורת ומה משמעות הדבר, או שפשוט נורא נעלבה. מנספלד מספרת על תהליך הפנמה מתמשך.

"המודעות הזו מגיעה בשלבים. יש איזה מיתוס שכשעיוור הוא עיוור מלידה הוא מקבל את המגבלה כי הוא רגיל לזה. אבל כשתינוק נולד הוא לא נולד עם התודעה 'אני עיוור'. ההכרה בזה שאתה עיוור נבנית סביב שלבי ההתפתחות. אני זוכרת שמישהי עיוורת אמרה שעד גיל 4 חשבה שכולם עיוורים, שככה העולם. נראה לי שזה גם היה העולם שלי. השלב הראשון היה לתפוס שאני שונה, שאחרים יכולים לעשות משהו שאני לא יכולה לעשות, או שיש להם משהו שלי אין, אבל עוד לא הצלחתי להגדיר את זה במונחים של חוסר ראייה. קשה לילד לתפוס את ההשלכות של חוסר ראייה כי ההשלכות של העיוורון מתגלות לנו אט אט לאורך תהליך ההתפתחות. העיוורון הוא כמו מניפה שנפרשת במהלך החיים. בכל שלב מגלים עוד איזה חלק שלה".

אמוציות גיל ההתבגרות הופכות את העיוורון ל'אישיו'
צילום: thinkstock

מה הילד מרגיש

גם בבית הספר היסודי שולבה מנספלד בכיתה רגילה, ולמדה כתב ברייל בכיתת העיוורים המקבילה. כשהגיעה לתיכון היא הייתה העיוורת היחידה במוסד. כשהתערבבה המוגבלות עם אמוציות גיל ההתבגרות של חבריה לכיתה וגם שלה, הפך פתאום העיוורון ל'אישיו' בעל השלכות נרחבות וכואבות משהכירה עד לאותו השלב.

"הקושי העיקרי בתיכון היה חברתי. הייתה לי כיתה מאוד לא פשוטה", אומרת מנספלד. "לא אתן הרצאה של שעה וחצי על גורמים בהצלחת השילוב, אבל אחד הגורמים הוא הרכב הכיתה. זה התבטא באיזשהו ניכור כללי. אז עוד לא הלכתי עם מקל, לא הייתי ניידת. ההורים היו מביאים אותי לבית הספר, ואני זוכרת שאבא היה מלווה אותי מהשער לכיתה, ובמהלך הדרך הלא ארוכה היינו פוגשים בנות מהכיתה שלא הציעו עזרה. היו לי כמה חברות אבל הייתה אווירה לא מפרגנת".

תקרית מסוימת שהתרחשה סביב המוגבלות שלה זכורה לה במיוחד. "אז היו מכונות ברייל כבדות שעושות רעש. המכונה הפריעה בזמן הבחינות והתלמידים ביקשו שאצא מהכיתה לחדר אחר. אם כל זה היה נעשה באווירה חיובית ובכבוד אני מאמינה שהייתי נענית, אבל זה היה חלק ממסר כללי של חוסר קבלה. בנוסף, הייתי אז חדורת אמונה בשילוב וחדורת מוטיבציה להיות כמו כולם. הרצון הזה שלי היה מאוד חזק, יותר מדי חזק. הייתה בזה איזושהי חוסר קבלה של המוגבלות שלי על ידי עצמי, מעין רצון להוכיח לעצמי ולאחרים שאני כמו כולם ואם אתם רוצים שאצא מהכיתה, אז אני לא חלק. לא הייתה לי יכולת לעשות אינטגרציה ולהגיד שאני חלק מהכיתה וברגעים האלה של הבחינה אני יוצאת החוצה. מצד שני, מבחינת הכיתה הדברים נעשו בצורה פוגעת, לא לגיטימית. הצוות לא כל כך ידע מה לעשות".

את מה שלא הבינו אז המורים בתיכון שלה, מנסה היום מנספלד ללמד את המורים של הדורות הבאים במסגרת הקורסים שהיא מעבירה בחוג לחינוך חברתי קהילתי במכללה האקדמית אורנים שבטבעון. "אני מבקשת להודות לראש החוג, ד"ר מיקי מוטולה, לרקטורית המכללה, ד"ר מדי וליצקר-פולק, לד"ר דינה לרון ולד"ר שוש ויצמן על שפתחו לי דלת והעניקו לי הזדמנות להעביר את המסרים, שהם כה חשובים בעיניי", היא אומרת בהתרגשות.

במסגרת הקורסים, שיזמה בעצמה, מלמדת מנספלד על עולמו הרגשי והחברתי של הילד בעל המוגבלות, ובתוכנית להסבת אקדמאים להוראה היא מלמדת על שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים. מטרת הקורסים היא להעלות את המודעות בקרב אנשי חינוך שייתקלו באנשים עם מוגבלות במהלך הקריירה המקצועית שלהם, ולחשוף את העולם הרגשי-חברתי של הילד. "אני מאמינה שמלבד להעניק למורים כלים של מה לעשות מבחינה טכנית עם ילד בעל מוגבלות, חשוב שהם יבינו מה הילד מרגיש. כשמזהים את העולם שלו ומבינים מה עובר עליו, באופן טבעי יתהוו לנו כלים ויהיה לנו קל יותר להבין איך לעזור לו להתנהל".

כשמנספלד מתחילה לדבר על תחום המומחיות שלה, ניכר שהיא מרגישה בטוחה, בבית, ושמה שהיא אומרת הוא בנפשה ממש. "אני מנסה להסביר לסטודנטים מה עובר על משפחה שנולד לה ילד עם מוגבלות. הרבה פעמים מדובר בחוויה שדומה להתמודדות עם אובדן. יש עוד מיתוס, שכשילד נולד עם מוגבלות אז הוא ומשפחתו מקבלים את זה אוטומטית. אין דבר כזה. קבלה צריכה לבוא בעקבות איזשהו תהליך רגשי. כל ילד יעבור זאת בעוצמה אחרת, והדבר תלוי בשאלה כמה ליווי היה לו בזמן הילדות וגילוי העיוורון.

"ליווי רגשי יכול להיעשות על ידי ההורים או דמות מחנכת. ככל שהליווי הרגשי יהיה טוב יותר ומכיל יותר, הילד יקבל את העיוורון בצורה יותר אינטגרטיבית אל תוך הזהות שלו. להרבה אנשים עיוורים מלידה קשה לקבל את עיוורונם במשך כל החיים. צריך שיהיה תהליך של עיבוד. אני לא אומרת שהכרחי לחוות את הדברים האלה כאבל, אבל כן חשוב לתת מקום לרגשות השליליים, לעצב, לדיכאון, לכעס. אלו רגשות כמעט בלתי נמנעים".

לרגע היא שותקת ומבקשת להדגיש דבר מה. "רציתי לסייג ולומר שהקבלה לעולם לא מוחלטת. לתפיסתי, אין דבר כזה 'קיבלתי את העיוורון באופן מלא'. תמיד יהיו רגעים של כעס, של תסכול. השאלה היא כמה רגעים כאלה יש והאם הם נשארים ברמה של רגעים או שהם הופכים למשהו שצובע את כל החיים. גם כשאדם נמצא בשלב של קבלה, הכאב על עצם המוגבלות תמיד יהיה". כשהיא אומרת את זה אני מוצאת את עצמי מחרה-משתתקת אחריה, חושבת על הנטייה להאדיר את המושג המתעתע הזה שנקרא 'קבלה' – של עצמי, של מצבים בחיים, של האחר. מנספלד בכנותה מציבה מטרה חדשה – לפעמים כדאי לקבל את עצם שבריריותה של הקבלה.

למה אני?

ובחזרה לתקופת התיכון. רגעי הכעס והתסכול האלה, ובעיקר המכשולים האובייקטיביים הבלתי נגמרים שאיתם נאלץ אדם עיוור להתמודד, היוו קרקע פורייה לתנועת חיפוש שהתעוררה בנפשה של מנספלד. "כמו כל מתבגרת טובה היו לי כל מיני שאלות מהותיות; על החיים, למה אנחנו פה, אם יש לנו איזה תפקיד ומה המטרה של העולם הזה. השאלות התחדדו על רקע העיוורון שלי – למה א-נ-י באתי לפה, למה בתור עיוורת? שאלות כבדות.

"לא חייתי במציאות קלה, והתעוררה מדי פעם תהייה פילוסופית חולפת של 'מה אני עושה פה'. השאלות נשאלו בעוצמה גם על רקע המון קשיים מציאותיים והתמודדות יום יומית עם קשיים טכניים – כמו נהג אוטובוס שלא מוריד אותי בתחנה הנכונה ואני לא יודעת לחזור משם כי אני לא יודעת את הדרך, או סתם נהג לא נחמד שכשאני מזכירה לו להגיד לי איפה לרדת מסנן בכעס 'אמרתי לך שאני אגיד לך', ובסוף שוכח. ההתמודדות היום יומית מציפה שאלות – למה זה קרה לי? למה אני צריכה לעבור את כל הקשיים האלה?

"בהמשך חיפשתי איזשהו הסבר ומשמעות. למרות שלמדתי באוניברסיטה והיו לי חיים מלאים, הרגשתי איזשהו חסר שצריך להתמלא". בגילאי ה-20 המוקדמים הוזמנה לשיעור של חסידוּת חב"ד, והחלה תהליך חזרה בתשובה. "אני לא ממוסגרת לחב"ד בלבד", היא אומרת, "אבל שם התחלתי לקבל תשובות. כמובן יש הרבה דברים לא מובנים, אך חלק מהאמונה זה להבין שיש דברים שנשגבים מבינתנו, שאנחנו לא מבינים כרגע, שאולי יתבהרו בעתיד ואולי בכלל לא. בתור מישהי אינטלקטואלית ושכלית שרצתה תשובות לשאלות זה לא היה לי פשוט בכלל. החזרה בתשובה הייתה תהליך איטי עם הרבה בדיקה, אבל זו הייתה בכל אופן תגלית משחררת עבורי", היא מסבירה.

 "התשובה העיקרית שמצאתי לשאלה היא שדברים לא קורים סתם ואין מקריות. לשאלת השאלות אין לי תשובה – למה נולדתי עיוורת. אבל אני כן יכולה להגיד שדי ברור לי שיש לי בעולם הזה שליחות, והיא לעזור לאחרים שנמצאים בחושך, מטפורית, וחווים קשיים. אני חושבת שהקשיים שלי יכולים להקל עליי להבין אותם".

לאור הדברים האלו נראה כמעט מיותר לשאול את ליאת על הסיבה שבגללה בחרה לצעוד במסלול הארוך של הכשרה קלינית ועבודה כמטפלת. ובכל זאת, כמי שעוסקת בטיפול בעצמי, אני תוהה מה מתרחש שם, במפגש הכל-כך אינטימי הזה, איך ליאת מסתדרת בחדר הקטן והטעון בלי 'עיניים', ואיך מגיבים המטופלים. לרגע אני מנסה לדמיין את עצמי כמטפלת לא רואה, או כמטופלת שמביטה על מטפלת שלא מביטה עליה בחזרה.

"בחדר הטיפולים יש תגובות שונות כלפי העיוורון", היא עונה. "הוא יכול להיות משהו מאוד פותח. הייתה לי מטופלת עם סכיזופרניה שהמשפט הראשון שאמרה כשנכנסה לחדר היה 'את נכה בגוף ואני נכה בנפש'. זה היה מאוד עוצמתי. כששאלתי אותה מה זה אומר היא אמרה 'אולי נבין אחת את השנייה'. מטופלת אחרת אמרה לי: 'אם את יכולה, גם אני יכולה'. אני לא המטפלת שיושבת באולימפוס. אף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל יש כאלה שרואים את זה עליהם די בהתחלה", היא אומרת ומחייכת. "לפעמים רואים אותי הולכת עם המקל במסדרון ולפעמים אני כבר יושבת בחדר, אבל בכל אופן זה עולה מהר מאוד על פני השטח וזה מדובר. כמובן שלפעמים יש גם מבוכה. המבוכה כשפוגשים מישהו שונה היא מובנת ולגיטימית. אני מזמינה אנשים לדבר על מה זה עושה להם לשבת מול מישהי עיוורת ופותחת את הנושא לשאלות שיכולות לסייע לתהליך הטיפולי".

לצד זאת, היא מסבירה שלפעמים המוגבלות הגלויה שלה מעוררת תחושות אחרות. "פעם מטופלת אמרה לי, 'אותך חינכו שאת יכולה הכול, אבל לא כולם יכולים'. העובדה שאני עיוורת מתפקדת עלולה להיחוות על ידי חלק מהמטופלים כהצבת מראה מאיימת. מה שחשוב בסיטואציות האלה, לכל מטפל אבל בעיקר למטפל עם מוגבלות, זה לא לנסות להראות שאני מושלמת, כי אני לא. זה עניין שמעלה רגשות חזקים, ואם יודעים להשתמש בו נכון הוא יכול להביא לפריצה טיפולית עצומה".

על אף דבריה אני ממשיכה להיות עסוקה בפרט אחד – אני מתקשה לדמיין טיפול שבו לא קיימת אפשרות להתבונן באופן ישיר ובלתי אמצעי בעיניו של המטופל שיושב מולי. להבהיר לו בלי מילים שאני 'רואה' אותו ו'להרגיש אותו בעיניים'. עם זאת, אני חושבת שהחיפוש אחר המבט עלול לפעמים להסיט את תשומת הלב מהתרחשויות במישורים אחרים.

"את בעצם אומרת שהראייה יכולה גם לחסום, גם להסיח", אומרת לי מנספלד. "אני באמת מאוד מרוכזת במטופל, כי אין לי גירויים חיצוניים, או יש לי פחות. אני כן יכולה לשמוע שהוא זע בכיסא בחוסר שקט, אבל זה נותן למטופלים הרגשה שהם פחות חשופים, בעיקר בתחילת טיפול. העובדה שאני לא רואה יכולה ליצור לאנשים מסוימים תחושה נוחה שלא רואים כל תנועה שלהם. זה נותן חופש ותחושה של שליטה, בעיקר לאנשים שחוויות השליטה נלקחו מהם מכל מיני סיבות. המטופל יכול להרגיש שבמקום הזה הוא יכול קצת לנוח, שלא כל תנועה שלו תיבדק ותנותח".

צלילי סופרן אופראים לצד פשטות אנושית ברוכה. מנספלד מנגנת ושרה את סיפור חייה

מבט אשת לוט

מנספלד, כדרכה, לא מתיימרת ליפות דברים וממשיכה להסביר, "אני לא רואה תנועות גוף וזה כן ממד שחסר בטיפול, אבל אני משלימה אותו בצורות אחרות. יש לי הרבה אמצעי פיצוי. לי אישית זה כמעט לא חסר. עם זאת, פגשתי קבוצה של מטפלים עיוורים וכבדי ראייה, ודיברנו על ההבדל בין עיוורים מלידה לכאלה שאיבדו את הראייה בשלב כלשהו בחיים. עלה באופן מובהק שמטפלים שאיבדו את הראייה שלהם במהלך החיים מרגישים שחסרה להם הראייה של המטופל. הם מנסים לדמיין איך המטופל נראה ולפעמים מתייעצים באיש צוות רואה. גם אני לפעמים ארצה להשלים את האינפורמציה הזו, בעיקר אם היא אינדיקטיבית למצב הנפשי באופן מיוחד, אבל השאלה איך המטופל נראה לא העסיקה אותי אף פעם, כי הממד החזותי פחות קיים אצלי. אני מתבססת על חושים אחרים עד כדי כך שאני מרגישה שיש לי תמונה מלאה של האדם; אני מרגישה שאני מכירה אותו וזה לא חסר לי".

היכולת הזו להכיר ולהרגיש, מסבירה מנספלד, מתבססת על ערוצים עוקפי ראייה. "הראייה היא החוש הכי דומיננטי. זה ברור שברגע שרואים מישהו מתרשמים מאוד מההופעה ומהלבוש החיצוני. בגלל שהחוש ניטל ממני יש לי יכולת הרבה יותר גדולה להגיע לפנימיות מראש, כי מוסר מסך אחד. אני יכולה להבין הרבה מהטון ומהאינטונציה של האדם. אני יכולה להבחין בתחושות מאוד דקות, למשל שהמטופל עייף, עוד לפני שהוא עצמו מודע לכך, או שמישהו רוצה לסיים את השיחה. זה לא אומר שיש לי יכולות מאגיות כמו שאנשים לפעמים נוטים לחשוב. אני לא יודעת לאבחן אנשים משלושה משפטים, זה לא זה. אבל בגלל שהיכולת לקרוא אנשים נבנית לא על סמך שפת הגוף והבעות הפנים, מתפתחת יכולת אחרת של הקשבה".

תוך כדי שהיא מדברת, אני לא מצליחה להימנע מלהריץ בראש תמונות של דמויות קרובות ורחוקות לי. מנסה לדמיין איך היו מתעצבים היחסים אם גם בינינו היה מוסר מחסום החוץ. מה היה קורה אם לא הייתי רואה ובוחנת וקובעת קביעות לגביהם דרך המסלול המהיר שנקרא 'מברם לתוכם', אלא רק מאזינה לדקויות רגש וכוונה; אולי גם נוגעת, אבל לא מפרשת כל רגע את שפת הגוף או את עווית הפנים.

אני שמה לב שכמו עיוורים רבים, מנספלד עושה שימוש שגרתי במושגים שנגזרים מחוש הראייה. כשאני שואלת אותה אם היא עושה כך כי זו השפה השגורה ואין לה אלא לדבר ב'שפת הרואים', היא מנידה את ראשה לשלילה. "זו השפה השגורה, אבל מעבר לזה אני מרגישה שאני 'רואה' אחרת", היא אומרת. "אני משתמשת במושגים האלה כי מבחינתי אני מדברת על ראייה. גם כשאני פוגשת מישהו אני הרבה פעמים אומרת 'אני שמחה לראות אותך'".

אז מה זו הראייה הזו? למה הכוונה? אני שואלת אותה, מתעקשת. היא עוצרת רגע להרהר ואז עונה, "ראייה עבורי היא היכולת לקלוט את האחר, את הדברים, את המסביב, את המציאות. הראייה הרבה פעמים לא פיזית. אני יכולה להגיד שהתחושה הזו מאוד התחדדה אצלי כשהתחלתי לחזור בתשובה והבנתי שיש הרבה דברים שהם מעבר לחיצוני. אפשר להיות רואים ולא לראות, ואפשר גם להיות עיוורים ולראות. התבוננות היא לא תמיד דרך העיניים".

כמו שהראייה היא לא נגזרת של עיניים בריאות, גם העיוורון לא תמיד מגיע בחבילה אחת עם ארובות עיניים אטומות או פגיעה עצבית. מנספלד ואני משוחחות על כך שעיוורון מטפורי יכול להתבטא גם בקפיאת המבט; מבט של מי שמציץ ונפגע. מציץ לשכבה העליונה, ושם גם נתקע. מבט אשת לוט שכזה, מבט לא חודר.

"אני חושבת שדעות קדומות על עיוורון, על עיוורים ועל בעלי מוגבלויות בכלל קשורות לקושי לראות פנימיות, לאיזושהי היתקעות במקום החיצוני", היא אומרת. " כשחיפשתי עבודה, בשלבים שונים נתקלתי בהרבה דעות קדומות כלפי העיוורון וחוסר המסוגלות שכביכול מגיע איתו. אגיד בשמחה שהמעסיקה העתידית שלי, רונית לב ארי, יכלה לראות אותי מעבר לעיוורון, לראות באמת את הפנימיות, את האיכויות ואת הכשרונות שלי.

"אני לא שופטת אף אחד, כי דעות קדומות נובעות הרבה פעמים מחוסר הכרה. זה בסדר גמור, פגישות עם עיוורים הן באמת נדירות. העניין הוא שבמפגש אמיתי המתח והמבוכה מהעיוורון מתפוגגים נורא מהר. הרבה פעמים אומרים לי אחרי כמה דקות שיחה 'שכחתי שאת לא רואה'. הפתיחות והיכולת הזו לשבת חמש דקות, להקשיב ולראות מה יש שם, הוא המפתח ל'לראות' באמת, והרבה פעמים זה פשוט לא נמצא".

להקים משפחה

כשהיא מדברת על היעדר היכולת להקשיב באמת ומתוך כך לראות את הפנימיות, היא מכוונת גם לניסיונותיה למצוא בן זוג לחיים; ניסיונות שנתקלים לא פעם בחומות בטון אפורות של דעות קדומות. "אני רוצה מאוד להקים משפחה, ואני נתקלת במקום הזה בהרבה חשש. מתוך חוסר הכרה אנשים לא כל כך יודעים איך אתפקד בבית. בהקשר הזה אני יכולה לספר שאני גרה לבד ומנהלת את משק הבית באופן עצמאי. יש הרבה פטנטים שאפשר להיעזר בהם. הראייה לא מהווה מבחינתי מגבלה ממשית, מצאתי את הפתרונות התפקודיים שמתאימים לי. יש לי מחשב מדבר שמקריא כל אות שאני כותבת. יש הרבה עזרים, גם אם פה ושם אני זקוקה לעזרה, למשל שמישהו יקריא לי את מה שכתוב על המעטפה שמגיעה בדואר".

אני מקשיבה לדבריה, מעריכה אותה על הישירות המופלאה, ומרגישה שנרקמת בתוכי חוסר נוחות מעצם העובדה שהאישה הנבונה והמקסימה הזו שיושבת מולי נדרשת להוכיח למישהו שהיא מתפקדת ככל האדם. נדמה לי שהפיכחון וההיכרות שלה עם הטבע האנושי מאפשרים לה לדלג מעל תחושות כאלה, ופשוט לעשות את מה שנדרש על מנת לזמן לעצמה אהבה.

"יש לי חברות עיוורות שנשואות ומגדלות ילדים, חלקן נשואות לרואים וחלקן לעיוורים", היא מספרת. אני שואלת מה העדפתה שלה והיא מחייכת לרגע חיוך חינני של מבוכה, "אני פתוחה לגמרי. אני שמחה להכיר אנשים עיוורים ובכלל לא שוללת את זה, אבל אני חושבת שבסוף העניין הוא האדם. הרבה פעמים הציעו לי מישהו עיוור רק כי הוא עיוור ואני עיוורת, ולא היה לנו כלום במשותף. אני מזכירה שהחיבור הוא נשמתי ואמורים להיות מחוברים בנשמות ופחות בדברים חיצוניים אלו ואחרים. הכל עניין של אם נתאים אחד לשני או לא".

לקראת סוף הראיון ליאת מספרת לי שכשהיא מרצה על סיפור חייה בפני קבוצות של נשים, היא נוהגת גם לשיר. אני מבקשת ממנה, בזהירות, לשמוע את קולה, והיא נענית בשמחה. כשהיא מתיישבת ליד האורגן החשמלי ומניחה את אצבעותיה על הקלידים השחורים והלבנים אני מתיישבת לידה, סקרנית ומתוחה. צלילי סופרן אופראים בוקעים מגרונה, אבל גם צלילה של פשטות אנושית ברוכה:  'א-לי אתה ואודך, א-לוהיי ארוממך'. אני מאמינה לה באותם רגעים. מאמינה בהכרת התודה שלה. מאמינה לשילוב המתוק-מריר הזה שבין כאב ומוגבלות לכוח ויצירה. אני עוצמת לרגע את העיניים ורואה. מאוד רואה.

 ניתן ליצור קשר עם ליאת בדוא"ל liat.mansfeld@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

הדבר הראשון שעושים השחקנים לפני ההופעה הוא היכרות עם הבמה – ספירת עשרה צעדים למרכז הבמה, ארבעה צעדים אחורה. שחקנים ובימאים מספרים על חווית תיאטרון שבו משולבים עיוורים ולקויי ראייה 

נו, די, מספיק, מה אתה נדבק אליי? לא צריכה אותך יותר. אתה חושב שאתה עוזר לי? בגללך צוחקים עליי ברחוב, בגלל שאני איתך הם חושבים שאני גם לא שומעת. למשל אתמול, ילד אחד קטן שאל את אמא שלו למה אני איתך, אז היא אמרה לו 'ששש… תתרחק, יש לה מקל'… איתך הכול קל יותר וכואב פחות, אז למה לפעמים מתחשק לי לשכוח אותך איפשהו? 
(מתוך ההצגה 'נקודת מבט')

יחסו של העיוור כלפי מקל ההליכה שלו אמביוולנטי. מצד אחד, המקל מחצין את הבעיה. איתו אף אחד לא יכול לפספס שמדובר בעיוור. מצד שני, בלעדיו האוריינטציה נפגעת, והכול נהיה מוכר פחות ומפחיד יותר. את המורכבות הזו מציגה לנו דינה, בחורה עיוורת, בהצגה 'נקודת מבט' שבה משתתפים חברי 'נוער יחד' – תוכנית לבני נוער עיוורים ולקויי ראייה המשולבים במערכת החינוך הרגילה, המופעלת על ידי 'בית חינוך עיוורים' בירושלים. ההצגה, שמוצגת למעלה משנתיים בבתי ספר ובמתנ"סים ברחבי הארץ, מאפשרת התבוננות לעולמם של אלו. "התיאטרון אינו עשוי אלא כדי להיראות", אמר מולייר, אך מתברר שהשחקנים שעל הבמה לא חייבים לראות.

יחד באותה סירה

במאית ההצגה, חדווה כחלון, מספרת איך הכול התחיל. "ההצגה עלתה לכבוד אירוע העשור לפרויקט 'נוער יחד'. ישבתי עם כמה חבר'ה מהפרויקט וחשבנו ביחד מה אנחנו רוצים להביע ולהדגיש בהצגה מתוך מה שבוער בהם כעיוורים ולקויי ראייה. הדבר העיקרי שעלה הוא שאנחנו לא רוצים רחמים, לא רוצים שיצביעו עלינו ויגידו שאנחנו מסכנים. רצינו להציג נקודת מבט שונה על העולם הפנימי של העיוור, ומהנקודה הזו התחלנו לעבוד. אחר כך ישבתי עם גיא ממן, בחור לקוי ראייה שמשחק בהצגה, וכתבנו אותה יחד".

החיבור של כחלון לשחקנים ולנושא עמוק. למרות היותה רואה, היא מדברת בלהט ובלשון 'אנחנו'. "בעבר הייתי מדריכה של כיתות י"א וי"ב בפרויקט. כשהגעתי לשם פגשתי חבורת נערים בני 15-16 שלא הפסיקו לספר בדיחות שחורות על עצמם. הייתי מוכת הלם. לאט לאט נחשפתי לעולם הזה, של ההומור העצמי, של ההתבוננות בחיים בדרך אחרת, ונשביתי בקסמיו. אחר כך למדתי לימודי משחק, ולפני חגיגות העשור פנו אליי בבקשה שאביים את ההצגה. רציתי שכל העולם יראה את מה שאני ראיתי, שיקבל טעימה מהעולם הזה שהוא מפסיד.

"כשביימתי את ההצגה נחשפתי להמון דברים שלא חשבתי עליהם קודם", היא ממשיכה להסביר. "ביום שבו הוצגה ההצגה בפעם הראשונה הייתה לסבתא שלי אזכרה, ופתאום נוצר לי חיבור נוסף – גם סבתי הייתה לקוית ראייה. עד אז לא חשבתי שזה כל כך קרוב לעולם שלי".

הקהל שמגיע לצפות בהצגה נחשף לעולם העיוורים ולקויי הראייה, אבל יוצא ממנה גם עם תובנות לגבי עצמו. "רבים ניגשו אליי לאחר ההצגה ואמרו לי שהתחברו אליה, שהיא נגעה להם ללב. לא מתוך רחמים, אלא מתוך זה שגם הם עברו בתור ילדים קשיים דומים, של קבלה עצמית וחברתית ושל ביטחון עצמי", אומרת כחלון. "בסופו של דבר אנחנו מדברים לכל אחד ואחד. לקראת סוף ההצגה מוצג דיאלוג של שני זקנים המספרים בדיחות עיוורים. בתחילה לאדם הרואה לא נעים לצחוק מהבדיחות, זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט לצחוק על עיוורים. אבל בסוף ההצגה הדיסטנס נמחק, הצופה מישיר מבט ורואה שהוא בעצם כמוהם, שהם חלק ממנו, ואז כבר מותר לצחוק. כי כשצוחקים על עצמנו זה בסדר. השחקנים הופכים את הקהל לחלק מהם. כולנו לקויים ועיוורים בצורה כזו או אחרת".

הדרך להשלמה ולקבלה עצמית עברה דרך הבמה. שחקני ההצגה 'נקודת מבט' 

צילומים: יעקב פארן

קבלה עצמית

מונולוג של גיא ממן המוכשר ממחיש בצורה טובה את המסקנה הזו. ממן, בן 25, הבוגר שבשחקני ההצגה, לומד במגמת קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים וחולם ליצור מוזיקה לסרטים. הוא לקוי ראייה ("עיוור בעין אחת, והשנייה לא עושה לי טובה") שהתחיל כחניך בפרויקט, וכבר חמש שנים הוא מדריך. בסצנה המדוברת הוא משחק ליצן רפואי המגיע לחדר של ילד חולה שפניו מעוותות בצורה בלתי רגילה. בתחילה הדבר גורם לו לדחייה, אך הוא נשאר. "בסוף הסצנה אני מבין שאני הוא אותו הילד", אומר לי ממן, "שאין הבדל בין מה שעברתי לבין מה שהילד יעבור מבחינת הקשיים והאתגרים בדרך להשלמה ולקבלה עצמית".

הדרך להשלמה ולקבלה עצמית אצל השחקנים בהצגה עברה דרך הבמה. "הייתה לי שחקנית מאוד ביישנית שלא הייתה מוכנה לדבר על הלקות שלה וניסתה להסתיר אותה", מספרת כחלון. "אחרי הרבה התחבטויות של רוצה-לא רוצה היא עלתה לבמה. היום היא מדברת מול קהל, הביטחון העצמי שלה עלה, ופתאום הלקות הפכה לשיחה גלויה מול החברים ומול המשפחה. גם אצל שאר השחקנים הביטחון העצמי ויכולות הביטוי עלו. הבמה נתנה להם כוח להתמודד עם הלקות והבעיות, להישיר מבט אל העיוורון, לעמוד מול כולם, ולהגיד – זה אנחנו".

חוץ מקטעי התיאטרון, שדורשים תנועה גם הם, ההצגה מורכבת מקטעי ריקוד מרשימים. שאלתי את כחלון איך התמודדה עם הבימוי של כל אלו. "זה יותר מסובך. דברים שבעולם הרואה נראים לנו פשוטים, כמו חזרה על הבעות פנים ותנועות, לא מצויים בעולם העיוורים. הייתי צריכה להדריך את השחקנים מתי להישיר מביט קדימה, מתי להפנות את הראש לפרטנר ומתי להניע את הראש לאות הן. כשמביימים מישהו רואה לא מתעסקים עם הדברים האלו. כאן הכול מתמטי. בריקוד לא עובדים עם חיקוי התנועות של הכוריאוגרף, אלא עם נתינת שמות לתנועות, עם הסברים מדויקים של היכן להניח את הידיים והרגליים ובכמה מעלות להניע אותן. העיוורים היו ממששים אותנו כדי להבין, ואנחנו היינו כמו מפסלים אותם בכל תנועה.

"בכל פעם שהופענו מחוץ לבית חינוך עיוורים היינו צריכים להגיע קודם כדי להכיר את הבמה, כשההתמצאות של העיוורים היא על-ידי ספירת צעדים בצורה מחושבת – עשרה צעדים למרכז הבמה, ארבעה אחורה, וכן הלאה. זו עבודה איטית יותר. באחת הפעמים שבה הצגנו הגענו למקום במוצאי שבת ולא היה הרבה זמן להתארגנות. גילינו שיש רווח של כ-15 ס"מ בין הבמה לאחורי הקלעים. ניסינו לחסום אותו, אבל בכל ההצגה החבר'ה היו בלחץ שמא ייפלו. אדם רואה לא חושב על הדברים האלו".

אצל לקויי ראייה הדברים עובדים בצורה שונה. כאן ניתן אמנם להשתמש בחיקוי תנועות, כמו אצל שחקנים רואים, אלא שצריך לעמוד בקרבה מרבית אל השחקנים. במובן הזה קל להם יותר, אבל הם נתקלים בקשיים אחרים, כמו שמסביר לי גיא ממן. "יש סצנה שבה לקוי הראייה, שבדרך כלל לא רואים שיש לו לקות כלשהי, מפספס את הפנייה ברחוב. כדי שאף אחד לא יבחין בכך הוא מביים שיחת טלפון שתוציא אותו מהמבוכה. יש מצבים שבהם אני אומר לעצמי שמזל שלא רואים עליי שיש לי בעיה, ויש פעמים שבהן אני חושב שאם היה לי מקל או כלב נחייה היה ברור יותר למה נתקלתי כרגע בשלושה אנשים. למשל בקפיטריה באקדמיה היה מביך בהתחלה. לפני שהסברתי למוכרים שאני לא רואה את האוכל, הם פשוט אמרו לי 'תסתכל'. עכשיו זה כבר נכנס לסיסטם, כולם יודעים וזה קל יותר".

סצנות שלמות מתרחשות כשחבל נמשך בין השחקנים. מתוך ההצגה 'אדיפוס המלך'

הדבר האמיתי

תיאטרון 'נוער יחד' לא לבד. לפניו הוקמו שני תיאטרונים המפעילים שחקנים עיוורים ולקויי ראייה. המפורסם שבהם הוא התיאטרון של מרכז 'נא לגעת', שהוקם בשנת 2002 כתיאטרון הראשון בעולם שבו משחקים אך ורק עיוורים וחירשים. הוא מציג עד היום ברחבי הארץ ובחו"ל. אליו הצטרף ב-2008 'תיאטרון אישון', הכולל שחקנים עיוורים, לקויי ראייה וגם רואים. השילוב בין העולמות ושיתוף הפעולה בין עמותת 'על"ה' לתיאטרון 'פסיק' הירושלמי משקפים את החזון של תיאטרון אישון: קידום עיוורים כשחקנים שווים בתחום התיאטרון המקצועי.

תיאטרון אישון הוקם על-ידי מלי עזרן, בת 32, בוגרת תואר ראשון ושני בתיאטרון שהגיעה לחקר התיאטרון והעיוורון מתוך היותה לקוית ראייה. "התיאטרון נחשב כמדיום המושתת על מיקוד הראייה ועל העיצוב הוויזואלי. מתוך כך עלתה בי השאלה מה קורה כשקשר העין לוקה בחסר", אומרת עזרן. "תיאטרון אישון הוקם מתוך ניסיון להבין איך אפשר לייצג עולם של אי ראייה בתוך מדיום שמבוסס על ראייה. החקירה נבעה מעולם של אי ראייה, מהשאלה איך שחקן עיוור יכול להתנהל על במה. החיפוש דרש ייצור טכניקות שדרכן אפשר לפעול וליצור בתחום, בדומה להתנהלות שלי בחיי היומיום שבהם אני מייצרת פתרונות יצירתיים המסייעים לי להתנהל ולהסתדר בעולם המבוסס על ראייה. גם בשיעורי משחק נדרשתי לייצר לעצמי פתרונות, ואלה בסופו של דבר הפכו לשפה התיאטרונית שעליה התבססתי כשייסדתי את התיאטרון".

אבל עזרן לא נעצרה כאן. התהליך שעברה גרם לה להבין שהחוסר מייצר עולם שלם בפני עצמו. "מכאן ואילך לא עקבתי אחר עולם הראייה, אלא פעלתי כדי לגבש את העולם של קוצר הראייה ולתמלל אותו. כשהבנו בקבוצה שאנחנו מתייחסים לעיוורון כמפרה, שם התחיל תהליך היצירה ושם הוא פרח והניב שפת במה ייחודית", מסבירה עזרן.

"התפיסה האמנותית של תיאטרון אישון אינה מנסה לשקף עולם של לקות ראייה או עיוורון, ואינה מבקשת לארח את הצופים בחוויה של קשיי הראייה, אלא לפעול מתוכם. אינני מבקשת לגרום לאנשים להזדהות עם העיוור, בשביל זה קיים 'דיאלוג בחשכה' (סיור המתקיים בחושך מוחלט ומודרך על ידי עיוורים במוזיאון הילדים הישראלי בחולון, ר"ר), שעושה את זה ברמת החוויה בצורה הכי מדויקת וקרובה שיכולה להיות. תיאטרון אישון מבקש לייצר פתרונות המהווים חלק אינטגרלי מאמנות התיאטרון. כשאני יוצרת אני רוצה לשבור מיתוסים, ולהראות את הדבר האמיתי מול המיתוס. נורא יפה ורומנטי לחשוב על עיוורים כרואים מעבר, כבעלי עין שלישית וכבעלי חושים מחודדים. עיוורון הוא מטפורה יפה, אבל הוא גם מצב, ואני בודקת את המטפורה מול המצב, ומנסה להביא אלמנטים מתוך העולם הזה לבמה".

הרבה דובר על מושג העיוורון בהגות, בספרות ובאמנות. במשל המערה של אפלטון יושבי המערה לוקים בעיוורון מטפורי באי ראותם את המציאות, הציור 'משל העיוורים' של פיטר ברויגל מראה את כסילותם של אלו שהולכים אחרי העדר בלי לשאול שאלות, וספרו של ז'וז'ה סאראמגו, 'על העיוורון', משתמש במגפה ההופכת את הכול לעיוורים כביקורת חברתית נוקבת על התנהגות הכלל במצב של כאוס. והרשימה ממשיכה. לפי עזרן, הסיבה לכך היא בעיקר סקרנותו של האדם ביחס למה שמעבר. "עיוורון הוא תופעה לא ברורה, אנשים רואים לא יצליחו להבין אותה עד הסוף, כולל אנשים עם בעיית ראייה. המקום הזה מאוד מסקרן ומאפשר תיאוריות ופנטזיות, ולכן התעסקו בו כל כך הרבה באמנות ובספרות. זה משהו שאדם רואה אף פעם לא יתפוס, גם אם ישב שבוע בחושך. רק עיוור יכול להבין מה זה להתנהל ללא חוש ראייה".

משהו שאדם רואה אף פעם לא יתפוס, גם אם ישב שבוע בחושך. ריקוד עיוור

הקשבה של הגוף

תיאטרון אישון העלה בינתיים הצגה אחת, 'אדיפוס המלך', וכעת הוא עומד בפני דיון על המשך דרכו. בהצגה שהעלו מופיע העיוורון הממשי, המגולם על ידי שחקן עיוור, לצד זה המטפורי. "באמנות, העיוורון משקף ראייה פנימה. יש עיוור פיזי ועיוור מנטלי", אומרת עזרן. "בהצגה עניין אותנו לבדוק איך עיוור מגלם דמות של עיוור. הוא לא יגלם את הסטריאוטיפים שיגלם אדם רואה, הוא נמצא שם. נוצר היבט חדש של המיתוס הכל כך נדוש וידוע".

כדי להתגבר על בעית קשר העין על הבמה השתמשה הקבוצה באלמנטים קוליים ובאביזרים שיקשרו בין השחקנים ויהוו חלק מההצגה. כך למשל, סצנה שלמה מתרחשת כשחבל נמשך בין שני שחקנים, כשהחבל מתרגם את המתח והמאבק ביניהם לא רק בעזרת קשר עין. בנוסף, השחקנים קיימו חזרות בחושך מוחלט, ולמדו להתנהל דרך צלילים וסאונד ודרך הקשבה הדדית, "לאו דווקא של צליל אלא גם של גוף, כשהשחקנים כולם, רואים ולא רואים, יודעים וזוכרים לאן הם הולכים. הגוף זוכר ולא העיניים", מסבירה עזרן.

בהצגה משתתפים שחקנים רואים מקצועיים, ואליהם חברו העיוורים ולקויי הראייה, שבמשך תקופה עברו הכשרה מקצועית במשחק. לפי עזרן ההישג הגדול של אישון הוא שהיוצרים העיוורים, שמעולם לא למדו משחק קודם לכן, קוראים לעצמם שחקנים ורואים במשחק מקצוע שבו הם רוצים לעסוק.

סלי ארקדש, אחת השחקניות, מספרת מה תרם לה התיאטרון בתור שחקנית רואה. "מבחינה תיאטרונית, השפה הגופנית שבה משתמשים העיוורים ולקויי הראייה היא שפה אחרת שיש מה ללמוד ממנה. למשל, היכולת שלהם להרגיש את החלל הרבה יותר מפותחת. אנחנו מרגישים אותו דרך חוש הראייה, והם דרך המגע והסאונד. דרכם למדתי איך אני נותנת תשומת לב לחושים נוספים שיש לי וליכולות נוספות שלא באו אצלי לידי ביטוי, והיום מעשירים את העבודה שלי כשחקנית. למדתי להרגיש את החלל דרך הגוף, להרגיש את הסאונד בחלל בצורה אחרת, ובעצם ליצור מערכות יחסים על הבמה בדרכים אחרות שלא מגיעות בהכרח דרך חוש הראייה".

ישבתי בהצגה 'נקודת מבט' של 'נוער יחד' בשורה השלישית, וראייתי תעתעה בי. ידעתי שמדובר בשחקנים עיוורים או לקויי ראייה, אבל אצל מרביתם לא יכולתי להבחין בכך, ולרגעים חשבתי שמדובר בשחקנים רואים לכל דבר. החוויה התיאטרלית הסיטה את נקודת המבט שלי לאפיקים אחרים. "כולנו – עיוורים, לקויי ראייה ורואים – עמדנו על אותה במה ועבדנו ביחד", אומר אלי אהרון, עיוור ששיחק בתיאטרון אישון, "ומי שבקהל לא תמיד ידע אם אני רואה או לא רואה. לפעמים הם חשבו שאני רואה שש-שש, לפעמים חשבו שיעקב, שחקן רואה, הוא העיוור. התיאטרון מראה שכל בני האדם שווים בתוך האמנות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013