שנת חייו האחרונה של קפקא, שאותה בילה בצוותא עם אהובתו דורה דיאמנט, מתוארת בפירוט ובסגנון ייחודי בספר חדש. חבל שנשמטה ממנו דמותו כסופר

יפעת החיים

מיכאל קומפּפמוּלר

מגרמנית: ארנו בר

שוקן, 2015, 203 עמ'

מרבית הפרשנים מאוחדים בדעה שסיומת הסיפור האחרון שכתב פרנץ קפקא על ערש דווי, "הזמרת יוזפינה או: עם העכברים", בעוד פתיל חייו מתקצר והולך במהירות, נכתבה על עצמו ועל מותו הקרב ועל יחסי הניכור והקרבה, השנאה והאהבה שלו לעם היהודי. סיפור שהוא מעין חשבון נפש אחרון והספד מלא אירוניה של קפקא לעצמו.

… וכך התנהלו הדברים בסופו של עניין. יוזפינה נעלמה. היא לא רוצה לשיר, אפילו לא שיבקשו אותה, היא נטשה אותנו הפעם לגמרי… אבל העם, ללא אכזבה גלויה, עם־אדון, שוקט ורגוע בתוך־תוכו, שבדרכו הסדורה יודע רק להעניק מתנות ולעולם לא לקבל, אפילו לא מיוזפינה; העם הזה ממשיך בדרכו…

יוזפינה, לעומת זאת, גולשת במדרון. קרוב היום שבו יישמע ציוצה האחרון – ויידום. היא רק אירוע חולף בסיפור הנצחי של עמנו, והעם יתגבר על אובדנה. זה לא יהיה קל; אך… האם הייתה זמרתה של יוזפינה בחייה צלולה ומלאת חיים יותר משיהיו הזיכרונות שיוותרו אחריה? ואולי דווקא בזכות יכולת־ההשתמרות שלה בזיכרונותיו העריץ העם בתבונתו את זמרתה של יוזפינה?

ייתכן, אפוא, שלא נחוש כל כך באובדנה של יוזפינה. ואילו היא, משוחררת מכבליה הארציים, תיטמע בין תועפות גיבורי אומתנו, ועד מהרה תזכה בשכחה גואלת בין שאר אחיה ואחיותיה…

(מגרמנית: ח"פ)

ציטטתי מהסיפור הזה דווקא משום שהולדתו של קפקא מצוינת בפירוט יחסי בספרו יוצא הדופן של מיכאל קומפּפמולר, העוסק בשנת חייו האחרונה של הסופר: מאביב 1923 עד פטירתו ב־2 ביוני 1924, בגיל 41 בלבד, ממחלת השחפת. במרכז הספר שניים: "הדוקטור" – הוא פרנץ קפקא, ודורה דיאמנט, אהובתו האחרונה, והיחידה בין הנשים בחייו שאיתה חלק קורת גג אחת.

בחר לעצמו נשים שלא יכלו להפוך באמת לרעיות לחיים. פרנץ קפקא
צילום: גטי אימג'ס

נשים בחייו

סיפור אהבותיו של קפקא הוא פרשה הראויה לדיון נפרד בשל מוזרותה ומשום שהיא משקפת היטב את מבוכי נפשו ונפתוליה. ילדותו ונעוריו בצלו של אב קשוח, שתלטני ולפעמים אלים, ולצדו אם מפוחדת וחסרת אונים ושלוש אחיות – שנים שהבריחו את קפקא מבית המשפחה ושלחו אותו לחפש אהבות בזרועות נשים, מבלי שיהיו לו כישורים להתמודד עם חיי זוגיות של ממש. מלבד ההליכה לזונות, שנחשבה לנורמטיבית באותו זמן ומקום, ומילאה מקום נרחב למדי בחייו הבודדים של קפקא ובשיח־הגברים שלו עם אביו, הוא בחר לעצמו תמיד נשים שלא יכלו להפוך באמת לרעיות לחיים. פליצֶה בָּאאור הייתה נוקשה, המונית ודעתנית. יותר משאהב אותה ירא כנראה מפניה, ואת רוב תקופת הקשר העבירו בחילופי מכתבים בינעירוניים. לאחר שהכירו בשנת 1917 נפגשו פעמים אחדות בלבד, והפגישות היו תמיד קצרות. ובכל זאת פרנץ ופליצה התארסו פעמיים, ופעמיים הוא ביטל את האירוסין.

אחריה הייתה יוליה ווריז'ק. הם הכירו ב־1918. יוליה הייתה בחורה יפה ועדינה אבל ממעמד נמוך, והיא עצמה עבדה כפקידה וכחדרנית. הנישואים המתוכננים ל־1919 בוטלו בלחץ הוריו של פרנץ, בטענה (שאולי הייתה נכונה) שהיא מנהלת פרשיית אהבים עם גבר אחר, במקביל לקשריה עם בנם. ב־1920 ניתק פרנץ את הקשר, כי אז התאהב במילנה יסנסקה. עם זאת הוא ויוליה נשארו ידידים טובים עד לנישואיה לגבר שעמו (אולי) בגדה בפרנץ.

על מילנה יסנסקה אפשר לכתוב אנציקלופדיות. היא הייתה אישה מרשימה, עיתונאית, אינטלקטואלית ויפהפייה. צ'כית שהייתה נשואה לגבר יהודי אלים ומכה, שבגד בה עם נשים אחרות. למזלו של קפקא, מילנה סירבה לעזוב את בעלה וכך יכלו לנהל קשר אהבה בעל עומקים רגשיים ואינטלקטואליים מבלי שסכנת נישואים תרחף באורח ריאלי מעל לראשו. תחת הכיבוש הנאצי של צ'כיה במלחמת העולם השנייה פעלה מילנה במחתרת, הצילה יהודים ופליטים פוליטיים, ונספתה במחנה ריכוז ב־1944. הקשר עם מילנה נשמר גם לאחר שנפרדו "רשמית", והיא נותרה אשת סודו של פרנץ גם כשהכיר את דורה דיאמנט ב־1923.

הדוקטור קפקא היה אז בן 40 ודורה בת 23. היא הייתה פליטה מפולין שברחה לגרמניה, בין השאר מאימת אביה החרדי והנוקשה, שרָדה בה ובאחֶיה. העובדה שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות, שעסקה בעבודות נחותות כגון טבחית בבית ילדים יהודי ושהייתה אזרחית זרה בעלת מעמד לא בטוח, ובעיקר אופייה הרך, החמימות והוותרנות שלה ונכונותה האין־סופית לתמוך ולטפל ולא לדרוש דבר לעצמה, התאימו לקפקא. לראשונה בחייו הצליח לחיות עם אישה בבית אחד, והיא טיפלה בו במסירות אין־קץ בחודשיו האחרונים והקשים.

חדירה לנפש

הסיפור עוקב אחר האהבה והתלות המעמיקה בין השניים, אחר ההידרדרות במצבו של פרנץ, אחר הנדודים שלו מעיר לעיר וממקום למקום – כשדורה תמיד נמצאת לידו או הולכת בעקבותיו כדי להיות איתו, לתמוך בו ולסעוד אותו. אנו קוראים על ה"שדים" שמבעתים את שנתו של קפקא, על דיכאונות וחולי שמקורם גם נפשי ולא רק פיזי, שחייבו אותו לצאת לגמלאות מחברת הביטוח שבה עבד, כשהיה בן פחות מ־40.

לצד שני הגיבורים, פרנץ ודורה, אנחנו מתוודעים למשפחתו של פרנץ ולקשריו הבעייתיים עם הוריו, וכן לאחיותיו אֵלי, וָאלי ואוֹטָלה. אוטלה מצטיירת כקרובה במיוחד לפרנץ, עם רמז למשהו שחורג מקרבת אחים רגילה. מקום נרחב מוקדש לחבריו של קפקא ובייחוד למקס בּרוֹד, שאחראי להישרדות של מרבית כתבי הסופר, לאחר שברוד המרה את צוואתו המפורשת וסירב לשרוף אותם.

במקביל, מתוארות הנסיבות החברתיות והכלכליות (האנטישמיות בגילוייה המינוריים־עדיין בגרמניה ובאוסטריה והאינפלציה הנוראה בגרמניה של ראשית שנות העשרים) שהוסיפו קושי לחייו של קפקא. הבעיות הכספיות, המעברים מבית לבית ובעיקר ממקום מרפא אחד לאחר מתוארים לפרטי־פרטיהם, אבל סגנון הכתיבה הפיוטי־כמעט של קומפפמולר ויכולת החדירה שלו לעומקי נפשם של גיבוריו הופכים גם מצבים רפואיים לספרות איכותית ובעלת ייחוד.

נציין גם בקצרה שלאחר מות קפקא נישאה דורה לקומוניסט יהודי, ילדה לו בת ונמלטה מן הנאצים לברית המועצות. לאחר כליאתו של בעלה בגולאג הסובייטי הצליחה להגר לאנגליה ושם נפטרה בגיל 54.

זה אינו ספר קל לקריאה, אבל הוא מותיר בלב הקורא רושם עמוק בייחודו ובסגנונו. סגנונו המיוחד של הספר (הכתוב כמעט רק בגוף שלישי, ללא דיאלוגים או "זרם התודעה") זכה להעברה מוצלחת לעברית על ידי ארנו בר. התרגום אמנם סובל פה ושם מ"גרמניזמים", אבל בזכות נאמנותו למקור הוא משמר יפה את רוח הדברים ומעביר לקורא גם מעט מרוח הזמן האופיינית לזמן ולמקומות שבהם מתרחש הסיפור וליהדות מרכז אירופה שלפני השואה.

חולשה בולטת של הספר לטעמי היא בכך שאינו משקף באופן מספק את צד הסופר באישיותו של קפקא. היה מקום לשלב מובאות כלשהן מספריו, או למצוא דרך אחרת כדי לעבות את דמותו באמצעות העשייה הספרותית שלו. תהליך היצירה מהווה חלק מהותי מעולמו של אמן־יוצר, ובייחוד של אמן כמו קפקא, ובלעדיו נותר הדיוקן חסר. רק פרקי הספר האחרונים מכילים הדגמה כלשהי מתהליך הכתיבה והפרסום של סיפורי קפקא, אבל גם אז קומפפמולר מוותר על ההזדמנות להצביע על המקבילות הבולטות לעין בין תוכני הסיפורים לחיי קפקא. מאחר שהרומן הנוכחי קצר יחסית (בעברית, כמו בשפת המקור), חוסר זה מצער במיוחד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

כשפרופסורים מבקשים לעצמם סמכות בתחומים שמחוץ למסגרת מחקרם, זו הונאה. על חולי החכמים ותורת הנפש של הרמב"ם

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד). הכתוב מדבר על איסור "הונאת ממון", זו המכה אותנו פעמים רבות מדי: במידה ובמשקל, במחיר המוצר, בשם מטעה, בטיב מפוקפק המוסווה על ידי פרסומת מפתה ואגרסיבית, באותיות הקטנות של החוזה, ועוד היד נטויה.

הונאה זו גורמת למה שהייתי רוצה לכנות "צער כלכלי", אולם חז"ל לימדו אותנו שמושג ההונאה רחב הרבה יותר. הוא כולל גם "הונאת דברים", דהיינו "צער קיומי", פגיעה בזולת, שאליה מתייחס הפסוק בהמשך: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ…". ומסבירים חז"ל (בבא מציעא נח):

בהונאת דברים הכתוב [הזה] מדבר… הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים". אם היה בן גרים אל יאמר לו: "זכור מעשה אבותיך". אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו: "פֶה שאכל נבילות וטריפות… בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?"

הדברים ברורים מאליהם. אולם בהמשך מתווספת דוגמה המדברת אל חכמים ו"תאולוגים" שהיא לדעתי הדוגמה החריפה ביותר של הונאת דברים: "אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב (ד, ו־ז): '…זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד'". ואנו, אל נא נהיה כרעי איוב, כחכמים המבינים כביכול את סודות ההשגחה השמימית ויודעים לומר על אדם שסובל שהוא אינו נקי, כלומר שאינו חף מפשע, ואף יודעים להסביר לו כנגד איזה חטא הוא נענש: חילול שבת, גיוס בני תורה, חוסר צניעות וכו'.

איור: גונן מעתוק

חכמות זרות

לדעתי קיים רובד נוסף של איסור הונאה. לשם כך ניעזר בדברי הרמב"ם בספרו הרפואי "פרקי משה", ספר שהושפע מכתבי גַלֶנוס – מגדולי הרופאים בעולם העתיק, בן דורו של רבי יהודה הנשיא. פה ושם העז הרמב"ם לחלוק עליו, תופעה יוצאת דופן בימים ההם. אלא שגלנוס חרג מתחום מומחיותו ופלש לפילוסופיה ודת. באחד מכתביו מתקיף גלנוס את התורה בסוגיית בריאת העולם, וכן יוצא כנגד הסבר רפואי מסוים, הנובע לדעתו מהאמונה בבריאה.

כאן היה מוכרח הרמב"ם להגיב. הוא מבקר את גלנוס, עומד על טעותו, וקובע בצורה נועזת שדבריו הן תוצאה של "מחלת נפש" שבה חלה. למחלות אלו התייחס הרמב"ם במבוא לפירושו על "אבות". מחלות אלו אינן שייכות לתחום הפסיכיאטריה, אלא לפילוסופיה ולמוסר. המחלות הן טקטיקות מוטעות להגיע לאמת, עמדות מחשבתיות או דפוסי התנהגות פתולוגיים, מוטעים ומזיקים המשתלטים על האדם. לפי הרמב"ם, הרוב של מחלות נפש אלו הן אֶפּידמיות, כלומר נוטות להתפשט בסביבה ובזמן מסוימים. אולם יש גם פַנְדֶמיות, מחלות המתפשטות מעבר לזמנים ולגבולות.

וכך כותב הוא (בתרגום העברי של ימי הביניים): "ומכלל החולאים הנפשיים, חולי כולל [אוניברסלי], שאחשוב שלא יימלט ממנו כי אם אחד בזמנים רחוקים", רק לעתים נדירות יימצאו אנשים בודדים החסינים ממנו. חולי זה מתאפיין בדרגות חומרה שונות הבאות לידי ביטוי "בתוספות וחיסרון" – בעוצמות שונות של המחלה, אך לא בעצם קיומה ומהותה. "ומפני החולי הכולל הזה תמצא אנשים בעלי חריפות ותבונה שכבר ידעו אחת מהחכמות… ובחכמות האחרות לא ידע בהן כלל או יהיה חסר בהן, וישים דיבורו באותן החכמות [הזרות לו] כדברו באותה החכמה שהוא בקי בה".

בין דמיון לאמת

במציאות ימינו, למשל, תוקפת מחלה זו מומחים ופרופסורים בעלי שם בתחומם, החושבים שמומחיותם מעניקה סמכות יתר לעמדתם ולהשקפת עולמם בנושאים שמחוץ למסגרת המדעית שבה הם שולטים. ואולי ארשה לעצמי למתוח את הגדרתו של הרמב"ם עוד יותר. מחלה זו פוגעת גם באנשי מדע או היסטוריונים, המביעים את השקפתם האידיאולוגית, לעתים האנטי־יהודית ואנטי־ציונית, תוך הסתמכות על נתונים חלקיים והתעלמות משאר הידע והמחקר המדעי שאינו מתאים לעמדתם.

המחלה יכולה להיהפך למסוכנת הרבה יותר, מוסיף הרמב"ם, "כשיהיה האיש אשר נזדמן לו מזל", כלומר כאשר אותו מומחה מצליח כלכלית או ציבורית במדע וגם באמנות, בספורט, בתיאטרון, בספרות וכדומה. או אז, ה"מצליחנים" נתפסים אוטומטית כבעלי סמכות בכל עניין שבו ירצו להתבטא. ה"מומחה" הופך אז לאוטוריטה שמעבר לכל ביקורת, שעל טענותיו אסור להתווכח: "כל שכן [שיהיה חולי זה מסוכן], שלא יקשה אדם [עליו]… ולא יערער עליו. [או אז] יתחזק קביעות אותו החולי". כל בקרה תיעלם. תהליך המחלה מתגבר ו"הולך עם הזמן". אותה "אוטוריטה" בטוחה בעצמה יותר ויותר, ואו אז – ממשיך הרמב"ם – "[הוא] אומר מה שירצה… כפי דמיונו או כפי עיונו, וישיב מה שיעלה בלבבו לשאלות שירבו עליו".

במרחק של יותר מ־800 שנה, מלמד אותנו הרמב"ם שגם בעולם האקדמי והמדעי קיים מאבק שבין הגינות לבין הונאה. המומחים מחויבים להגינות ואנו – להיגיינה מחשבתית. כמו לפני שקונים מוצר, עלינו להיזהר משיקול דעת פגום, ממינוח מטעה, מהוכחות מפוקפקות המוסוות בשפה מקצועית ואגרסיבית, מדברים הנאמרים בטון בוטח מדי ומהונאת הרעיונות השופעת מדמויות כריזמטיות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

הקשר של עם ישראל לארצו הוא כשל בני זוג, קשר הכולל תחושת בעלות לצד חירות אישית. על סוד האירוסין עם הארץ, שהוכרזו בהר סיני

לא עברתי בתים רבים בימי חיי, ואף על פי כן אצל כל אחד מהם הרגשתי שייכות גורלית. ארבעת קירותיו הפכו כתלים לסודותיי, רצפתו הִפנימה מקצבי צעדיי, האוויר שמילא אותו ספוג היה בשיחותיי עם הקרובים אליי, בחלומותינו, בנשימותינו. ייתכן כי לו היה בוחן מישהו את מפת סדקיו – מוצא היה בה קווי דמיון לקמטיי שלי.

רבים מתייחסים אל בית כאל נכס בעלמא, קורת גג פרקטית בת המרה, ולכן גם עוברים מדירה לחברתה, כמו גם מארץ לארץ, ללא כל סנטימנט. הקשר הנשמתי שניתן לחוש כלפי מקום, כלפי אדמה, כלפי בית, זר להם לחלוטין. אולי בשביל אנשים אלה נכתבה פרשת בהר.

איור: מנחם הלברשטט

סוד הזיווג

הפרשה חושפת את סוד הזיווג בין עם ישראל לאדמתו, כשהאדמה מכילה רבדים שונים: הארץ בכללותה, נחלת האדמה המשפחתית והבית הפרטי. כל אלה כפופים לאותם חוקים קמאיים, אשר המפתח שלהם הוא האיזון בין החיבור לשחרור.

הקצה האחד של מערכת היחסים המתוארת הוא הקשר החזק, בל יינתק, בין האדם למקום שבו הוא חי. החיבור העמוק בא לידי ביטוי בתיאורים המפורטים והמוחשיים של עבודת האדמה: "תִּזְרַע שָׂדֶךָ… תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ…" (ויקרא כה, ג), וכן בעמידה על השייכות הנצחית של בית לבעליו המקורי ועל שיבתו אליו, גם לאחר שנים ארוכות של הפקעתו ממנו. בשנת היובל מתנערות כל הבעלויות הזמניות, אשר נוצרו מתוקף נסיבות אלו ואחרות, והבעלות הראשונית חוזרת: "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (שם, י).

 הקצה השני של אותה מערכת הוא השחרור, השמיטה, הזיכרון והמודעות לכך שבסופו של דבר הארץ שייכת לשמים וחופשית מכל בעלות אדם: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (שם, ד). בכל שנה שביעית ובכל שנת יובל – על האדם להניח לאדמתו ולהפקיר את כל גידוליו למאן דבעי: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (שם, ו־ז).

נדמה לי שהאיזון המתגלה כאן לגבי הקשר בין אדם לאדמתו ולביתו נכון גם לגבי קשר אהבה זוגי אנושי. מצד אחד מובן שכל קשר מושתת על תחושת בעלות, וכשאני אומרת "בעלות" אינני מתכוונת דווקא לבעלות הבעל על אשתו, אלא לבעלות הדדית, תחושת שייכות עמוקה של האחד כלפי רעהו. גם הקנאה (במידה הנכונה, כמובן) הינה חלק הכרחי בקשר זוגי חזק. אבוי אם ייוותר אדם אדיש למבט חומד בין אשתו לבין גבר אחר.

מצד שני, חשובה לא פחות הותרת מרחב עצמי בתוך הזוגיות. על האדם לדעת שגם בתוך הברית הקיימת, קרובה והדוקה ככל שתהיה, יש להיזהר מדיכוי העצמאות והעצמיות של כל אחד. שאיפה לסימביוזה מוחלטת מסוכנת לא רק מחשש תחושת החנק הרגשי של בן הזוג, אלא גם מפחד העלמת הייחוד של היחיד אל מול אהובו – אותו ייחוד שמשך אותו אליו מלכתחילה וגרם לו לפרות ולהתעשר ממנו. אם ייעלם הוא – עלולה להיעלם חלילה גם המשיכה.

אכן, לאורך התנ"ך כולו מצטיירת הארץ כבת זוג חיה ונושמת, אשר מגיבה למתרחש על פניה, משביעה ומיטיבה או מקיאה ומרחיקה – לאור התנהגותנו אנו, אהוביה בשר ודם.

חזרה אל הקרוב

תוך כדי ציור החיים בארץ, שב ונשנה מושג הגאולה. אנו רגילים להשתמש במושג הגאולה כגאולה הסופית, של אחרית הימים, אשר מצילה מן המציאות הקשה ומשקיטה את הסערות כולן. אך כאן משתקפים פנים פרטניים יותר של הגאולה: גאולת הארץ, שבה שטחים מתוך ארץ ישראל אשר נמכרו לידיים לא יהודיות חוזרים לבעלים עבריים: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ"(שם, כג־כד); גאולת רכוש – שבה קרוב משפחה גואל את רכוש קרובו שנאלץ למכרו: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (שם, כה); או גאולת עבד על ידי קרוב משפחתו:"אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ"(שם, מח).

נדמה לי שפנים גאוליים אלה מאירים זווית חדשה גם בהבנת הגאולה הכללית. הדגש בשלושתם איננו דווקא השחרור או הישועה, אלא החזרה אל הקרוב לך, אל השייך אליך, אל גרעינך הראשוני. חזרה אל החיבוק. ואולי זהו פִּשרהּ של כל גאולה. אולי החופש האמיתי תלוי דווקא במעטפת.

את כל התורה הזו בוחר הא־ל במודגש ובמוצהר להעביר לישראל דווקא בהר סיני: “וַיְדַבֵּר ה‘ אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ“ (שם, א־ב). עם ישראל שומע על הקשר האמור להתרקם בינו לבין הארץ בטרם חווה על בשרו קשר לאדמה, תחושת חיבור אל קרקע. עד עתה הוא הכיר רק את החיים במצרים, ארץ לא לו, ואת הנדודים במדבר. בעוד זמן מה, לראשונה בחייו, יזכה להשתייך למקום משלו.

כנראה חשוב שעם ישראל יפנים גם את עובדת עצמאותה של האדמה העומדת להיות מולדתו, ואת היותה שייכת טוטאלית רק לריבונה שבמרום, בטרם יפגוש בה פנים אל פנים, בטרם ייגש לפתֵח ולעצב את הקשר המתמשך שלו עִמה.

אנו חוזים במעין טקס אירוסין, שבו נקבעים תנאי הנישואין. טקס שחייב להקדים את הכניסה הביתה.

יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ומלמדת תלמוד במסגרות שונות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

שנת השמיטה תשע"ה בלטה לטובה ביחס לקודמותיה, הן בשיח הציבורי והן ביוזמות המקומיות. כעת, מחובתנו להמשיך ברוח זו גם בשנה השמינית והלאה

למן תחילת שנת השמיטה עשיתי לי למנהג לבלות מספר ימים בחודש במקום זה או אחר בארץ, כשאני מפעילה את "אוהל שמיטה ישראלית" – אוהל רחב ידיים המציע לאנשים זמן של רגיעה, אכילת פירות הארץ, החלפת ספרים (ספריית קח קח – מותר לקחת ספרים שאוהבים) ושיח משותף על החלומות החברתיים שלנו, בדגש על כאלו הנוגעים בערכי השמיטה. הרבה אנשים מגיעים לאוהל במיוחד כדי לספר על הדרך שבה הם בחרו להביא את השמיטה לחייהם, ובפיהם אותה שאלה: "זה זה? זה נחשב שמיטה?".

לפעמים אני מוצאת קשר ישיר בין העשייה ובין הדרך שבה אני רואה את שנת השבע ולפעמים הקשר נסתר מעיניי אך בהיר לבן שיחי. לפעמים אני מצליחה לעקוב אחרי מקור היוזמה, כדוגמת אותה מורה שסיפרה לי בהתרגשות כי בבית ספרה התלמידים אוחזים ב"מחברת שמיטה", ובה הם מתעדים את כל הדברים הטובים הקורים להם מדי יום ביומו. בין אם הרעיונות בהירים לי ובין אם לאו, בין אם אני מזהה את מקור היוזמה ובין אם ניצב לפניי חידוש, המשותף לכל הסיפורים הוא ההשתדלות של עושיהם "לעשות שמיטה" כפי שהם מבינים אותה, על פי מקומם האישי והערכי, בנוסף לקיום ההלכתי של המצווה.

שיח משותף על החלומות החברתיים שלנו. אירוע "שמיטה ישראלית"
צילום: צביקה נבו

שינוי השיח

בסקירה של מאמרים שנכתבו בשנת השמיטה בעיתון "הניו יורק טיימס" ניתן לראות תופעה מעניינת. בשנת 1951 (שמיטת התשי"א) הופיע מאמר מרכזי המסביר את הפרוצדורה של היתר המכירה – מכירת הארץ לגויים על מנת להתמודד עם איסורי השמיטה. באוקטובר 2007 (התשס"ח), הופיע בעיתון מאמר ובו עיקר העניין היה "מלחמות היהודים" סביב הלכות שמיטה. בספטמבר 2014 (שנת השמיטה הנוכחית) התפרסם, כמיטב המסורת, מאמר שמיטה, אך הפעם כותרתו הייתה "בישראל, ערכים של מנוחה מקודשת מותאמים לעולם ההייטק". המאמר הוקדש לרעיונות ויוזמות בהשראת השמיטה המתאימים לחברות ההייטק והתעשיות המתקדמות. המאמר כולו נכתב בנימה חיובית עם הרבה מקום להשראה.

דוגמאות נקודתיות אלו משקפות שתי מגמות עיקריות המבדילות בין השמיטה הנוכחית, התשע"ה, לבין קודמותיה. האחת היא בשיח התקשורתי. אין ספק כי שנת השמיטה הנוכחית מאופיינת ב"שיח שמיטה" אחר בתקשורת הישראלית. נראה כי את מקום "צחצוח החרבות" ההלכתי (שלא נעלם, אבל היה בעצימות נמוכה יחסית) תפסו דיוני עומק בדבר מהות השמיטה והדרך שבה היא רלוונטית לישראל של המאה ה־21, ולצידם מגוון תיאורים של יוזמות חברתיות, כלכליות או סביבתיות "ברוח השמיטה". וראוי לציין את המוסף הזה שהוביל דיון עומק הלכתי ורעיוני כאחד בנושא.

שינוי השיח האמור נבע ממספר גורמים שחברו יחד. ברמה המעשית ביותר, ועדת השמיטה הממלכתית, שהחלה את פעילותה בשמיטה הנוכחית, הסדירה מבחינה תקציבית את הפתרונות ההלכתיים השונים לשמיטה מבלי "לתעדף" איזה פתרון ראוי יותר. הוועדה חישבה כמה מתושבי ישראל יאכלו רק פירות וירקות המיובאים מחו"ל, כמה ייהנו מהיתר המכירה או מאוצר הארץ, ומה יש לעשות על מנת שכל הצרכנים ייהנו מפירות וירקות טריים ובריאים. עבודה זו "ניטרלה" את הממד ההישרדותי־כלכלי של הבחירה ההלכתית ואפשרה לשיח ממין אחר לצמוח.

ברמה הרעיונית־רוחנית, הגענו לשמיטה הנוכחית "בשלים" לשיח ממין אחר. רבים בציבור הדתי העידו על עצמם כי בעקבות ריבוי המחלוקות בשתי השמיטות האחרונות התעורר אצלם חיפוש אחר דיון מסוג אחר, בעוד רבים בציבור החילוני, שפחות נחשפו לפולמוס, קיבלו החלטה אישית למצוא פנים של כלכלה חברתית־סביבתית ביהדות כחלק מבניית זהות חברתית־ציונית. חיבור שני הציבורים הללו על ידי יוזמת "שמיטה ישראלית" באמצעות שורה ארוכה של כנסים, אירועים ושולחנות עבודה טרום שנת השמיטה יצר תסיסה שהקיפה קהל נרחב, למן התנועה, דרך מוסדות ההייטק, מערכת החינוך, ארגוני סביבה ואף כנסת ישראל, שבה התקיים מושב מיוחד בנושא.

מרגע שהסתמן כי זה "שיח השמיטה תשע"ה", הצטרפו אליו גופים רבים שאין לדעת אם היו נוקטים מלכתחילה שפה זו. הבולט ביותר הוא הקמפיין עתיר המשאבים של המשרד לשירותי דת שהתקיים בתחילת השנה תחת הכותרת "שמיטה – רק טוב יצמח לנו מזה".

יוזמות מן השטח

המאפיין הייחודי השני של שנת השמיטה הנוכחית הינו ריבוי היוזמות מהשטח. מדובר באנשים פרטיים שבחרו לפעול על מנת שתהיה להם “שמיטה אמיתית“ להבנתם.

חלקם עסקו בנושא ברמה האישית לגמרי – הורידו אחוזי משרה, החלו לעסוק בלימוד באופן קבוע, הצטרפו למסע בשביל ישראל או עברו לתזונה צמחונית. אחרים הובילו מיזמים שיוצרים השפעה חיובית על סביבתם מכוונים שונים. בתחרות "חלומות של שמיטה" שנועדה לרכז עשייה מסוג זה השתתפו יחידים שהובילו מיזם הפרדת פסולת ביישובם־ תוך שמירה על קדושת שביעית, הקימו מרכזי חלוקת עודפים של חומרי יצירה ובניין, ייסדו בתי מדרש בטבע ועוד.

ברמת הקהילה התקיימו עשרות ואולי מאות יוזמות בקהילות מסוגים שונים. גינות קהילתיות רבות בחרו לשמור שמיטה ובכך לבטא את ערך האחדות ולאפשר לפעילים הדתיים לקחת חלק במפגשים בגינה. קהילות אחרות, שהפן החברתי או הסביבתי מרכזי בפעילותן, התגייסו בשנת השבע לסדרה של מיזמים המוניים העוסקים בחיבור בין אנשים ובהפחתת צריכה.

קצרה היריעה מלתאר את התגייסות בני הנוער למיזמים של שמיטה. דוגמה חביבה במיוחד היא תנועת הנוער "צמרת" שהובילה מיזם שנתי שנקרא "שומטים את הפייס, משנים את הסטטוס", שנבעה מטענת הנערים והנערות כי ה"אדמה" שלהם היא אדמה וירטואלית. גם מגוון הקבוצות שהצטרפו ליוזמת לקט ישראל וקטפו פירות מחצרות בתים (ברשות) לטובת נצרכים שונים הם דוגמה מקסימה לתרגום מקומי של המצווה.

המשותף ליוזמות המצוינות כאן הוא היותן יוזמות "מהשטח", כתוצאה מהתגייסות יחידים או מנהיגות מקומית. חשוב לציין זאת היות שיוזמות "ממלכתיות" בנושא השמיטה, שנדמו כהבטחה אמיתית, לא צלחו את השנה המורכבת – על המלחמה בקיץ, התפרקות הממשלה ומערכת הבחירות האחרונה. לצד העובדה הפשוטה שמערכות גדולות הן מסורבלות יותר ומסתגלות לאט יותר לשינויים, יש בעובדה זו אמירה חשובה לגבינו, כדור. נחשפת כאן תמונה של דור מחפש ולא מתפשר, שלא מוכן להסכין עם הנתק המובנה בין החזון האוטופי שמציעה השמיטה ובין ביטויה הדל במציאות של כל מי שאין לו חלקת אדמה; דור העוסק מחד בחיפוש מימוש אישי לרעיונות רוחניים, שיפגשו אותו בצורה המיטבית, ומאידך מנסה להיות חלק ממשהו גדול ש"קורה עכשיו".

עם הפנים קדימה

פרשתנו, פרשת בהר, נמצאת בלב לבה של שנת השמיטה, וכבר כמעט רואים את הסוף. עוד רגע נגלוש אל שש שנות המעשה. על מנת להמשיך בתנועה היהודית של עשייה והרפיה, של שש שנות מעשה ושל שבת הארץ, יש להנכיח את המעגל האמור בחיינו, תוך לימוד והפנמה של התהליך הפנימי והחברתי שעברנו בשנת השמיטה. לתפיסתי יש להתרכז לעניין זה בשני כיוונים, המשקפים את שתי ההצלחות העיקריות של השנה הנוכחית:

אירוע הקהֵל המוני, מתוקשר ומתועד, המחדש את הברית בין הא־ל, העם והארץ, יסגור את השנה החשובה באופן מכובד ויעניק השראה לשנים שלאחריה. עיקר השיח בהקהל צריך להיות סביב מושג ה"ברית", ברית הייעוד המשותפת לכולנו.

את הפן האישי, המשלים, ניתן למצוא בהמשך תרגום "מתנות העניים" החקלאיות למציאות ימינו מתוך התבוננות של תיקון עולם חברתי. במהלך שכזה כדאי להתמקד במצוות המעשר העוסקת כל כולה בדאגה לחלשי החברה ובאחדות (מעשר עני ושני בהתאמה). הובלת מגוון רחב של "חבורות מעשר", העוסקות במתן מעשר כספים מתוך ראייה חברתית ומחויבות רוחנית, תתרום לשיפור פני החברה הישראלית, ותיצור תחושת אחדות וערבות הדדית.

עינט קרמר היא מנהלת ארגון "טבע עברי" וממובילי יוזמת "שמיטה ישראלית"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

סקירת כתבי עת מן העולם

 ליברליזם על חבל דק

השמאל הצרפתי, הזוכה לתמיכתם הקבועה של המוסלמים במדינה, נתון במבוכה: כיצד עליו להגיב לפיגועי הטרור האחרונים?

רשימתו של וייויד בל בגיליון החדש של הרבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent מבטאת בצורה יפה את הלבטים של הליברל האירופי לאחר הפיגועים בצרפת. כיצד על ליברל להגיב לנוכח טרור? להמשיך עם תפיסותיו הליברליות או שמא עליו להקשיח עמדות? כמובן, מעבר להתלבטות הרעיונית קיים גם צד פוליטי ברור – השמאל הצרפתי זכה ברוב הקולות של המוסלמים בצרפת והשאלה היא האם הוא מוכן לסכן אותם.

בל פותח את הדיון בהבהרה כי מבחינתו הפיגוע בצרפת הוא מתקפת טרור מוסלמי ולא תגובה למצבם הרע של המהגרים המוסלמים בצרפת או לעברה הקולוניאלי. אין קשר בין הדברים. בדנמרק, מדינה ללא עבר קולוניאלי, כותב בל, עלול לקרות אותו הדבר בדיוק, והוא אכן קרה בזמן שבו המאמר כבר היה בדרך לדפוס. גם עוני ומצוקה כלכלית אינם תשובה לכול. שני המפגעים ב“שארלי הבדו“ אמנם באו ממשפחות מוכות עוני ומרקע של הזנחה, וגם המחבל ב“היפר כשר“ בא מרקע דומה, אבל מפגעים אחרים, למשל מוחמד עטא, מגיעים ממשפחה ממעמד ביניים. לכן, אין לקשר בין שיפור וייעול של מערכת שירותי הרווחה במגזר המהגרים הצפון אפריקאים (דבר שנחוץ בפני עצמו) ובין צמצום הסבירות של מתקפות טרור עתידיות. נוסף לכך, שינויים דרמטיים במדיניות הרווחה בעקבות הפיגועים עלולים ליצור תחושת ניצחון בקרב המחבלים, ואסור לתת להם תחושה כזאת.

אירוע הפתיחה מחדש של ההיפר הכשר בפריז
צילום: אי.פי.אי

כיצד, אם כן, על השמאל הצרפתי להתמודד עם העובדה שהימין הקיצוני (בהנהגתה של מארי לה־פן) צובר תמיכה? ראשית יש לציין שלה־פן מקפידה לעשות דברים בחכמה ולא לחזור על הטעויות שעשה אביה, מנהיג המפלגה הקודם ז‘אן מרי לה פן. בעוד האב היה פולט מדי פעם סיסמאות אנטישמיות, הבת מקפידה לומר שרק המפלגה שלה תגן על יהודים בצרפת מהאויב המוסלמי. לה־פן גם היטיבה לנצל לטובתה את המיתון הכלכלי בצרפת ואת השערוריות הרומנטיות של הנשיא הולנד. כידוע, בפוליטיקה נוצרות לא פעם בריתות מוזרות ויש מי שצופה שיתוף פעולה מצדה של לה־פן דווקא עם השמאל הקיצוני הטרוצקיסטי, שמתנגד מסיבותיו הוא לגלובליזציה ולהשתלבותה של צרפת במרחב האירופי.

לנוכח התנהלות זו קל לשמאל הליברלי להתפתות ולהכריז על “מלחמת הציוויליזציות“, ולהתחיל לדבר על “פלישה רבתי“. ברם, המחבר חושש שהדבר יוביל בדיוק לתגובת נגד תוקפנית בקרב המיעוט המוסלמי. בל מדגיש שקהילת המוסלמים תושבי צרפת היא באופן כללי קהילה חילונית מאוד, המעוניינת בהשתלבות תקינה במדינה. עם זאת, ברובה היא אינה רואה בעין יפה השתלבות פתוחה במרחב הגלובלי והיא גם אינה תמימה להאמין שאין לדבר השלכות תרבותיות. רובם ודאי מגנים טרור, אך פגועים מאוד מהקריקטורות של “שארלי הבדו“ (ולא ברור מה המחבר מציע לעשות עם הדילמה הזו). מה שברור הוא שסיסמאות קרב עלולות להחריף את העימות ולכן עדיף לראות באירועי הטרור של ינואר אירועים נקודתיים ולא סממנים של תופעה רחבה.

 ————–

ביום שבו האסלאם יעלה

רב מכר בצרפת מתאר את היום שלאחר כיבוש הנשיאות על ידי האסלאם. נבואת זעם או פתרון אפשרי לייאוש המודרני?

ועוד קצת על צרפת ועל האסלאם. פתגם ידוע אומר שעד גיל ארבעים אדם בונה את המוניטין של עצמו ולאחר מכן המוניטין כבר בונה אותו. על משקל זה ניתן לומר שאם עד גיל מסוים אדם מייצר פרובוקציות, בשלב מסוים הן מתחילות להיווצר סביבו גם בלי שהוא מבקש. כשהסופר הצרפתי מישל וולבק ("חלקיקים אלמנטריים") פרסם בינואר השנה את ספרו "כניעה" (Soumission), הוא לא שיער לאילו יחסי ציבור הוא יזכה. שני פיגועי הטרור שקרו בסמוך להוצאה הובילו לכך שהמהדורה הראשונה של הספר נחטפה מהמדפים, ואת המהדורה השנייה רבות מחנויות הספרים חוששות למכור.

אז על מה המהומה? במחילה מהקוראים, להלן ספוילר תמציתי של הספר, על בסיס הביקורות של מרק לילה ב־New York Review of Books ושל אנטוני דניאלס ב־ New Criterion. השנה היא 2022. פרנסואה הוא מרצה לספרות בסורבון, שחי חיים בודדים, מנוכרים וסטריליים (בדומה לרבים מגיבוריו של וולבק). מארי לה פן עתידה לנצח בבחירות בגדול ולכן מתגבשת קואליציה בין הסוציאל דמוקרטים והימין המתון למפלגה מוסלמית מתונה בשם “אחווה מוסלמית“ (לא להתבלבל עם “האחים המוסלמים“). בראשה עומד איש כריזמטי, משכיל ומוכשר, מוחמד בן עבאס, שקיבל השכלה באוניברסיטת יוקרה צרפתית. הבהלה בשל עלייתה הצפויה של לה־פן מקדמת אותו למועמד לנשיאות והוא זוכה ברוב קולות קטן.

בהתחלה דבר לא קורה, אך בהדרגה הכללים בצרפת מתחילים להשתנות. הממשלה לא כופה דבר על איש, אך נשים מוסלמיות כבר לא מתביישות להתלבש לפי דרישת דתן בראש חוצות ונשים צרפתיות מצטרפות אליהן בהדרגה. הן גם יוצאות פחות לעבודה ונשארות יותר בבית עם הילדים. כתוצאה מכך חלה ירידה בפשיעת הנוער ובאבטלה.

והיכן המרצה מסורבון? נשיא האוניברסיטה החדש מציע לו להתאסלם, באופן פורמלי לגמרי, ופרנסואה מסרב בהתחלה. עם הזמן המרצה מובא לשיחת סלון אצל נשיא האוניברסיטה, ליברל צרפתי אנטי־ציוני ששינה את עורו, התאסלם, וכעת נשוי לשתי נשים, שאחת מהן, המבוגרת, היא עקרת בית והשנייה, בת 15, מספקת את תשוקותיו המיניות. בין הנשיא למרצה מתקיים מעין דיאלוג שבמהלכו הראשון משכנע את פרנסואה להיכנע לאסלאם, תוך כדי שהוא לוגם מגביע יין משובח. הוא מסביר לו שהתרבות האירופית מתה, פרויקט ההשכלה נכשל וכעת ניתן רק להצטרף אל מי שפעם היה אויב. והוויתור אינו כה גדול. עדיין מותר יהיה לשתות אלכוהול בחדרי חדרים (עיניך הרואות), ניתן יהיה להמשיך וללמד באוניברסיטה, וניתן יהיה להינשא (בלי אהבה, אז מה). פרנסואה משתכנע והספר מסתיים במעמד ההתאסלמות שלו במסגד הגדול של פריז, בנוכחות העדים. תהליך הכניעה הושלם.

באופן צפוי, לביקורת הצרפתית, משמאל ומימין, היה הרבה מה לומר על הספר. השמאל האשים את המחבר באסלאמופוביה (וולבק אכן התבטא בעבר בתוקפנות רבה כלפי האסלאם), בעוד הימין ראה בספרו מעין “נבואת זעם“ בעקבות הפלישה האסלאמית למערב. אך מבט ביקורתי מעמיק על הספר, בשתי הביקורות שהזכרתי, מגלה שוולבק בפשטות ממשיך בנושא המרכזי שלו עוד מאז ספרו הקודם, המתמקד בכישלון פרויקט הנאורות של המודרניות ובצורך הבסיסי של האדם בסדר חברתי משוכלל, שלו הדת נותנת מענה (אגב, בספר קתולים ויהודים תומכים אף הם במועמד המוסלמי, עקב תפיסותיו השמרניות לגבי ערכי המשפחה).

וולבק מאמין שצרפת שרויה במשבר עמוק, לא בגלל הגלובליזציה או ההגירה המוסלמית אלא מפני שהמהפכה הצרפתית הבטיחה לאדם שככל שהוא יהיה חופשי יותר הוא יהיה מאושר יותר, והבטחה זו התבררה ככישלון. ממילא, יותר ויותר אנשים יפנו לדת שמבטיחה להם את האושר.

דמותו הצינית של נשיא האוניברסיטה מראה שוולבק עצמו אינו מתלהב, בלשון המעטה, מהאפשרות הזו, אבל לעת עתה הוא מתקשה לראות אופציה אחרת. הסדר הישן יחזור לשלוט בכיפה, והמודרניות תיזכר כאפיזודה משעשעת של מאתיים שנה בתולדות האנושות. לקוראים נותר רק להתאזר בסבלנות בשבע השנים הקרובות כדי לראות אם חזונו של וולבק יתגשם.

 ————–

המסרים של הפרטים הקטנים

ניתוח חדש של יצירת המופת "אנה קרנינה" מעלה תובנות מפתיעות על היחס בין אחריות אישית לגזרות גורל

עוד על יצירה ספרותית, אך הפעם הרחק מכל אקטואליה בוערת. מסתו של גרי מורסון בירחון Commentary היא בעצם ההקדמה לתרגום החדש לאנגלית של “אנה קרנינה“ לטולסטוי. מדובר באחת היצירות היותר נחקרות בתולדות חקר הספרות העולמית ובכל זאת מורסון מנסה לדלות ממנה תובנות שעלולות לחמוק מעיני הקוראים.

כדי להסביר את הצורה שבה הוא מנתח את הרומן, מורסון מצטט סיפור על צייר רוסי בשם בריולוב, שעשה תיקון קטן בציור של התלמיד שלו. התלמיד שאל: “כיצד זה קורה שאחרי תיקון כה קטן כל הציור נראה אחרת לגמרי?“, ובריולוב השיב: “האמנות היא בפרטים הקטנים“.

מורסון מנתח את “אנה קרנינה“ דרך פסקאות שנראות חסרות חשיבות, כאלו שרוב הקוראים, כולל סטודנטים שהוא לימד, בדרך כלל לא שמים לב אליהן. זו הייתה לדעתו אמונתו של טולסטוי, שסבר שמהות היצירה הספרותית – והחיים עצמם – היא לא בהתפתחויות דרמטיות ומטלטלות אלא בפרטים הקטנים. למשל, הניתוח של דמותה של אנה קרנינה נבנה סביב האמונה שלה בגזרה קדומה ותפיסתה העצמית כחסרת אחריות אישית. אנה קרנינה מאמינה שבגידתה בבעלה היא חלק מסיפור החיים שנגזר עליה. בתחילת הרומן היא רואה תאונת רכבת סתמית ואיכר שנדרס כתוצאה ממנה. היא מנסה לפענח זאת כסימן גורלי ולכן כשהיא מגיעה בסוף הספר לתחנת הרכבת היא מגשימה את הגורל.

לא הייתה כאן 
כל גזרת גורל. 
אנה קרנינה

אלא שהכותב מסב את תשומת לבנו לעובדה שלא הייתה כאן כל גזרת גורל, חוץ מזו שהגיבורה נטלה על עצמה. היא גם “שוכחת“ דברים שעלולים להיות מנוגדים לתפיסתה את עצמה, למשל את האהבה של בעלה כלפיה ואת הנכונות שלו לוותר לטובתה, כי חשוב לה להציג אותו כאדם קר וחסר רגשות. אחיה, סטיבה אובלונסקי, מתנהג בצורה דומה. הוא לא רואה את עצמו כאדם רע, אך בפועל נוהג בשרירות לב כלפי רעייתו קיטי, שבה הוא בוגד ללא הרף. וכשאחותו מנסה לפייס את קיטי, היא מספרת לה שהוא חש חרטה עמוקה אך מתבייש להודות בכך בגלל האגו הגברי, רק שלאחר רגע הוא שוכח מכל העניין.

דמות המנוגדת לקרנינה ואחיה הוא לווין – איש שמשתדל תמיד להתמקד במהותי, בקונקרטי, ולהיות טוב לאנשים הנמצאים בסביבתו. הוא נוכח לדעת שחיי הנישואין רחוקים מהתמונה הרומנטית שהתגבשה אצלו בתור רווק והוא מנסה לשנות דברים. גם כשמתברר לו שגישות חדשות בתחום השוויון כלפי איכרים לא מביאות תוצאות רצויות, הוא מחפש לתקן את דרכיו ולא מתעקש על התיאוריות. כל זאת בניגוד מושלם לסטיבה אובלונסקי, שמחזיק בדעות ליברליות לא מכיוון שזה מה שהוא באמת חושב, אלא כיוון שזה מה שמקובל לחשוב בסביבתו הקרובה וזה מה שכותבים בעיתונים. הוא אפילו לא יטרח לשנות את דעתו, היא תשתנה מעצמה ברגע שתחלוף האופנה החברתית. אז אולי בסוף טולסטוי לא כל כך רחוק מכל אקטואליה בוערת?

 —————–

 ליברליות של פוליטיקלי קורקט

מוסלמים מעל שחורים, טרנסג'נדרים מעל הומואים ונשים מעל גברים. השיח הליברלי העדכני מתנגד לשוויון בין המיעוטים ומעדיף לדרג אותם במדד ה"קורבנות"

רשימתו של גי'יימס קירצ'יק במגזין היהודי Tablet מתארת את ההתפתחויות האחרונות בשדה התקינות הפוליטית העכשווית בהקשר לשיח על בני מיעוטים. במגזינים מקוונים וברשתות חברתיות ניתן לראות לאחרונה תופעה חדשה – מתקפה ליברלית שהיעד שלה איננו הימין השמרני אלא ליברלים שמסיבה כלשהי אינם מיישרים קו עם התפיסות העדכניות בתחום ההפליה ומאבקי המיעוטים.

לעתים העילה למתקפה היא משהו שהקורא הממוצע יתקשה להבין. לדוגמה, השחקנית פטרישה ארקט שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה עבור משחקה בסרט “התבגרות“ החליטה לנצל את רגעי התהילה לקריאה נרגשת לשוויון. היא אמרה ש“כעת זה הזמן עבור כל הנשים בארה“ב ועבור כל הגברים שאוהבים נשים ועבור הגייז ועבור כל בני המיעוטים להיאבק למען הדברים שחשוב להיאבק למענם“. מחיאות כפיים סוערות? אז זהו שלא. הטוויטר התמלא בתגובות נזעמות על דבריה של ארקט, כיוון ש“זה ממש לא לעניין לקרוא לגייז ולבני המיעוטים לעזוב עכשיו את כל המאבקים שלהם כדי להיאבק למען זכויותיהן של נשים סטרייטיות לבנות“. זו לא פרודיה, אלא תגובות אמיתיות של אנשים נזעמים ופגועים עד עומקי נשמתם.

הטוויטר התמלא בתגובות נזעמות. פטרישה ארקט בטקס האוסקר האחרון
צילום: אי.פי.אי

קירצ‘יק מזהה כאן שתי תופעות שקרו בשמאל הליברלי. האחת היא “הקשריות“ (intersectionality). כל ביקורת של דיכוי והפליה צריכה להיעשות “מתוך הקשר“. למשל, אם מבקרים את האלימות של אסלאמיסטים קיצוניים כלפי גייז, צריך לעשות זאת “בתוך הקשר“ של התייחסות לשמות שהקולוניאליזם המערבי עשה בעולם המוסלמי ולכן לרסן ביקורת זו כמה שאפשר. לפי תפיסה זו, חטאה של פטרישה ארקט היה בעובדה שהיא לא הצליחה לשים לב לעובדה שאי אפשר להזכיר בנשימה אחת הפליה כלפי נשים וכלפי מיעוטים אחרים, כי נשים לבנות שותפות בעצמן לדיכוים של אותם מיעוטים.

התפיסה השנייה והעמוקה יותר היא מעין “מדרג קרבנוּת“ המתקיים בשיח של התקינות הפוליטית. ה“אבן, נייר ומספריים“ של השיח הזה הם גזע, נטייה מינית ומגדר. ובמדרג הזה שחורים ממוקמים מעל ללבנים, נשים מעל גברים וגייז מעל סטרייטים. אך לאחרונה חל שדרוג בתוך המדרג וכעת – שימו לב ואל תתבלבלו – טרנסג‘נדרים הם מעל גייז ומוסלמים מעל שחורים. ואם מישהו ממוקם גבוה במדרג הקרבנות, הרי שפירוש הדבר שאין למתוח עליו ביקורת ומי שיעשה זאת יואשם בגזענות, הומופוביה, טראנס־פוביה, אסלאמופוביה ויתר מרעין בישין.

כך, עיתונאי שעשה תחקיר עיתונאי מקיף על פרשת מרמה שהייתה קשורה לשמה של רופאה מסוימת גילה במהלך התחקיר שאותה רופאה היא טרנסג‘נדרית. לפני שהוא חשף את הממצאים הוא גילה הרבה רגישות מקצועית ואישית ודן איתה באריכות בממצאים על אודות מעשי התרמית שגילה. הרופאה דחתה בשאט נפש את הטענות והאשימה אותו ב“פשע שנאה“. זמן קצר לאחר מכן היא התאבדה (היה לה רקע של בעיות פסיכיאטריות וניסיונות אובדניים גם קודם). בעקבות כך העיתונאי פרסם את הכתבה, תוך שהוא משנה לגמרי את האופי שלה, מתחקיר על מעשה מרמה להיסטוריה של עשיית התחקיר. ובכל זאת הוא הואשם בטרנספוביה וכמובן ב“פשע שנאה“.

מאותה סיבה, כיוון שמוסלמים מדורגים מעל ליהודים ב“סולם הקרבנות“, יש להימנע מלבקר אותם על אנטישמיות ובכל פעם שמזכירים אותה יש להזכיר באותה נשימה גם את האסלאמופוביה. התופעה נותנת את אותותיה בטשטוש האופי האנטישמי של המתקפות במרכול הכשר בפריז ובבית הכנסת בקופנהגן. ליברלים שפעם היו מותקפים על ידי פעילים שמרניים סופגים כעת מתקפות וירטואליות לא פחות תוקפניות מהשמאל הליברלי מהם. אין ערכים אוניברסליים של חופש, שוויון ואחווה – רק שיח בשאלה מי קרבן גדול יותר. ציד המכשפות 2015 בעיצומו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מבט קבלי על מלכות שאול ודוד, על מנהיגות משה ואהרן ועל גישותיהם ההפוכות והמשלימות של הרב קוק והרבי מחב"ד למפעל הציוני

כוחן של הקבלה והחסידות להאיר את חיינו אינו מוגבל לתחום האישי והנפשי, אלא מסוגל גם לשפוך אור חדש על נושאים חברתיים וכלליים כמו היסטוריה ופוליטיקה. על כן, ביכולתנו להציב לפתחן גם את ההתמודדות הגדולה המעסיקה את עמנו במאה השנים האחרונות: כיצד יש להבין את ההתרחשות הכבירה של שיבת כמעט מחצית מעמנו לארץ ישראל, ואת המפעל החברתי, המדיני והאנושי הגדול המכונה “מדינת ישראל“?

צדיק ובעל תשובה

לפני שנכניס את החסידות לתמונה, נחזור אחורה בזמן, אל ימי התנ"ך, ובפרט אל צמד ספרי שמואל – אל הקמתה של הריבונות הממלכתית היהודית הראשונה. אחת העובדות המעניינות ביותר בהקמת מלכות ישראל היא שנדרשו שני דורות של מלכים על מנת להעמיד אותה. שאול החל את דרכו באופן חיובי ומבטיח, אך דרכו כשלה וה' הסיר את ברכתו ממנו. רק המלך השני, דוד, עם כל המורכבות של דמותו ובחירותיו, הוא המשמש בכל הדורות כסמל ההנהגה היהודית הראויה, ועל כן מקובלנו כי המשיח העתיד למלוך באחרית הימים יהיה מזרעו, "משיח בן דוד". מדוע התגבשה דמות המלכות רק בדור השני? מדוע נצרכה מלכותו של שאול לקדום לזו של דוד?

התשובות נעוצות בדמויותיהם של שאול ודוד ובהבדלים ביניהן. שאול מתואר בתחילה כאיש צדיק: "בחור וָטוב וְאֵין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבֹהַ מכל העם". הוא הגיע למלוכה לא משום שביקש אותה אלא רק כי רצה לחפש בנאמנות את אתונות אביו. בכלל הוא אופיין בענווה רבה, כפי שעולה מעדותו על עצמו: "אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעִרָה מכל משפחות שבטי בִנְיָמִן", וכפי שעולה מתיאורו כמי ש"נחבא אל הכלים".

אך צדקותו של שאול לא עמדה לו לעד: כשחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר שלו, הוא העדיף את שיקול דעתו שלו ואת "דעת הקהל" על פני רצון ה'. יתרה מכך, מרגע שחטא הפכה צדקותו של שאול לאבן נגף עבורו והידרדרה לצדקנות – אי יכולת להודות באשמה בשל דימוי עצמי של "היותי צדיק". כאשר שמואל הוכיחוֹ על חטאו השיב שאול תשובה מתפתלת ומתחמקת, המנסה להציגו כצדיק וצודק, במקום להודות באשמה. רק כששמואל דחה את דבריו והודיע שה' מאס בו, הצליח שאול להוציא מפיו את המילה "חטאתי". צדקנותו העצמית של שאול היא אף זו שגרמה לכך שבהמשך חייו רוח רעה ביעתה אותו.

דוד מדגים לנו מסלול התפתחותי אחר. כמו שאול, אף הוא מתחיל דרכו כאיש פשוט שאינו מחזיק מעצמו. הוא הקטן מבין אחיו, ומתואר כ"יֹדֵעַ נַגֵן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תֹאר וה' עמו". אך בהמשך דרכו, כמו שאול, מופיעים סדקים בדמותו וניכר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא": אף הוא מוּעד לחטוא. הדבר ניכר למשל כאשר הוא יוצא לנקום את עלבונו מנבל הכרמלי עוד לפני שהתמנה למלך, ומאוחר יותר כאשר הוא חומד את בת־שבע ומשלח את בעלה למות במלחמה.

אך כאן גם ניכר ההבדל המהותי בינו לבין שאול. בעוד שאול נאחז בצדקות נערותו כדי להצטדק, דוד, בשני המקרים דלעיל, מודה בחטאו ברגע שמעמידים אותו עליו. לאביגיל הוא מיד משיב: "ברוך ה' א־להי ישראל אשר שְׁלָחֵךְ היום הזה לקראתי… וברוכה את אשר כְּלִתִנִי היום הזה מבוא בדמים". באותו אופן, כאשר נתן הנביא מוכיחו על מעשה בת־שבע, דוד משיב מיד: "חטאתי לה'", ולכן נענה: "גם ה' העביר חטאתך, לא תמות". במלים פשוטות, בעוד שאול הוא צדיק החוטא ומגיב בצדקנות, כלומר אינו מוכן להיפרד מדימויו כצדיק, דוד המלך הוא חוטא המסוגל להפוך לבעל תשובה, המכיר בהיותו מועד ליפול ונכון לקום משם.

איזון עדין בין גאות חיצונית ושפלות פנימית. עשר הספירות בחלונות ארדון בספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים צילום: יעל י

גאות ושפל

לאחר שאפיינו את שתי הדמויות ננסה לאפיין ביתר עמקות את תרומתן לבניין המלכות בישראל. לשם כך נגייס לעזרתנו צמד מושגים חשובים מתחום הקבלה והחסידות, הקשורים במושג הקבלי של ספירת המלכות, הספירה המייצגת את נקודת המפגש של האור האלוהי עם המציאות.

לכל אחת מהספירות השמימיות שני רבדים בסיסיים – חיצוניות הספירה ופנימיותה. במקרה של ספירת המלכות, שני ממדים אלו נדמים כסותרים לגמרי אך למעשה הם משלימים וחיוניים זה לזה. חיצוניות המלכות מאופיינת כ"גאוּת", במובן של גאווה והתנשאות מעלה. דמותו של המלך מאופיינת בהיותו מורם מעם, בעל סמכות עליונה ויכולת הנהגה והובלה.

פנימיות המלכות הפוכה בדיוק, ומתוארת כ"שפלות". המלכות המתוקנת משולה בקבלה לים שיש בו גאות ושפל: כלפי חוץ על המלך לעמוד נישא ורם, אך כלפי פנים הוא צריך להיות חדור שפלות. דבר זה נכון לגבי הקב"ה, ש"במקום שאתה מוצא גבורתו [גאוותו], שם אתה מוצא ענוותנותו [שפלותו]", ועוד יותר מכך צריכה להתקיים לגבי מלך בשר ודם, שכל כוחו וסמכותו ניתנו לו מלמעלה.

רק האיזון העדין הזה בין גאות חיצונית ושפלות פנימית יכול להעמיד בעל סמכות מתוקן, שמצד אחד יודע להפעיל את סמכותו, אך מצד שני אינו נותן לה לעלות לו לראש, אלא חווה עצמו כמשרת של אנשיו. אם נשוב לשני המלכים הראשונים, נוכל לקבוע כי שאול ייסד את חיצוניות המלכות ודוד צירף לתוכה את פנימיותה, כדלקמן:

בהיותו המלך הראשון לאחר מאות שנים של שופטים, היה על שאול להעמיד לראשונה את עצם מוסד המלכות. מוסד המלכות מושתת על חיצוניות, תכונת הגאות והסמכות על העם. זו הסיבה שהעם דרש משמואל מלך מלכתחילה, וזה הלא מה שמבדיל מלך משופט. בכך שייסד את מוסד המלוכה תיקן שאול את המסגרת החיצונית של המלכות בישראל. אך כאן טמון גם ההסבר לנפילתו: בהיות מלכותו מושתתת על הממד החיצוני בלבד, לא הצליח שאול להתמודד כראוי עם חסרונותיו שלו, ועם האפשרות שייפול ממעמדו. בנוסף, חיצוניות המלכות מועדת גם להיות מושפעת משיקולים חיצוניים, כשיקולי דעת קהל – המרכיב שבאופן שיטתי הטה את לבו של שאול.

כשדוד תפס את כס המלכות המציאות הייתה שונה. כעת מוסד המלכות כבר היה קיים ומבוסס, ודוד התבגר על רקע קיומו של מלך בעל מעמד מורם וסמכויות בלעדיות. זו הסיבה לכך שגם כאשר ידע שהמלוכה מובטחת לו ונרדף בידי שאול, הוא סירב לבגוד בו או להרוג אותו בטענה שלא יפגע ב"משיח ה'". כך יכול היה דוד לאמץ את המסגרת החיצונית של המלכות ששאול בנה עבורו, ולצקת לתוכה את התכונה החסרה לו, שפלות הרוח. המתח בין שני הדורות התבטא בצורה החזקה ביותר במעמד שבו דוד העלה את ארון הברית לירושלים. דוד כרכר "בכל עֹז לפני ה'", בעוד מיכל אשתו הסתכלה בו ובזה לו בלבה. מיכל הייתה בתו של שאול, שגדלה על ברכי המודל של המלכות החיצונית המושתתת על גאות בלבד, וציפתה מדוד להתנהג בהתנשאות ההולמת מעמד זה. אך דוד ענה לה: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצַוֹת אֹתי נגיד על עם ה' על ישראל ושִחקתי לפני ה'. וּנְקַלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעינָי". לאמור: ה' בחר בי על פני אביך משום שאני מחדיר לבית המלוכה שהוא הקים את התכונה החסרה בו, השפלות.

ציונות שאולית

אלפי שנים חלפו והמציאות שלנו שונה עד מאוד מזו של ספר שמואל, ואף על פי כן דומה שניתן למצוא הקבלות מסוימות בין הקמת המדינה לבין מלכותו של שאול. ההשוואה אינה פשוטה, קודם כול משום ששאול היה איש אמונה, שהלך בעקבות נביא ה' וצו אלוהי, בעוד התנועה הציונית צמחה בעיקרה מתוך מהפכת ההשכלה החילונית, וביקשה לכונן מדינה על בסיס של ריבונות העם ולא הא־ל. אף על פי כן, ניתן להצביע על קווי דמיון משמעותיים בין השניים.

בראש ובראשונה ישנה העובדה שאחרי דורות כה רבים של חיי גלות, הקמת המדינה הייתה כהקמה מחדש של מסגרת שלטונית יהודית. כאשר מאחוריך מורשת קיומית של מיעוט הנתון לחסדי מדינות זרות, העמדתה של מדינה כלשהי, יהיו אשר יהיו מאפייניה, היא בבחינת העמדת המסגרת החיצונית של המלכות – השבתה של גאווה לאומית נשכחת לעם של נוודים שמנהיגיו עד כה היו רבני קהילה, בבחינת "שופטים" האמונים על הנהגה רוחנית בעיקרה. למאפיין זה יש להוסיף את העובדה שלמרות שהדורות הראשונים של מייסדי המדינה נטשו את ברית אבותיהם, הם היו חדורים אמונה עמוקה, רחשו ענווה וכבוד למורשתם וזהותם היהודיות, והיו בעלי כוחות מסירות נפש עילאיים שנבחנו והופגנו בפועל. תכונות אלו מזכירות את שאול בראשית דרכו, כאשר קיבל על עצמו את עול המלוכה שלא מתוך רדיפת כוח או שררה.

כשם שהדמיון בין המדינה למלכות שאול היה ניכר בנקודת המוצא שלה, כך הוא גם ניכר במסלול ההתפתחות שאליו היא הובילה (ובמידה מסוימת היה ניתן להבחין בו באופי הממסד מראשיתו). הרוח שנצרה בשעתה כבוד למורשת העבר היהודית, לקודשי ישראל ולערכי היושר והצדק הלכה ונשחקה, ואופייה של המדינה הלך וטשטש יותר ויותר את מוצאה היהודי. בשדה החינוך מערכת החינוך המרכזית של המדינה מחקה מההיסטוריה אלפיים שנות יהדות בתר־מקראית וביקשה להחליף את הזהות היהודית בזהות "ישראלית" חדשה המפנה לקודמתה עורף; בשדה השלטון החליפה רדיפת הכבוד, הכסף והשררה, את תודעת השליחות, כשהיא מובילה לשורה הולכת וגוברת של מקרי שחיתות מזעזעים; בתחום המדיני הלכה ונשחקה תודעת זכות העם על הארץ והובילה למהלכים אובדניים של מסירת שטחים ללא תגמול; ועוד.

במונחי ספירת המלכות, נראה לומר שמדינת ישראל, כמו שאול, העמידה את חיצוניות המלכות אך לא השכילה, או לא ידעה כיצד, להחדיר לתוכה את הממד הפנימי. היא שיקמה קומה אבודה של גאווה לאומית, "גאון יעקב אשר אָהֵב סלה", אך ללא תכונת השפלות והענווה של דוד. ממילא הולכת מידת הגאווה ומתקלקלת, מחלחלת מקומת הגג הלאומית שבה יש יסוד בריא ומבורך אל החדרים הפרטיים שבהם היא מנוולת ומשחיתה במקום לרומם.

מתוך הדברים הולך ומתבהר אתגר דורנו: אין הוא אלא להצליח ולחולל את המעבר ממלכות שאול למלכות דוד. את הכלי הגדול שהוקם ניתן למלא באור של אמונה, חכמה והשראה, היונק ממעיינות הקדם של היהדות, ולהפכו מ"בית לאומי" למשכן לה'. ניתן לראות במה שהוקם עד כה שלב חיוני בתהליך שיכול להרקיע שחקים למרחבים חדשים, אם רק נאמין ונרצה בכך. על כל מי שמחובר למורשת היהדות, לבהירות תורתה ולנועם ניגונהּ לראות עצמו שותף למשימה קולקטיבית זו, ולתור אחר ההנהגה שתוביל אותה.

שתי נשמות

מעניין להתבונן בכך שאת שאול ודוד משח למלך אותו אדם – שמואל הנביא. עובדה זו פירושה שישנו מרכיב שלישי בבניין המלכות – נתינתה של גושפנקא מצד איש רוח. אכן, לפי חז"ל שרר קשר מהותי בין שמואל לבין המלכים שהיה עתיד למשוח עוד מלפני הולדתו. את תפילת חנה אמו, "ונתתה לאמתך זרע אנשים", הם דרשו: "זרע שמושח שני אנשים… שאול ודוד".

אם נעמיק בדמותו של שמואל נוכל לראות שלא בכדי הוא משח שני מלכים שונים. שאול ודוד משקפים כפילות בנשמתו של שמואל – שמואל א' ושמואל ב' של ממש, כביכול, המתרוצצים בקרבו. הדבר רמוז בדרשה אחרת של חז"ל על המטבע "זרע אנשים": “זרע ששקול כשני אנשים… משה ואהרן, שנאמר ‘משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו‘“. הרעיון ששמואל “שקול כשני אנשים“ אומר למעשה שלנשמתו שני חלקים, אחד המקביל וקשור למשה, והשני הקשור ומקביל לאהרן.

אם שמואל שקול כנגד משה ואהרן מחד גיסא, ומושח למלך את דוד ושאול מאידך גיסא, הרי שמתבקש לקשר בין שני הצמדים. ואכן הדברים מתיישבים עם אופי כל הנפשות הפועלות כאן:

בספר הזוהר מוגדרים אהרן ומשה, בהתאמה, כ“שושבינא דמטרוניתא“ (שושבין המלכה, כנסת ישראל) ו“שושבינא דמלכא“ (שושבין המלך, הקדוש ברוך הוא). אהרן מלווה את כנסת ישראל במסעה מלמטה מלמעלה, מהמציאות אל דבר ה‘. דבר זה משתקף בתיאורו כ“אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“: מתוך היותו איש העם, המעורה בו ודואג לשלומו הפנימי, הוא מקרב־מעלה אותו לתורה. משה לעומת זאת מוריד את התורה מלמעלה למטה, מה‘ אל ישראל. משה – הנביא היחידי שהתנבא במילה “זה“ (בניגוד ללשון “כה“ של שאר הנביאים) ושנבואתו מתוארת כ“אספקלריא המאירה“ – התעלה מעל המציאות הרגילה וכמו החל להביט עליה מנקודת מבטו של ה‘.

והנה, יחס זה בין אהרן ומשה משתקף בדמויותיהם של שאול ודוד. כפי שאהרן היה אחיו הגדול של משה, שלא רק נולד לפניו אלא גם התנבא לעם ישראל לפניו, כך שאול קדם לדוד בזמן וסלל לו את הדרך. שנית, כפי שאהרן היה איש העם המזדהה עמו כך שאול עלה למלכות לבקשת העם. לבסוף, כפי שמרוב אהבתו לעם היה מסוגל אהרן למעוד ולסייע לו בהקמת העגל, כך גם הידרדרותו של שאול נבעה מתוך נטייה מופרזת לרַצות את העם. באותו אופן ניכר קשר בין משה ודוד: כפי שמשה רבנו היה צעיר מאהרן אך עלה מעליו והפך לגואלו של עם ישראל, כך גם דוד הצעיר מלך אחרי שאול והשלים את בניין המלכות. גם ענוותנותו של משה משתקפת בשפלות הרוח של דוד. בדברים רבים אחרים משה ודוד אמנם הפוכים (בעוד משה הוא “איש האלוהים“ הפרוש מעם, דוד הוא אולי האנושי ביותר מכל דמויות המופת של עם ישראל, אדם הנופל וקם לעשות תשובה), אך בחסידות הם נחשבים להפכים משלימים וקשורים, עד כדי כך שהמשיח האידיאלי מוגדר כ“נשמת משה בגוף דוד“.

על סמך זיקות אלו נראה לקבוע שהיה זה חלק אהרן בנשמת שמואל שמשח למלך את שאול, וחלק משה בנשמת שמואל שמשח למלך את דוד. הדמות השורה מעל שני המלכים הראשונים בישראל מקפלת בתוכה את שניהם, ולמעשה משמשת מעין “מוליך“ המזרים לתוכם אור מזוג נשמות קדומות ויסודיות יותר בעם ישראל, נשמות משה ואהרן. הקבלות אלו רק מחזקות את התובנה העולה מכל האמור עד כה, שהעמדת המלכות בישראל בשני שלבים אינה דבר מקרי אלא משקפת מבנה עמוק בהשתלשלות היהדות ובניינה במציאות.

המאורות הגדולים

בחזרה לימינו, מעניין לבחון האם ובאיזה אופן מופיעה היום דמותו של שמואל, על שני צדדיה. אם שמואל היה איש הסמכות שהעניק את הגושפנקא הרוחנית למלוכה, הרי שבדורנו עלינו לחפש את המקבילה לכך – רב או רבנים שבאופן זה או אחר “מושחים“ את גלגוליהן העכשוויים של מלכויות שאול ודוד. בעידננו, משִׁיחת המלכות אינה בשמן, אלא בעצם הענקת האישור הרבני למהלך חברתי ומדיני.

סקירה של המהלכים הדתיים והרוחניים שסביב הופעת התנועה הציונית מאפשרת להעלות את הסברה שנשמתו של שמואל אכן “התגלגלה“ והופיעה מחדש בדורנו; אלא שבעוד שמואל ההיסטורי נשא בתוכו בו־זמנית את שני חצאי נשמתו, בעת החדשה הללו “התפצלו“ והתגלמו בשתי דמויות שונות, כדלקמן:

חלק אהרן שבנשמת שמואל, החלק שמשח את שאול, הופיע בדורנו בדמותו של הרב אברהם יצחק הכהן (הראי“ה) קוק. הרב קוק ראה את התנועה הציונית ה“חילונית“ כמגשימה שלב חיוני בצמיחת הגאולה הטבעית של עם ישראל, העשויה להתרחק מחיבורה הישיר אל הקודש רק על מנת לשוב אליו מחדש ביתר עמקות בהמשך. בצורה זו סמך הרב קוק ידיו כביכול על המפעל הציוני, מלכות שאול שבדורנו, כאשר ממשיכיו, בראשם בנו, החילו את אותה הגישה כלפי המדינה עצמה. הקבלה זו בין הרב קוק לחלק אהרן בשמואל משתקפת בהיות שניהם כוהנים, בעיסוק הנרחב של הרב קוק ב“כלל ישראל“, המזכיר את זיקת אהרן לכללות העם, ולבסוף באהבת ישראל ובעין הטובה והסלחנית שרחש כלפי כל שכבות העם.

בהמשך לכך נראה לומר שחלק משה שבנשמת שמואל, זה שמשח את דוד, הופיע בדורנו בדמותו של בן דורו של הרב קוק, רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי“צ), הרבי השישי של חב“ד. אדמו“רי חב“ד לא תמכו כידוע בתנועה הציונית בשל העובדה שחרתה על דגלה נטישה של דרך התורה והמצוות, אך הרבי הריי“צ פתח מהלך אחר של “יוזמה משיחית“ בדמות קידום החזון שכינה “לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה“, שקרא לחבר מחדש את כל היהודים עם תורתם הנשכחת ולחתור להעמדה מחדש של מלכות דוד. חתנו של הרבי הריי“צ, הרבי מליואבוויטש רבי מנחם־מנדל שניאורסון, ירש ממנו חזון ופיתח אותו בקנה מידה חסר תקדים באמצעות רשת בתי חב“ד הידועים שפרש על פני הגלובוס כולו. הקשר בין הרבי הריי“צ לחלק משה שבשמואל משתקף במסורת חב“ד הרואה באדמו“ריה “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא“, ובגישה המבקשת לגלות את אור התורה יחסית מלמעלה למטה, לאו דווקא כתגובה לבקשה הטבעית של העם, ומתוך התעקשות על שלמות התורה.

העולה מכל זה הוא מבט חדש על שני זרמים בולטים ביהדות היום, שעם כל הפערים ביניהם חולקים שאיפה לקדם באופן מעשי את קירוב חזון הגאולה. אכן, מההתבוננות שפרשׂנו כאן עולה כי אחווה עמוקה שוררת בין חזונות שני הזרמים: את שני המאורות שהובילו את ראשית פרקם העכשווי ניתן לראות כמעין נשמות תאומות, שהפערים הגדולים ביניהן אינם מאותתים אלא על היותן הפכים משלימים, הד חדש לשניוּת עתיקה ועמוקה הנעוצה ביסודות חזון המלכות בישראל. אכן, כמה משמחת היא התגלית ששמותיהם הפרטיים של שני האישים – אברהם יצחק ויוסף יצחק שווים ביחד בגימטריה ואהבת לרעך כמוך.

הרב יצחק גינזבורג עומד בראש עמותת "גל עיני" להפצת פנימיות התורה, ומחברם של ספרים רבים בנושא קבלה וחסידות 
עיבוד: ניר מנוסי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מאז שטיפלו בזוג בבית היהודי שהפעילו בהודו, יהונתן ויסכה שומר מלווים מאות זוגות בדרך אל החופה, ההורות והזוגיות. התשובה שלהם לקולות הקוראים לבטל את דקדוקי הלכות הטהרה וגם לקולות הקוראים להצניע ולפחד מהגוף, היא פנימיות התורה. שפת הזוהר הופכת לכלי טיפולי

"לפני המסע הזוגי הראשון שפתחנו עשיתי התמקדות, התבוננות פנימית, וראיתי את רחבת הריקודים של בית המקדש, עם זוג אחד שרוקד מזרחי וזוג אחר שרוקד בכלל ואלס. כל זוג רוקד את הריקוד שלו, וזה לגמרי צנוע. אין מחיצות אבל אף אחד לא מפחד שמסתכלים אחד על השני, יש בועה שעוטפת כל זוג. וכל זוג נכנס בתור שלו לבית המקדש", יסכה מתארת בחיוך. "ככה אנחנו בונים את הסדנאות שלנו, הרבה פעמים זוגות אומרים לנו 'איזה בועה יש פה'. ואנחנו אומרים כן, יש לכם הריקוד שלכם, בואו ותגלו אותו".

את יהונתן ויסכה שומר (36), הורים לחמישה מגילאי 3 עד 16, פגשנו לראשונה, מאיר אישי ואני, ב"מסע זוגי" בתל אביב. מסע שהוא למעשה התגשמות אותו חלום: בעליית גג מנוקדת נרות יושבים זוגות זוגות, משחקים, מדברים, לומדים, מתגלים, ולכל זוג – הבועה שלו. הפעם אנחנו נפגשים בצפת, כאן הכול התחיל – ומכאן הכול ממשיך ונובע.

כשיהונתן ויסכה נפגשו לראשונה בצפת הם היו בני שתים־עשרה ובמהרה הפכו מידידים לחברי נפש. בגיל שש־עשרה, לחרדתם של הוריה, הוא כבר הציע נישואין. "לקחתי את החיים מאוד ברצינות. אמא שלי חלתה בסרטן כשהייתי בכיתה ח', וכשהייתי בכיתה י"א היא נפטרה. זה הפך אותי למאוד רציני עם כל מה שאני עושה. בגיל שש־עשרה אמרתי לה 'בואי נתחתן'. הקשר שלנו לא היה רומנטי בכלל, אבל היא הייתה אחד האנשים היחידים שדיברתי איתם מכל הלב". כשיסכה מתארת את המצב היא אומרת "דיברנו על חתונה", ויהונתן מתקן וצוחק: "מה זה דיברנו? אני אמרתי בואי נתחתן והיא אמרה לא". כך או כך, כשהורי הנערה שמעו על ניסיון המחטף הם החליטו שכדאי "לאוורר" את הקשר האינטנסיבי וסידרו לה טיול והדרכה במחנה קיץ, בקהילה היפית נידחת ביוג'ין אורגון שבארה"ב. הפרֵדה דחתה מעט את הקץ, אך כשהיו בכיתה י"ב הם החליטו שבסוף שנת השירות – מתחתנים.

צילום: מרים צחי

צמאים בהודו

"כשהייתי באמריקה נכנס לי ג'וק שיום אחד נעשה יחד שליחות במקום נידח", יסכה נזכרת, "ובאמת אחרי שמונה שנות נישואין הפעלנו את הבית היהודי בלדאק שבצפון הודו". בהודו התגלגלו השניים לבצע את הטיפול הזוגי הראשון שלהם. "זו הייתה נקודת מפנה. אנשים מגיעים פתוחים, יש להם זמן, אתה מדבר על עבודת נפש ודברים צפים. בחוסר ניסיון מוחלט הצלחנו לעזור לזוג שהיה במשבר, שלא קיימו יחסי אישות עשרה חודשים. העזרה הייתה רק מתוך העקרונות של התורה, מלימוד מצוות עונה".

כך, דווקא בהודו הרחוקה נפרץ הסכר. מאז אותו טיפול תמים ובוסרי הם ליוו מאות זוגות, חילונים, חרדים ודתיים, בדרך אל החופה, ההורות, הזוגיות. בשנים שלאחר מכן הם למדו כמעט כל כלי טיפולי אפשרי; ייעוץ אישות בקדושה בקורס של מכון פועה ובר אילן, ייעוץ זוגי ומיני, אימגו, קואוצ'ינג אישי וזוגי, התמקדות, תרפיה באמנות ועוד. כיום הפעילות של השניים מתמקדת במרכז שהקימו, "כלים שלובים". במסגרתו הם מלמדים זוגות לדבר בשפה חדשה במשך שלושה חודשים של "מסע זוגי" – שפה של אינטימיות וזוגיות בהשראת פנימיות התורה, הקבלה והחסידות. לכך מתלווים סופי שבוע אינטנסיביים בשם "הסוד הזוגי", המוקדשים לאינטימיות על כל רבדיה, ושיחות על זוגיות ואישות, לגברים ונשים ביחד ובנפרד, שהשניים מעבירים ביישובים שונים בשבתות. בין לבין הם מלמדים זוגיות יהודית במכללות בצפון (תל חי, כנרת וצפת) ובבתי מדרש יוצרים, ומדריכים זוגות חילוניים לקראת נישואין ועריכת חופה.

מרכז "השראה" שהקימו הוא כנראה הפרויקט היחיד של השניים שאינו קשור רשמית לזוגיות, אלא לעבודה רוחנית יהודית. יחד עם זאת, גם הוא הוקם בעקבות סיפור זוגי כמעט טרגי – שני בני זוג שהגיעו לחיפוש רוחני בצפת בראש השנה ולא מצאו מה שחיפשו החליטו להמיר את סביבת החיפוש ונסעו לאשראם. "אחרי החג הם התקשרו וסיפרו לנו שהתנסו שם במושג שנקרא בטעות 'אהבה חופשית'. זה הביא אותם אל הסף, כמעט פירק את הנישואים שלהם", יהונתן אומר, "הבנו שאנשים מחפשים חיפוש אמיתי ואנחנו לא יכולים להשאיר את החיפוש הזה לתלמידים של אושו ולגורואים בהודו".

המרכז שוכן בלב העיר העתיקה, מעל לסמטאות שבהן התהלך האר"י הקדוש לפני כמה מאות שנים בלבד. מחלונות גדולים עגולים הוא משקיף על הנוף השקט. צפת, חשוב להבין, היא חלק מהשפה הזוגית, הטיפולית והאמונית של השניים, וכשאנחנו נפגשים לשיחה הזו על גג בית אבן עתיק, היא משרה את שכינתה על האוויר הרך.

"בהודו פגשנו את הצמא של האנשים וגם הכרנו מקומות בתוכנו", יסכה משחזרת את התהליך. "למרות שאם מסתכלים אחורה, זה היה שם תמיד. לפני 13 שנים עשינו בפעם הראשונה שבת בנושא זוגיות באוניברסיטת תל אביב. היום אנחנו צוחקים על זה, היינו בגיל של הסטודנטים. אני עסקתי בכלל בניהול פרויקטים ודווקא בכובע הזה גם הדרכנו בתוך הפרויקטים. העברנו לימוד זוגי לקהילות של בני 40 עד 60, הקמנו בית מדרש לסטודנטים בתל אביב ופיתחנו קורס עם רופא מיילד שקשור גם לעבודה זוגית בלידה"

"כל שנה למדנו משהו אחר, וכל מה שלמדנו החזיר אותנו לכלים הפשוטים שהתורה מלמדת אותנו", אומר יהונתן. למרות שהשתלשלות העניינים נשמעת כה טבעית ואידילית, בעמקה טמון אובדן ושבר גדול בחייו האישיים – ודווקא הוא זה ש"טלטל" אותו, כדבריו, לדרכו הנוכחית. "כשהייתי בסוף הצבא אח שלי נהרג בתאונה. זה היה משבר אמוני וקיומי גדול שממש הביא אותי לשערי מוות", הוא מספר. "כבר תכננתי לגמור עם הסיפור, עד שברגע האחרון פגשתי את הרב עמיר כץ, שאיכשהו בסייעתא דשמיא חילץ אותי משם. בדיעבד הוא אמר לי שהוא נורא פחד. זה טלטל אותי. אחרי זה, כשהחיים גלגלו אותנו בחזרה לצפת, בחרנו להתעסק עם המהות של עולם הטיפול".

מול הלא נודע

כמדריכים, מורים ומטפלים יהונתן ויסכה נחשפים שוב ושוב אל הלבבות השבורים, אל החיים חסרי הביטחון, חסרי הסיפוק והאינטימיות על כל רבדיה, שחווים זוגות כה רבים. התופעה חוצת מגזרים – הזוגיות הופכת לא פעם למעין עסק משותף, שלא האהבה ולא ההשראה נוכחות בו. בעוד העולם הטיפולי־רפואי מתמקד בפתולוגיות, הדרך שלהם עוברת דווקא דרך האינטימיות, השיחה, המבט, החברות, מרחב נפשי המשתקף מאליו גם בגוף. התשובה שלהם לקולות הקוראים לבטל את דקדוקי הלכות הטהרה, את ההרחקות ואת הגזרות מחד גיסא, ולקולות הקוראים להצניע, להדחיק ולפחד מהגוף בעקבות אותן הלכות מאידך גיסא, היא אותה תשובה: פנימיות התורה. עשר הספירות, ארבעת העולמות, העיגולים והיושר, השפה הזוגית והאינטימית להפליא של ספר הזוהר – כולם הופכים כלים טיפוליים בקליניקה ובסדנאות של הזוג שומר.

העולם של פנימיות התורה מקנה ארכיטיפים, דימויים, מושגים. איך מתרגמים אותם לפרקטיקה זוגית?

יסכה: "עולה לי מקור שאני ממש אוהבת מהזוהר ואפשר לראות איך פרקטית עובדים מתוכו. רשב"י שואל – למה לא מצווים על תפילת ערבית? הרי זה ייחוד של יעקב ולאה, הייחוד הכי גבוה. הוא אומר ששחרית היא כנגד אברהם, יד ימין, חסד, ומנחה היא כנגד יצחק, יד שמאל, גבורה, ואם כבר פושטים את שתי הזרועות – יש חיבוק, וכשיש חיבוק לא צריך לצוות על ייחוד, זה כבר יקרה באופן טבעי. זה מקור שמדבר על תפילת ערבית, אבל בעצם מדבר על עיקרון של אינטימיות לא מינית שמביאה מאליה לאינטימיות מינית. הזוהר מלא בשפה הזאת. אנחנו גם רואים בצורה מאוד ברורה שאם יש מקום שבו הדברים באמת יורדים לתוך הכלים ולא נשארים ערטילאיים, זה המקום של הזוגיות".

אז אתם ממש מלמדים קבלה בקליניקה, או שאתם מתרגמים את המושגים לשפה מודרנית?

יהונתן: "זה מאוד תלוי איפה ומי ומתי. חשוב לנו שיקלטו את העיקרון, אבל אנחנו גם אומרים את המושג. יסכה אומרת שאחד התפקידים של זוגיות זה להוציא אותי מדעתי, לראות את החיים מזווית רחבה יותר, ויש צימאון לאנשים לצאת מהמושגים הרגילים, לשמוע שפה שהיא משב רוח רענן. השפה לא נשארת אזוטרית או מופשטת, אנחנו אומרים רדל"א – רישא דלא אתידע, ומי שקולט קולט, אבל חשוב לנו שיקלטו את העיקרון של הסקרנות, של לעמוד מול הלא נודע של בן הזוג או בת הזוג".

עיקר העבודה שלכם נעשה עם זוגות שנמצאים "במצב טוב", אבל צריכים כלים להתגבר על השחיקה היומיומית. איך אתם מנחים אותם?

יהונתן: "צריך לגלות את האהבה בדרכים יצירתיות. כמו אמונה, האהבה צריכה מקום וביטוי בחיים, אחרת היא יכולה לחמוק. היא צריכה גם החתמת נוכחות – שיחת טלפון באמצע היום, דייט שבועי, זמן ללא התכנים ההישרדותיים של "העסק המשותף". היא צריכה גם התפתחות מתמדת, לא לפחד ללכת לסדנה או לשיעור, ואם צריך אז גם לטיפול שיעשה טוב. כשמדברים על אינטימיות צריך לזכור שבמקרא היא נקראת 'לצחק', או 'לשחק' בתלמוד, ואנחנו בהחלט מנחים זוגות לשחק ביחד, לעשות דברים מצחיקים. האהבה פותחת אותנו לחוויית אלוהות ואינסוף. כמו האמונה, יש בה טעם שמעבר לגבולות ההיגיון. בחיי אישות יש מושג של 'אור בהגזמה', השיא הוא אור שממלא וגולש מחוץ לכלים שלנו, זה חיבור שלמעלה מהדעת".

ההדרכה הזו, מסתבר, לא תמיד מובנת מאליה: "יש תפיסה כזאת שזוגיות היא שכל אחד עושה את התפקיד שלו", יסכה אומרת. "התקשרה אלי פעם אישה ואמרה לי 'אני יודעת שהתפיסה שלכם מבוססת על חברות זוגית, רציתי לדעת אם זה מותר, אם יש לזה מקורות ביהדות'".

מצד שני, הדור שלנו ידוע בציפיות מוגזמות, "הוליוודיות".

יהונתן: "בסך הכול אנחנו בעד, אבל זה מתחלק – החלק הנורא הוא שכל־כך הרבה אנשים רואים כמודל מערכות יחסים שאינן שלהם, והן גם לא מציאותיות. החלק הנפלא הוא שזה מעורר אנשים לרצות לחיות תענוג זוגי, רומנטיות, חיים שיש בהם מעבר להישרדות. תורת הקבלה עוסקת ב'ייחודים', בשאלה התמידית של איך להתחבר, איך לחיות אורות בכלים, לאפשר לאהבה להתבטא בחיים, והדרך עוברת בגילוי לב ובמחוות רומנטיות ויצירתיות למיניהן".

ומעבר להעשרת העולם הזוגי, אתם גם מטפלים לכל דבר. מה קורה במפגש בין קבלה לפתולוגיה?

יסכה: "בטיפול אנחנו נפגשים כל הזמן עם תופעות קצה; התמודדות עם פורנוגרפיה, בגידות, משיכה לסאדו ועוד. תורת הסוד עוסקת דווקא במקום הנפשי, כשההלכה כשיח של אסור ומותר דומה לפעמים ליחס פתולוגי. התפיסה הטיפולית שלנו אומרת להקשיב לניצוץ שבתוהו הזה, לראות מה האדם באמת מבקש. הבעל שם טוב אומר 'אין רע יורד משמים'; אם אדם רוצה משהו, גם אם זה נראה מזערי וטיפשי או כמו פנטזיה לא לגיטימית, בשורש זה הכרחי לנפש שלו. אני כמובן לא אומרת שצריך לתת לגיטימציה לתופעות מזעזעות, אבל אצל דתיים דווקא בגלל שהמצפון הדתי כל כך חזק ובגלל שאין לגיטימציה בכלל, זה מתעצם פי כמה. כמובן שאין מקום לתופעה עצמה, אבל צריך להקשיב לשורש ולראות מה האדם באמת מבקש".

באחד ממקרי הקיצון האלו, רב שהיו עמו בקשר הפנה אליהם זוג שחווה שבר עמוק עד שהאישה הידרדרה לעולם הזנות. בעוד שני המטפלים נחשפו לאמת, האיש נותר עיוור לכך ועל האישה הוטל פסק הלכה שאסר עליה לספר לו את האמת. עבור יהונתן ויסכה השקר הנוכח בקליניקה היה בלתי נסבל.

יהונתן: "דיברנו עם הרב שלנו, הרב עמיר כץ, והייתה לנו קושיה גדולה על ההלכה הזאת. איזו זוגיות זו, של חיים בשקר? אמרתי לו, מה זה השטויות האלה, היא מזנה תחת בעלה, היא עם גברים אחרים בשבעה נקיים, ואז הולכת למקווה והיא מותרת לו? לא שחררתי עד שהתשובה שלו התיישבה לי על הלב. לא שככה צריך להיות, כי לא ככה צריך להיות, אבל למה זו ההלכה. הוא אמר שאנחנו בדרך הטיפולית שלנו עובדים על חיבור נשמתי, והזוגיות שלהם צריכה להתבסס על שלום בית, על כיבוי שרפות. זה סוג אחר של תיקון, והם באמת עברו למטפלים אחרים".

כנגד כל הסיכויים, לאחר זמן מה חזרו בני הזוג לטיפול עם הזוג שומר. "כנראה שהם מחפשים קצת יותר משלום בית, מחפשים איך להתחבר באמת", יסכה מסכמת.

כופרת ומאמינה

אנחנו מתהלכים ארבעתנו בסמטאות צפת, בין מרכז "השראה" לבית הישן שבו גרו סבא וסבתא של יהונתן, וכיום משמש את הזוג לקליניקה. עם קפה חזק ועוגה אנחנו נאספים אל הגג, רק אור קלוש מאיר מעלינו, והמילים על אודות תורה ופנימיות, אמונה ואהבה, נפש וגוף, נישאות ברוח. מאיר ואני נזכרים בשיח הירושלמי, שעוסק תמידית בחברה, במעמד ההלכה מול הפמיניזם, במשחקי שליטה, כוח ומגדר, ומתנהל בעיקרו בפייסבוק ובכנסים לאור ניאון ורוגלך וכוסות נייר. קשה שלא לתהות – האם השיח הצפתי נאיבי מדי? אולי השיח הירושלמי מפוכח מדי? ואיך והאם ניתן לגשר בכלל בין שני העולמות, שקשורים כל כך ומפורדים כל כך?

תחושות התסכול והניתוק שיוצרות הלכות הטהרה והנידה מדוברות כיום יותר ויותר בציבור. אם פנימיות התורה, הקבלה והחסידות משמשות לריפוי ולהעשרת הזוגיות, מה מקומן של ההלכות?

יסכה: "אנחנו רואים את זה הפוך לחלוטין. הזוהר כותב על המצוות שהן 'עיטין דאורייתא' – עצות של התורה, וכך אנחנו מלמדים הלכות טהרת המשפחה לדתיים וחילונים, כעצות להתחדשות והעמקה זוגית. דרך הדיוקים של ההרחקות אנחנו לומדים הדרגתיות של מגע, לומדים מחז"ל שלאכול ביחד זה רומנטי ואינטימי. יש לימוד הלכתי שיכול לסתור את הנפש או את העולם הטיפולי, ואחד הדברים שעושים לנו שלום בין הכול זה תורת הסוד. אבל לנו באופן אישי יש אמונה שלמה לא רק בדברי התורה שבכתב אלא גם בדברי חכמים, ראשונים ואחרונים. אנחנו רואים בזה חכמה עמוקה, גם אם מבאסת לעיתים.

"שבעה נקיים זו דוגמה טובה – נשים רבות מתקשרות אליי מהמקווה ואומרות לי, לא דיברנו שבועיים, איך אני אבוא אליו הביתה? והן צודקות. ר' נחמן אומר שעיקר ההתרחקות היא כולה התקרבות. צריך לעשות עבודה של התקרבות, להשתמש באנרגיה, בחשק, כדי להיות בזוגיות בצורה אחרת".

ובכל זאת, אצל נשים רבות מבחינה הורמונלית החשק עולה בזמן של שבעה נקיים. זה לא מנותק מהגוף לדבר דווקא אז על קרבה נפשית?

יהונתן: "אני לא מתיימר לענות לגמרי על הנושא של שבעה נקיים שהוא עמוק ורחב, אבל אגיד שלתלות את מושג החשק של האישה במהפכים הורמונליים זה להתייחס אליה כמו לבעל חיים. החשק קשור באחוזון מסוים להורמונים, אבל בעיקר קשור לסביבה. ב־DSM כתוב שאישה מחפשת בעיקר את האינטימיות. אז אם פסיכולוגים הבינו את זה, אנחנו שמתעסקים ברוחניות חייבים להבין זאת. זה כמו שאנשים אומרים לא לעשות ברית מילה כי נפגעים המון תאי עצב ונפגע התענוג המיני. זה שטויות. יש מחקר גדול שאומר שעיקר התענוג של הגבר זה שהוא מצליח לשמח את האישה שאיתו. וזה לא מחקר שנעשה אצל יהודים דוסים אלא אצל סטודנטים גויים הכי הוללים שיש“.

יש היום גם קולות שקוראים לחזור לחיוב לדיני טהרה ונידה מהתורה ולוותר על גזרות חז"ל.

יסכה: "לכל מצווה יש כוונה רוחנית, נפשית ופיזית, גם לגזירה הכי רחוקה שחכמים גזרו. אפשר להדגים את זה דרך פרישת בתולין. בהתחלה הייתי מלמדת בהדרכת כלות שזוג פורש אחרי תשמיש ראשון כדי לבקש מה' שיהיה בתוך הקשר ברגע של שיא, לפנות לו מקום, להתחיל חיים עם נוכחות של ה'. זה חזק אבל לא מעודד.

"בשלב מאוחר יותר הבנתי את המשמעות העמוקה של הגזירה הזאת, דווקא דרך בעלי תשובה, שאין עליהם את החיוב לפרוש כשהכלה לא בתולה. קיבלתי טלפון מבעלת תשובה שהדרכתי, היא התקשרה אלי כמה ימים אחרי החתונה ובכתה: 'זה יותר גרוע מהחילוניות, חשבתי שהתחתנתי עם בן תורה אבל מאז החופה לא החלפנו מילה. אנחנו יוצאים לשבע ברכות וחוזרים למיטה, אני לא יכולה לסבול את זה'. וזו לא רק היא, מאז שמעתי את זה שוב ושוב מזוגות של בעלי תשובה. אז הבנתי את חשיבות הגזירה הזאת, שהיא באמת מאוד רחוקה מדיני דאורייתא".

חז"ל היו מודעים לצרכים הזוגיים והתחשבו בהם, או שאתם מפרשים אותם ככה?

יהונתן: "הן הגמרא והן ההלכה מדברות על פתיחות גדולה והתכווננות לחיבור מתוך רצון, תענוג ושמחה. על פי ההלכה כל מה שברצון שניהם, מכבד ומשמח את שניהם, מותר. האיסורים הם מינימליים. האווירה שנושבת בעולם הדתי היא אווירת 'כמי שכפאו שד' של רבי אליעזר, שזה בוודאי לא הוראה לרבים, ואפילו לא ברור בכלל מה זה אומר".

השיח הדתי ההלכתי היום לא תמיד נשמע ככה.

יסכה: "נכון. אנחנו לא מלמדים דתיות אלא יהדות. כשמדברים על צניעות, זוגיות טובה, אני אומרת – אל תתנו דוגמאות של דתיים, זה לא המדד. אנחנו רוצים ללמוד את השורש של הדברים. התפיסה הסגפנית היא לא יהודית בכלל, ולמרות זאת הפתולוגיה הכי נפוצה בקליניקה הדתית היא המצפון הדתי".

יש לכם גם ביקורת כלפי עולם התורה והפנימיות?

יסכה: "אני כפרנית וגם יש לי אמונה מאוד גדולה".

יהונתן: "כופרת זו לא המילה המדויקת, יסכה מורדת באופן שבו הדברים נעשים".

יסכה: "אני יכולה להגיד 'אין לי כוח לשבת הזאת, לאכול לישון לאכול לישון', כולי בסערה, לא יפה ולא מנומס, ויהונתן אומר 'יאללה, לא עושים שבת, בואי נחשוב רגע מה את כן רוצה'. כי באמת במקום שעולה שאלה יש הזדמנות לבחירה מחודשת. לדוגמה, המשבר של השבת הוליד בבית שלנו ארוחות מלאות משחקים, סדר אחר של תפילה וסעודה שמשאיר מקום לזמן זוגי ומשפחתי, לטיול ביער, לחברותות עם הילדים. גם הקושי בשבעה נקיים ואיתו האמונה שזה הדבר הכי נכון לחיבור שלנו מולידים יצירתיות עם האנרגיה הזוגית שמבקשת להתקרב.

"יש לי אמונה בתורת ה', אבל לא בטוח שהאופן שבו הדברים נעשים זה רצון ה'. לכן אין לי התנגשות עם ההלכה – ההלכה זה לא לאכול ולישון כל השבת ולא להיות בהרחקה נפשית בשבעה נקיים. כשחוזרים לשורש של הדברים תמיד יש גילוי של רצון ה'. ואז יש כפירה חדשה. הספק קיים אבל אמונת חכמים היא כלי חזק".

להתקשט במבט

אנחנו חיים בעולם מאוד פרוץ, ילדים נחשפים למיניות בגיל צעיר ללא תיווך נכון, מה גם שבאולפנות ובישיבות תיכוניות לרוב אין חינוך מיני. יכול להיות שלפנות לזוגות נשואים זה קצת מאוחר?

יסכה: "צריך לדעת שגם בעולם החילוני אין חינוך, רק דיבור של 'אם כבר מקיימים יחסים אז תמנעו'. יש לנו חברה שמסתובבת בנוער העובד והלומד ומלמדת בנות שמותר להן להגיד לא, היא אומרת שהחברה לא מאפשרת להן להגיד לא. אנחנו במודעות לזה, וגם העברתי סדנאות על מודעות נשית לנערות בתיכון".

זה לא מסובך כשמצופה מהן לא לבטא מיניות?

יסכה: "בטח שזו שאלה והתמודדות מורכבת. בסדנה לבנות י"א עשיתי כל מיני משחקי מגע, אז הן אמרו לי 'המורה, אנחנו סטרייטיות!'. הן התבלבלו, לא הבינו אם אני בעד או נגד מגע. אמרתי להן שאני רוצה שירגישו את העוצמה של המגע. אחרי שזה מתעורר אפשר לראות מה אנחנו עושות עם זה, איך אנחנו מכבדות את עצמנו. בארמית קושטא, להתקשט, זה אמת, ובזוהר זה מופיע בהקשר של מבט. אפשר להביע אמת פנימית דרך התקשטות, דרך מבט. הכי נורא זה החינוך לצניעות היום, המקום של אסור ואסור. הפחד מעוצמות הגוף הוא בעיה".

את סופו של הדאבל דייט הזה מביאה רק השעה המאוחרת, ואנחנו מתכוננים לעזוב את צפת, צפת של מטה ושל מעלה, עם תהייה אחת אחרונה – על העתיד.

יש היום מגמה של פתיחות, דיבור, העמקה באינטימיות ובזוגיות, שחברים בה מרכזים כמו יה"ל, "עבודה שבגוף", "כלים שלובים" שלכם ועוד. ומצד שני קיימת מגמה של הצנעה, הדחקה, ונראה שכל קצה מושך לכיוונו. מה יהיה לדעתכם בעוד עשר שנים? לאן אנחנו הולכים?

יהונתן: "המגמה של הדחקת הגוף היא מגמה עתיקה, אבל אני לא מסכים עם הראייה של הקיטוב עכשיו. בעיניי זה רק לבוש חיצוני. חרדים, חסידים, דתיים לאומיים, כולם מבינים שצריך ללמד מיניות ואינטימיות וזוגיות לטווח ארוך, בצורה שמכבדת את הגוף, הנפש, הרוח והנשמה. גם אם יש עדיין פחד, זה חוצה מגזרים. בעולם החרדי יש ספרות רבה שיוצאת, לא חותמים על הספרים אבל יש מודעות גדולה. הסמרטפונים והפורנוגרפיה הם סוג של מתנה. הם חולאים שמכריחים את המחנכים לעמוד מול המציאות – או שתעשו משהו בצורה מתוקנת או שזה ירסק את כל העולם שלכם. במקום כלשהו אני מרוצה מהרקע הדתי לאומי שלי כי אני מרגיש שגם בתחום הזה יש לחברה הזאת אומץ להיות חלוצה. המרכזים האלו הם חלק ממהפכה. והמהפכה בעיצומה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

ספר הזוהר, רב הסודות והעלום, הופך לאחרונה לספר מרכזי בעולם לימוד התורה הנשי. הן לומדות בחבורות בדרום ובירושלים, משלבות בעיסוקן סדנאות גוף, אמנות ויצירה ומזהות בספר קרבה לתודעה הנשית העכשווית

נדמה שחלל עליית הגג של בית "רשימו", הנמצא סמוך לרחוב בצלאל בירושלים, מתאים בדיוק ללומדות בבית המדרש "עלי באר", שנפגשות בו מדי שבועיים ללימוד ולצלילה בספר הזוהר. גודלו של החדר מזכיר מערה, והדמיון שט למקום שבו הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. אלא שכאן חמים ונעים, אין עץ חרוב ולא מתכסים בחול; הפופים הפזורים לאורך הקירות, השטיח הפרסי הגדול והשולחנות המעוטרים תורמים לאווירה הקסומה, האינטימית ממילא, ששוררת בין הנשים בחדר. אני מצטרפת אליהן ליום לימוד כדי לטעום קצת מהמסע שבו הן הולכות.

את תוכנית "עלי באר" מנחות ד"ר שפרה אסולין – תושבת סעד, מרצה ומלמדת זוהר ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובמסגרות נוספות, וד"ר סיון הר שפי – תושבת תקוע, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ומרצה לספרות, כשלעתים לוקחת את מושכות ההנחיה גם הרבנית הדסה פרומן. בתוכנית, הכוללת חלק סדנאי־יצירתי בהנחיית סיון וחלק של העמקה בטקסטים בהנחיית שפרה, לומדות נשים הגרות בירושלים וסביבותיה, אך גם מישהי מהגליל ומישהי שמגיעה מהגולן הרחוק. חלקן עוסקות במקצועות טיפוליים ובפסיכולוגיה, חלקן אמניות או מורות, ויש גם מפיקת אירועים אחת. הגיל מגוון – משנות העשרים המאוחרות ועד גילאי השישים. "בתהליך הפנימי אין גילים", אומרים לי שם.

היום אנו לומדות על הירח, או בשמו הנקבי – הלבנה, אחד מהארכיטיפים הנשיים שבו משתמש ספר הזוהר. הן כבר למדו על הדימויים הזוהריים של הבאר והשושנה, ועוד ילמדו על דימוי האיילה. משימות הכתיבה בעקבות הלבנה זורקות את המשתתפות לכיוונים שונים, והמדרשים בחלקו השני של היום ממשיגים ומבססים אותם. הלימוד נוגע בחיי היומיום של הנשים, השיתוף ביניהן אינטימי, חשוף ומלא ברגשות. לעיתים מבצבצות גם כמה דמעות, ובין לבין יכול להישמע גם ניגון חסידי הפורץ מהלב ומלווה בפריטת גיטרה.


כל אדם וכל פרט בעולם הוא קצה קרחון, ומאחוריו סוד גדול. 
בית מדרש "עלי באר"
צילום: לימור כהן, limor Cohen arts

חוגגות על הניגודים

במשך שנים היה ספר הזוהר מעוז תלמודם של יחידים, גברים בעיקרם. בשנים האחרונות נדמה שהלימוד בו פורש כנפיים למקומות נוספים, ובהם קבוצות נשים שמעִזות וצוללות לרזי הסוד שבו. אחת מקבוצות הנשים האלו נמצאת כאמור בבית המדרש "עלי באר". קדמה לו חבורת נשים שלומדת בירושלים, ולאחר המלחמה האחרונה החלה להתגבש קבוצה בדרומה של הארץ.

"תוכנית 'עלי באר' נוסדה בשיתוף בית המדרש 'זוהר חי' ותכנית 'עבודה שבגוף'", אומרת שפרה אסולין. "סיון ואני הגענו מ'זוהר חי', בית מדרש משותף לגברים ולנשים, חילונים ודתיים, שנועד להפגיש לומדי זוהר מהאקדמיה ומהעולם הישיבתי עם אנשי רוח, אמנים ויוצרים, וכל מי שהמסע הרוחני הזה מדבר אליו. בשנה שעברה עסקנו ביסודות הבריאה והיצירה, והשנה הנושא הוא שמיטה ויובל. אלו נושאים שאין להם קשר לעולם המגדרי. הרצון לפתיחת קבוצה נשית הגיע בגלל העיסוק הנרחב של הזוהר בנושא הזכר והנקבה. יש בו שפה מגדרית מפותחת שמקדימה את זמנה. כמעט באף אחד מענפי ארון הספרים היהודי אין עיסוק רציני ועמוק כל כך בנושא הזה, שהיום מאוד אקטואלי בשיח שלנו. הרגשנו שיש צורך בקבוצה שתעסוק בנושאים האלו".

חלק מהנשים בבית המדרש הגיעו מתוכנית "עבודה שבגוף", שנוסדה לפני כשש שנים ופועלת לפתח ולהוביל שיח הכולל את מודעות הגוף, הנפש וצורכי הרוח של האישה. "עם הזמן הרגשנו, נעמה פלסר (מייסדת ומנהלת 'עבודה שבגוף', ר"ר) ואני, שנוצרת אצלנו קהילה של נשים שמשהו דק ועדין מחבר ביניהן. שיש חוויה חזקה של לימוד משותף, שנוגע בחיים, יוצא מתוכם וחוזר אליהם", מסבירה לימור ויסברט, ממייסדות "עבודה שבגוף", מורה ליוגה ותנועה ותלמידת תואר שני במחשבת ישראל. "משם החיבור עם 'זוהר חי' היה טבעי. אנחנו ביקשנו להמשיג את השפה שנוצרת במילים, במונחים, ול'זוהר חי' היו המונחים האלו מוכנים על מגש של זהב.

"הנה למשל, אחת ההנחות המרכזיות שלנו ב'עבודה שבגוף' היא שכל אחת מאיתנו מכילה אינסוף מורכבויות. הנטייה הראשונית של בני אדם היא לוותר על צד אחד, ובמידה מסוימת לבחור בפלקטיות. ואילו אנחנו חוגגות על הניגודים. והנה שפרה מצביעה לנו על מושג שטבוע בעולם הקבלי בשם 'אחדות הניגודים'. פתאום יש לנו שפה. ופתאום הפריזמה הקבלית גם היא מציעה התבוננות כאילו כל אדם וכל פרט בעולם הוא קצה הקרחון, ומאחוריו סוד גדול".

כשפגשתי את מושג השכינה

שפרה אסולין נפגשה עם הזוהר בבית מדרש "אלול" בירושלים. "שם טעמתי טקסטים זוהריים לראשונה", היא מספרת. "הלימוד היה אז בין־תחומי, בכל שנה למדנו נושא אחד בכמה רבדים – תנ"ך, גמרא, מדרש, הלכה, וגם זוהר. לאט לאט הרגשתי שזה מקור היניקה שלי, שהחיבור שלי הוא לשם".

אז היא עוד למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטה, אך בעקבות המפגש עם הזוהר החליטה לעבור לחוג למחשבת ישראל. "היה מאוד ברור שלי כאישה אין מקום שאפשר ללמוד בו זוהר באופן רציני ועמוק חוץ מבאקדמיה. בהרבה מובנים זה כך עד היום; כמה שלימוד התורה לנשים התפתח, אין מדרשה אחת שלומדת זוהר באופן רציני. יש רק טעימות. אני יודעת את זה כי ניסיתי להציע בכמה מדרשות הוראה של זוהר, ואין היענות. אין בשלות לכך".

למה?

"בתי המדרש לנשים מאוד עסוקים עם הספרות ההלכתית והתלמודית, כדי לענות לשאלות מגדריות בוערות וכדי להשתוות לעולם הישיבתי. גם בעולם הישיבתי, אגב, אין כמעט ישיבות שלומדים בהן זוהר לעומק. סיבה נוספת היא שהזוהר מרתיע. במשך הדורות קבעו סביבו איסורים ומגבלות, זה די נועז להכניס אותו כמשהו שכולם עומדים בו".

באוניברסיטה פגשה שפרה את פרופ' יהודה ליבס, מי שהיא מגדירה כמורה שלה. "הלימוד אצלו מיוחד, כי הוא גם אקדמי ומאוד עמוק ומסודר, וגם הרבה מעבר לזה – הוא מלמד את התלמידים בחבורות בבית שלו או בבתים של תלמידים. הוא ממש חונך את התלמידים, הרבה מעבר לגבולות האקדמיה. עד היום יש לי חברותא של שעתיים בשבוע אצלו בבית. הוא הכניס אותי לעולם הזה וגידל אותי להרגיש בטוחה בו, לחקור וללמוד וללמד.

"תמיד הייתי צריכה את שני הצדדים – את המסלול האקדמי, שסולל דרך לעומק ופורש יריעה מחקרית, ומצד שני את השאלות האישיות, את המקום שבו הזוהר נוגע לי בחיים. כשאני נוגעת רק בטקסטים או רק ביצירה, זה לא מספיק לי. אני לא חווה את זה כסתירה, אלו שתי שפות משלימות. אני אוהבת את האקדמיה ואוהבת את בית המדרש, אלו שני ענפים קיומיים אצלי, אני חיה את שניהם".

סיון הר שפי נפגשה עם הזוהר דרך אישהּ אבישר. "למדנו ביחד, והרגשתי ששפת הזוהר היא השפה הפנימית שלי. הרגשתי גאולה. מאז שאני נערה הייתי בחיפוש אחרי השאלה מה זה להיות אישה, מהי נשיות. היו תקופות שבהן כתבתי שירים שפונים לאלוהים בלשון נקבה. כשפגשתי את מושג השכינה, את העולם שיש בו פנים נקביות של האלוהות, זה יישר לי כמה דברים בפנים. הנקביות בזוהר היא משהו חי ודינמי. בספירות למשל – בתוך כל ספירה נקבית יש זכריות ובתוך כל ספירה זכרית יש נקביות. תמונת העולם הזו הייתה מאוד משמעותית לי. הייתי צמאה לחיבורים האלה. הרגשתי אותם בפנים אבל לא מצאתי להם מענה בחוץ. אחר כך ריכזתי את בית מדרש 'עורי' לנשים, שפעל מ־2004 ועד 2008, ושפרה לימדה שם זוהר. זה היה מאוד משמעותי. היה שלב שבו חשבתי ללמוד זוהר באוניברסיטה, ואז הבנתי שיותר נכון לי ללמוד מחוץ לאקדמיה, במסגרות אחרות. אבל אלו לא היו קיימות אז".

"גם היום כמעט אין מקום שבו ניתן ללמוד זוהר", מוסיפה שפרה. "יש את ישיבות המקובלים לגברים, שם נכנסים לתוך משמעת מאוד מסוימת שעשויה לצמצם את החירות היצירתית והמחשבתית, ויש את האקדמיה, שם מתחולל משבר גדול בעולם מדעי הרוח. רבים מסיימים דוקטורט ואין להם איפה להמשיך לחקור וללמד. ולכן המשאלה היא להקים מרכז שיציע להיכנס לתוך החלל הזה, שיהיה בו גם הלימוד הסדנאי – שמשלב כתיבה ודמיון מודרך וגם אמנות ותנועה ועוד – וגם לימוד מאוד רציני. להקים מכון שבו אפשר להפגיש תלמידי חכמים סביב עיון מעמיק בטקסטים הללו, ולפנות גם לציבור הרחב. להזמין אותו למסעות של זהות. המסע שלנו ב'עלי באר' הוא סביב העניין המגדרי, אבל אנו רוצים לעבוד גם בתחומים אחרים שהקבלה עוסקת בהם".

שפרה אסולין (בתמונה): היה ברור שלי כאישה אין מקום שאפשר ללמוד בו זוהר באופן עמוק חוץ מבאקדמיה. בהרבה מובנים זה כך עד היום; כמה שלימוד התורה לנשים התפתח, אין מדרשה אחת שלומדת זוהר באופן רציני

נכנסתי למערה בסעד

כשאני שואלת את שפרה מה משך אותה בטקסטים של הזוהר היא עוצרת לרגע, מהרהרת. רוצה לדייק בנושא הזה, שממלא נדבך כל כך גדול בחייה. "הזוהר מצליח לגלות ולגעת בסודות מכבשונו של עולם", היא אומרת. "הכוונה היא לא לסוד במשמעות של secret, אלא לסוד במובן של mystery, שככל שעוסקים בו אין לו תחתית. אנו, בני האדם, יושבים על רשת של סודות, ואנחנו כל החיים מנסים לגעת בהם, אבל הם סודות. למשל בכל מה שקשור לנפש האדם, למשל שאלת הזמן והמחזוריות. הזוהר נותן תנועה ומשמעות, הוא ממלל את הסוד ומעמיק אותו. אני מתקשה למצוא טקסט אחר שיהיה דומה לזוהר מבחינת העומק שלו.

“הדוקטורט שלי, בנושא הפרשנות המיסטית של שיר השירים, היה רק תירוץ כדי לצלול לעולם קדום ונפלא ועמוק, להתחיל לשחות במים עמוקים ולהקשיב לעצמי. להיכנס לתוך כבשונו של הזוהר. עשיתי את הדוקטורט כמעט בלי להגיע לאוניברסיטה. בדיוק עברנו לדרום, לקיבוץ סעד, בעלי היה אז רב הקיבוץ, אז התנתקתי מירושלים ומהאקדמיה ולימדתי ממש מינימום, ונכנסתי למערה. במשך שש או שבע שנים, משמונה עד ארבע אחר הצהרים הייתי בתוך המערה, למדתי וחקרתי, צללתי לתוך העולם הזה, ואחר כך הייתי עם הילדים, בגן השעשועים ובברכה. זו גם הייתה הדרך בשבילי להיות בבית עם ששת ילדיי. אחרי שהגשתי את הדוקטורט התחלתי לצאת החוצה. חזרתי לאקדמיה ולהוראה“.

את בטח מכירה את קביעת חז"ל שלפיה צריך אדם למלא כרסו בש"ס ופוסקים ואחר כך לעסוק בסתרי תורה, והיו שאף גזרו שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים. ובכל זאת, אתן ניגשות לשם, וכך רבים אחרים, גם ללא רקע ובכל הגילים.

"ההגבלות האלו יצרו תנועה של רצוא ושוב. הגישה הראשונית לכל הלימוד של תורת הנסתר היא שהדבר מיועד ליחידי סגולה. אבל במהלך השנים אנחנו מוצאים פתיחה הולכת וגוברת. במאה ה־12 וה־13 מתחילים להעלות את הסודות על הכתב. עד אז הסודות נלמדו בעל פה בחוגים אזוטריים. ברגע שמעלים את זה על הכתב זה נפתח. ברגע שכתבת את הסודות, אין לך שליטה על הקריאה. מהרגע הזה מתחילה הפצה מהירה ובכמויות גדולות של כתבי היד. כך זה גדל והלך. וכל תנועה כזו של פתיחה מלווה בניסיונות סגירה, תנועות של צמצום, בגלל הסכנה שיהיו אנשים שיבינו את התורה הזו לא נכון, כמו שקרה למשל עם התנועה השבתאית במאה ה־17.

"גם היום אנחנו נמצאים בפתיחה גדולה. אצל המון אנשים זה ממש צורך קיומי ללמוד זוהר וקבלה. הפתיחה הזו אכן יכולה להביא לסכנה. כשאני רואה את אתרי האינטרנט השונים בנושא, שמדגימים שטחיות ורדידות, יש גם לי רצון לבלום את זה. אבל אלו המחירים שהפתיחה מביאה איתה, והשאלה היא מה עושים מול זה. הרב קוק, שאני מחוברת לתפיסה שלו בעניין, אמר ש'מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים… מזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו', כלומר מי שמרגיש שזו האות שלו בלימוד, שזה היסוד שלו והמקום שלו להתפתח מבחינה רוחנית, יכול ללמוד את זה.

"ברמה הפרקטית, כשאנחנו מוקפים ממילא בפתיחה של הידע הזה, ויש כל כך הרבה שיטוח ורדידות מסביב, אנחנו צריכים להגיב בכלים אחראיים. מי שצמא לידע הזה יכול למצוא אותו או באקדמיה או באינטרנט. רוב האנשים לא הולכים לאקדמיה, כך שנשארים עם הרשת ועם קבלה לעם. זה מאוד מרדד. אנחנו רוצים לתווך את הזוהר בצורה עמוקה, מתוך רצון להפוך אותו למקום אמיתי של יצירה מתחדשת, תרבותית, ארצישראלית".

זה לא ניו אייג'

הצד הסדנאי־יצירתי מאוד בולט אצלכן. יהיו שיגידו שזה לא לימוד רציני.

"התחושה היא שניתוח טקסטואלי בלבד לא מספיק להבנה של הזוהר, שהוא נכתב ממקום שדורש יותר. אני זוכרת פעמים שבהן ישבתי עם יהודה ליבס והגענו למקומות בטקסט שבהם למשל יש דיבור על תהליך הפקת הקול ועל הדרך של התהוות הדיבור. בכל המקומות האלו ירדנו לעומק הניתוחים הטקסטואליים וההיסטוריים, ועם זאת היה ברור לשנינו שלא ניתן להבין את הטקסט לעמקו ללא חשיפה לכלים נוספים שמתוכם הוא ככל הנראה נכתב. אם לומדים על הקול, סדנת קול עמוקה שבאה להדהד בגוף את מה שלמדנו מעמיקה מאוד את הלימוד ופותחת ממדים חדשים של הבנה.

"בנוסף, אנחנו רוצים לחבר את הזוהר לחיים; לנפש, לגוף, ליצירה, לאקטואליה. כשמדובר באמנים הכלים האלו עוזרים להוציא את היצירה החוצה, ואצל אלו שאינם אמנים ההתנסות הסדנאית עוזרת לחבר את הטקסט לחיים. אבל חשוב להדגיש – הלימוד הוא קודם כול לימוד טקסטואלי ומעמיק, ועל גביו אנחנו מוסיפים עוד קומה, שמנסה להבין את הטקסט בכלים נוספים. זה לא ניו אייג'. יש לנו מחויבות עמוקה ללימוד, לטקסט ולהלכה".

סיון: "לימוד הזוהר עד כה, בין אם בעולם הישיבתי או האקדמי, נשאר בתוך מגדל שן, כשהטקסט עצמו מזמין לימוד חי. התורות האלו נכתבו מתוך הליכה בדרך, מתוך התבוננות ודמיון נובע, והלימוד צריך להתייחס לרבדים האלה. החוויה שהולידה את הזוהר היא חיים, ויש ניסיון לחזור לשם. למשל, עסקנו בטקסט שהעניין שלו הוא מבטים שונים שקיימים בעולם, וכשקוראים אותו זה ברור שהוא נכתב מתוך עבודה עם העיניים – לחיצה, גלגול עיניים ועוד טכניקות של התבוננות. מישהו מהנוכחים בקבוצה, שיש לו התנסות בזה, הוביל באופן ספונטני כמה דקות קצרות של הטכניקות האלו. התחושה אחר כך הייתה של הבנה הרבה יותר עמוקה של הטקסט, וגם של חיבור בין התורה לבין החיים".

נשים שלומדות זוהר זו תופעה די חדשה. מה בין האישה לזוהר?

שפרה: "באקדמיה יש היום המון חוקרות קבלה. זו תופעה מאוד בולטת. כמו מלילה הלנר אשד, חביבה פדיה, רות קרא איוונוב קניאל, רחל אליאור, שלי גולדברג, ביטי רואי ועוד. ממש מיליה רציני. אני חושבת שיש משהו בעומק של הזוהר שמתייחס לרבדים הרגשיים והרוחניים, ויחד עם הדמיון והאסוציאטיביות שלו הוא קרוב לתודעה הנשית.

"הזוהר מדבר על זכריות ונקביות כיסודות שקיימים בכל אחד – בכל דבר בעולם, בכל אחד ואחת מאיתנו. לפעמים יש תחושה שהוא מבקש להפעיל את הצד הנשי בתודעה, אבל הוא מבקש את זה מגברים ונשים כאחד. יש טקסטים שקשה להבין איך גבר כתב אותם, כי הם מדובבים רזים נשיים עמוקים. אבל מבחינת הזוהר זה לא בעייתי, כי גבר יכול לכתוב את זה אם הוא נמצא בתוך התודעה הנשית. יכולות להיות נשים עם צד גברי חזק יותר או גברים עם צד נשי מפותח יותר. כלומר, לא משנה אם נשים או גברים לומדים זוהר, הכול קשור לתודעה ולכלים. ב'עלי באר' אנחנו לומדות ספציפית את הסוגיות הנשיות בזוהר, ויש חשיבות לאינטימיות נשית בשיח. ב'זוהר חי', קבוצה מעורבת, אנחנו לא עושים את ההפרדה הזו. זה לא מקום עם תודעה נשית או פמיניסטית דווקא".

ניסיתם לפתוח קבוצה של גברים שמקבילה לקבוצת הנשים. זה לא הצליח.

סיון: "נכון, חשבנו לפתוח שתי קבוצות, כשהנשים צוללות לתוך הדימויים הנשיים, וקבוצת הגברים צוללת לתוך הדימויים הזכריים. אצל הנשים הייתה היענות מיידית וביקוש גדול, ויכול להיות שבשנה הבאה נפתח שתי קבוצות. אצל הגברים לא הייתה היענות. כנראה שמשהו עדיין לא בשל שם, לא מספיק פתוח לגבי הזמנה לשיח על גבריות ודימוי גברי דרך הזוהר".

מדונה בביקורה בישראל, בקבר הרב יהודה לייב אשלג, בעל "הסולם", 2004
צילום: אי.פי.אי

רוקדת את הזוהר

שפרה אסולין סחפה אחריה לא מעט תלמידות שהחליטו להמשיך את הלימוד ולהעמיק ברזיו של הזוהר. שלוש מהן הן תומר דבורה קהת, ייני אהרון ומירב סויסה, כל אחת לומדת בקבוצת לימוד אחרת, שתיים מהן בקבוצות בירושלים, אחת בקבוצה בדרום.

תומר דבורה היא מורה בת 27 מכפר אדומים, שהייתה תלמידה של שפרה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. "מאוד נקשרתי אליה, נפשי נקשרה בנפשה", היא אומרת. "אני באה מתחום התלמוד, ואת הזוהר פגשתי לראשונה באוניברסיטה, בקורסים של שפרה. בסוף הלימודים שאלתי אותה על עוד מסגרות לעולם של הזוהר. היא סיפרה לי על הקבוצה בירושלים, ומאז, כבר שנתיים, אני שם".

הקבוצה, שאולי ניתן להגדירה כערש הולדתן של קבוצות הלימוד האחרות שבאו אחריה, נפגשת כבר למעלה משלוש שנים מדי שבוע ללימוד הזוהר מפיה של שפרה, בביתה של אחת מהן בירושלים. הקבוצה אינה חלק מבית מדרש ולא נמצאת תחת שם מסוים. תריסר נשים ממקומות שונים ובגילים שונים, בתוכן גם הר שפי ופרומן, מתפנות מעיסוקיהן ובאות בשמונה בערב כדי ללמוד ביחד, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. גם שם הלימוד הוא מעבר לטקסט, ולעתים אחת מהבנות מעבירה את המפגש בצמוד לתחום שממנו היא מגיעה: כתיבה, ציור, מחול או פיסול.

ייני אהרון, בת ארבעים ואם לשניים, משתתפת זו השנה השנייה בבית המדרש "זוהר חי". היא נפגשה בזוהר במסגרת לימודי תואר ראשון לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, שם למדה אצל שפרה. חוץ מזה היא גם רקדנית, שמקימה בימים אלו מופע מחול שבו משולבים טקסטים מספר הזוהר. בסוף הלימודים היא שמעה משפרה שעומדת להיפתח קבוצת לימוד שבה נפגשים מדי שבועיים אנשי מחקר ואמנים סביב הטקסט של הזוהר. העובדה שהקבוצה נמצאת בירושלים, והיא מתגוררת באילת, לא הרתיעה אותה.

"אני באה מתחום התנועה והמחול, ומאוד התחברתי לרוח הזוהר שמגולמת בתנועה", היא אומרת. "גם באקדמיה, הלימוד של שפרה חיבר את השפה הזוהרית לחיי היום־יום, הוציא אותו מהספר והוביל לשפה שהיא חיה וקיימת ושמישה. בית המדרש משלב לימוד מעמיק של הטקסטים לצד לימוד סדנאי ויצירתי. אני מרגישה שאנחנו מנגישים את שפת הזוהר לשפת האמנות ולתחומים חדשים, מחיים אותו ונותנים לו נשמה ונשימה חדשה, אחרת. הלימוד הוא לא סטטי, הזוהר לא נועד רק לדף, יש לו רוח ענקית. כמו כשנושפים במפוח לתוך המדורה והאש מתלבה, כך אני מרגישה שאנחנו נושפים ומחיים את הרוח של הזוהר למקומות חדשים בדור שלנו".

אז איך היא מגיעה בכל פעם מאילת לירושלים? "או בטיסה או ברכב", היא אומרת. "הדרך היא חלק מהמסע. ביום הלימוד אני קמה בחמש בבוקר, או שאני מגיעה ביום לפני או שאני נשארת לאחר הלימוד לישון בירושלים. בכל פעם אני חוזרת עם מתנה נפלאה, עם קפיצה גדולה, וזה מה שנותן לי את הכוח לקום ולעשות את הדרך בכל פעם מחדש. זה מזמין אותי לצאת מהשגרה שלי, כאישה וכאם. המפגש האנושי בקבוצה גם הוא מדהים. זה ה'סול טרייב', שבט הנשמה שלי. כל מסע כזה פעם בשבועיים הוא לידה של משהו חדש".

מירב סויסה, בת 38, נשואה ואם לשלושה, עושה דוקטורט בתלמוד ומלמדת במדרשה של אוניברסיטת בר אילן. היא מתגוררת במושב שובה בדרום, המשתייך למועצה האזורית שדות נגב, ולומדת בבית מדרש לנשים שקם שם לאחר המלחמה האחרונה, כולל שיעור שבועי בזוהר וקבלה אצל שפרה אסולין. "אחרי שעברנו לכאן מירושלים חיפשתי מקום ללמוד בו תורה", אומרת מירב. "אמרו לי שיש אישה בקיבוץ סעד שמלמדת זוהר. זה לא משהו שלמדתי או שדיבר אליי אי פעם, אבל אמרו לי שזו אישה שכדאי ללמוד ממנה. הגעתי, ובמשך אולי חצי שנה לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה אני עושה שם, אבל משהו בכל זאת משך אותי. לאט לאט משהו בי נפתח לתורה הזו. גיליתי עולם שאני לא יכולה להגיד שאני מכירה ומבינה אותו, אבל לפחות אני מבינה שהוא קיים".

לא מתביישים לבכות

ספרו לי, למה זוהר?

קהת: "הזוהר תפס אותי בחיים שלו, בחופש הגדול שלו. התחושה היא שהוא לא מחויב לתבניות כלשהן. עולם הדימויים שלו מאוד עשיר, מאוד גמיש ודינמי. מצד אחד הוא מאוד פיזי ונוכח, ומצד שני מאוד רוחני וחופשי".

תסבירי.

"לשכינה למשל יש דימויים רבים. בין אם זה הבאר, הלבנה, השושנה או האיילה. הדימויים מחליפים צורה ולובשים צורה. זו גם הסכנה שיש בזוהר, ההגשמה שבו. יש שימוש בדימויים מאוד פיזיים ומוחשיים.

הרמב"ם, למשל, לא מוכן להשתמש בשום דימוי בשביל הא־ל. הזוהר מלהטט בזה, מכניס עוד ועוד דימויים. זו תפיסה מאוד בת חורין. אין קיבעון גם במסגרת של הסיפור, שיכול להיגמר באמצע או לזרום פתאום לסיטואציה מאוד אחרת, וגם בגיבורים, ששונים מאוד מהגיבורים שאנחנו רגילים אליהם – הם לא מתביישים לבכות ולומדים תורה מדמויות שהם פוגשים בדרך, כמו זקן או ילד או ערבי. התורה נמצאת במקומות הכי לא צפויים. מדובר בטקסט פשוט מגניב", היא מחייכת. "טקסט אמיץ וחשוף, שלפעמים אומר על האלוהות דברים שלא ייאמנו ממש. זו תורה חיה שמדברת על אלוהים מתוך המציאות".

אהרון: "החוויה שלי מלימוד הזוהר היא שמדובר בשפה שאני מכירה. שפה ערה וחיה שמחַיה חלקים בתוכי, חלקים רדומים וקמאיים שהזוהר פונה אליהם באופן ישיר. היום אני ממש רוקדת את הזוהר. השפה והרוח שלו עוברות דרכי ומתגשמות בעוד עורק, בעוד תנועה. רבי שמעון בר יוחאי אומר בזוהר – 'השתא'. כלומר – עכשיו. החבורה הולכת במרחבי ארץ ישראל ומחפשת את הנוכחות האלוהית, מתוודעת אליה. החוויה שלי היא של השתא. אפשר לחוות את הנוכחות הזו בחיי היומיום, עכשיו. הקסם הזה נמצא כל הזמן, בכל רגע. רק צריך להתחבר לצינור, להיפתח אליו. והזוהר מלמד אותנו לעצור רגע ולהכניס אותו".

את לא דתייה. מהבחינה הזו, איך את ניגשת אל הזוהר?

"הרקע שלי דתי בחציו, אבא שלי דתי, אבל אני לא דתייה. אני כן מאמינה, הקב"ה נמצא בחיים שלי, והמונחים שבהם אנחנו משתמשים בקבוצה מוכרים לי; בכל זאת אני באה מלימודי מחשבת ישראל. זה אחד הדברים המיוחדים בקבוצה שלנו ב'זוהר חי' – יש בה שילוב של דתיים וחילונים בלי להתעסק בנקודה הזו יותר מדי. אני לא אומרת שהזוהר הוא חילוני, וזו בהחלט יצירה שמדברת על קידוש השם, אבל מה שבשבילי בולט וחי בזוהר הוא החוויה האנושית המיסטית, ואת החוויה הזו רבים מחפשים, מאז שהזוהר פורסם לראשונה".

סויסה: "הזוהר נותן לי משהו רוחני ועמוק שאני לא מקבלת במקום אחר. הוא חושף אותי לידיעה שיש בחיים גם סוד, שיש רובד פנימי בכל דבר, ואם לומדים אותו לעומק אפשר להיות מחוברים לסוד הזה, לפנימיות של הדברים. זה מרומם ומרגש, מעשיר את החיים, את הקשר עם אנשים ואת עבודת השם. הנה דוגמה: לא מזמן עברנו אני ומשפחתי לבית החדש שבנינו. בכל תהליך הבנייה שמחתי מאוד, ומיד כשנכנסנו לבית נכנסתי לדיכאון. לא אהבתי את התוצאה, ראיתי את המגרעות של הבית, ואז התבאסתי מנקודת המבט הזו שלי. אמרתי לעצמי – עברת לבית חדש? תגידי תודה. בבית המדרש דיברתי על זה עם שפרה, והבנתי שאני צריכה להסתכל על הכול בהתבוננות יותר פנימית. ראיתי את העומק הרוחני שקרה לי בתהליך הזה, את ההתפתחות. במבט חיצוני היה נראה לי שאני סתם מקטרת, במבט הפנימי הבנתי שמשהו אמיתי קורה כאן – שאני צריכה להקשיב לזה, לצמוח מזה".

את באה מתחום התלמוד. איך זה מסתדר עם הזוהר?

"זה לא מתנגש. אני לומדת גמרא באותה הדרך. למדתי מאבא שלי, הרב צוריאל וינר, לראות את הפנימיות, הסוד והעומק שיש בהלכה, בגמרא. אני חושבת שלימוד התורה כולו מכוון למקום הזה, לראות את מה שמעבר. בגמרא ובהלכה יש רבדים רוחניים של משמעות. ואני לומדת ומלמדת וחיה את ההלכה ואת הגמרא, ומהבחינה הזו הזוהר הוא משלים. הוא מביא את כל זה לתוך החיים".

לא הרתיע אתכן לעסוק בסתרי תורה? אתן בטח מכירות את הכללים והמגבלות שהציבו במשך השנים בקשר ללימוד הזה.

קהת: "נראה לי שהמונח שמתאים לכאן הוא 'השתנות הטבעים'. העולם היום מוכן לזה. כמו בלימוד התורה לנשים, המציאות זועקת ודורשת לעסוק גם בסוד. הרי זה מגיע אלינו ממילא, דרך מרכז הקבלה, מדונה ואופנות הוליוודיות אחרות. אז במקום לקלוט את הפרשנויות השטחיות שיש להוליווד, כביטוי, להציע, צריך לגשת לשם ברצינות ובאחריות. הגיע הזמן לגעת בזה. בנוסף, הזוהר מחזיק הרבה תשובות למציאות שלנו היום, הפוסט מודרנית. יש חיפוש גדול של חוויה רגשית ורוחנית במציאות, והזוהר נותן פתח לכך. זהו טקסט ששובר את הכלים, וזה מתאים לנו היום, לעולם שהכלים שלו די שבורים".

סויסה: "אני מרגישה שיש כאן דור חדש שמחפש עומק ורוחניות, והזוהר מספק את זה. אני יכולה להבין את הסכנה שעליה דיברו, את הזהירות הזו. לפעמים מרוב שנכנסים לפנימיות ולעומק אפשר לאבד איזו אחיזה בחיים הריאליים. ולכן צריך מורה טוב שילווה אותך, ושפרה היא כזו – מעבר לכך שהיא מאוד מכבדת ואחראית לגבי התורה שהיא מביאה, היא מובילה בעדינות את הלימוד, בצורה שבה כל אחת יכולה למצוא את עצמה. היא נותנת מקום לכולן ומתייחסת בכבוד וברגישות לכל דעה ורעיון. מעבר לכך הלימוד צריך להיעשות בחבורה. יש עניין בחבורה ששומרת עליך – אתה שותף, אתה לא לבד, לא אבוד".

השלב הבא: ספר

נראה שאי אפשר לכתוב על הזוהר מבלי להזכיר את הרב מנחם פרומן, שעסק בו רבות, בעיקר בשנותיו האחרונות, ורוחו מלווה את קבוצות הלימוד. "נראה לי שלכולנו יש חיבור כזה או אחר לרב מנחם", אומרת שפרה. "המקום של החופש, שמתוכו הוא הגיע ללימוד, הוא יסוד מנחה ומרכזי אצלנו. הרב מנחם הוסיף את השם 'חי' לשמו בתקופת המחלה, כך שהשם 'זוהר חי' הגיע בגלל החיות שיש לזוהר, אבל גם בגלל הרצון להנציח את שמו של הרב ולהיות מחוברים לרוח שלו. יש מורים נוספים שאנו לוקחים מהם השראה, כמו יהודה ליבס במקרה שלי, ועוד, אבל ברור שבאופן עמוק הרוח של הרב מנחם נוכחת ומהווה השראה".

הדסה פרומן, שכאמור שותפה גם היא לקבוצות הלימוד בירושלים, מספרת לי שהזוהר היה עבורה ועבור הרב מנחם דרך חיים. "שנים זה היה הדבר שלמדנו ביחד", היא אומרת, "זו הייתה שפת האם בבית, שהפכה לחלק ממני. אני מרגישה את ההשראה שלו בקבוצות שפתחנו. בשבילי הוא המורה המלווה. הוא לימד בצורה יותר גברית מאיך שאנחנו לומדות, למרות שגם לו היה צד נשי מסוים בלימוד. אבל הכיוון הוא אותו כיוון; ללמוד את הזוהר בשפת הזוהר, בפשט שלו, ולהתחבר בצורה ראשונית למושגים האלו, לחבר אותן להבנות של החיים".

השלב הבא, אומרת לי שפרה, הוא הפקת ספר, פרי כתיבתן של הלומדות ב"עלי באר" ויוצרות נוספות, שינגיש לציבור הרחב את הדימויים של הזוהר. "לכל דימוי יהיה מבוא בשפה אקדמית קלה, ואחריו תבוא כתיבה של משתתפות התכנית, שתגבנה לדימוי מהמקום שלהן. המושג 'עלי באר' לקוח משירת הבאר בספר במדבר: 'עלי באר ענו לה'. הבאר מייצגת את הנביעה הפנימית, ו'עלי באר' זו קריאה לנביעה הזו, לקול שמזוהה עם מרים, לפעול. לקריאה הזו יש שיח עם ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו, שקוראת לנשים לכתוב את עצמן. לאורך השנים כתבו בעיקר עליהן, והיא באה וקוראת להן לייצר את השיח הזה מתוכן. זה מה שאנחנו מנסות לעשות".

"הלימוד הנשי של הזוהר הוא בהחלט חידוש גדול בעולם התורה", מוסיפה הדסה. "ברגע שאנחנו מתחילות ללמוד נוצרת אווירה של משהו מאוד רוחני שעוטף אותנו ברוך ובאהבה, משהו נפתח. בעולם של הזוהר, וגם בעולם המדרש, נאמר שכשתלמידי חכמים עוסקים בסודות התורה, המלאכים מתקבצים כדי ליהנות מהאווירה, מהחידושים ומהקדושה. ואני אומרת שכשהבנות לומדות, יש מלאכיות שמתקבצות סביבן".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

ההדרת הפיוטים והקינות תורמת לשחזור העושר הספרותי, הרעיוני והחינוכי בעברן של קהילות יהודיות בצפון אפריקה. אך לא פחות מכך – לעיצוב התרבות הישראלית היום

שירת הרמ"א – הרב רפאל משה אלבאז

מאיר נזרי

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית ירושלים; המרכז להגות בחינוך היהודי שעל יד מכללת ליפשיץ, 631 עמ'

הרב רפאל משה אלבאז (תקפ"ג [1823] – תרנ"ו [1896], להלן הרמ"א) היה מחשובי רבני צֶפְרוּ שבמרוקו במאה התשע עשרה ומן הפוריים והססגוניים שבהם. באישיותו התמזגו למדנות ומנהיגות, ואלה מצאו את ביטוין בתפקידים הרבים שמילא בקהילתו (דיין, ראש ישיבה, דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור), בהליכותיו בקרב בני קהילתו ובמפעלו הספרותי המגוון והעשיר. הוא כתב תשעה עשר חיבורים אשר חלקם נותרו עדיין בכתבי יד. מצודתו הייתה פרושה על הרבה תחומי דעת: הלכה והגות, דרשנות, ספרות המוסר וקבלה, פרשנות המקרא והיסטוריה, שירה ומליצה.

בספרו “באר שבע“ דן במעמדן של שבע החכמות (דיאלקטיקה [הכוללת את הדקדוק ואת הלוגיקה], אריתמטיקה, הנדסה, אסטרונומיה, פיזיקה, מוזיקה ומטפיזיקה), ובזה בוודאי הפגין עצמאות מחשבתית ותעוזה. ספר זה זכה לברכתם של הרבנים אברהם יצחק הכהן קוק ובן ציון חי עוזיאל על עמדתו בדבר החיוניות שבלימוד כל החכמות הללו כתנאי לגאולה! עוד ייחד את שירו “אֲדַבֵּר וְיִרְוַח לִי“ לתיאור מעלותיהן.

שיר מיוחד נוסף הוא “אֲעוֹרֵר זִמְרַת רְנָנַי“, המדבר בשבח חברת “כל ישראל חברים“ ואשר נכתב באייר תרמ“ה (1885) לרגל ביקורו במרוקו של השר הצרפתי פירו, אשר נשלח לשם בתיאום עם כי“ח להתעניין בגורל יהודי המקום. לבד מסגולותיו השיריות, עוד מלמד שיר זה על תודעת הרמ“א כמנהיג ועל האופן שבו תפס והעריך את המפעל החינוכי של כי“ח. הביטוי המסורתי שהעניק לתפיסה זו מלמד כי כיוון את דבריו בעיקר כלפי פנים, לבני הקהילה, ובמשמע כך בחר להתמודד עם עמדות אחרות בתוך הקהילה, שביקרו את בשורת כי“ח ואף שללו אותה.

ידוע כי “הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל“ (זוהר נשא, קלד ע“א), וכלל זה יפה גם ביחס לשיריו של הרמ“א. אמנם כבר בשנת תרצ“ה (1935) ראו אור “שיר חדש“ ו“קול בוכים“, אולם רק בעת האחרונה כונסו כל שיריו במהדורה כוללת, המוסיפה על כל קודמותיה צורה נאה, ניקוד מוקפד, פירוש מלומד, מיפוי מפורט של מקורות השירים ורקע לכל שיר (נסיבות כתיבתו והלחן).

הפיוטים והקינות נועדו לציבור הרחב על כל שדרותיו. שמחת תורה בבית הכנסת באגאדיר, מרוקו 2009
צילום: אביר סולטן, 
פלאש 90

פיוטים לגאולה, קינות לנפטרים

המבוא לספר מחזיק 264 עמודים, ולנתון הכמותי הזה יש משמעות גם מבחינת האיכות. דומה שנזרי לא הניח אבן אחת שלא הזיז ממקומה כדי להוציא מתחת ידיו מלאכה מתוקנת. הוא ניתח באופן יסודי את הסוגות השונות, את מקורות ההשראה וקשרי הלחן, את הלשון ואת התחביר, את השיבוץ הלשוני לסוגיו, את התבנית, החריזה והמשקל. לכל אלה הקדים סקירה קצרה המציבה את השירה העברית והערבית היהודית במרוקו במאה התשע עשרה ברצף השירה העברית מראשיתה. עוד בחן את זיקתו של הרמ"א לשירה המוסלמית בימיו והראה במה הושפע ממנה ומה אימץ ממנה, בעיקר בצורה, אך מעט גם בתוכן. הספר נחתם בביבליוגרפיה ובה למעלה ממאה פריטים ובעשרה מפתחות.

עניין לעצמו הוא המיון הפנימי שמיין את שבעים וחמישה השירים שבספר. לשיטתו מדובר בארבעה עשר סוגים: ויכוח והתנצחות, הגות והתבוננות, טבע והשגחה, פיוטים לכבוד התורה, פיוטי הדרן לסיום מסכת, חכמה, פיוטי תפילה בבית הכנסת, שירי הודיה לגשמים ולחולה, מעגל חיי האדם, שבחי צדיקים, מוסר ותוכחה, גלות וגאולה, קינות לנפטרים, שירים בערבית יהודית. כבר בעיון חפוז מתברר שמרכז הכובד של יצירתו הם שירים על הגלות והגאולה וקינות לנפטרים, המחזיקים יותר ממחצית כל שיריו. דווקא בשל המובהקוּת של שתי הסוגות הללו, אשר אינן מייחדות את הרמ"א, טוב עשה נזרי שנתן דעתו לסוגות נוספות, שבהן אמנם כתב הרמ"א מעט מאוד, אך צירופן כאחת פורש בפני המעיין תמונה פנורמית של היקף יצירתו השירית.

המהדורה המפורטת והמפוארת שהעמיד נזרי מציבה יד של כבוד לרב רפאל משה אלבאז. אולם בזה לא מתמצה משמעותו של הכרך העשיר שלפנינו. הספר יצא לאור במסגרת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית, ופרופ' משה בר־אשר, שכונן את המרכז, הקדים לו דברים. אין זה דבר של מה בכך. לכאורה, רק מיעוט השירים (ארבעה בלבד!) כתובים ערבית יהודית, וזיקתם למרכז היא מובהקת. דווקא משום כך אני סבור כי הנכונות של המרכז להיות שותף בפרסום הספר היא הבעת עמדה לא טכנית או פורמלית אלא מהותית, ויש לברך עליה.

מפעלו של נזרי מצטרף למחקרי התשתית של פרופ' חיים זעפרני ז"ל מפריז, וייבדלו לחיים טובים וארוכים בעיקר פרופ' אפרים חזן מאוניברסיטת בר־אילן, שהוא ראש המדברים בחקר שירת יהודי צפון אפריקה למעלה משנות דור, ושל פרופ' יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה. שלושת החוקרים הללו פעלו ופועלים להקטנת "החור השחור" בנוגע ליצירה השירית של יהודי צפון אפריקה בעיקר מאז גירוש ספרד (1492). אין מדובר כאן רק בעניין ספרותי, אלא בעיקר בעניין תרבותי במובן הרחב של המושג.

בורות והתנשאות – צירוף מסוכן

בשונה מחידושי תורה ודקדוקי הלכה, אשר נועדו מלכתחילה לעילית רבנית צרה מאוד, קהל היעד של הפיוטים והקינות הוא הציבור הרחב על כל שדרותיו – צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, מלומדים והדיוטות. הפיוטים והקינות היו אמצעי מרכזי בעיצוב הטעם האסתטי והתודעה הדתית של בני הקהילות, והם משמשים אבן בוחן רגישה להתחקות על ספרייתם הווירטואלית, אופקם האינטלקטואלי, טעמם הספרותי ונטייתם המוזיקלית.

בין כך ובין כך נחשפות זיקות גלויות וסמויות לשירת ישראל בספרד בימי הביניים ולשירה המוסלמית בת הזמן, ומתברר עומק חדירתו של הזוהר לספרות בית הכנסת בצפון אפריקה (כפי שכבר הראה במחקר מאיר עיניים ורב חשיבות פרופ' משה חלמיש). כל אלה הם מקורות חיוניים לחשיפת "תווי הפנים" התרבותיים של הקהילות הללו, אשר במשך שנים רבות נדחה מחקרן מחמת דעות קדומות שיסודן בבוֹרוּת ולעיתים גם בהתנשאות. צירוף מסוכן מאוד.

מאיר נזרי הלך בעקבות רבו המובהק, פרופ' אפרים חזן, והעמיד מהדורה נאה ומרשימה, המצטרפת למפעלי קודמיו, והמרימה את תרומתה גם לשחזור העושר הספרותי, הרעיוני והחינוכי שבמשך דורות היה נחלת קהילות יהודיות בצפון אפריקה. קשה להפריז בחשיבותו של המאמץ הזה לא רק מן הבחינה ההיסטורית, אלא בראש ובראשונה בשל המשמעויות הטמונות בו לעיצוב התרבות הישראלית והיהודית גם כיום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

בני זוג זקנים ועריריים, החיים בחווה באלסקה, בונים בובת שלג ההופכת לנגד עיניהם לילדה בשר ודם. סיפור קסום שמצליח לרגש תוך הליכה בין אגדה לממשות

ילדת השלג

איוֹוין אַייווי

מאנגלית: ארז אשרוב

כנרת זמורה־ביתן, 2014, 347 עמ'

היֹה היו פעם זקן וזקנה שמאוד אהבו זה את זה והיו מרוצים ממנת חלקם בחיים, מלבד עצב אחד גדול…". הפסיכואנליטיקן וחוקר התרבות קרל יונג, תלמידו ויריבו המר (והאנטישמי) של פרויד, לימד אותנו שאגדות עם אוצרות בתוכן ארכיטיפים ומבני־יסוד של הנפש האנושית, ושהן מסמלות ומבטאות כמיהות ומצבי־נפש אוניברסליים. זה סוד קיסמן והישרדותן של האגדות בכל החברות והתרבויות האנושיות. וזה גם הבסיס התיאורטי־פרשני לשימוש שעושה איווין אייווי, ילידת אלסקה, באגדה על זוג הזקנים חשוכי הילדים שבונים בובת שלג, אשר הופכת באורח פלא לילדה אמיתית – אבל נעלמת, או מתמוססת, כשמגיע האביב והשמש שבה לחמם את העולם.

גם ללא יונג ופסיכואנליזה, "ילדת השלג" הוא אחד הספרים היפים ומלאי הקסם ביותר שקראתי לאחרונה. כמו באגדה ההיא, גם במרכז ספרה של אייווי נמצאים בני זוג מבוגרים, מייבל וג'ק, שאיבדו את ילדם היחיד בלידתו וההשתוקקות לילד ממלאת את עולמם הנפשי. כדי להתאושש מן האסון, הם עוזבים את החווה המשפחתית הנוחה והמבוססת בפנסילבניה, ויוצאים לברוא להם חיים חדשים ובית חדש בצפון הרחוק, במערב אלסקה.

הספר מתחיל בסתיו, בנהר הוולברין, אלסקה, והשנה היא 1920. זה עדיין עידן החלוציות בצפון יבשת אמריקה, תקופת הזוהר של קווי הרכבת הטרנס־יבשתיים. העידן שלפני השתלטות המכונית והמטוס. הימים שבהם אם לא הייתה רכבת קרובה למקום מגוריך, היית תקוע עם סוס ועגלה ודרכי עפר משובשות. ואלסקה הייתה מקום שעוד שלט בו הטבע ללא מצרים, על כל יופיו הפראי והבראשיתי, עוצמתו וסכנותיו.

המחברת מפליאה לתאר את החורף, את חודשי החושך, הקור העז, הסופות, השלג והכפור. ולעומת הטבע – בני האדם: "גבר במגפי עור משופשפים, שנראה כאילו הגיע ממחנה מוכה אבק בהרים, הלך לאורך הנהר… הוא הוביל כלב האסקי מדובלל ברצועת חבל, ובידו השנייה נשא רובה צייד. מעבר לו ראה ג'ק ערפל לבן אופף את הפסגות. בקרוב ירד שלג…".

באלסקה הזאת, אם אתה בעל חווה, כמו מייבל וג'ק, הרי מה שהספקת לייצר, לגדל ולאסוף מהאביב עד הסתיו – יקיים אותך כל החורף עד האביב הבא. ומכאן המלחמה המתמדת להספיק – לזרוע, לשתול, לאסוף, למלא את המחסן בצֵידה לחורף הקשה. המאבק הזה רודף את ג'ק, בעוד שמייבל רדופה על ידי השֵדים הפנימיים: התינוק המת שלא הספיקה לקרוא לו בשם, שנקבר ואינה יודעת היכן, וזרועותיה הריקות שלא יתמלאו לעולם.

ילדה הנולדת מקרח, משלג ומכמיהה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

אנשים הם טובים

שתי הסצנות הפותחות את הספר הן היציאה של מייבל אל הנהר המתחיל לקפוא, אולי במחשבה להתאבד; והמפגש של ג'ק עם בעלת המלון בעיירה, שמפסיקה לקנות ממנו את העוגות שאשתו אפתה, ועם ג'ורג' בנסון, החוואי השכן. המפגש הזה מבהיר לג'ק במלוא התוקף והאכזריות, שאם לא ישיג במהירות מספיק בשר צייד, או סכום כסף שיאפשר להם להצטייד במזון הנחוץ כדי להחזיק מעמד, צפויה לו ולמייבל סכנת מוות מרעב בחורף.

אבל מנקודת השפל הזאת הסיפור מתרומם: משפחת בנסון, ג'ורג' ואסתר ובניהם, מסייעת בהתנדבות לג'ק ומייבל לסיים את עבודות הסתיו, והבנסונים ישמשו לבני הזוג כחברי נפש וכתף תומכת לאורך כל הסיפור. זה המקום לציין שבניגוד לרומנים רבים כל כך, ספרה של אייווי נעדר ציניות ורוע: הסביבה הפיזית קשה, תנאי החיים באלסקה הפראית והנידחת הם לעיתים כמעט מעל לכוח אנוש ומעבר ליכולת של בני הזוג להתמודד. אבל זהו הטבע החיצוני. לעומתו מתגלים בני האדם, על חולשותיהם ומגרעותיהם, אך תמיד מצדם הטוב והנדיב. ותפיסת עולם זו אינה גולשת לתיאורים קיטשיים מתקתקים – כאלה אינם מצויים כלל בספר – אלא לאנושיות פשוטה, שנעים להיתקל בה בספר בן ימינו.

לאחר שבעזרת הבנסונים הצליחו ג'ק ומייבל להתגבר על ההכנות לחורף, מגיע השלג הראשון. כאן בא תיאור נפלא של השלג ושל השמחה הממלאת את בני הזוג למראה הפתותים הלבנים. בהתרגשות של ילדים הם בונים בובת שלג ולמחרת נגלית לעיניהם מרחוק ילדה אמיתית, עטופה במעיל כחול, ובצעיף האדום ובכפפות שגנבה מבובת השלג שלהם. הילדה, פאינה, מתקרבת אליהם ומתרחקת לסירוגין, עד שלאט לאט היא הופכת למעין בת מאומצת. אבל כל זה רק בחורף. עם בוא האביב היא נעלמת פתאום. רק עם השלג הראשון בשנה הבאה, היא חוזרת והקשר מתחדש כמקודם, וכל השנים האלה רק ג'ק ומייבל זוכים לפגוש אותה. פאינה נשארת סמויה מעיני כל האנשים האחרים, וכשבני הזוג מספרים עליה לבנסונים, אלה מביטים בהם באי אמון ובחשש לשפיות דעתם.

בין בדיון למציאות

בכישרונה הרב מוליכה המחברת בעדינות את הסיפור על הקו הדק שבין מציאות ואגדה. לאורך פרקים שלמים נדמה שהאגדה מצויה רק ברקע, פולקלור ותו לא, וההתרחשויות טבעיות, מציאותיות ומשכנעות לגמרי. ואז, פתאום, שב ומבליח משפט מסוג זה: "טביעות הרגל של הילדה תמיד הובילו את מייבל בחזרה אל הלילה שבו היא וג'ק יצרו אותה משלג. ג'ק פיסל את שפתיה ועיניה. מייבל העניקה לה כפפות… בלילה ההוא הילדה נולדה להם מקרח ושלג ומכמיהה… מה קרה בחשיכה הקרה ההיא, כשפתיתי השלג הפכו לעור ועצמות?" (190-189) ושוב חוזרים לתחום האגדה.

ובכל זאת, למרות שהאזכורים לסיפור על זוג הזקנים ועלמת השלג חוזרים שוב ושוב לאורך הספר, הם משתלבים באופן טבעי במסופר, ואינם גורעים מן הממשיות והמציאותיות שלו. היכולת של המחברת לשלב בין המציאות הבדיונית לבין תחומה של האגדה מרשימה מאוד.

כך גם יכולת העיצוב והחדירה לנפש הגיבורים. בראש וראשונה לנפש האישה, מייבל, אבל גם לנפשו של בעלה ג'ק. הדמויות המופיעות בספר מוחשיות מאוד, חיות ורב־ממדיות: חזקות וחלשות, נעימות ולבביות וגם מעצבנות ואפילו אכזריות ואנוכיות, אבל לעולם לא מרושעות. והן גם משתנות לנגד עינינו. הסופרת מאפשרת לנו לאהוב את הגיבורים, לכאוב את כאבם ולשמוח איתם, כמו גם להכיר את הפראות של אלסקה ואת כוחם האדיר והמפחיד של איתני הטבע, שהאדם יכול להסתדר איתם ולחיות בתוכם, אך לעולם לא להתגבר עליהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

בהיעדר חוט שדרה מוסרי, גם דאגה לילדינו עשויה להתגלגל לאגוצנטריות קפוצה ולשנאת זרים ולהמיט חורבן על האנושות

מהו ילד עבור הוריו? רעידת האדמה בנפאל והדיון הטעון רגשית על הפונדקאות שהתעורר בעקבותיה הציפו והנכיחו את עוצמת הרצון ההורי בילד. בפשטות, הורים מוכנים לעשות הרבה למען הילד שלהם. בראש ובראשונה כדי שייוולד, ואחר כך כדי שישרוד.

סרט באורך מלא וסדרת מתח מצוינת משקפים כל אחד בדרכו את הקשר וההזדקקות שבין הורים לילדיהם ואת השאלות המוסריות הכרוכות בכך. הסדרה "נחטפים" (Crisis) מספרת על קבוצת ילדי תיכון, רובם בנים להורים חשובים ורבי השפעה בוושינגטון הבירה, שנחטפת במהלך טיול מטעם בית הספר. המניעים והסיבות למבצע המסובך והמדויק באכזריותו מתבררים בחלוף הפרקים. מה שמתברר במהירות הוא הדבר שידענו קודם – הילדים הם המקום הפגיע ביותר שלנו, ההורים. אין דבר שהורים יסרבו לעשות למען ילדם ולמען האפשרות להציל אותו ממוות.

יוצא דופן מכלל זה הוא נשיא ארצות הברית, שבפרק השלישי של הסדרה פונה לשני גיבורי הסדרה – איש הסי.איי.אי ושותפתו מהאף.בי.איי – ואומר להם: “בתפקידי כנשיא ארה“ב נשבעתי להגן על אמריקה. את השבועה הזו עליי לקיים גם במחיר אובדן הבן שלי. תפקידכם הוא לדאוג שלא אעמוד בפני הדילמה“.

אלא שלא כל אחד הוא נשיא ארצות הברית. רוב ההורים מתקפלים נוכח הקונפליקט הנורא – שלום בנם מול שלום ארצם – ומאבדים חוט שדרה מוסרי. התפוגגותו של השיקול המוסרי בולטת מדי ומוגזמת עד כדי חוסר אמינות, ונועדה כנראה להעצמת הקונפליקט. מזל שיש נשיא ושני גיבורים הגונים כדי לאזן את התמונה.

אנושות נטולת עתיד וחסרת אופק. מתוך "הילדים של מחר"
צילום: יח"צ

העקרות שבלב

בטלוויזיה מודיעים: האדם הצעיר ביותר בעולם נהרג בקטטה, בן 18 היה במותו. ההלם נורא, העולם כולו מתאבל עליו. שם הסרט הוא "הילדים של מחר", ובתרגום נאמן יותר למקור: ילדי האדם (Children of Men), והוא מבוסס על ספר בשם זה שכתבה הסופרת פיליס דורותי ג‘יימס.

השנה היא 2027. מגפה קטלנית, שהשתוללה עשרים שנה קודם לכן, הפילה חללים רבים ויצרה כאוס מוחלט בכל העולם. אנגליה היא יוצאת הדופן, בהיותה המדינה היחידה שמתקיים בה שלטון מסודר יחסית. יתר העולם חרב, מרוסק וצועד אל סופו: אחת מתופעות הלוואי של המגפה היא עקרות. במשך שמונה־עשרה שנה לא נולד בכל העולם כולו ולו ילד אחד.

בתי הספר בלונדון עומדים שוממים מחוסר שימוש, ומהווים מסתור לפליטים מכל העולם שבאים כדי לחפש מזון ומקלט. הפליטים הללו נרדפים ונכלאים על ידי השלטונות. הממשל הבריטי נאבק ברשעות ובאטימות בפולשים הזרים המאיימים על מקורות המחיה. הוא רודף גם כמה ארגוני מחתרת אנגליים, הנאבקים ברדיפת הזרים המכוערת. הרחובות מלאי אלימות, בני אדם יורים אלה באלה – תושבים במהגרים, מהגרים בתושבים. במקום להפנות משאבים להמשך הציווליזציה, מפנה האנושות את חיצי הקרב שלה נגד עצמה ויורה לעצמה ברגל. העקרות, מתברר במהרה, אינה אלא מטאפורה לאנושות נטולת עתיד וחסרת אופק.

מותו של האיש הצעיר ביותר בעולם מערער את גיבור הסרט, תיאו, והוא הולך לצרכן הסמים שלו, איש מבוגר החי במקום מבודד ומנותק. בדרכו חזרה הוא נחטף על ידי מחתרת קיצונית ונדהם לגלות שבראשה עומדת ג‘וליאן, אשתו לשעבר ואם בנם, שמותו במגפה לפני 18 שנה שבר את שניהם וריסק את נישואיהם.

ג‘וליאן מטילה לפתחו של תיאו משימה: להביא אל מקום מבטחים אישה צעירה שחורה בשם קיי, בת 18, מהגרת הנרדפת על ידי השלטונות. מקום המבטחים הוא אונייה העוגנת בלב ים ששמה הסמלי הוא “מחר“ (Tomorrow). ברגע נפלא ומפתיע מגלה תיאו מהי הסיבה שיש להגן על קיי: היא מראה לו בטן הריונית בחודש שמיני. רגע של תקווה לעולם ולאנושות. הסכנה כפולה – יש להגן על קיי לא רק מפני הרודפים מבחוץ, גם הלידה עצמה מסוכנת. בעולם הנוכחי, שכבר שני עשורים לא ידע לידות, אין כמעט אישה שאפשר לבטוח בה היודעת את מלאכת המיילדות.

הסיפור החזק והפשוט נושא בתוכו רובד סימבולי מטלטל: באופן כאוב ומדויק מראה הסרט עולם שאין לו מחר, וכיצד שורש העקרות הביולוגית המסתורית שפקדה את העולם הוא בעקרות הלב. עולם שלא מכוון את עצמו כלפי עתיד, שלא דוחה סיפוקים ורצונות למען עולם עתידי טוב יותר, הוא עולם המשמיד את עצמו.

האחר הוא התקווה

באחת הסצנות היפות בסרט מגיע תיאו לביתו המפואר של בן דודו ניגל כדי להשיג ממנו אישורי מעבר לעצמו ולקיי. ניגל הוא בעל תפקיד בכיר בשלטון, שלביתו התגלגלו בדרך כלשהי אוצרות אמנות – יצירות מופת של רמברנדט ושל פיקאסו, שניצלו אחרי שנחרבו כל המוזיאונים הגדולים. "איני יכול לסבול את המחשבה", אומר ניגל לתיאו, "שבעוד כחמישים־שישים שנה לא ייוותר על הגלובוס הזה בן אנוש חי שיוכל ליהנות מהיצירות הללו".

בין הבית המפואר של ניגל וארוחות היוקרה המוגשות בו, לבין העוני, הזוהמה והמוות האורבים לדרי הרחוב חסרי המזל שורר ניגוד נורא. האסוציאציה המיידית היא תיאורם של חז"ל את אלימלך ממגילת רות, "פרנס הדור" הבורח למואב בסרבו לחלוק עם שכניו את התבואה האגורה באסמיו: "אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ [ישראל] לחו"ל" (בבא בתרא צא ע"א).

במגילה, ממש כמו בסרט, שורש העניין הוא קפיצוּת היד והלב. מה אתה עושה כשאתה במצוקה, האם תאגור את התבואה לילדיך או תחלוק בה עם זרים? שנאת זרים פורצת תמיד במקומות של טראומה ומצוקה ומהווה מבחן לאנושיות, מוסריות וגדולת הנפש. אם תעמוד האנושות במבחן, האתגר יצעיד אותה קדימה. אם תיכשל – תקרוס לתוך עצמה ותגווע, ללא עתיד.

התחמקותו האלגנטית של "טוב", הגואל המסתורי מהמגילה שמסרב לגאול את רות הגיורת, מבטאת את אותו עניין עצמו. הכלתה של רות הזרה, המואבייה, בתוך עם ישראל היא מפתח עתידי לגאולה, כפי שיודע כל מי שמכיר את מדרשי דוד. הביולוגיה והמוסר טוענים אותה טענה ממש: הכלת הזרים יש בה מבט קדימה, אל העתיד, וההסתגרות מפניהם אומרת כיליון (או מחלון) ומוות. חברה מסתגרת, שאינה מאפשרת עירוי של דם טרי ממקומות אחרים לתוכה, היא חברה חולה, המסכנת את עתיד צאצאיה.

והרי זו בדיוק הדילמה העומדת ביסוד שני הסרטים: הורי הילדים הנחטפים צריכים להכריע בין טובת ארצם לטובת הילד הפרטי, והשלטון בבריטניה צריך להחליט אם יהיה רחום ויפנה משאבים להצלת העולם כולו או ידאג רק לאנשיו הוא. המחשבה על הדור הבא כרוכה תמיד במבחן מוסרי. ובפרפרזה לפסוק הידוע מן המגילה: "אם יגאלך, טוב יגאל". הטוב גואל.

 ——-

"הילדים של מחר" (Children of Men)

אלפונסו קוארון, בריטניה 2006

“נחטפים“ (Crisis)

ראנד רביץ, ארה“ב 2015, יס אקשן

 —-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

אסתר שקלים
בזכות שלושה דברים
בִּזְכוּת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים
נִגְאָלוּ
יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם
שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמוֹתָם
וְאֶת לְשׁוֹנָם
וְאֶת לְבוּשָׁם

וַאֲנַחְנוּ
הֵמַרְנוּ שְׁמוֹתֵינוּ לְבֵית אֲבוֹתֵינוּ
מָאַסְנוּ בִּשְׂפַת אִמּוֹתֵינוּ
וְהִשְׁלַכְנוּ בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּנוּ
כָּתְנוֹת הַפַּסִּים
מוֹרֶשֶׁת הַדּוֹרוֹת

וְנִגְעַלְנוּ
מִצֵּל דְּמוּתָם
מֵהֵד קוֹלָם
מִנִּיחוֹחַ קִרְבָתָם
מִמַּגַּע גִּשּׁוּשָׁם
מִתִּפְלוּת מִנְהָגָם
מֵעַצְמֵנוּ

וַאֲנַחְנוּ
מָה אָנוּ
מָה חַיֵּינוּ
מָה צִדְקֵנוּ
מָה נֹאמַר וּמָה נִצְטַדָּק
וּמָה נְסַפֵּר לְדוֹר אַחֲרוֹן

——————————
חוה פנחס-כהן
שיר לעורב בשורה השנייה

מַכַּת כָּנָף שֶׁחָזְרָה עַל עַצְמָהּ הֵרִימָה עֵינַי לְכַפּוֹת הַדֶּקֶל
שָׁם עוֹרֵב יָשַׁב עַל שׁוּרַת סַנְסִנָּיו וּפִרְפֵּר בִּכְנָפָיו
מַקּוֹרוֹ פָּנָה לְמַעֲרָב מִמְּרוֹמָיו רָאָה וַדַּאי אֶת הַיָּם
מִתַּחְתָּיו בֵּין עֲלֵי הַתְּאֵנָה מַצְהִיבִים לִנְשֹׁר לֹא כְּנֶשֶׁר
דִּלְּגָה צוּפִית דְּבַשׁ בְּאָפֹר נְקֵבִי פָּגִיעַ וְרָגִישׁ
נִתְּרָה בֵּין הָאוֹר לְצֵל הֶעָלִים
בְּהֶרֶף תְּנוּעָתָהּ יָדַעְתִּי
בֵּין כָּנָף לְכָנָף נֶחְבָּא שִׁיר
שֶׁעָלַי לְיַלֵּד בְּנִתּוּק חוֹתֵל הַתְּמוּנָה לְמִלִּים
שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָטֹב וְיָבוֹא רָקָב בִּבְשַׂר
הַשִּׁיר וְדָם נִסְתָּר יֵחָבֵא בָּרְוָחִים.

מתוך הספר "מסע אחר עם עורב שחור וסיינט קלייר", 
העתיד לראות אור בהוצאת קשב לשירה

———————————

אלכס בן-ארי
*

אַפְלוּלִית קִיר הָאַקְוַרְיוּם
בַּעֲנַן דְּגִיגִים כְּסוּפִים
פָּנַי

*
כּוֹס יְחִידָה בַּכִּיּוֹר הַשָּׁטוּף:
מַחְשְׁבוֹתַי סְבוּכוֹת הַלַּיְלָה

*
פְּקָקֵי בֹּקֶר בְּבֵית-עוֹבֵד
עוֹמֵד לְצַד
מֶלוֹנֵי הַשָּׂדֶה

*
דְּמָמָה שֶׁל צָהֳרֵי קַיִץ:
אֲנִי חוֹלֵק עִם הָאֲבַטִּיחַ
אֶת קְרִירוּתוֹ
מתוך הספר “קורת השער”, העתיד לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו אייר תשע"ה, 15.5.2015

בתגובה ל"תנ"ך בגובה המציאות" מאת איציק וולף, גיליון פרשת אמור

בין עובדות להשערות

בראיון עם פרופ' גליל עלו לצד שמי כמה נושאים שחלקם נתונים הטעונים תיקון עובדתי, וחלקם נושאים הראויים לדיון מהותי.

פרופ' גליל לא חשף את כתובת קיאפה, ואף לא קבע את היותה הכתובת העברית העתיקה ביותר. החושף הוא פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, שהיה הראשון שעמד על חשיבותה. פענוח הכתובת נמסר לי בזמנו, וכך היא פורסמה לראשונה. אין זו הפעם הראשונה שהעיתונות אינה מדייקת בעניין זה, ומן הראוי שעיתונאים הכותבים על מקצוע מסוים יהיו מצויים במינוחים הנהוגים בו ויקפידו על זכויותיהם של מגלים ומפרסמים. לפרופ' גליל זכויות מספיקות כחוקר בעל שם עולמי, והוא איננו זקוק לכתרים שאינם שלו.

באותו פרסום ראשון, לאחר הצעת קריאה חלקית, נכתב כך:

תחילת הכתובת מכילה כמה מילות ציווי, שאולי תוכנן משפטי או מוסרי… סוף הכתובת מכיל מונחים שאולי הם מהתחום הפוליטי… מדובר בטקסט בעל משמעות רציפה, שאיננו סתם רשימת שמות, והוא מנוסח כמסר מאדם אל אדם אחר… זהו הטקסט הראשון מתחילת תקופת הברזל II א, הכתוב עברית.

ועוד בהמשך:

למרות חוסר בהירותה הרבה של הכתובת, דומה שיש בה כדי לתרום חומר לדיון בשאלת תפוצת ידיעת הקריאה והכתיבה בראשית תקופת הברזל II א… ניתן לומר כי כותב האוסטרקון היה מיומן בכתיבה, ואפשר שמקצועו היה בכך. לאור כל הנתונים האלה, אם אכן מדובר במצודה מלכותית ישראלית מראשית ימי המלוכה המאוחדת, הרי שהימצאותו של מכתב בסמוך לשער העיר מעידה על מינהל ועל בעלי תפקידים יודעי קרוא וכתוב באתר זה, למרות ממדיו הלא גדולים.

כפי שנכתב באותו פרסום ראשון, מהכתובת עצמה ניתן להסיק, אפילו ללא כל השלמות, שמדובר בכתובת עברית הכתובה בכתב כנעני, שקדם לכתב העברי. האתר הוא מן המאה העשירית (דהיינו ימי המלוכה לרוב הדעות), ומדובר, בסבירות גבוהה, באתר ישראלי או לכל הפחות יהודאי. מכאן ניתן להסיק מסקנות, ללא צורך בהשלמות ואקסטרפולציות, על טיב המִנהל בראשית המאה העשירית, ועל השתנות הכתב – בדרך של אימוץ ולא התפתחות מקומית – לכתב פיניקי במחצית המאה, על פי ממצאים אחרים.

הדבר עשוי לשמש עדות ברורה למדי על קשרים בין ארץ ישראל לפיניקיה בתחום המנהל הממלכתי ממחצית המאה ואילך (ימי שלמה, על פי הסיפור המקראי). מכאן יחליט כל חוקר על פי השקפתו לגבי מידת ההתאמה לסיפור המקראי. אני את תפקידי כאפיגרף סיימתי פה. פרופ‘ גליל, שהוא אכן חוקר יצירתי מאוד, סבור כנראה שבנקודה זו תפקידו רק מתחיל.

פרופ‘ גליל הציע להשלים כ־15 אותיות נוספות, שהן תוספת של 30 אחוזים על הקיים. זוהי השלמה נרחבת מאוד, ורובה אינה מסתמכת על סימנים בחרס אלא על אפשרות השלמה. לאחר שהדברים פורסמו לראשונה התברר שחלק מההשלמות הללו אינן אפשריות, ופרופ' גליל תיקן אותן בפרסומו הרשמי למסתברות יותר. אולם השלמות הן עדיין השלמות, ולא כל מה שאפשר לומר הוא אכן אמת, גם אם הדברים מתאימים למה שהיינו רוצים לראות (אציין שקודם לפרסום פנה אליי פרופ' גליל והציע שנכתוב מאמר משותף, והשבתי כי אינני יכול להיות חתום על מה שאינני רואה). על בסיס ההשלמות הללו הרחיב פרופ' גליל את השערותיי וטען כי הכתוב מתאים לא רק לסיפור המקראי אלא גם לספרות המקראית, וכי הוא מוכיח את אפשרות חיבורה מוקדם מכפי המקובל במחקר המקרא. זו כשלעצמה טענה מרחיקת לכת, שכמובן עשויה להיות נכונה, אולם בהחלט לא בהסתמך על הממצא הזה.

כאן מן הראוי להזכיר את פרופ' יוסף נוה, מגדולי האפיגרפים של זמננו שזכיתי להימנות עם תלמידיו, שכתב בספרו "על חרס וגומא" כך:

להלן כללים אחדים החייבים, לדעתי, להדריך את עבודתו של האפיגרף: א. קריאה מדויקת, היינו קריאתן של המילים והאותיות הברורות לחלוטין בלבד… אפשר להציע הצעות רק אם יש סבירות רבה שאכן זו הקריאה הנכונה… יש להתייחס בזהירות רבה לנוסח שאנו מציגים בהשלמות… ב. מינימליזם, היינו הסתפקות במסקנה הצנועה יותר, כי היא בדרך כלל הוודאית יותר… הרצון לחדש, להרוס תיאוריות ישנות, מובן ולגיטימי, אבל יש לבחון היטב אם בלהיטותנו לחידוש אין אנו שופכים את התינוק עם האמבטיה.

פרופ' נוה היה נאה דורש ונאה מקיים, וגם נאה מחנך. יש לזכור שהגבול בין הנחת עבודה לבין אג'נדה הוא כמו גדר חשמלית. הוא דק, אבל העובר אותו מתחייב בנפשו האקדמית.

חגי משגב

ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון

——–

קריאה ודאית ושלמה

גרשון גליל משיב:

הקריאה של הכתובת ודאית, ואני פענחתי את הכתובת. לפני מספר שנים ביקש חתן פרס ישראל פרופ' שמואל אחיטוב, לבוא מירושלים לחיפה כדי להבין את קריאתי, ואכן נפגשנו וישבנו במשך שעות ארוכות. הראיתי לו כל אות ואות, מוגדלת וברורה. לא מדובר בהשלמות אלא באותיות קיימות. בעיניי, ולא רק בעיניי, זהו ההישג המדעי החשוב ביותר שלי, למרות שפרסמתי עשרות רבות של מחקרים, ספרים ומאמרים, בנושאים רבים ומגוונים.

יש הבדל גדול מאוד בין הקריאה של החוקרים הראשונים שהצליחו לקרוא (כפי שנכתב בכתבה) כ־44 אותיות, אבל לא העלו קריאה של ממש אלא רק מילים בודדות, ולמעשה נכשלו בפענוח הכתובת – ובין קריאתי, שהיא שלמה ובעלת חשיבות אדירה לתולדות ישראל ולחקר המקרא. זו התגלית החשובה ביותר מאז גילוי מגילות מדבר יהודה. לא הייתי מפרסם אם לא הייתי משוכנע בוודאות שזו אכן הקריאה הנכונה ואין בלתה. הוזמנתי להרצות על קריאתי בכל רחבי העולם, בפני חוקרים ומלומדים רבים, ועשרות חוקרים בעלי שם בינלאומי קיבלו אותה ואף פרסמו מאמרים המבוססים עליה.

————

בתגובה ל"המחיר גדול מדי" מאת מורי עטר, 
גיליון פרשת אמור

 האשמה בתוכנו

מפעם לפעם עולה לדיון הנושא המטריד רבות את המגזר הדתי: כיצד ייתכן שרבים מבנינו ובנותינו אינם ממשיכים בדרך שהראינו להם. הפעם הגדילה לעשות הכותבת, אשת חינוך, מורי עטר, כשקבעה שהסיבה לכך היא שחשפנו את הנוער הרך בשנים להזדהות עם דמויות שאינן ראויות בשל כך שהן אינן מקפידות על ההלכה, לדוגמה: איילת שקד.

השלכת הכשל החינוכי על דמות ספציפית (שאינני מכירה אותה כלל) היא מעשה חמור ביותר, וגם מוטעה. אני נזכרת בימי ילדותי שבהם הייתי שלמה באמונה בצדקת הדרך, ללא שאלות ותהיות, והערצנו את מי שבחרנו להעריץ: את יוני נתניהו, את משפחת שרנסקי (אביטל עוד לא הייתה דתייה אז), את נעמי שמר, נתן יונתן, יאנוש קורצ'אק וחנה סנש, יאיר שטרן, אלי כהן, גאולה כהן, מאיר הר ציון. הכרנו את א"ד גורדון ושמענו גם על ברל כצנלסון. זה היה מותר, ראוי ומקובל. אף אחד לא ראה בזה איום, לא ההורים שלנו וגם לא המורים. ה"להיות דתיים" היה פשוט וטבעי, ואף אחד לא בדק אותנו בציציות ראשינו ובגדינו.

אני זוכרת פעם שבחורה עדינה ומצוינת, שמזמן כבר איננה לבושה על פי הקודים המחמירים של המגזר, סיפרה לי סיפור שיש בו כדי להדגים כשל חמור נוסף. היא סיפרה שכשהייתה נערה מבית טוב ודתי בהחלט, בכיתה ט', כשהחלה את לימודיה באחת האולפנות היוקרתיות והמצליחות, נקראה לחדרו של המנהל, והוא החל לדבר איתה על דברים שלקח לה כעשר דקות להבינם. וזה היה המסר: היא קיפלה את השרוול בחולצה המשובצת קיפול אחד יותר מדי מעל למרפק. והיא, שגדלה בבית דתי מאוד אך כזה שמעולם לא דיברו בו על צניעות במושגים הללו (כי סתם התלבשו צנוע בלי לדוש בכך), פשוט לא הבינה במה מדובר. האמינו לי שהיום היא כבר מבינה מאוד.

זלדה המשוררת אמרה בחכמתה פעם: "יש מי שחושב כי אם האדם הוא דתי הרי אמונתו מונחת בקופסה, ואין מבינים כי יום יום צריך המאמין לחדש את אמונתו" (מתוך הספר: "שירי זלדה", לתולדותיה, זרובבל גלעד). אני לא רוצה להטיף מוסר. אני יודעת שהעבודה החינוכית בחינוך הדתי נעשית מכל הלב ובמסירות נפש רבה, ובכל זאת הייתי מצפה לאמירה יותר אמיתית מצד המחנכים, שיינתן מקום לחיפוש, לתהייה ולמבוכה. לא של הנערים והנערות אלא של מחנכיהם. מי שאין לו מספיק אומץ להודות שיש לו שאלות, מי שלא משתגע מעיוותים חברתיים וקלקולים אישיים שכולנו נחשפים אליהם ומסתיר אותם כדי לתת להצגה להמשיך, שלא יתפלא שהוא לא הצליח לשכנע. אני יכולה להעיד שאני מכירה הרבה מורים טובים שהלכו מזמן לחנך בבתי ספר חילוניים כי שם הם יכולים לדבר דיבורים אמיתיים.

אולי ראוי שנבדוק את עצמנו במקום הזה במקום להטיל את האשמה על אחרים.

יפעת הוכמן

יפעת הוכמן היא מורה לספרות בישיבה 
לאמנויות ומדעים בר אילן בתל אביב‎

—————

בתגובה ל"מפגשים עם האלוהי" מאת עוז בלומן, 
גיליון פרשת אמור

לא ברגש ה‘

בפתח מאמרו מדגיש הרב בלומן כי "האלוהים אינו רק מושג מופשט אלא בעיקר מפגש חי, נוכח, מרגש ומפעים". טיעון זה, המעמיד את החוויה הרגשית של האדם כעניין מרכזי לעומת המושג המופשט של אלוהים, חוטא לאמת ונופל בבור של פרדיגמות והשקפות עולם מוטעות הרווחות בציבור הדתי.

כאשר משה מצטווה במעמד הסנה הבוער להודיע לעם ישראל כי אלוהים שלח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים, מבקש משה לדעת מיהו הדובר אליו. על כך עונה לו אלוהים את התשובה היחידה האפשרית: "אהיה אשר אהיה". כלומר: אי־אפשר לזהות אותי, אי־אפשר להגדיר אותי, אני מושג מופשט בלבד.

אלוהים איננו מדבר כאן על חוויה רגשית או על "מפגש מרגש ומפעים". האלוהים, כפי שהוא מעיד על עצמו, איננו אלא מושג מופשט, שאי־אפשר ואין טעם לנסות להגדירו. המושג המופשט הזה ששמו אלוהים נמצא בתודעתו של כל בן אנוש באשר הוא. כאשר מדברים על אלוהים, כל אחד בכל מקום בעולם יודע במה מדובר.

החוויה הרגשית של האדם המאמין היא תופעת לוואי של אמונתו ושל אורח חייו. היא פועל יוצא של ריטואלים ומעמדים מרגשים ומרוממים שהם חלק מאורח חיי היהודי המאמין כמו תקיעת שופר, תפילת כל נדרי, נישוק ספר תורה או סעודת שבת המלווה בשירה ובהתעלות רוחנית.

בניגוד לקיום המצוות הרוטיני שאינו מעביר רטט כלשהו באדם, החוויה הרגשית מטלטלת, ממכרת ומסִבה עונג רב לחווים אותה. התרגשות זו מעודדת את האדם לבקש לעצמו עוד ועוד התנסויות כאלה, או כדברי הרב בלומן "מפגש עם האלוהי", וגורמת בסופו של דבר להעדפת הטפל על העיקר, וההתנסות הרגשית על פני אמונה תמימה וקיום מצוות כהלכתן. גם ההתלהבות הנלווית ללימוד הגמרא בישיבות נובעת מהאתגר האינטלקטואלי הכרוך בפיצוח הסוגיה ולא מקיום מצוות תלמוד תורה.

הרב בלומן מתאר את תקופת הנביאים באופן אידיאלי, אך ההפך המוחלט הוא הנכון. הנביאים כולם, על פי עדותם שלהם, נכשלו במאמציהם להשיב את העם בתשובה. העם התייחס אליהם בזלזול מופגן, ובית המקדש עצמו היה מקום של חטא ו"מערת פריצים", כלשונו של הנביא ירמיהו.

כל היצירה הספרותית האדירה של התרבות היהודית – המשנה, התלמודים, המדרשים וספרות ההלכה – נוצרה דווקא בתקופה שבה לא היו נביאים ולא בית מקדש. זו התקופה שהביאה לנו את גדולי העולם, התנאים והאמוראים. זוהי תקופה של יצירתיות נובעת ובשום אופן  לא "דתיות קודרת", כפי שהגדיר זאת הרב בלומן.

הדבר היחיד המשותף לכל היהודים המאמינים הוא קיום תורה ומצוות. תחושת הנוכחות של הא־ל בחיי היום־יום של היהודי תלויה במסורת הקהילתית והמשפחתית שלו. אצל החסידים היא שונה לחלוטין מאצל הליטאים, כפי שאצל המקובלים היא הייתה שונה מאצל הרמב"ם הספרדי. במתן העדפה למפגש עם האלוהי על פני האמונה התמימה והקיום השגור של המצוות יש סכנה גדולה, שאת תוצאותיה ראינו לאורך כל ההיסטוריה.

הלל לרמן

הלל לרמן עוסק בניהול חברות ומיזמים בתחום החדשנות הטכנולוגית ומחבר הספר "אין אנשים טיפשים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

מתגובה יהודית הומוריסטית לאחרית הימים הנוצרית עד ביטוי עכשווי לשלום בין יהודים לערבים. איורי החמור באמנות מתבוננים בבהמת המשא שתביא את הגואל עד שערי ירושלים

החמור הקטן הולך אל הגן זה חמשת אלפים שנה. הוא אינו מפחד מדרך ארוכה, והוא מסוגל לטפס על הרים ולפלס נתיבים בשטח לא עביר. יש לו סבלנות ומזג נוח. החמור מסתפק במועט, נוח לבריות, ומטבעו אינו אלים. הוא מטה שכמו לסבול ורגיל לעבודה קשה. מהעת העתיקה ועד ימינו משמש החמור לרכיבה, להובלת משאות כבדים ממשקל גופו ולעבודת השדה.

למרות אופיו הכנוע ועל אף התועלת הרבה שהוא מביא לאדם, זוכה החמור ליחסי ציבור גרועים. בידוע שחמורים סובלים מהתעללות יותר מחיות אחרות. התכונות המיוחסות לחמור הן עקשנות וטיפשות. "חמור" הוא שם גנאי. לעולם לא תשמעו אדם מקלל את חברו בכינוי "סוס". והנה לא הסוס, בהמת הרכיבה האצילה והיפה, נבחר לשאת את המשיח, אלא דווקא החמור.

וכך מנמק את הבחירה רש"ר הירש בפירושו לבראשית מט, יא:

הנה יעקב חוזה את המשיח, והיאך הוא רואה אותו, את גואל האנושות, את מכניע העמים? הוא רואה לא רכוב על סוס – אלא רכוב על "בן אתון". החמור הוא בהמת משא, והוא מייצג תמיד את עושר השלום, את האמיצות הלאומית בשלום, בניגוד לסוס המייצג את הכוח המלחמתי. כך יצא החמור מכלל הבהמות הטמאות, כדי לסמל – במצוות פטר חמור – את קדושת כל הרכוש המיטלטל.

בצעדי השקט ובטח ישא החמור את האדם ורכושו. גם מלכות ישראל לא תמצא את ביטויה בסוסים, למלך ישראל נאסר להרבות סוס. הן מצוות מינוי מלך חלה רק "לאחר ירושה וישיבה" (סנהדרין כ ע"ב), ועיקר בחירתו איננה אפוא למטרות מלחמתיות. בזה היה כנראה גם חטא העם בימי שמואל. הם דרשו מלך להגנת הארץ, כדברי תוכחתו של שמואל: "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלוך ימלוך עלינו, וה' א־להיכם מלככם" (שמואל א' יב, יב). לפיכך מופיע כאן המלך, העתיד לגאול את ישראל והאנושות, והנה הוא רכוב על "עירֹה, בני אתנו".

הנימוקים שמביא רש"ר הירש מתיישבים על הלב אך לא על העיניים. ישיבה של מלך המשיח על חמור היא מאוד לא פוטוגנית. בהמת המשא הכנועה בעלת העיניים העצובות אינה יוצרת אצל הצופה תחושה של הדר מלכותי, היאה לאירוע שמייחלים לו אלפי שנים.

הושיבו על החמור משפחה שלמה. הגדת וושינגטון, ספריית הקונגרס, 1478

המשרת שנתלה על הזנב

במאה ה־15 החלו לתאר בהגדות אשכנזיות מאוירות, באשכנז ובצפון איטליה, את מנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא בעת אמירת תפילת "שפוך חמתך". תפילה זו, שעיקרה קללות נגד הגויים, לא הייתה ידועה בתקופת הגאונים ונוספה להגדה כנראה באשכנז. במנהגי הפסח נקשרו פסוקי "שפוך חמתך" לפתיחת הדלת לאליהו, מבשר הגאולה, ולשתיית כוס חמישית כנגד הגאולה האחרונה. התוכן המשיחי של "שפוך חמתך" זכה להמחשה בהגדות האשכנזיות המאוירות. בהגדות אלו מתוארת דמות המשיח או אליהו הנביא רכובה על חמור.

התיאור החזותי מוזכר גם בספרי מנהגים מן המאה ה־16, המאוחרים למקורות החזותיים. בהגהות ל"ספר המנהגים" של קהילת וורמיישא, ניתן טעם למנהג:

טרם שמתחילים 'שפוך' פותחין הפתח ואומרים אליהו ומשיח יבוא, לפי שהמזיקים בורחים ממקום שמזכירין שם אליהו. ומטעם [זה] נוהגים במקצת מקומות לצייר משיח ואליהו בשביל התינוקות, כשיראו הציור יזכירו השם אליהו ויברחו המזיקין.

בהגדת נירנברג השנייה (אמצע המאה ה־15) ובהגדת וושינגטון (1478; קרויה על שם מקום המצאה כיום) לא הסתפקו המאיירים בתיאור המשיח הרוכב על החמור, אלא הושיבו על החמור משפחה שלמה. ייתכן שהמאייר תיאר את משפחת הפטרון, מזמין ההגדה, רוכבת לעבר ארץ ישראל הנכספת.

בהגדת וושינגטון, שאוירה בידי הסופר והמאייר המוכשר יואל בן שמעון, מוצג חמור מקושט שעל גבו רוכב המשיח. בידו הימנית מניף "המשיח" שוט ומצליף על גב החמור, וידו השמאלית אוחזת ברסן. מאחוריו רוכבים בני המשפחה על החמור ועל זנבו. אחת הבנות מגביהה בידה גביע גדול ומקושט. בקצה הימני של התמונה נראית דמות זקנה וקטנה מנסה להיאחז בזנב החמור ולהצטרף לחבורה. החמור פוסע לעבר טירה גותית מפוארת. בפתח הטירה עומד יהודי צעיר המגביה אף הוא גביע. הגאולה מתוארת כאן במושגים אינטימיים ומשפחתיים.

באופן מפתיע, המשיח מתואר בדמותו (המשוערת) של הפטרון, מזמין ההגדה. בדף קודם (17V) מאויר הפטרון כשהוא לבוש באותה גלימה כחולה מפוארת, אוחז גביע מוזהב בשתי ידיו, שערו וזקנו הבהירים עשויים בקפידה, וקלסתרו דומה מאוד לפני “המשיח“… המאייר, יואל בן שמעון, ידוע כמי שמשלב בתיאוריו רמזים ותיאורים הומוריסטיים. אם כך, מי היא הדמות הקטנה הנאחזת בזנב החמור ונדמית כמי שמבקשת להצטרף לתהליך הגאולה? ובעיקר, מיהו המשיח בעיניו? ומהי הגאולה על פי תיאור זה?

על פי חוקר האמנות היהודית יוסף גוטמן, הצגת ביאת המשיח בליל הסדר ותיאורו בהגדות מהווים תגובה פולמוסית למנהג נוצרי ימי־ביניימי. ביום ראשון של כפות התמרים, חג נוצרי החל ביום ראשון שלפני הפסחא, נהגו הנוצרים לצעוד לעבר שערי דגם של ירושלים כשהם אוחזים בדמות עץ של ישו הרכוב על גבי חמור. בכך שחזרו את שנכתב בברית החדשה על כניסת ישו לירושלים. יום ראשון של כפות התמרים היה טקס תיאטרלי, וייתכן שטקס פתיחת הדלת בליל הסדר נועד להדהד אותו.

בשונה מהטקס מלא ההוד של הנוצרים, בחרו היהודים לתאר את כניסת המשיח בשערי ירושלים באופן מעט הומוריסטי. כאילו אמרו: משיח רוכב על חמור לא מצטלם היטב, לא מעורר יראת כבוד, אז “נזרום עם זה“, נתאר את המשיח באופן קליל.

נראה שהקלילות הזו מסתירה מאחוריה עומק רעיוני. הגאולה הנוצרית, המסומלת באמצעות תיאור ישו רכוב על חמור בשערי ירושלים, נושאת בעקבותיה את מוראות יום הדין האחרון. אימוץ הדימוי החזותי הנוצרי הופך את כיוון העונש. ביום הדין היהודי, באחרית הימים, הגויים הם אלו שייענשו.

פרופ‘ ישראל יעקב יובל מזהה את הדמות הנתלית על זנב החמור עם המשרת הגוי. אם כך, לא פלא שהמשרת הנוצרי מנסה להימלט מהגורל הצפוי לבני דתו. הוא מנסה להצטרף למשיח, הנוטל עמו את היהודים במסעם לעבר “ירושלים הבנויה“. בראש העמוד מובלטת המילה “שפוך“ וכתובים פסוקים המביעים משאלות להענשת הגויים שהתעמרו ביהודים בימי הביניים, ובתחתית העמוד מופיע איור הומוריסטי מלא אופטימיות. הדיכוטומיה הזו, בין רצון לנקמה לבין כיסופים לאחרית הימים, מסמלת בעיניי את תמצית הקיום היהודי לאורך הדורות.

מגיירים את החמור

מסר מורכב נושא גם החמור המתואר לרוב על ידי האמנים הארץ־ישראליים בראשית המאה העשרים. החמורים היו חלק מהווי החיים המזרחי ותוארו על ידי האמנים הציונים יחד עם הערבי המחמר אחריהם. התיאורים היו ריאליסטיים אך נשאו אופי אוריינטליסטי, המתרפק על "החיים הטבעיים" של הערבים. במרוצת שנות העשרים של המאה הקודמת הפך החמור "הערבי" הקונקרטי לחמור סמלי, המאזכר, בנוסף לחיי היום־יום בארץ ישראל, גם את החמור בסיפור העקדה, את חמורו של משיח או את שניהם גם יחד. ספק רב אם הצירוף של חמור העקדה לחמור המשיח היה מוכר לאמנים, אך הוא מופיע כבר במדרשי חז"ל.

וירכיבם על החמור. חמור של אברהם הוא החמור של משה, והוא החמור שעתיד המשיח לבוא בו, שנאמר "עני ורוכב על חמור" (מדרש אגדה, בובר, שמות פרק ד).

גם ראובן רובין (1893־ 1974) בראשית דרכו מתאר בעיקר ערבים רוכבים על חמור. משנות העשרים ואילך משלב רובין חמורים בתיאורי הווי עבריים, והחמור הופך בציוריו לחלק מהמשפחה היהודית. "החמור היהודי" ביצירת רובין, כמו גם בזו של נחום גוטמן ואמנים אחרים בני דורם, מקבל תווי פנים נעימים והבעה אנושית.

החמור מקבל ממד מיסטי ומשיחי. ראובן רובין, חלום יעקב

ביצירה "חלום יעקב" מאייר רובין חמור העומד וממתין בהכנעה לצדו של יעקב אבינו החולם. החמור ניצב למרגלותיו של יעקב הישן, ונראה שהוא מבין בחושיו הטבעיים את מה שנגלה ליעקב בחלומו הנבואי. הוא אינו הבהמה הבזויה והמעונה, אלא סמל לענווה ולערכים נעלים. דומה שביטוי הגנאי החז"לי "עם הדומה לחמור" (יבמות סב ע"א, ומקומות רבים נוספים) מקבל כאן משמעות הפוכה, חיובית.

החמור אינו נזכר בסיפור חלום יעקב המקראי או המדרשי. להצבתו ביצירה יש רובד ריאלי – החמור משמש כלי התחבורה של יעקב. אך בתוך התיאור הנשגב של החלום, גם החמור מקבל ממד מיסטי ומשיחי. נדמה כאילו ראובן מוסיף משפט למדרש חז"ל: "הוא חמורו של יעקב, והוא החמור שעתיד המשיח לבוא בו". חלום יעקב מתואר כחלום היהודי האולטימטיבי, חלום הגאולה.

המרפסת של הרצל

לאחרונה ביקרתי במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בתערוכה קבוצתית קטנה ומקסימה בשם "יומנו של חמור". בין היצירות שהוצגו גיליתי את היצירות הגרפיות והמתוחכמות של הצלם והמעצב אשרף פואח'רי (יליד 1974). האמן הערבי הארצישראלי מרבה לעסוק בדימוי החמור ביצירתו, מתוך תחושת קִרבה לאופיו ולגורלו של החמור.

בעבודה "המרפסת של הרצל" הופכים הרצל והחמור ליצור היברידי. הם נראים כיצור אחד, עד כי נוצרת אשליה כאילו זהו הצילום המקורי של חוזה המדינה היהודית. כביכול צולם הרצל על חמורו, ולא כשהוא נשען על מעקה המרפסת בבאזל. המדיום הגרפי השטוח שבו השתמש האמן נוטל חיות מהיצירה. הרצל והחמור מקבלים ביצירה זו פרשנות איקונית ואוניברסלית. דמותו של הרצל מתמזגת עם דמות החמור הסכמטית ומעלה אסוציאציות מורכבות.

הרצל והחמור כיצור היברידי. אשרף פואח'רי, המרפסת של הרצל, 2012
צילומים: אלי פוזנר, באדיבות המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים

הצופה היהודי תוהה על כוונותיו של האמן הערבי: מה חש האמן כלפי המפעל הציוני, וכיצד הוא משלב בין יחסו הלאומי לבין הזדהותו האישית עם דמות החמור? אך היצירה מעוררת שאלות המופנות גם כלפי התפיסות היהודיות והציוניות. האם החזון הציוני ההרצליאני הוא תיאטרון צלליות בן־חלוף? האם החמור הקטן הוא חמור מסכן, המסמל את עמלו הרב של הרצל ואת הכישלונות הרבים שחווה במסגרת פועלו המדיני, או שמא להפך? הן החמור הוא "חמורו של משיח", והרצל הוא "משיח בן יוסף".

אוצר התערוכה, פאריד אבו־שקרה, כתב על יצירתו של פואח'רי:

פואח'רי משתמש בדימוי החמור לייצוג מגמות תרבותיות שהמתבונן מייחס אותן לפלשתינים או ליהודים לחלופין, לסאטירה, למחאה ולהבעת אישיותו רבת הזהויות והתרבויות, הקוראת לשיח בין בני האדם. דימוי החמור […] נועד לייצר תודעה קולקטיבית המושפעת מתודעתו ההרמונית, המאוזנת והענווה של האמן. תודעה המביאה בחשבון את דעותיו ותחושותיו של האחר, למרות הקרע והפילוג בין התרבויות, והמעוררת תחושות שונות וסותרות […] בין טקסטים מן הסצנה התרבותית הפלשתינית לסמלי התרבות היהודית… (מתוך קטלוג התערוכה).

בהמת השלום

בפתח המאמר הצגתי את דמות חמורו של המשיח המתפלמסת עם תפיסת אחרית הימים הנוצרית. הדרך שבה בחרו אמני ההגדות מן המאה ה־15 לתאר את המשיח רוכב על חמור היא מלאת הומור ונטולת פאתוס וחשיבות עצמית. העמדת התיאור החזותי הקליל מתחת למילים הקשות "שפוך חמתך על הגויים" מציגה את אחת הדרכים שבה שילבו היהודים בימי הביניים בין סבל הגלות לבין ציפייה לגאולה שלמה.

משם המשכנו למפגש היהודי־ערבי, השואף להגשים את חזון השלום של אחרית הימים. האמנים הארץ־ישראלים בראשית המאה העשרים נעים בתיאוריהם בין החמור הקונקרטי, "הערבי", לבין החמור "היהודי", הטעון זיכרונות מקראיים ותקוות משיחיות.

העבודות של פואח'רי מתעתעות בצופה. גם הוא נע בין קטבים. ייתכן שכאשר האמן מחבר בין החמור "הערבי" המייצג אותו לבין חמורו של "המשיח הציוני" הרצל, הוא מתאר חזון של שלום, שאותו לא יכול לשאת סוס מלחמה אציל וגאה אלא דווקא חמור עניו. בהמה שעיקר מלאכתה בעת שלום, שמוכנה להטות שכמה לסבול, ושכמו עם הנצח אינה מפחדת מדרך ארוכה. #

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

הרב ליכטנשטיין העניק אישור הלכתי להעלאתם לארץ של בני הפלשמורה, אבל תבע מעולי אתיופיה למלא אחר דרישות הרבנות הראשית כדי לא לפרוש מן הציבור

מאז שנודע לי דבר מותו של הרב ליכטנשטיין אני קרוע בין קבלת הגזרה לאי־השלמה, בין החלל שנוצר בתוכי לבין העוצמה שהרגשתי כאשר ראיתי אלפים מתלמידיו ומוקיריו, מהארץ ומהעולם, חולקים לו כבוד אחרון.

עמדו שם כיפות סרוגות לצד כיפות שחורות, לבנים לצד שחורים, נשים לצד גברים, זקנים לצד ילדים, נערים לצד נערות. כולם נכחו שם, ללא מחיצות. כששמעתי את קולו הגונח של הרב משה ליכטנשטיין ממרר וצועק "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו", התפרקתי לחתיכות. המילים שאכתוב כאן הן חלק מהניסיון שלי לקום ולאחות את הקרעים.

לא הבחין בין עור כהה לעור בהיר. הרב ליכטנשטיין והרב שלום

טעותם של אנשי הדת

חז"ל מלמדים שכאשר התינוק שרוי במעי אמו הוא נתון במעין גן עדן: לומד תורה, נר דלוק על ראשו, והוא רואה את העולם מתחילתו ועד סופו. לפתע פתאום מגיעה העת שבה הוא נזרק החוצה. איש לא נועץ באדם אם אכן ברצונו לצאת ולהגיח אל העולם. זמן הלידה, המקום, הסביבה והמשפחה אינם נקבעים מתוך שיתוף פעולה עם הנולד. כך ביטא פסקל את הקושי לסיבת הקיום:

בראותי את עיוורונו ומסכנותו של האדם… על האדם השרוי בחושך… מבלי אשר ידע מיהו שהניח אותו כאן… מהו שיתרחש לו במותו… אני נתקף באימה. בדומה לאדם שהביאוהו בשנתו אל אי שומם ונורא, והוא מקיץ מבלי לדעת היכן הוא וללא יכולת להיחלץ משם. על כן משתומם אני כיצד, במצב אומלל זה, אין בני האדם נופלים לתוך ייאוש.

בעקבות ניתוק כואב זה נוצר באדם דחף פנימי שילווה אותו כל חייו. זהו הדחף לחזור לקשר האלוהי ולאושר הכרוך בו, דחף עמוק לאיחוי הקרע שנוצר עם הלידה.

דומני שאצל הרב ליכטנשטיין, קרע זה לא הורגש בתודעתו ההגותית והרוחנית ובאורח חייו. "האדם החי עלי אדמות", כותב הרב סולובייצי'ק, "נמשך תדיר על ידי שני קצוות רבי עוצמה של פחד ותקווה, אימה ואהבה. משה רבנו רואה את הסנה הבוער. מחד גיסא הוא מכסה את פניו מתוך פחד; אולם מאידך גיסא הוא נמשך על ידי כוח מסתורי ובלתי נראה ומתקרב לאט לאט אל מוקד האירוע עד שהוא אומר לעצמו 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה' (שמות ג, ג)".

הניסיון למצוא איחוי לפרדוקס זה הוא טעותם של אנשי הדת כיום, כפי שאומר הרב סולובייצ'יק: "טעותם של נציגיה המודרניים של הדת היא בזה שהם מבטיחים לקהל עדתם לתת פתרון לכל בעיות החיים", בעוד שלדעתו תפקיד הדת הוא לא לספק פתרון לבעיית החיים אלא להעמיק את בעיית החיים. "הדת היא אשר מעמיקה יותר ויותר את הבעיות ואינה מתכוונת כלל לפתור אותן". מתח זה, על פי הרב סולובייצ'יק, אינו בא לשתק ולייאש אלא ליצור ולחדש.

הרב ליכטנשטיין היה תמים בדרכיו, ולא היה מודע לקרע הזה בעולמו. הוא היה בעצמו התורה, הוא בעצמו היה התפילה, ולפיכך הוא זעק את מה שבתוכו. תמימות זו הביאה אותו לאיחוי הקרעים בין חוץ לארץ לארץ ישראל, בין גויים ליהודים, בין ההשכלה להקפדה על ההלכה, בין ספרא לסיפא, בין קודש לחול ובין חלקי האוכלוסייה השונים בחברה הישראלית.

אם הרב סולובייצי'ק היה משה רבנו, אזי הרב ליכטנשטיין היה הסנה הבוער. הרב ליכטנשטיין היה כתופעת טבע, שיח בוער באש שאיננו אוכָּל. הוא ראה את העולם כמקשה אחת.

לא לגמגם בשידוך

כידוע, נושא הגיור לחומרא בקהילה האתיופית גרם למשבר עמוק מאוד ביחסים שבין הקהילה למדינה. למעשה, עד היום טרם נמצא פתרון הוליסטי לבעיה זאת, והנושא נחשב מוקצה מחמת מיאוס בעיני הקהילה.

מוריי ורבותיי ראשי הישיבה ב"הר עציון" דרשו, בהתאם לתביעות הרבנות הראשית, מכל עולה ממוצא יהודי־אתיופי לטבול כתנאי לקבלתו לישיבה. באחד מימיי הראשונים בישיבה ניגשתי לרב יהודה עמיטל וביקשתי לדעת מדוע הוא דורש טבילה. הרב עמיטל ענה לי ש"אם מחר יבוא אליי מישהו ויתעניין לגביך בעניין שידוך, אינני רוצה לגמגם. אצלנו שואלים שאלות ואנו רוצים שתהיה חלק בלתי נפרד מיושבי בית המדרש". בעיניי זו הייתה תשובה כנה המחוברת למציאות.

הרב ראובן יאסו, שהיה בין הראשונים מיוצאי אתיופיה שלמדו בישיבה, סיפר לי שהוא פנה לרב ליכטנשטיין בשם תלמיד שעמד להינשא ודעתו לא הייתה נוחה מדרישת הרבנות לעבור גיור לחומרא. הרב ליכטנשטיין ביקש ממנו שילך לאותו תלמיד ויאמר לו כך: "אתה יהודי טהור ויכול להיות שאתה טהור יותר מהרב הראשי של מדינת ישראל, אבל כרגע מי שיושב בכיסא הרבנות הראשית לישראל החליט מהסיבות שלו שאתה תעבור גיור לחומרא, ואסור לך לפרוש מן הציבור, קרי עם ישראל".

הרב ליכטנשטיין, בענווה רבה, לא ראה את עצמו כפוסק אלא כממלא אחר הוראותיה של הרבנות הראשית. הוא הציע לתלמיד לקבל את ההנחיה של הרבנות לא משום שזאת האמת, אלא כי זוהי ההנחיה שהגיעה מהרבנות הראשית. הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין ראו את המציאות באופן דומה, אבל כל אחד הגיע אליה בדרך אחרת. אולי זה מה שהפך אותם לזוג ולתופעת טבע בעולם הרבני.

בשנת 1992 החליטה ועדת השרים לעניין שארית יהודי אתיופיה להעלות את בני הפלשמורה ששהו במתחם באדיס־אבבה מנימוקים הומניטריים של איחוד משפחות. סוכם כי העלייה תיעשה על־פי חוק הכניסה לישראל. בין היושבים בוועדה שאישרה הלכתית את העלאתם של בני הפלשמורה, היה הרב אהרן ליכטנשטיין. הרב ליכטנשטיין לא הבחין בין עור כהה לבהיר, הוא פעל על פי ידע. באופן לא מובן הוא הצליח לחבר ולראות את הידע האנושי ואת הידע ההלכתי כמקשה אחת.

הניח עלי את ידיו

לאחר חיבור הספר "מסיני לאתיופיה" ניגשתי אל הרב עם כתב היד. ביקשתי ממנו שיכתוב הסכמה לספר. הרב נענה ברצון, אבל התנצל שהדבר עלול להתעכב בעקבות המחלה שבה לקה. לאחר זמן ארוך יחסית התקשרתי לבית הרב. הוא ענה בעצמו, כדרכו. אמרתי "מדבר שרון". הוא כמובן זיהה מיד במי מדובר. שאלתי אותו האם עיין בכתב היד, והוא השיב בחיוב. הוא נתן לי להבין שכדאי לי להמשיך ללא ההסכמה שלו, ואמר שאם יכתוב הוא ייאלץ להביע עמדה קשה וחריפה ביחס לרעיונות המובאים בספר. הוא הציע שאוותר, אבל התעקשתי שהוא יכתוב. הרב הסכים.

חרף המחלה הקשה, הרב כתב לבסוף את הסכמתו המהולה באי־הסכמה לרעיונות המובאים בספרי. כל זאת מתוך חיוך עדין, מבט חודר, נפש עדינה ועוצמה רוחנית. חצי שנה לאחר הוצאת הספר, לפני יום הכיפורים, נסעתי לרב לקבל את ברכתו. על אף המחלה נכנסתי לחדרו בישיבה. התפלאתי מכך שהוא זיהה אותי מיד וידע במי מדובר. הוא אמר לי: "אתה כתבת על ההלכה האתיופית". בדחילו ורחימו עניתי בחיוב. הוא ביקש לדעת על קורותיי ושאל איך אני מתקדם בחיים.

לפני שנפרדתי מהרב חפצתי בברכתו, ובלי מחשבה נוספת פניתי אל הרב: "בבקשה ברכני". הרב הביט בי במבט חודר, כאילו פניו אומרות: "אתה יודע שאני לא כזה, אבל בגלל שאתה רוצה – בוא ואברכך". ניגשתי אל הרב, התכופפתי, ידיו הונחו על ראשי וקיבלתי את ברכתו. הרב ליכטנשטיין אפילו לא הרגיש שיש פער או סתירה בין הדברים החריפים שכתב על ספרי לבין הענקת ברכתו להצלחה בדרכי ובכל מעשה ידיי.

והנה עוד סיפור שראיתי במו עיניי. כאשר היה הרב עובר ליד הטלפון הציבורי במהירות הבזק יחד עם ערמת ספרים לכיוון בית המדרש, היה עוצר לשמע הטלפון המצלצל, עונה, ולאחר מכן עולה לבית המדרש ומחפש את התלמיד שאליו יועד הצלצול. במקרה שהתלמיד לא נכח בבית המדרש הרב ירד בחזרה למטה לטלפונים הציבוריים וקיבל הודעה עבורו. הרב ליכטנשטיין לא התלבט לרגע אם לענות או לא לענות. הוא היה תמים בדרכיו, וכלל לא מודע לפער בין דמותו כגדול דור וראש ישיבה ובין אותו אדם פשוט שעונה לטלפון הציבורי.

הרב ד"ר שרון שלום הוא רב קהילת "קדושי ישראל" בקרית גת, חבר ארגון הרבנים בית הלל ומרצה באוניברסיטאות 
תל־אביב ובר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

השאלות המקדימות, החינוך לחשיבה שיטתית והשאיפה שהתלמידים ידעו לא רק לחזור על השיעור אלא גם ליצור בעצמם. מעבר לכל התארים, הרב ליכטנשטיין ראה את עצמו כמורה

לפני שנים רבות התגלגל לידי מסמך פורמלי שבו התבקשו ראשי ישיבות ההסדר לחתום את שמם, כתובתם ומקצועם. הראשונים ברשימה כתבו כדבר פשוט בסעיף המקצוע "ראש ישיבה", עד שהגיע תורו של הרב ליכטנשטיין והוא כתב: "הוראה".

אפיזודה קטנה זו משקפת כמה היבטים מובהקים באישיותו. היא מבטאת את נטייתו לדקדק במילותיו (ואני ממש יכול לשמוע אותו אומר 'ראש ישיבה זה תואר, לא מקצוע'), וכמובן את צניעותו הרבה. אולם בסופו של דבר, מונח זה משקף את אחד התחומים המשמעותיים ביותר בחייו של הרב.

הרב ליכטנשטיין היה גדול תורה וענק רוח, צדיק וישר דרך, עמוד אש מוסרי ומופת לצניעות וענווה, אבל לא פחות מכל אלו – הוא היה מורה. מורה מחונן בעל יכולת דידקטית נדירה באיכותה. לא פעם אנחנו משתמשים בביטוי 'מורי ורבי' באופן שגרתי. הרב ליכטנשטיין היה רב ומורה דרך לאלפים ולרבבות, אך ברצוני לבטא בקצרה את משמעותה של המילה 'מורי' עבורי מצד עצמה.

איור: נעמה להב

שיעור מתודיקה

לרב הייתה שיטת לימוד ייחודית, שאוכל להציגה כאן רק על קצה המזלג. בתום לימוד ראשוני של הסוגיה על הלומד להגדיר מהם הנושאים הנידונים בסוגיה, ולבחון אלו מהם עיקריים ואלו משניים. את הנושא או הנושאים העיקריים, שאותם יש ללבן לעומק, יש לבחון תוך הסתכלות בכמה מוקדים: ראשית, מהו מקור הדין? דאורייתא או דרבנן? במקרים שבהם יש יותר ממקור אחד – האם המקורות השונים מלמדים על גישות שונות בהבנת הדין?

שנית, מהו אופיו של הדין? בהקשר זה השתמש הרב בניתוח האפשרויות השונות בהבנת הדין, תוך שילוב 'חקירות בריסקאיות' קלאסיות עם חשיבה מודרנית: האם הדין נובע מהתמקדות באדם ('דין בגברא') או באובייקט הנדון ('דין בחפצא'); האם הוא מהותי או טכני, עקרוני או פורמלי, נקבע על פי מבט אובייקטיבי או סובייקטיבי, ועוד ועוד. בשלב השלישי יש לבחון את היקף הדין, ומה ניתן להסיק מן המקרים שבהם הוא חל או לא חל. את השאלות הללו יש להציב כבר בתחילת הלימוד (שלב שהרב נהג להגדיר כ'אפריורי'), ולאחר מכן, תוך לימוד השיטות השונות בסוגיה, לראות כיצד הן משקפות למעשה תפיסות שונות ביחס לשאלות אלו.

כדי למלא את רוחב היריעה נהג הרב להביא מגוון רחב של ראשונים, כולל אלו שאינם מהווים חלק מהלימוד הישיבתי הקלאסי, ובהם בלטו בין היתר הראב"ן, הראבי"ה ותוספות רבנו פרץ. לבסוף, הרב עשה שימוש בבקיאותו העצומה בכל חלקי הש"ס והראה כיצד השאלות המהותיות בסוגיה עולות גם בסוגיות אחרות, גם כאשר במבט ראשון לא היה כל קשר ביניהן.

הרב לא רק לימד תורה על פי שיטתו, אלא הציב לנגד עיניו יעד ברור: ללמד את תלמידיו איך ללמוד. ואכן, הרב זכה להעמיד אלפי תלמידים שהמשיכו את דרכו בלימוד, ואף אם פיתחו אותה איש על פי נטיות לבו – וגם את זה כיבד הרב – הם נותרו עם הבסיס האיתן שקיבלו ממנו.

דרכים שונות היו לרב להנחיל את שיטתו הלימודית. בצורה הישירה ביותר הוא עשה זאת בעזרת שיעור מיוחד שמסר במשך שנים רבות לתלמידי שנה א' בישיבה, שאותו כינה 'שיעור מתודיקה'. בשיעור זה, שהתבסס על לימוד פרק במסכת שלא נלמדה במסגרת הלימודים בעיון ובבקיאות, הוא לימד בכל פעם מיומנות אחרת והדגים אותה תוך לימוד סוגיות לאורך הפרק.

באופן עקיף יותר הוא העביר את שיטתו דרך שאלות שהפנה לתלמידיו במהלך שיעור העיון הרגיל. אין תלמיד של הרב שלא יקפוץ גם היום אם ישמע לפתע את המילה "תאמר!", שהייתה הביטוי הייחודי שבו הרב פתח כל שיעור כש'התקיל' את אחד התלמידים לקרוא את הסוגיה ולענות על כמה שאלות שהרב נהג לשאול. הידיעה של כל תלמיד שהוא עלול להיות 'מותקל' בשיעור הבא המריצה את תלמידיו להכין היטב את השיעורים ולצפות מראש אלו שאלות הוא עשוי לשאול אותם.

מלבד זאת, הרב גם נהג להפנות שאלות לכלל הציבור במהלך השיעור ולאתגר את תלמידיו להשיב עליהן. הזכות לענות נכונה ולקבל מהרב תגובה חיובית ("כן!", לפעמים גם: "יפה", ולעתים רחוקות: "יפה מאוד") הייתה מוטיבציה מספיק גבוהה, גם אם היה בה סיכון שאם התגובה לא תהיה נכונה הרב לא ינסה לייפות את המצב, אלא יסביר בפשטות מדוע היא איננה נכונה.

למלא את המשבצות

למרות דרכים אלו, דומה שהשפעתו הגדולה ביותר של הרב בהנחלת שיטתו הייתה פשוט על ידי עצם הנוכחות בשיעוריו, הן הכלליים שהועברו ברצף (כפי שכינה אותם 'שיעורים פרונטליים') והן היומיים, שבהם גם פנה בשאלות לתלמידיו. השיעורים תמיד היו מסודרים להפליא, במבנה ברור ואף בסיכום מפורט בסוף.

השיטתיות המובהקת שבאה לידי ביטוי בכל נושא ובכל שיעור הופנמה בעקביות ובהתמדה. לא משנה באיזה תחום היה השיעור, תמיד נשאר אותו מבנה קלאסי, אותן תובנות יסודיות ואותה צורת חשיבה מופשטת, שהשאירו את הלומד בעיקר עם המשימה למלא את המשבצות עם התכנים הרלוונטיים של הסוגיה עצמה ומפרשיה. רק את רוחב הדעת והיכולת לראות את הקשרים הבין־תחומיים בין סוגיות שונות לא יכול היה הרב להקנות לתלמידיו מבלי שיעשו זאת בעצמם, וכמה חבל על דאבדין.

מטבע הדברים, שיעוריו של הרב התמקדו בלימוד השיטתי, ולאו דווקא בהברקות חדשניות. אולם לא פעם היו גם כאלו, ואף הן זכו להדגשה מתודית. לא פעם, לפני שהציג זווית חדשנית בלימוד הסוגיה, הרב, שבדרך כלל נהג לשבת בזמן השיעור היומי, היה קם מכיסאו, וכך כבר היה ברור שצפוי להגיע חידוש מהותי. בסיומו של המהלך היה הרב מתיישב, וחוזר ללימוד הסדיר והעקבי.

זכה הרב להעמיד תלמידים הרבה ולהנחיל את שיטתו לרבים. זאת נחמתנו, שגם עם הסתלקותו מעמנו נותרה שיטתו חיה וקיימת, בעזרת ספריו, מאמריו ושיעוריו ובעזרת תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שימשיכו להתבסס על שיטתו ולדובב את שפתותיו של הרב בקבר.

מורי ורבי, לעולם לא אוכל להודות לך על כל מה שנתת לי בכל צדדי אישיותך הרבים והידועים. על כן אסתפק כאן בהודאה רק על פן אחד: תודה לך על כך שהיית המורה שלי, המורה הטוב ביותר שהיה לי בחיי, המורה שלימד אותי תורה, שלימד אותי כיצד ללמוד תורה וכיצד ללמד תורה. תודה על שהיית מורי, לא פחות משהיית רבי.

*

הרב אמנון בזק 
הוא ר"מ בישיבת הר עציון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

הרב ליכטנשטיין סירב לעלות לטיסה משום שחשש שמקומו יבוא על חשבון מישהו אחר. זיכרונות על מידת אנושיותו ועל דבריו לבחורי הישיבה שדחפו בדרכם לחדר האוכל

נפתח בסיפור אחד מני רבים על מורי ורבי, הרב ליכטנשטיין. הרב נזקק פעם לטוס לחו"ל. מזכירת הישיבה אמרה לו שלא נותר עוד מקום בטיסה, אבל היא מאמינה שתוכל לדאוג לכך. "בשום פנים ואופן אל תעשי זאת!", הגיב מיד הרב והסביר: "לסדר עבורי מקום פירושו לומר למישהו אחר שהייתה טעות והוא לא יוכל לטוס. האם היית רוצה להיות זו שאומרים לה שלא תוכל לטוס בטיסה שהזמינה?". מי מאיתנו היה חושב על כך? איזו אמת ואיזו רגישות אנושית.

לא פלא כי כולנו, תלמידי הישיבה והר"מים, חשנו יראה מפניו, אך לא פחות מכך אהבנו והערצנו אותו. יראתנו לא הייתה יראה של פחד חלילה, שכן הרב היה מסביר פנים לכל אדם, כקטון כגדול, ובעל סבלנות והקשבה נדירות. יראת רוממות של מי שעומד לפני "עמוד אש", אדם שכולו תורה ועבודת ה', חסד, ענווה עצומה ואמת ללא פשרות.

"לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם". הרב היה חדור מחויבות טוטלית להרבצת תורה מתוך התמדה, גם אם לשם כך הוא היה צריך לנסוע ביום שלג במכוניתו הישנה מירושלים לאלון שבות או להגיע אל השיעור היומי היישר משדה התעופה.

"עמוד" – לא רק בשל גובה קומתו ועמידתו הזקופה, אלא בשל זקיפותו ועמידתו האיתנה על דעותיו, גם כאשר אלה לא היו מקובלות בקרב הציבור הציוני־דתי ורבניו. כך היה באשר לעמדותיו בנושאים הלכתיים, כדוגמת הגילוח בספירת העומר ובחול המועד, וכך היה גם בנוגע לדעותיו בנושאים חברתיים ומדיניים־פוליטיים, כגון עמדתו הנחרצת בעת ההתנתקות, שאותה כאב מאוד. היו שידעו בעיקר על ה"קוּלות" של הרב אולם לא הכירו את כל החומרות שבהן החמיר, בעיקר לעצמו ולא לאחרים. כך למשל היה עומד במשך כל חזרת הש"ץ, גם בתפילות הארוכות של ראש השנה ויום הכיפורים, לא טלטל בשבת בירושלים ונהג להוציא את השבת והמועד בזמן רבנו תם.

לא הפסיק באמצע

את הרב ליכטנשטיין חייבים להזכיר בנשימה אחת עם ידידו בלב ובנפש, הרב יהודה עמיטל, מייסד הישיבה, שבאצילות נפשו ביקש ממנו, שנים מעטות לאחר הקמתה, לעמוד בראשותה. איזו אהבה, כבוד והערכה הדדית שררו ביניהם. לא היינו זקוקים לשיחות בנושאי ענווה, מחלוקת והתרחקות מגינוני כבוד, כי זכינו ל"טוב מראה עיניים". אם שאלת את ר' אהרן בעניין הנוגע לישיבה, מיד השיבך: "נראה מה יאמר הרב עמיטל", והיה פונה לעמיתו ואומר לו: "ר' יהודה, מה אתה אומר?"

תם העידן של ראשי הישיבה המייסדים, אולם זכה בית ישיבת הר עציון ששני ראשיו השכילו למנות עוד בחייהם ראשי ישיבה חדשים. ואל יהי הדבר קל בעינינו. די להביט בנעשה בספינת הדגל של עולם הישיבות החרדי־ליטאי כדי להבין עד כמה מרחיק ראוּת היה מהלך זה.

כאשר מביטים על תלמיד חכם, כך למדנו מהרב ליכטנשטיין בלא מילים, יש לבחון לא רק כמה תורה הוא יודע אלא בעיקר מי הוא, מהי דרכו המוסרית והחינוכית ומהי הדוגמה האישית שהוא נותן. לא רק מה אומר הרב לתלמידיו, אלא מה הוא אומר לעצמו – מהן תביעותיו מעצמו. "הוא היה – אומר", שאמירתו של הרב תבטא את מה ש"הוא".

הרב לא היה עניו, כך אמר בנו בהספדו, כדי שיראוהו וילמדו ממנו, אלא כי פשוט היה כזה ולא חשב שמגיע לו כבוד מיוחד. כך למשל, כשסיים את סעודתו בחדר האוכל היה מוריד את הכלים, וכששאלוהו על כך כלל לא הבין את השאלה ותמה מדוע הוא צריך להיות שונה מן התלמידים. גם מידת האמת שבו הייתה נדירה. פעם אחת הלך הרב לבקר חולָה בבית החולים, וראה כי באותה מחלקה שוכב אדם שהכיר. הרב ניגש אליו ואמר לו שבא לבקר מישהי וכיוון שראה אותו בא גם לבקרו, זאת כדי שהלה לא יחשוב שהרב בא במיוחד אליו ויש בכך גניבת דעת.

הרב מעולם לא הפסיק את בני שיחו בדיבורם, גם כשהללו דיברו זמן ממושך. רבים העידו על כך שלא ראוהו כועס. אולם אין לטעות, בעוד שבשיחות עם יחידים לא הרים את קולו, בשיחות בישיבה ומחוצה לה, כאשר כאב לו עניין מסוים היה משמיע את קולו ברמה, בבהירות ולעתים גם בקול זעקה.

20 על 20

הרב עמיטל נהג לקצר בשיחותיו ולחזור על רעיונות קבועים בפרשות שבוע או במועדים מסוימים. לעומתו, הרב ליכטנשטיין נהג בדרך כלל להאריך בשיחותיו וכל שיחה הייתה מלאכת מחשבת בנויה לתלפיות. תמיד חידש ולא חזר על רעיון אחד פעמיים. יוצאת מכלל זה הייתה השיחה השנתית הקבועה בתענית אסתר, שבה חזר ודיבר בלהט רב על חשיבות השליחות והמסירות עבור עם ישראל, במיוחד בתחום החינוך התורני.

באחת משיחותיו אמר הרב כי אין כל מניעה שבוגר הישיבה יהיה שקוע בלימוד תורה במקביל לעבודתו, וש"ה'קצות' והמנחת חינוך צריכים להיות על דל שפתיו". הרב עצמו היה דוגמה חיה לכך. בתקופת לימודיו באוניברסיטת הרווארד היה לומד תורה כל יום במשך כמה שעות.

הרב ליכטנשטיין נהג לקיים את שיחותיו בסיום "סדר בוקר". הסדר הסתיים רשמית ב־13:00 ואז היינו הולכים לארוחת צהריים, אולם הרב דיבר תמיד בין עשרים לאחת עד אחת ועשרים, מה שכּוּנה בישיבה "20 על 20". כנראה הוא לא רצה לגזול זמן רב מדי מסדר בוקר, אבל גם רצה ללמדנו שלא חייבים לעזוב את בית המדרש בדיוק באחת.

בשיחות אלו דיבר הרב על ענייני השעה במדינה ובחברה ועל נושאים הנוגעים לישיבה. לא אחת השתמש בהומור ובאירוניה. כך למשל פתח שיחה בברייתא (יומא כג, א): "מעשה בשני כוהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו – נטל סכין ותקע לו בלבו". הוא עמד בהרחבה על הרקע ההלכתי לסיפור ועל הבעיה המוסרית שיש בו, ורק בסוף דבריו הבנו שכל זה לא שימש אלא נמשל לנושא האמיתי: הריצה של חלק מן התלמידים בסיום סדר בוקר לחדר האוכל שהביאה לעתים לדחיפות בכניסה אליו!

שיחותיו של הרב הותירו לא אחת רושם עז על שומעיהן. כך, למשל, באחד מימי השואה הוא אמר כי יש לדחות בתוקף כל ניסיון להסבר השואה: "אני מעדיף להישאר עם סימן שאלה, ואפילו יהיה כפול פי שישה מיליון, מאשר לנסות ולהציב ולו סימן קריאה אחד". בשיחה אחרת בטרם צאתנו לצבא הוא דיבר בהשראת הפסוק "מרחוק ה' נראה לי," על כך שלפעמים דווקא ההתרחקות מהישיבה עשויה להעצים בנו את התחושה של קרבת ה' ושל הכיסופים לחזור לישיבה ולעסוק בתורה.

אשרינו שזכינו לילך לאורו של "עמוד האש", שהאיר בתורתו ובמידותיו לתלמידיו ולרבים אחרים בדורנו.

הרב פרופ' רון קליינמן הוא מרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ויו"ר הוועדה הישראלית של האיגוד הבינלאומי למשפט עברי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

הרבנית אסתי רוזנברג מספרת על מוסר הלימוד של אביה – הרב ליכטנשטיין – שאותו למד דווקא מעולם הספורט, על דעתו ביחס לקריאת כתובה בידי נשים ועל הסוד שבזכותו כל ילדיו המשיכו בדרכו. וגם על שנותיו האחרונות, יחסו להתנתקות והפיכתו המאוחרת לקונצנזוס רבני

מי שהיה בהלוויה של הרב אהרן ליכטנשטיין לא ישכח את ההספדים. שישה ילדים נולדו לרב ליכטנשטיין, וכולם ספדו לו. אלה לא היו הספדים של אנקדוטות מזדמנות הצצות במקרה באותו רגע קשה, אלא מלאכת מחשבת של דברי זיכרון – ברוח דרשותיו ושיעוריו הבנויים לתלפיות של הרב ליכטנשטיין עצמו; אולי אף ברוח ההספדים המפוארים של הסבא, הרב יוסף דב סולובייצ'יק.

לא הייתה בהספדים רק התרפקות מתגעגעת על זיכרונות מתקתקים, אלא גם ניתוח של הדמות – כולל התובענות ששידר לילדיו ("לא ללמוד מקצועות 'סולידיים', בינוניים", סיפרה הבת הצעירה, טוני) או השוואה בין האופן שבו רווה מהם נחת ("הוא אמר שאיתי יותר קשה לו ללמוד מאשר עם משה ויצחק", סיפר הבן השלישי, הרב מאיר, זיכרון כואב מימי ילדותו).

"בתהליכי השתלבות של נשים בבית הכנסת אבא היה מאוד זהיר". הרבנית אסתי רוזנברג מעבירה שיעור במדרשת מגדל עוז
צילום: מרים צחי

לישון זו חולשה

גם השיחה עם הרבנית אסתי רוזנברג, הרביעית מבין ששת הילדים, מתנהלת ברוח זו. רוזנברג הלכה בעקבות אביה גם בתחום לימוד התורה: כמו אחיה הבכור הרב משה, הממשיך את אביו כאחד מראשי ישיבת "הר עציון", גם אסתי עומדת בראש מוסד תורני – המדרשה לבנות בקיבוץ מגדל עוז, שהיא עצמה חלק ממוסדות "הר עציון". יש בה אהבה עצומה לאביה, אבל הניסוחים הם לא רק נוסטלגיים, אלא גם מלאים במבט מפוכח; מרשים בכנותו ובפתיחותו גם סמוך כל־כך למועד הפטירה.

מה התכונות העיקריות שאפיינו אותו בעינייך?

"שאלו אותו פעם באיזה 'טיש' בישיבה מה צריך כדי להיות תלמיד חכם כמוך, והוא אמר: משמעת עצמית. אני חושבת שזו באמת נקודת החריזה שיצרה את כל האישיות שלו. נדמה לי שש"י [הבן החמישי. י"ש] תיאר את אבא בהספד שלו כ'חייל בעמדה'. למשל, כל הסיפור הזה שהוא פעם לא ידע איזה פסוק פשוט בשיעור של הרב סולובייצ'יק, והחליט שהוא יעבור על כל ספרי, ספרא ורמב"ן לפרשת שבוע. כל הצורה שהוא חי בה הייתה שאין מושג כזה של 'בא לי'. תמיד היינו צוחקים שבטישים עם הרב יהודה עמיטל הוא יכול היה פתאום להגיד: 'חברהל'ך, אני עייף'. אצל אבא לא היה דבר כזה.

"אמא היתה צוחקת שאבא עושה טישים כמו מסיבת עיתונאים: חבר'ה באים, שואלים שאלות, אבל אין מצב שהוא יגיד 'אני עייף'. בתור ילדה אני זוכרת שהתמתחתי פעם ואמרתי: אני מתה מעייפות, ואבא אומר: אדם לא מתאווה לישון, צריך לישון. זה לא ש'אני מת לישון, אבל מה לעשות שאני צריך ללמוד איתכם'. אצלו הצריך והרוצה היו מאוד קרובים. אגב, הוא למד בעניין הזה הרבה מעולם הספורט. הוא תמיד אמר שאם בדקה האחרונה בכדורסל אפשר לשנות משחק אז גם בדקה האחרונה בשיעור אפשר להתחיל משהו חדש. מוסר העבודה של הספורט, התובנה שבספורט אדם מתאמץ למצות מעצמו יותר ממה שהוא יכול – הוא לקח את זה גם לחיים התורניים".

מה יצר אצלו את המשמעת העצמית הזו?

"אני חושבת שאמא שלו. אמא שלי תמיד אומרת שסבתא שלי גידלה את אבא בתחושה שלישון זו חולשה. בכלל, היה איזה איזון מדויק באישיות – גם במידת הכעס. טוני אמרה פעם שגם כשאבא כעס, הוא היה אומר: אני אחכה עד יעבור זעם. מכוונן גם את הכעס".

מי שולט על הקיבה

לכם כילדים לא היה קשה לגדול ברמה נורמטיבית כזו?

"היינו חוזרים הביתה מבית כנסת בליל שבת ואומרים: אנחנו מתים מרעב, בוא נקדש. ואבא תמיד אמר: השאלה הבסיסית של החיים היא אם אתה שולט על הקיבה או הקיבה שולטת בך. הוא באמת שלט על הקיבה, ובכלל על כל צד בחיים. אבל הוא לא תבע מאף אחד שום דבר שהוא לא עשה בעצמו. כששאלנו את עצמנו איך זה שכל ילדיו הלכו בדרכיו, וזה הרי לא תמיד קורה אצל ילדי רבנים, אני חושבת שלב העניין הוא שתוכו היה תמיד כברו. לא היה בו שום זיוף.

"היו תביעות שהוא הציג. ללמוד הייתה תביעה. בעצם, זו לא בדיוק תביעה אלא זה מה שעשינו. וזה חִלחל גם מתוך העקביות. זה הדבר שעושים בשבת בצהריים באופן קבוע, ואין איזו שבת שמפספסים כי פתאום לא בא ואין חשק. הייתה תביעה להתפלל שלוש תפילות ביום, אבל גם זה לא כתביעה פורמלית אלא כי זה מה שעושים. הייתה גם תביעה מאוד גדולה בבית לחיות באמת, אבל גם תחושה מאוד ברורה שאנחנו האמת".

מי זה "אנחנו" – תפיסת הציונות הדתית? שיטת הלימוד הבריסקאית?

"לא, הכי חזק היה העניין של לחשוב כמו איש הלכה. והיה ברור שגם אם כל העולם נוהג אחרת, זה לא באמת משנה. כשאני גיליתי בכיתה ד' שאני היחידה בשכבה שמתפללת שלוש תפילות ביום לא באתי הביתה והתלוננתי למה אני היחידה. באתי לסניף ואמרתי: אשריי, אני מיוחדת! אני עושה משהו שאף אחד אחר לא עושה!

"כשהייתי בשביעית היו הקפות שניות בימית, לקראת הפינוי שהיה באותה שנה. וכל הסניפים של בני עקיבא ועזרא [ילדי הרב ליכטנשטיין היו ב"עזרא". י"ש] נסעו לשם. אבל אמא שלי העלתה בבית את השאלה שמא ימית היא בכלל מחוץ לגבולות ההלכתיים של ארץ־ישראל, והמסקנה הייתה שללכת להקפות שניות בימית במוצאי שמחת תורה זה חשש יום טוב שני של גלויות. ועד היום אני זוכרת את החוויה ש־700 אוטובוסים נוסעים לימית, ורק אני לא נוסעת. ולא מסיבות פוליטיות, דווקא רציתי לנסוע, אלא מחשש 'יום טוב שני'".

ואיך היה להיות "הבת של"?

"אני אהבתי את זה. יש ילדי רבנים שמרגישים שהאבא קשור יותר לתלמידים מאשר לילדים שלו. אני רואה את המתח הזה גם על עצמי – כי התלמידים שלך רק מעריצים אותך. הם משקפים לך את כל הטוב שבך, ואחר כך אני באה הביתה, אומרת שני משפטים והבן שלי אומר: מה את מקשקשת. כך שהילדים משקפים לך את כל נקודות החולשה שלך. אצל אבא שלי לא הייתה שום תחושה כזו. מעולם לא חשבתי שהתלמידים שלו יותר חשובים מהילדים, או שהוא מרגיש איתם יותר בנוח.

"סדרי העדיפויות בין התלמידים לבין המשפחה היו ברורים מאוד. אז נכון שהישיבה הייתה לגמרי המוקד של הבית, ובכל זאת הייתה איזו הפרדת רשויות: הישיבה באלון שבות, והבית בירושלים. הוא אמר כל הזמן שהדבר הכי חשוב שהוא עשה בחייו זו הקמת המשפחה, וזה גם עושה משהו. גם בפועל הוא היה בבית. הוא היה מתייצב כל בוקר בישיבה בשמונה ורבע, אבל בשש בערב כבר היה בבית. היו לו לפעמים שיעורים בערבים מחוץ לבית, והיו תקופות של ועדות ציבוריות, אבל בסך הכול בערבים הוא היה בבית, עם ארוחת ערב קבועה בשבע, שעל זה אני מורידה את הכובע בפני אמא שלי".

הרב ליכטנשטיין בליל פינוי בית הכנסת בכפר דרום, גוש קטיף, 2005
צילום: מרים צחי

הרוב הודו שפחדו

הוא גם היה נגיש בבית?

"לגמרי נגיש. אני לא חשבתי אף פעם על שיחות שלי איתו במושגים של ביטול תורה. גם היה ברור שבצד זה שהבית סובב סביב הישיבה, זה גם בית נורמלי שעושים בו ישיבות צוות ואבא שלי מכיר את כל החברים מהסניף. ידעתי שהוא רב חשוב, אבל לא הייתה תודעה שאני גדלה אצל גדול הדור, וכולנו צריכים להתכופף לפני המשימה של שירות גדול הדור. הוא גם לא היה מאוד תובעני. הייתה נעימות בבית.

"הוא כן ציפה מאיתנו, אבל לא בגלל איך שהדברים ייראו בחוץ אם לא נהיה כך וכך, אלא בגלל שאנחנו הילדים שלו ואכפת לו מאיתנו. בסוף החלטתי גם ליהנות מזה שאני הבת שלו: ללכת לכל השיחות שלו ולשיעורים שלו ולטישים של הרב עמיטל ולבוא לישיבה לשבתות. אם הייתה לי דילמה היא הייתה בגיל 18 – האם להפסיק לבוא לישיבה עד שאני מתחתנת, או להגיד שיקפצו לי כולם ואני אבוא כי זה מעניין אותי. הבנות של הרב עמיטל באמת הדירו את רגליהן, אבל אני באתי. בסוף זה היה חזק ממני. עוד לא היו אז מקומות תורה לנשים, ולא היה לי איפה להיות בליל שבועות או בליל פורים, וזו בחירה שעיצבה את כל חיי".

המון אנשים סיפרו שפחדו ממנו. הרב יובל שרלו אפילו אמר שהוא האדם היחיד שבפניו רעדו לו הרגליים. את מבינה את זה?

"זה הפתיע אותי. אני בשבעה חיפשתי את האנשים שלא פחדו ממנו. הרב יובל אמר את זה עוד בחייו, ואני אפילו זוכרת שהקראנו את זה לאבא. איך הוא הגיב? הוא חייך. טוני סיפרה לי ששכן שלה, שבשעתו גם למד בישיבה, אמר לאבא שלי שבישיבה הוא מאוד פחד ממנו עד שהוא נהיה שכן של טוני ואז אבא כבר נהיה 'האבא של טוני', והוא הפסיק לפחד. אז אבא אמר לו: אז אתה יכול להפיץ את הבשורה [שאין ממה לפחד].

"אני לא יודעת עד כמה הוא היה מודע לזה שפחדו ממנו. אני בוודאי לא הייתי מודעת. בשבעה מצאתי כמה אנשים שלא פחדו ממנו, אבל הרוב הגדול הודו שפחדו. בחוויה שלי הוא היה אדם מאוד נחמד וישיר ולא מפחיד בכלל. בבית לא הייתה שום נימת פחד, אבל נכון שלפעמים ראיתי אצלו מרוחקות. היינו הולכים ביחד והוא היה פוגש איזה תלמיד. לפעמים הוא היה חם ולבבי, ולפעמים היה קצת מייבש את אותו תלמיד במין שלום רפה. גם צריך לזכור שבאופן כללי הוא היה אדם מאוד מאופק, לא כמו הרבנים של היום שמחבקים את כל התלמידים.

"נכון גם שהיה בו משהו בלתי מושג. הוא לא עשה משהו כדי להפחיד: הוא לא צעק, לא העניש. אבל כנראה שהתלמידים חוו יותר ממני את גודל הדמות. הוא גרם לך להביט על עצמך ולעשות שיקוף של עצמך. אני לא חייתי ככה. היה בו גם קנה מידה של דברים שלא ניסיתי לחקות. אני כן חיה ברמה של לא לוותר לעצמך ולשלוט בעצמך, לא להתעצל ולעבוד קשה ושתהיה לך משימה ומטרה בחיים. שם אני מרגישה מאוד חזק שאני בדרכו, אבל לא ברמת המוסר והרגישות והצדקות שלו. אני לא ניסיתי להחזיר שקלים על כל קילומטר שהילד שלי נוסע באוטו עם דלקן.

"אחרי הרבה שנים אחד האחים שלי אמר לי: את יודעת, זה לא באמת ככה שהאדם שולט לגמרי בקיבה. לפעמים הקיבה שולטת באדם. ובסוף ימיו של אבא זה באמת 'בא לו בהפוכה', כי באמת בסוף הגוף שלט בו. אז אפשר לומר שבמאבק בינו לבין הגוף אבא ניצח בערך 80 שנה, ובשנה וחצי האחרונות הגוף ניצח".

הצטדק שנסע בביזנס

איך הוא באמת חווה את השנה וחצי הקשות האלה?

"היו בזה שני שלבים. היה שלב שהוא קיבל על עצמו את הדין: שהוא ישן בצהריים, שהוא מפסיק להגיד שיעור יומי. כבר לפני כמה שנים אִבחנו אותו כחולה פרקינסון, ובהתחלה הוא היה מאוד ממושמע. בשנים הראשונות לא הייתה לזה שום השפעה, ואחר כך הוא קיבל על עצמו את המשמעויות: הוא הפסיק לנהוג, למרות שזה היה לו קשה, והתחיל לישון בצהריים כי אמרו לו שהוא חייב לנוח.

"לפני שלוש שנים טסתי איתו לארה"ב. נגזר עליו שהוא חייב לישון ולנוח, ולכן הוא חייב לטוס במחלקת עסקים. הוא התנגד לזה כל חייו, ומאוד לא הרגיש בנוח עם זה. אנחנו עולים למטוס, ואני מגישה את הכרטיסים לדיילת ואומרת: הוא בביזנס, ואני במחלקה רגילה. ואבא מרים את הראש ואומר לדיילת: כפו עליי! אני אומרת לו: אבא, זה לא אכפת לה! אבל הוא הרגיש חובה להצטדק שהוא טס בביזנס, כי זה מותרות והוא לא האמין במותרות. כך שהוא קיבל בגבורה גם את הגזרה לטוס בביזנס".

הוא עבר לאורך השנים מהפך עצום במעמדו: הגיע לכאן כאאוט סיידר – נטול זקן, דוקטור לספרות אנגלית, דעות שמאלניות – ופתאום הפך להיות גדול הדור של הציונות הדתית, האיש שכולם משחרים לפתחו. איך הוא חווה את זה?

"זה באמת היה מוזר. גם עכשיו אני לא חושבת שהוא חווה את זה בעוצמות שחווינו בשבועות האחרונים. ביום הולדת שמונים הוא קצת דיבר על זה בריאיון ב'דיוקן' עם אלישיב רייכנר. נדמה לי שהוא דיבר יותר על כך שישיבת הר עציון נהייתה בקונסנזוס. אני חושבת שהוא רצה להתקבל, וזה שימח אותו. אבל גם בקבלה שלו הוא בכל זאת הרגיש בודד, בין הרבנים הוותיקים של הציונות הדתית".

בודד מבחינת ההשכלה ההומניסטית הרחבה שלו?

"כן, למרות שהייתה גם הרבה מאוד הערכה הדדית, ואהבה. צריך גם לומר שעם כל החשיבות של הדוקטורט מהרווארד, בסופו של דבר זה לא היה הדבר המרכזי בחייו. זה לא מה שהביא לו את המעמד המיוחד שהוא זכה לו. זה קשור גם לתהליכים פנימיים עמוקים בציונות הדתית, וזה לא רק הישג של אבא; זה הישג של הישיבה וגם של הרב עמיטל. פתאום דור שלם הבין שיש בציונות הדתית גם זרם שחושב אחרת וזה בסדר לחשוב אחרת.

"אני לא חושבת שבחייו הוא הרגיש כל כך אהוב על־ידי מי שחלקו עליו, גם בציונות הדתית וגם מחוצה לה. הוא הרגיש מוערך, אבל לאו דווקא אהוב, ובשבועות האחרונים הרגשתי גם הרבה אהבה".

אהבה בגלל המידות?

"אני חושבת שכן. הוא באמת היה ממש צדיק. מספרים עליו סיפורים כמו שסיפרו על ר' אריה לוין, ופתאום גם הייתה הצפה גדולה של הסיפורים האלה. גם שמונת הכרכים של חידושי התורה שלו שהוציאו תלמידיו עשו משהו. זה נמכר לא רק בחוגים של 'הר עציון', אלא גם ב'הר המור', וגם בעולם החרדי. הספר של הרב חיים סבתו ['מבקשי פניך' – ספר שיחות שקיים הרב חיים סבתו עם הרב ליכטנשטיין. י"ש] עשה שירות נפלא בהפצת תפיסת העולם שלו.

"אני גם חושבת שבשנים האחרונות הוא התמתן פוליטית, ואולי גם זה הקל על קבלת מעמדו. אני חושבת שזה התחיל מאז אוסלו. בהתנתקות הוא כבר אמר: אני לא יודע אם זה נכון או לא. הוא התמיד בעמדה העקרונית שאפשר להחזיר שטחים בשביל הצלת חיי אדם, אבל הוא לא באמת ידע אם זה אכן יתרום להצלת חיי אדם או להיפך. אבל בסוף, צדקותו ולמדנותו הן שגברו על כל הדברים שעשו אותו 'חשוד' מלכתחילה.

"מישהו אמר לי שישיבת 'הר עציון' התחילה בשוליים והיום היא קונסנזוס. אני לא יודעת אם היא הקונסנזוס, אבל היום ברור שיש פה דרך עצמאית, והיא בוודאי לגיטימית. היום יש כבר מאות רב־דוקטור ברחבי הארץ, והתברר שתפיסת העולם של הישיבה היא כבר לא שולית. אדרבה, בשנים האחרונות כבר עקפו את הישיבה גם משמאל, וגם זה עזר למעמדה. פעם הגוש הייתה הישיבה השמאלנית האינטלקטואלית, והיום הישיבה נעקפה משמאל, והיא נחשבת ל'הלכתיים החנונים'".

הבת בלי כיסוי ראש

הוא עצמו היה מוטרד מהעקיפות משמאל – לא מבחינה פוליטית כמובן, אלא מבחינה הלכתית, מתחושת התרופפות הלכתית במחנה?

"אני חושבת שהוא לא מספיק חי במקומות שבהם זה התרחש כדי להיות מוטרד. הוא ידע באופן כללי שיש תופעות כאלה, אבל לא בטוחה שהיה מוטרד מזה ברמה שזה מטריד ראש ישיבה תיכונית. הרי בסוף, יותר משהוא היה איש ציבור הוא היה מה שהרב סולובייצ'יק אמר על עצמו: אני מלמד. גם אבא רוב הזמן פשוט היה בישיבה והרביץ תורה. הרגיזו אותו יותר תהליכים כלליים במדינת ישראל. הוא היה יכול לשמוע חדשות ולהתרגז: 'הם נכנסים לברוך שלא יֵדעו איך לצאת ממנו', היה אומר.

"מדיניות פנאטית של חלק מממשלות ישראל בהחלט הטרידה אותו; התנגשויות עם הקהילה הבינלאומית; החלטות שמתקבלות מתוך אינטרס רגעי ויכולות לסבך אותנו לאורך זמן. דווקא בתהליכים בתוך העולם הדתי אני מרגישה שהיה די זהיר. פעם התקשר אליו זוג שנורא כעס על הבת שלהם שהולכת בלי כיסוי ראש. ואבא אמר להם: 'זה יהיה מה שתעשו מזה. אם תעשו מזה מלחמת עולם, זה יהיה מלחמת עולם'. בכלל, הוא היה בן אדם מאוד שקול, לא אימפולסיבי בשום צורה.

"צריך גם לומר שלפעמים הייתה לו זהירות יתר. הוא רצה לגבש קונסנזוס סביב דברים, ולפעמים הייתי אומרת לו: יש דברים שצריך לפרוץ גם בלי קונסנזוס רחב. הרי במובנים מסוימים הוא היה שמרן ולא מהפכן. לימוד תורה לנשים היה לו פשוט שצריך, ולכן הוא הקים את המדרשה לבנות. גם במרחב הקהילתי, במילוי תפקידים קהילתיים על־ידי נשים, לא הייתה לו שום בעיה. אבל בתהליכי השתלבות של נשים בבית הכנסת ובמרחב התפילה הוא היה מאוד זהיר. אני לא מדברת על שאלות כמו מינוי דייניות, שזו שאלה הלכתית מובהקת. הוא היה זהיר גם בדברים שהם לא הלכתיים או כאלה שאפשר להתיר. לא הייתה לו בעיה שאישה תדבר מתחת לחופה. אבל מקריאת הכתובה, שזה כבר נתפס חלק מהטקס ההלכתי, הוא חשש למרות שחשב שזה מותר מבחינה הלכתית".

ממה הוא חשש – מהמדרון החלקלק, או מאיך שהדברים ייראו ויתפרשו?

"יותר מהמדרון. אבל הוא גם תמיד הקפיד לומר את האמת: אם חשב שדבר מסוים מותר אבל לא רצוי, הוא לא אמר שהוא אסור".

יש דברים בתחום המעמד ההלכתי של נשים שהתווכחתם עליהם?

"הדיון האחרון שהיה לנו היה על דברי תורה של נשים בבית הכנסת באלון שבות. אבא חשב שצריך לחכות איזו רבע שעה אחרי סוף התפילה כדי שיהיה ברור שזה לא חלק מהתפילה, ולי לא אכפת שאישה תגיד דבר תורה מיד בסוף התפילה. יחד עם זה, גם אני לא הולכת למניינים שוויוניים, כך שבדברים מסוימים גם אני נתפסת כשמרנית.

"היו בינינו הרבה שיחות בנושאים האלה. לפעמים הסכמתי, ולפעמים הלהט שלי היה גדול משלו והוא היה יותר זהיר. בהתנהגות בפועל, בסופו של דבר אין בינינו הרבה הבדלים. אני גם לא קוראת כתובות. מה יהיה בעוד 20 שנה – אני לא יודעת. אולי מעצמי הייתי קוראת כתובה לפני שהוא היה מתיר זאת, אבל כרגע אני עוד לא שם. אבל שאישה אומרת דבר תורה בבית כנסת בכלל לא מפריע לי, ואבא היה בזה יותר שמרן ממה שאני חשבתי לנכון.

"מצד שני, הוא ראה את עצמו כפורץ דרך בתחום לימוד תורה לנשים. בכל מקרה, היה ברור שאצלו גם החדשנות וגם השמרנות היו מיראת שמים, לא מיראת בני אדם. היו הרבה דברים שבהם לא היה אכפת לו בכלל: כשהוא עשה לי בת מצווה, או שפתח לימוד תורה לנשים. בשעתו זה גם היה מלווה בביקורת, וזה לא היה אכפת לו".

איך הוא תפס את עצמו – כשמרן או כמהפכן?

"הוא תפס את עצמו בדיוק איפה שהוא: כפורץ דרך זהיר, פורץ דרך שקול שרואה את התמונה הרחבה".

אין מספיק להט לתורה

הוא עלה לארץ מתוך תפיסה ציונית ברורה, אבל איך הוא התייחס לישראליות, ובמיוחד לעובדה שהציונות הדתית מחוברת ברובה יותר לישראליות מאשר לעולם התורה?

"עם זה הוא לא הזדהה בכלל. החיבור העמוק שלו היה עם עולם התורה ולא עם הישראליות. הוא אמר כמה פעמים שכשהוא עלה לארץ הוא ידע שהוא מקריב את המטען האינטלקטואלי של המשפחה, את המסלול של לימודים בהרווארד. הוא אמר: למי אני אוריש את הספרייה הכללית שלי? אבל יחד עם זה הוא הרגיש שלמרות שבאמריקה האופקים האינטלקטואליים יותר רחבים, כשהוא מסתכל על הנוער פה והוא רואה את כל העשייה החברתית וההתנדבות, הוא אומר: היה כדאי!

"אף פעם לא הייתה בבית תחושת כישלון על שלא הלכנו ללמוד בקולומביה, וגם לא תחושה שצריכים לשלוח אותנו ללמוד שם לפחות לכמה שנים. העלייה לארץ תמיד נתפסה בעיני ההורים שלי כצעד הכי חכם שהם עשו – לא רק בגלל שהם הגיעו ל'הר עציון', אלא בגלל שהם מאוד ציונים ובגלל שהחומרנות האמריקנית לא דיברה אל לבם בכלל. זה תמיד נחשב לדבר הכי חכם שעשינו, שהיה שווה גם את המחיר המשפחתי הגדול. כי הרב סולובייצ'יק לא רצה שנעלה. הוא רצה את אבא כממשיך שלו שם, והם לא קיבלו ממנו את ברכת הדרך. בפועל, גם הרבה שנים לא ראינו אותו.

"אבל נכון גם שהוא מעולם לא היה 'סחבק' במונחים של הציונות הדתית, והוא גם לא הצליח להביא את עצמו לחיבור אל הישראליות. הוא לא היה בתנועת נוער, הוא לא שירת שירות סדיר בצבא, הוא לא הכיר את השירים הישראליים, והגששים לא היו חלק מהשפה התרבותית שלו".

היה לו חשש שגם אתם תתחברו לישראליות יותר מאשר לעולם התורה?

"לשני ההורים שלי היה אמון גמור בילדים שלהם. ועובדה שבאמת לא יצאנו כל כך שונים מכפי שציפו מאיתנו. זה גם שילוב של ציפייה שקטה שלא נאכזב וגם תולדה של האמון שניתן בנו. זה שדר שעבר במיוחד מאמא, שקיבלה את זה עוד מאבא שלה. הרב סולובייצ'יק היה אומר לילדים שלו: יש לי כזה אמון בכם, שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ואני בטוח שתמיד תיפלו נכון!

"היינו מוקפים בחברים שהכריחו את הילדים לדבר אנגלית. אני מרדתי בזה. אני דיברתי רק עברית בבית, וגם אבא דיבר איתנו עברית. אף פעם לא אמרו לי: תעני באנגלית! או: תקראי ספר באנגלית! אף פעם לא היה שדר: אל תהיו ישראלים מדי. היה ברור שאם באנו לישראל, אנחנו ישראלים לכל דבר ועניין – למרות שהיה גם ברור שהחברה כאן לא מספיק רצינית – לא מבחינה תורנית ולא מבחינה אינטלקטואלית".

לו עצמו היו קשרים עם עולם התורה הכללי?

"הקשר החם ביותר היה עם הרב שלמה־זלמן אוירבך. כשהיו לאבא שאלות על עצמו שהוא לא רצה לפסוק, הוא פנה לר' שלמה־זלמן. סיפרו לי שמישהו שלמד ב'קול תורה' רצה לבוא לפה, וההורים שלו התנגדו. חשבו שאם כבר ישיבת הסדר, שילך לכרם ביבנה. ואז אמרו לאותו בחור שאם הוא רוצה לשכנע את הוריו, שיגיד להם שידברו עם ר' שלמה־זלמן. ובאמת אותו בחור למד פה שנים ארוכות. אבא העריך את העולם החרדי, והוא רצה לראות הרבה יותר קשרים עם העולם החרדי.

"בשנת 2007 הוא העביר שיעור לתלמידי חו"ל ועשה שם מעין סיכום של החיים שלו. הוא אמר שהוא מאוד גאה בישיבת 'הר עציון', אבל יש דברים שחסרים לו – למשל, שאנשים יהיו עם הרבה יותר להט בעיניים מה'מנחת חינוך' [פירוש על 'ספר החינוך', העוסק בשורשים ההלכתיים של תרי"ג מצוות; י"ש]. ואת זה לא הצלחנו. התחושה שאין מספיק להט לתורה בציונות הדתית, שהתורה היא לא נקודת המוקד בעולם הציוני־דתי, בהחלט הייתה אצלו כל הזמן. הוא רצה ציונות תורנית, יותר הלכתית ויותר למדנית. לא במובן החרד"לניקי. הוא לא היה אדם שהולך לבית הכנסת ומתלונן על אורך כיסוי הראש של הנשים – אלא שהתורה תהיה המוקד של החיים".

אני איש פשוט

בסוף השיחה, כשאני שואל אם הייתה רוצה להוסיף משהו שלא שאלתי עליו, היא מבקשת להזכיר את שלוש המילים שהמשפחה רשמה במודעת האבל: איש החסד, הענווה והמוסר. "אבא היה איש חסד במובן הפשוט ביותר של המילה. הוא נתן צדקה בלי סוף, עד שהיה קשה לגור בבית שלנו בירושלים כי כל הזמן היו באים אנשים. היה קשה לדבר איתו בטלפון כי כל הזמן דפקו בדלת. ניסינו כמה פעמים לקבוע שעות וזה היה בלתי אפשרי.

"הדבר השני זו הענווה: לא היו אצלו גינוני כבוד – לא נהג, לא מזכיר והוא גם לא חשב שהוא צריך. אמא אומרת שהוא היה מופתע מאוד אם היה רואה מה קרה פה אחרי מותו ואת גודל ההספדים עליו. הוא אמר לרב סבתו: אני איש פשוט, יש מיליונים כמוני. אמרתי לו: אבא, קצת הגזמת, אולי עוד כמה עשרות, בטח לא מיליונים. אבל כך הוא חש. הוא בוודאי לא חשב על עצמו במושגים של 'גדול דור'. ואיש המוסר – שאלות מוסריות, כמו היחס לזר והיחס לאחר, באמת הטרידו אותו מאוד. יש שיחה מפורסמת שהוא העביר בישיבה כשהפילו את המטוס הלובי לפני מלחמת יום כיפור (מטוס אזרחי שיורט לאחר שחדר לשטח ישראל. י"ש). אלו שאלות שהטרידו אותו מאוד. הוא ניסה להיות אנושי לכולם.

"אחרי שהוא נפטר חשבנו על המילים: חיים שאין בהם בושה וכלימה. ואולי זה נכון וטוב שהקב"ה לקח אותו, כדי שלא יצטרך לחיות באופן שיש בו בושה. אבל אז גיסי אמר לי: תעזבי את המחלה, אבא חי חיים שלמים שאין בהם בושה וכלימה. בכל שנות חייו לא היה לו על מה להתבייש. הוא באמת יכול היה לבוא לקב"ה ולומר: עשיתי ככל אשר ציוויתני. בעצם, הוא עשה יותר ממה שהוא חשב שעשה. הוא אמר פעם שהוא רוצה לעזוב את העולם כשהעולם במצב טוב יותר מכפי שהוא נכנס אליו. ואת החלום הזה הוא הגשים. הוא באמת אדם שמילא את שליחותו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

הוויכוח על מיזם 929 מחזיר אותנו לשאלות היסוד העתיקות: למי שייכת התורה, מיהו תלמיד הגון וכמה לסנן ולהגן. כמו הבורא שהפקיר בסיני את היקרה שבמרגליותיו – גם אנחנו צריכים להרפות 

עוד מעט נציין חצי שנה למסע המשותף בשביל התנ"ך, "929", שיצא לדרך בימי החנוכה. מיזם 929 מבקש להעמיד את התנ"ך כמוקד ליצירת שפה משותפת לכל חלקי העם, ולהרחיב בכך את המכנה המשותף ואת תחושת הייעוד בחיים בארץ. אובדן הנכס התנ"כי מהשיח הישראלי מבטא ריחוק עמוק מתודעת הירושה שאמורה ללוות את העם היושב בציון. אם אינך שותף לתודעת הירושה, הנכסים שבידיך הופכים לנטל. על חברה שמתרחקת ממקורותיה מרחפת סכנה. השחרור מהנטל קל, והאובדן גדול.

במוקד המיזם עומד הצורך להשיב אבדה לבעליה, ולכן הוא פונה אל המרחב הציבורי הכללי. כחלק מהפנייה לרשות הרבים עלה לאוויר אתר 929, שמזמין אליו את כל מי שחפץ לקרוא בתנ"ך. כל הקריאות נמצאות בו זו לצד זו בשווה, בלי מגדר ובלי מגזר. בכניסה מוצב תמרור ובו נאמר: "השביל הזה הוא של רבים, נא לנהוג בהתאם".

ככל שהמיזם מתקבל בהתלהבות בכל קצוות הארץ, כך מתלבט הציבור התורני ביחס אליו. יש שני סוגים של ביקורת. האחת – ביקורת שנעשית בלי לבחון ובלי להכיר. זו ביקורת שמבוססת על לשון הרע ועין רעה. אי אפשר להתמודד עם ביקורת כזו מלבד המלצת הגמרא להיות מהנעלבים ואינם עולבים.

אבל יש גם ביקורת אחרת, רצינית ועמוקה, שבאה מתוך תחושת אחריות ורצון להיטיב. רבנים ואנשי חינוך שחשים אחריות להצלחת המהלך כולו מרגישים שיש בו משהו החוצה את קו הגבול המותר בדרך לימוד התורה. עוד לפני היציאה לדרך התקיימו דיוני עומק בחבורת רבנים ואנשי חינוך, והוסכם שכשם שיש צורך להוציא את התנ"ך למרחב החיים הישראלי כך יש צורך לייצר לתלמידי החינוך הדתי מסגרת מוגנת ומסוננת שאיננה חושפת אותם לכל הרוחות הנושבות בעולם. בהשוואה מעולם הצומח, מוסכם ומובן שיש ערך חינוכי משמעותי ביצירת אקלים מזוקק ומבוקר בשלבי הצמיחה הרוחנית. יש בינינו ויכוח על רמת הסינון ותועלתו, אך אין ויכוח על חובתה של מערכת חינוך לבקר את כיווני הרוח הבאה מחוץ לבית המדרש.

בעקבות דרישה זו הקימה מכללת הרצוג את אתר "הקהל – תתקכ"ט", המצעיד את קוראיו בקצב של מיזם 929 אך מקפיד שתכניו יהיו תואמים לעולמם של המאמינים בסמכות התורה מן השמים ולפרשנות העולה מעולמם של אנשי אמונה. יש הדורשים מסננים קפדניים יותר, ועבורם גם האתר של מכללת הרצוג חשוף מדי לעולמות חיצוניים. אלה הקימו אתר נוסף בשם "תנ"ך על הפרק".

אני בחרתי להוביל את המהלך הגדול של לימוד התנ"ך במרחב הציבורי. במאמר זה אני מבקש להעמיק את העיון בשאלה זו של פתיחת שערי התורה לכול, מתוך ידיעה שהתורה שקיבל משה מסיני מגיעה גם לידי בני בניו שאינם מאמינים במעמד הר סיני. אותם בנים אינם יראים מלפרש את התורה על פי הבנתם ודעתם החופשית.

להרחיב את המכנה המשותף. מיזם 929
צילום: גדי אוהד

כנסת פתוחה

הביקורת התורנית על המיזם מבוססת על תודעה עמוקה, שלפיה הנגשת התורה למי שעלול לגלות בה פנים שלא כהלכה היא כשותפות פעילה בעבודה זרה. המקור לתודעה זו הוא דברי הגמרא במסכת חולין (קלג, ב):

אמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנום, שנאמר "כל חושך טמון לצפוניו".

אמר רבי זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", ואין כבוד אלא תורה שנאמר "כבוד חכמים ינחלו".

המסורת התלמודית הזו מבארת את חשיבותה של יצירת מרחב נבדל ללומדי תורה מתוך אמונה ויראה, מבלי לקרב את התורה למי "שאינם הגונים". שתי הדרשות מציגות שתי טענות המשלימות זו את זו. הטענה הראשונה היא שהמלמד את התורה לתלמיד שאינו הגון נופל לגיהנום. הפסוק שממנו נלמד ההיסק הזה נמצא בספר איוב, והוא עוסק בדמותו של הרשע החי בתוך מחשכיו. מימרת רב היא שאם אתה שונה לאותו רשע ("תלמיד שאינו הגון"), לא תוכל להימלט מן המחשך שטמון בעולמו.

המימרה השנייה טוענת בחריפות שלא רק אתה נופל לגיהינום, אלא גם התורה שאתה מחזיק בידיך הופכת להיות אבן של עבודה זרה. כלומר, התורה לא תישמר בטהרתה אם אתה מוסר אותה לתלמיד שאינו הגון.

שתי המימרות מהלכות אימה על מי שמתבונן על אותה סביבה של "תלמיד שאינו הגון", והן מבקשות להציל את הצדיק ממגע עם הרשע. מטרת הבידול היא כפולה – הצלת החכם והצלת התורה. שניהם נמצאים בסיכון כתוצאה מהחיבור עם "תלמידים שאינם הגונים".

המתח הזה של מסירת התורה למרחב שאינו מוגן וסטרילי אינו חדש לתקופתנו. אפשר לומר שזוהי חוויית היסוד של מסירת התורה בכל שנות חכמי התורה שבעל פה, מאז חתימת הנבואה.

ראשון לכולם עזרא הסופר. תקצר היריעה מלתאר את גודל המהפכה שחולל עזרא ביחס לנגישות העם אל התורה. מיהו העם שפגש עזרא בארץ? קריאה פשוטה בספרי התקופה, עזרא ונחמיה, מלמדת על חברה יהודית נטולת יהדות. לא שבת ולא מועד, לא ברכה ולא תפילה, לא קידוש ולא הבדלה. חיי חול סובבים את כל מעגל השנה. התורה ספונה בהיכל המקדש, כתובה בעברית קדומה שאיש לא מבין מלבד כמה כוהנים. הנתק בין הקודש שאחוז בידי הכוהנים ובין החול שממלא את הארץ לא ניתן כמעט לגישור. לאותו נתק נכנס עזרא ויצר את התקופה של "כנסת הגדולה", שהחזירה עטרה ליושנה.

משנת אבות, הקוראת "העמידו תלמידים הרבה", היא תוצר של מהפכת אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר. התקנה הראשונה שתיקן עזרא היא קריאת התורה. קשה לחשוב על כך שלאורך ימי בית ראשון כמעט לא הייתה תקופה שבה למד העם תורה, ולו ברמה הבסיסית ביותר. להוציא תקופה קצרה בימי חזקיהו ועוד ניסיון בימי יאשיהו, התמונה כלל אינה מרנינה. הכוהנים שמרו את צפונות התורה בחדרי חדרים, ולאט לאט, בלי להתכוון לכך, הביאו לניתוק העם ממקור קיומו ולייבוש לשד חייו. את זה בא עזרא לתקן.

הגמרא מלמדת אותנו שהבסיס לתקנת עזרא היה הפסוק המתאר את הליכת בני ישראל במדבר דרך שלושת ימים, עד לשבירת צימאונם. באמצעות השוואת התורה למים ("אין מים אלא תורה") תיקן עזרא שלא יעברו שלושה ימים ללא קריאת התורה: שני, חמישי ושבת. על מהפכת התורה שחולל קיבל עזרא את הגבוה שבתארים:

תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה (סנהדרין כא, ב).

אבל המהפכה של עזרא הולידה גם זרמים וכתות שונות שאפיינו את ימי הבית השני. לא רק "צדוק ובייתוס", אלא גם אפיקורוס ודומיו אחזו בתורה שהעביר להם עזרא ופירשו אותה שלא כהלכה. עם עליית היוונים לארץ (ימי שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה) החלו החכמים לבודד את התורה מעין הציבור. בית המדרש החליף את בית המקדש, והחכמים נסגרו מפני רוחה של תרבות יוון המשתלטת ומתפשטת על הארץ.

אליטה נשיאותית

שמאי הזקן היה מאלה שאחזו במסורת העתיקה, והוא ביצר את עולמה של התורה מפני מי שאינו הגון לה (ראו אבות דרבי נתן פרק א). כנגד מגמה זו פעל הלל שביקש למלא את הארץ בתלמידים, ברוח עזרא הסופר שציווה במשנתו "העמידו תלמידים הרבה". את התמונה הזו משרטטת לנו הברייתא:

שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה (סוכה כ, א).

זיהויו של הלל עם עזרא מופיע גם בעת הספדו:

וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא (סנהדרין יא, א).

המתח בין שתי השיטות לא חדל עם התעצמות בית הלל אחר החורבן. דור יבנה מצא עצמו באותו ויכוח. הנשיא רבן גמליאל שנשא באחריות לשלמות העם, "שלא תהיה התורה כשתי תורות", מנע ככל יכולתו את הוצאת התורה למחוזות לא בטוחים. כחלק מהנהגתו העמיד שומר בכניסה לבית המדרש, כדי שלא ייכנס מי "שאין תוכו כברו". במאבק על צביונו של בית המדרש בתקופת יבנה הודח הנשיא, ובמקומו נבחר רבי אלעזר בן עזריה. כשראה רבי דוסא בן הרכינס, זקן הדור, את רבי אלעזר, אמר: "עשירי הוא לעזרא". זהו ייחוסו של רבי אלעזר וזה מה שהפך אותו ראוי לנשיאות. ואכן, הדבר הראשון שעשה הנשיא החדש היה לסלק את שומר הסף שהעמיד רבן גמליאל ולקבוע ש"ייכנסו הכול".

לימוד עיוני של משנת רבי אלעזר בן עזריה מגלה שהוא העמיד אלטרנטיבה של ממש למשנתו של רבן גמליאל. במסכת חגיגה מביא התלמוד דרשה של רבי אלעזר בן עזריה, המתארת את פתיחת שערי התורה לכול:

ואף הוא פתח ודרש: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד"… בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים, שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם ניתנו מרועה אחד – א־ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

רבי אלעזר מבקש לראות את הביטוי "בעלי אסופות" כתיאור ססגוני של עולם בית המדרש החדש. לבית מדרש זה נכנסים תלמידי חכמים למאות ולאלפים כדי ללמוד תורה, ללא חשש ממחלוקת וללא הכרעה מוקדמת בין הדעות. "יושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה".

אלא שכאן מתגנבת השאלה המחויבת: "שמא יאמר אדם, היאך אני לומד תורה מעתה?". איך ימצא האדם את דרכו בעולם של ריבוי קולות? על כך יש שתי תשובות אפשריות.

התשובה האחת מוצאה מבית המדרש של הנשיא, רבן גמליאל: "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א). בעולם של ספק אין לו לאדם לחפש דרך, אלא לבקש מורה דרך. הרב, מורה הדרך, הוא שיוציא את האדם מן הספק. חבל על זמן יקר של חיפוש חסר תועלת. אם יש הרבה דעות – עשה לך רב וכך תסתלק מן הספק.

המסלול שמציע לנו רבי אלעזר מציג אלטרנטיבה למשנתו של רבן גמליאל. הוא מבקש להציב את האדם כאחראי לפילוס הדרך במבוך של הספק. במקום "עשה לך רב" מציע לנו רבי אלעזר את משנת "עשה אזנך כאפרכסת". מול "קנה לך חבר" מעמיד רבי אלעזר בן עזריה את האידיאל: "קנה לך לב מבין". מה משמעות ההוראה הזו?

"אפרכסת" (ביוונית) היא מעין משפך, שבצדו האחד הוא רחב ובצדו השני הוא צר. כשאנו משתמשים בדימוי של האפרכסת, בכוונתנו לקלוט את הקולות המשייטים בחלל. קולות אלו "נשפכים" לתוך האפרכסת, נכנסים אל השפופרת ויוצאים מהפתח הצר.

רבי אלעזר אומר לנו לעשות את אוזננו כאפרכסת, היינו לפתוח את האוזן לקליטה רחבה של כל הקולות הבוקעים בחוץ. האפרכסת אינה ממיינת ואינה מצנזרת, היא קולטת את כל הקולות. רק לאחר מכן מגיע השלב השני: "קנה לך לב מבין לשמוע". זהו שלב המיון וההבנה, והעיכול שבא אחרי הקליטה. גם על השלב השני מופקד האדם עצמו. הוא צריך לקנות את הלב כדי להבחין בין כל הקולות.

הלל הזקן והנצי"ב מוולוז'ין

גם בדור שלאחר מכן לא פסק הוויכוח בין שני הזרמים הללו. רבי יהודה הנשיא, משושלתו של רבן גמליאל, מבקש להסתיר את התורה מן ההמון (מועד קטן טז, א):

גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש? "חמוקי ירכיך כמו חלאים" – מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה.

מול ההשקפה הנשיאותית של רבי הדורש להסתיר את התורה, פורץ רבי חייא ומלמד בשוק.

אותה גמרא שהעמידה את הלל בשורה אחת עם עזרא הסופר, כמי שהציל את העולם משכחת התורה, מעמידה את רבי חייא בהמשך השרשרת:

חזרה ונשתכחה, עלה רבי חייא מבבל והעמידה.

זוהי השרשרת המבטיחה את נצחיות התורה. עזרא, הלל, רבי חייא – הם אלה שבזכותם לא נשתכחה תורה מישראל. המשותף לשלושתם הוא שהוציאו את התורה אל המרחב הציבורי והניחוה לפתחי הכלל.

אל השרשרת הזאת הצטרף בשלהי המאה ה–19 הנצי"ב מוולוז'ין. עורכיו של כתב העת "מחזיקי הדת" ביטאו את משאלתם להפריד בין הקהילות הנאמנות לתורה לאלה המחדשים ומהרסים. הנצי"ב מביע את כאבו על מגמה זו, ובין השאר הוא כותב (שו"ת משיב דבר א, מד):

עלינו לעשות להחזיק הדת להרבות תורה בבתי מדרשים, ולעשות כל תחבולות שאפשר שיתעסקו בתורה ברבים, ולא לדקדק אם חבירו לומד לשמה או שלא לשמה. וכפי שכתוב במעשה של רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, שמסיקה הגמרא שלא כרבן גמליאל שאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש… ועסק התורה בקבוץ בעלי בתים יהא גורם למעט מחלוקת בישראל ולהרבות מחזיקי הדת.

אם באמת ובתמים אנו באים להחזיק הדת, אין עצה כי אם לעסוק בלימוד תורה, בלי שום נפקא מינה אם הוא לשמה או שלא לשמה. וזה אינו אלא מסור ללב וידוע להקב"ה איך להצליח את הלומד, אבל לנו אין לדעת ולחשוב בזה מאומה. ובזה האופן ירבו לומדי התורה כהנה וכהנה, וגם המתחכמים יכירו כי קיום התלמוד הוא לנו לחומה.

כן, להפקיר

מאז ימי הנצי"ב עברו עוד 130 שנה, והנה אנחנו כאן, במדינה שלנו, מתחבטים באותן שאלות שהעסיקו את היהודים מאז ומעולם. מיזם 929 מבקש להצטרף לשרשרת הגדולה של החותרים להחזיר תורה לבעליה, למרחב החיים הישראליים.

המיזם לא שם עצמו במקום של הוראה, אלא ביצירת מרחב פתוח שבו כל אחד מוזמן להשמיע את הקריאה שלו. לא כל הקולות שווים, ובוודאי שלא כולם ערבים לאוזן, אבל אם רוצים לייצר תנועה גדולה מוכרחים לשחרר. להבין שאזורי הנוחות שהורגלנו אליהם אתמול מתחלפים לזירה גדולה יותר, סואנת יותר, ובעיקר – שונה.

התמונה התלויה מעל ראשם של שותפיך למסע אינה זהה לתמונה שהורגלת לה בביתך. הרב שלהם אינו הרב שלך, גיבורי ילדותם אחרים, הריח והטעם שונים. ובכל זאת, משהו גדול מחבר אותם אליך. הם שרים איתך בעיניים דומעות את ההמנון, לוחמים למען הזכות לממש את הריבונות במולדת, נושמים לעומק הריאות את אוויר הבית המשותף הזה. וכן, גם קוראים איתך את הספר שהוא שלהם, כמו שהוא שלך.

 באופן מכאיב ועצוב באים "כוהנים" מהמחנה הליברלי, כמו גם מהמחנה הדתי, ומבקשים לעצב את המסע גזור ומדוד לפי מידותיהם הצרות. זה לא יצלח. אנחנו בחרנו אחרת. בחרנו לא להדיר ולא לנכס. בחרנו לפסוע בשביל הרחב, בשביל התנ"ך, בשביל של כל חלקי החברה הישראלית.

יצאנו לדרך מתוך אמון באחריות האישית של כל השותפים למסע, והנה אנחנו עומדים שוב למרגלות הר סיני. כחצי מיליון ישראלים שנחשפו למיזם, כ־50 אלף איש המדווחים על צעידה קבועה בפרקים היומיים, אנו חשים שזהו המעמד שאליו אנו חותרים. מעמד שבו נמצאים הכול בשווה, שישים ריבוא שומעים את התורה, כל אחד בכליו המיוחדים ומתוך עולמו ומקומו בחיים. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות ומעשיהם נבדלים, אבל התורה – אחת היא.

המדרש מתאר את הבחירה לתת את התורה דווקא במדבר:

ניתנה תורה פרהסיה דימוס במקום הפקר, שאלו ניתנה בארץ ישראל היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך ניתנה דימוס פרהסיה, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל (מכילתא שמות יט, ב).

התמונה של תורה שהיא "הפקר" מאיימת מאוד. איך מפקירים נכס יקר כל־כך? איך מוכן הבורא לשחרר את היקרה שבמרגליותיו ולהניחה משוחררת ("דימוס") בפרהסיה ובמקום הפקר. זוהי בדיוק החוויה שמבקש המדרש לצרוב בעבורנו. התורה לא ניתנה לקבוצה או לשבט. התורה ניתנה לכל באי עולם, וכל הרוצה יבוא וייטול. גם ההתגלות הראשונה, במעמד הר סיני, הייתה התגלות משותפת: "וכל העם רואים את הקולות".

מאז אותו מעמד עברנו הרבה. עזבנו את המדבר והתמקמנו בארץ, מרובדים לשבטים. על החוויה האחת והיחידה של "ויחן ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד" אנו מספרים לבנינו ולבני בנינו בגעגוע. לא מכירים את זה מקרוב, אבל מרגישים עמוק שזה היה ולכן גם יכול להיות. זוהי משימת חיים: לייצר את תנועת העמידה המשחררת הזו, המדברית והקשובה, שמצמצמת את עצמה כדי לפנות מקום לתורה וללומדיה.

הרב ד"ר בני לאו הוא רב קהילת הרמב"ן בדרום ירושלים וראש מיזם 929

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

סוגיית הגיור עודנה אקטואלית ומעורבות בה דעות, מחלוקות והשקפות כמו גם רגשות רבים. ספר חדש מציע מקורות, מברר את ההלכה ומוסיף לה פן מעשי

מכתב שלמה

הלכות גרים

שלמה קריספין

אור עציון, תשע"ה 2015, 607 עמ'

נושא הגיור מעסיק את החברה הישראלית מאז קום המדינה, אבל הוא התעצם מאוד בעיקר לאחר העלייה הגדולה מחבר העמים וככל הנראה ימשיך להיות נוכח על שולחננו גם בשנים הקרובות.

לא מזמן השתתפתי בתפילה בשבת־חתן של נכד הגבאי באחד מבתי הכנסת בעירי. התבוננתי בפני אביו של החתן וראיתי שהוא לא היה נראה כמי שהשמחה במעונו. שרו אמנם את הפיוטים המתאימים, זרקו סוכריות והכול התנהל לפי הנוהל, אך הייתה בעיה אחת: הכלה איננה יהודייה. מוצאה במקור מחבר העמים והיא גדלה באחת ההתנחלויות בשומרון. לצערי ראיתי משפחות מסורתיות רבות שבתוכן חיים מי שאינם יהודים על־פי ההלכה.

חג השבועות הוא הזדמנות טובה לסקירת ספר שיצא לאחרונה ועוסק בהלכות גרים – "מכתב שלמה" מאת אב בית דין לגיור באזרחות ובצה"ל, הרב שלמה קריספין. לשם הגילוי הנאות: כותב שורות אלה יושב כדיין בהרכב אחד עם הרב המחבר.

הרב קריספין, ששימש תלמידי חכמים בבית המדרש בישיבת ההסדר "ניר קרית ארבע" ובבית המדרש "הארי פישל" בבית אריאל בירושלים, עוסק בנושא הגיור שנים רבות והוא מהמובילים בתחום. ספרו שלפנינו הוא בירור הלכתי מקיף המתייחס למקורות רבים, מוסיף את הפן המעשי ונותן מענה ברור להבנת הנושא וללמידתו בעמקות ובבהירות על כל פרטיו. הספר, שזכה להסכמות של רבנים מכלל החוגים, יכול לסייע לתלמידי חכמים העוסקים בהלכות גיור וכן לציבור שמבקש לעסוק בנושא זה לעומקו.

להחזיר עטרה ליושנה. כיתת לימוד לקראת גיור
צילום: גרשון אלינסון, 
פלאש 90

סיבה מקרבת

הספר משלב דברי הגות והלכה ומחולק לשניים. חלקו הראשון עוסק בקיצור הלכות גרים, ובחלקו השני מבאר המחבר בהרחבה את הנושאים הנידונים. להלן אגע בכמה סוגיות מתוך הספר.

אחד הנושאים המורכבים בסוגיית הגיור הוא תהליך קבלת המצוות. בהלכה נאמר ש"מודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות", ומשום כך יש לדון מהם הנושאים הנדרשים לידיעה, והאם קבלת המצוות מחויבת.

שורש הדיון הוא בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך: "גר שלא הודיעוהו המצוות ועונשם, ומל וטבל – הרי זה גר, שאין הודעת המצוות מעכבת". היו שרצו ללמוד מכך שקבלת המצוות אינה מעכבת. אלא שהפוסקים הסבירו שיש לחלק בין "הודעת מצוות" שאינה מעכבת ובין "קבלת מצוות" שהיא הכרחית. והיו גם שהסבירו שעצם מעשה המילה והטבילה הוא קבלת המצוות.

למעשה כתבו הפוסקים שיש חיוב לקבל מצוות, וכך פועלים בתי הדין כשהם בוחנים את כנות המתגיירים בקבלת המצוות, ומחייבים אותם שנית לקבל עליהם עול תורה ומצוות סמוך לטבילה. בעניין זה ניתן להקל קמעא את תהליך הגיור מבלי לשנות דבר במהותו. ניתן ליצור תנאים סביבתיים טובים המקִלים את קירובו של הגר לקיום המצוות ולא להשקיע בדחייתו.

שלא לנעול דלת

הנסיבות המיוחדות של העלייה בדורנו הביאו את הפוסקים לדון האם יש מקום להקל בקבלת גרים שהם מ"זרע ישראל", כלומר נולדו לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה. הרב המחבר דן בנושא זה, וכתב: "ומצווה להיזקק לגיורם של מי שהם מזרע ישראל – דהיינו שהוא בן נוכרית ואביו מישראל, ויש אומרים גם אם סבו, ולקרבם בשובה ובנחת, אין לדקדק עמהם כמו בסתם גר שיש לבדוק עמו אחר מניעיו ולדחותו לכתחילה כסדר 'מה ראית', ואף על פי כן יש לבית הדין להשתכנע שחפץ לשמור תורה ומצוות".

והביא המחבר פוסקי הדורות וביניהם הרב הראשי הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת פסקי עוזיאל שכתב: "לדברי הכול בני ובנות ישראל שנולדו מהנוכרית קרויים זרע ישראל, הלכך כשאביו הביאו להתגייר חוזר הילד לעיקר זרעו… הלכך אם בא לגיירו מצווה עלינו להזדקק לגרותו כדי לכפר עוון האב מאחורי הגרות ולבל ידח ממנו נידח". ועוד כתב: "ובדורנו זה אחראית וקשה מאוד נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל… לצאת מכלל ישראל או להיטמע בגויים… ואדם שנטמע או שנדחה מישראל נהפך לאויב ישראל בנפש, כמו שההיסטוריה מעידה על זה בהרבה מקרים והרבה דורות…" .

לא פעם קורה שהמתגייר או המתגיירת מציינים בפני בית הדין את רצונם לתקן מצב זה ולהחזיר עטרה ליושנה – להחזיר את עצמם למקורותיהם היהודיים. הם מציינים את שורשיהם היהודיים בפני הדיינים, ויש שמוסיפים פרטים מפורטים שהסבא היה מחסידות כזו או אחרת, ואף קרה שגוירו צאצאים של רב גדול וידוע אשר נינו הנוכרי נושא את שם המשפחה.

עוד יש להוסיף שרוב רובם של המתגיירים אינם בני דת אחרת, ורובם רואים את עצמם כחלק מהעם היהודי ממילא, שכן במדינות בחבר העמים הילדים מתייחסים במוצאם לפי דת האב.

והוסיף המחבר את נושא המגורים בארץ ישראל. הרב שלמה גורן זצ"ל ראה בכך חובה. ומעניין בהקשר זה סיפורו של הרב הראשי הרב יהודה איסר אונטרמן זצ"ל, שהיה רב באנגליה טרם עלייתו ארצה. שם הגר נשאר באותה סביבת חיים, כפי שהיה לפני גרותו, והרב אונטרמן התנגד נמרצות לגיור. אך כאשר היה בארץ ישראל שינה את דעתו וכתב: "אבל כשנעקר ובא להתגייר אצלנו כשהוא רחוק מסביבתו ,יש להתבונן היטב, כי בדיעבד הלכה כדברי האומרים כולם גרים הם".

חוכא ואיטלולא וחילול השם

אחד הנושאים הסבוכים בתחום הגיור הוא האפשרות לביטול גרות. כאשר יש אומדנא מוכחת שכל התהליך היה רמייה מתחילתו ועד סופו, והמתגייר עובר על המצוות בשאט נפש ומוכח מעל כל ספק שכל הקבלות שקיבל על עצמו היו מהשפה ולחוץ, יש מקום לדון האם מתברר למפרע שהתהליך לא היה תקף.

כך כתב הרב המחבר: "גר שנתגייר, האם גרותו סופית וחלוטה? בעניין זה כלה הדיו ונשתברו הקולמוסים. ויש בזה אריכות דברים ודעות חלוקות בין השיטות השונות ובפרט אצל האחרונים". והאריך גם הוא בזה בדפים רבים להסביר את הדעות השונות, ונביא את תמצית הדברים.

הנקודה המרכזית שבה יש לדון היא האם אנו מחילים בנידון זה את הכלל הידוע ש"דברים שבלב אינם דברים", שהרי הגר בתהליך הגיור אמר שהוא מקבל על עצמו את מצוות הבורא אלא שבלבו חשב אחרת.

רבי יצחק שמלקיס מלבוב טען בספרו שו"ת בית יצחק "שהכלל הזה אמור רק בעניינים שבין אדם לחברו, ומאחר שגרות היא בין אדם למקום – ורחמנא לבא בעי, דברים שבלב אף הם נחשבים כעיקר אף על פי שבפיו אמר אחרת".

לעומת זאת סירב הרב שלמה דיכובסקי, בהיותו חבר בית הדין הגדול, לדון בערעורים לביטול גרות כאשר הגרות נערכה על ידי בית דין שמוכר על ידי הרבנות הראשית, בטענה ש"כיצד יכול בית הדין לפשפש במעשיו של בית הדין כעבור שלושים שנה או יותר", ולדעתו הצטרף הרב עזרא בר שלום.

על נושא זה, של ביטול גיורים מחוסר הסכמה עם הדיינים עצמם, כתב הרב המחבר: "ולא אמנע מלומר את שיחי, שגם אנוכי הכותב הייתי צריך להתמודד עם רושמי נישואין שעל דעתם או על דעת רבותיהם המכהנים באותה העיר לא הכירו בגרות שנעשתה בבית הדין המיוחד לגיור, אף שהמתגיירת הייתה שומרת מצוות ולומדת במדרשה לבנות, ובן זוגה חותם של תורה ויראת שמים עליו, ושלחו אותה לבית הדין האזורי. ובית הדין האזורי סירב לדון בזה מחמת סמיכת ידם עלינו הדיינים, ובסיבוב חוזר שלחו אותם אלינו, אל בית הדין המיוחד לגיור, ודומה היה כחוכא ואיטלולא וחילול השם בעיני המתגיירים, ודמעתם על לחיים אין להם מנחם, והונאת הגר מה תהא עליה, אתמהה".

ויש עוד עניין מעשי המצטרף לזה: מתברר כי הנחיות הרבנות הראשית אינן מקוימות על ידי רושמי נישואין ואיש הישר בעיניו יעשה. הדבר מקשה על מציאת גורמים לרישום לנישואין, ופוגע קשות במעמד הרבנות הראשית לישראל. על מנת להתמודד עם מציאות זו כדאי להירשם לנישואין אצל אב"ד לגיור שמורשה גם לרשום נישואין.

אפשר לומר שמערכת הגיורים במדינת ישראל כיום, הנערכים על ידי בתי הדין לגיור בנשיאותו של הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב יצחק יוסף ופועלים מכוחו, פועלת בצורה יעילה ומושכלת ואין בה עומסי יתר של מבקשי גיור. עם זאת, כמובן שחשוב לחזק את נושא חיבור הגר לקהילה, למשפחה מלווה ולשיעורי תורה, וזהו המפתח להצלחת התהליך.

הרב יצחק בן יוסף הוא דיין בבית הדין לגיור. בעבר שימש ראש בית המדרש של הרבנות הצבאית ורב זרוע היבשה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015