"ישיבת מרכז הרב של היום לא אומרת לי כלום. היא ישיבה בלתי רלוונטית", אומר הרב יגאל אריאל, הרב הלא רשמי של הגולן. שיחה אישית, לרגל צאת ספרו החדש על הנביא ישעיהו, חושפת את הבית שגידל ארבעה בנים, היום מראשי הרבנים הדתיים–לאומיים; ונוגעת גם בחתנו, מפקד סיירת צנחנים, הפצוע הקשה ביותר ממבצע צוק איתן
"כשהלכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב', עוד במשכנה המקורי בבית הרב, האמנתי שזו הישיבה שבאה עם המסר הכי רחב והכי מאיר שניתן; עם בשורה אמיתית לאנושות. אבל בימי הרב לא הבינו אותו כשהיה חי. אנחנו, התלמידים, אנחנו אנשים קטנים. נחשפנו לתורה שלו ואנחנו לומדים אותה, מפנימים ומטמיעים אותה, אבל אין הכלה של הגאונות הזו שלו. אני מסתכל סביב על חבריי וזו לא אותה תכונה. ישיבת מרכז הרב של היום לא אומרת לי כלום. היא ישיבה בלתי רלוונטית. יש לי משהו לשמוע בה? בשורה? מסר? וישיבת הר המור גם היא הולכת ומסתגרת".
את הביקורת החריפה הזו על ישיבת הדגל של הציונות הדתית אומר לא אחר מאשר הרב יגאל אריאל (70), רב היישוב נוב לשעבר, ומי שבנה בגולן בארבעים השנים האחרונות מרכז תורני עשיר ורב פעילויות. "כשהגענו לישיבת מרכז הרב זו הייתה הישיבה היחידה שהיה בה שיעור תנ"ך בבית המדרש", הוא אומר. "הרב צבי יהודה בדרך כלל העביר את שיעוריו בביתו, למעט שיעור זה. אלה היו שיעורים מיוחדים. לא רק פירושי מילים ופסוקים כפי שלמדו עד אז, אלא מהלכים שלמים בתוך כל ספר. זה הצמיח אצלנו את ההבנה שהתנ"ך זה חלק מהעניין, זה חלק מלימוד התורה.
"הרב יואל בן–נון וגישתו צמחו במרכז הרב. הוא כמובן לא הגיע לישיבה כדף חלק – הוא ספג את התנ"ך מהבית – אבל התפיסה שצריך לימוד תנ"ך זו תפיסה שבאה ממרכז. הרב אברהם רמר, שהיה חברותא שלי ולצערי נפטר בגיל צעיר, היה יושב איתי בספסל בישיבה והיינו מדסקסים יחד סוגיות תנ"כיות.
"האהבה לתנ"ך והעיסוק בו היו של ישיבת מרכז הרב. ומאז ועד היום זה אצלי בגדר תחביב. רבנים עוסקים בהגות והלכה – כי זה המקצוע, להכריע בשאלות הלכתיות ולחזק את הקהל באמונה. אבל תנ"ך תמיד היה. אני מסתכל מסביב ואני רואה שהגשמת תורת הרב קוק באה לכל מקום באופן חלקי בלבד. הסך הכול הגדול, המאיר, של הרב, החובק זרועות עולם – עדיין איננו. התלמידים לא מצליחים להגיע לגובה הזה".
צילום: אייל מרגולין – ג'יני
מחיר ההתנתקות
כבר לפני אחת–עשרה שנים, ערב העקירה מגוש קטיף, יצא הרב אריאל נגד ההסתגרות המגזרית והתורנית המדוברת. במאמרים רבים הביע את מורת רוחו מהניתוק מהעם. "אם זכה דורנו לשמוע את משק כנפי הגאולה ומהלכיה נדמו כהולכים וקרבים, הרי ברור שהדברים הסתבכו בידינו ועם ישראל לא מיהר לקבלם…", כתב ב"ארץ אחרת" בימים שבין משאל מתפקדי הליכוד לביצוע תוכנית ההתנתקות.
"ההתיישבות ביש"ע נעשתה בשם עם ישראל ולמענו, אולם כשהציבור לא נענה בהמוניו לאתגר הזה מוּמש עיקרו בידי הציונות הדתית לבדה… תופעה דמוגרפית זו התבררה כבעלת משמעות מרחיקת לכת: היא ניתקה את הציונות הדתית ובידלה אותה מן הציבור הרחב ובעיותיו, ומן הצד האחר הפכה את גורל ההתיישבות ביש"ע מעניין כלל–ישראלי לאינטרס מגזרי ומקומי. המרחק שנוצר בין ציבור המתיישבים לבין הציבור הרחב בא לידי ביטוי לאחרונה דווקא במשאל מתפקדי הליכוד… החברים חזרו בתחושת התפעלות מעצמם, על שהתחברו אל העם; אלא שהמשאל נגמר, החברים חזרו לבתיהם אך הציבור נשאר עם בעיותיו, והנתק נעשה בולט יותר ועמוק יותר". אפילו את תורת הרב קוק, כתב אז, אנחנו "מדברים עם עצמנו בלבד, מדקלמים את דבריו ומפרשים אותם בשפה עמומה, פנימית, שאיש מלבדנו אינו מבין אותה".
"עד היום אנחנו משלמים את מחיר הניתוק הזה", אומר השבוע הרב אריאל. "החזרה של הגרעינים התורניים לערים ולפריפריה היא חלק מתהליך של תיקון שיש לו חשיבות רבה. ההתנתקות הייתה תהליך קשה. התכנסנו לתוך עצמנו, יצרנו תסבוכת לעצמנו. כבר אז בכנס של רבני צהר אמרתי שאוי ואבוי אם ההתנתקות תתרחש, ואוי ואבוי לנו אם היא לא תתרחש. אוי לנו אם נצליח למנוע אותה בכוח. אנחנו עדיין נמצאים בין שני הקטבים האלה. אם היינו מונעים את העקירה בכוח, לא הייתה מדינת ישראל. היה צריך להחליט מה סולם העדיפויות שלנו. מה סולם הערכים. אנחנו רוצים יש"ע במקום מדינת ישראל? לשבור אותה ולהרוס אותה? היינו בתחושה שכולם שונאים אותנו וכולם פוגעים בנו. הייתה בזה הרבה אמת. אבל בפועל, רוב הציבור קיבל את תוכנית ההתנתקות. נשארנו בודדים. ואז צריך היה להחליט לאן אנחנו שייכים – אנחנו שייכים למדינת ישראל או שמדינת ישראל פסקה להתקיים בשבילנו. עם כל הכאב שבעניין, הסיפור המדהים של גאולת עם ישראל שמתרחש מהקמת המדינה כל כך גדול וכביר, שהצעדים והקשיים והנסיגות הם עדיין פסיק קטן בעניין הגדול הזה".
ביקשו ממשה דיין ישיבה
את הניתוק הזה מהעם מבקש הרב יגאל אריאל לתקן ביושבו ברמת הגולן, מרחק קילומטרים רבים ממרכז הארץ. את שורת מוסדות התורה שהקים בגולן הוא מבקש לרתום לרעיון – מישיבת חיספין, דרך מדרשת הגולן ועד לחידוש האחרון: ישיבות "רגבים" שמשלבות לימודים עם עבודת אדמה. שלוש ישיבות ראשונות כאלה קמו כבר בבני–נצרים, בקיבוץ טירת–צבי וברמת–מגשימים, וכעת עמלים שם על פתיחת אולפנה לבנות ברוח זו. "אנחנו מנסים לשמור על הטוטאליות והאתגר, בלי לייצר בחורים בחצאיות", הוא אומר. "אנחנו גם מלווים הקמה של מוסד דומה לחילונים בחצבה".
הרוח המדוברת היא של עמותת "רוח הגולן" שהרב אריאל עומד בראשה, גלגול של המותג "מדרשת הגולן" שנדרש להתעדכן נוכח ריבוי המדרשות שנושאות אופי משימתי אחר. "את הפעילות המבורכת הזו מנהל המנכ"ל המופלא שלנו, גבי חמו", מצין אריאל ולא מסתיר את גאוותו על המפעל החשוב והייחודי הזה, שאליו הגיע כמעט במקרה.
"הגענו לפה בגיל 28 עם ארבעה ילדים", הוא מספר על עצמו ועל רעייתו יעל, שאותה שידך לו אחיה, הרב חנן פורת ז"ל. "ישיבת ההסדר הוקמה בתשל"ג, ובאותו חורף הייתה פה הפגזה שבעקבותיה נשרף לול גדול ברמת–מגשימים. משה דיין בא לבקר ושאל מה אתם רוצים. ביקשו ישיבה. היו תלמידים אבל לא היה להם רב. הרב אריה בינה, ראש ישיבת נתיב–מאיר בזמנו, חיפש רבנים לשבועיים וטלפן גם אליי. באתי, הייתי פה שבועיים. היה יפה מאוד, וכשעמדתי ללכת התלמידים שאלו: אתה עוזב אותנו לבד? היו לי עיסוקים בירושלים, אבל זה בער בי. אחרי פסח הגענו לישיבה".
איתם הגיעו גם אנשי נוב, יישוב שטרם קם, והתגוררו באורוות ישנות ובבתים סוריים נטושים והרוסים. לאחר שבנו שם את ביתם, התבקש הרב אריאל לקבל על עצמו גם את תפקיד רב היישוב.
"אח של יעל גר אז ברמת–מגשימים, ואנחנו באנו לבקר עוד לפני שגרנו פה, והסתובבנו כאן", מספר הרב אריאל. "טיילנו יום שלם בחיפוש אחר איזה ואדי, ואנחנו לא רואים נפש חיה, לא בנאדם ולא עדר כבשים. היה ריק. התברר שטיילנו בגמלא. אף אחד לא ידע אז שזו גמלא. פגשנו יופי מדהים, אבל הריקנות צעקה לשמים. אמרנו שצריך לגאול את הדבר הזה".
הקשר עם הישיבה התנתק עם פריצת מלחמת יום כיפור ולא היה ברור איך ומי מוביל את הישיבה. אבל משפחת אריאל נשארה שם, וגדלה למנות עשרה ילדים. בהרי הגולן הקימו כולל אברכים משותף לרמת–מגשימים ולנוב, וממנו יצאה לימים שורה של רבנים חשובים דוגמת הרב יחזקאל דאום ז"ל, הרב בני אלון, הרב אלי בן–דהן והרב יגאל קמינצקי. "הבעיה בהתיישבות הדתית הישנה היא המרחק שהיה בינה לבין התורה. את ההתיישבות הוותיקה בנו חלוצים והרבנים באו רק אחר כך. אנחנו רצינו שיהיה אחרת. אנשי התורה צריכים לבוא יחד, להצמיח את התורה מתוך התיישבות ואת ההתיישבות מתוך התורה. בוגרי הישיבה השתלבו פה במשקים. המודל הזה הועתק לכל המקומות והפך כמעט מובן מאליו. פני ההתיישבות השתנו לגמרי".
כשהגיעו ילדי המושבים לגיל תיכון הוקמה גם ישיבה תיכונית, אלא שהרב אריאל הקפיד לפתוח אותה לכלל הציבור ולא לייחד אותה לבני הגולן בלבד. "נראה לי נורא שילדים יצמחו פה מגיל אפס ועד בכלל בחממה סגורה", הוא אומר. "צריך שייפגשו עם עַם ישראל, אז לישיבה הבאנו גם תלמידים מבחוץ, ועד היום אנחנו שומרים על איזון בין תלמידים מהגולן לתלמידים מבחוץ".
שיעורים פרטיים במשנה
עד לאחרונה כיהן הרב יגאל אריאל כרב הקהילה בנוב, עד שפרש מרצונו. "37 שנים הייתי רב המושב. זה הרבה זמן", הוא אומר. "לא הייתה בעיה להמשיך עוד עשור, אבל אני חושב שזה היה חסר אחריות. אני כבר בגיל של סבא של הילדים והנוער פה. צריך להעביר הלאה. עשינו, היה בסדר, מגיע להם שנעביר את השרביט. אני חושב שזה תהליך שקורה במושב באופן כללי. גם בוועדות אחרות. יש מעבר בין דורי בריא מאוד. אז נתתי את הדוגמה שלי.
"הרבנות בקהילה כזו היא רבנות טוטאלית. לכן היה לי עניין בזה לכתחילה. חיים את מלוא החיים, על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך ויותר מזה. הרב נדרש לכל השאלות האפשריות – מלידה עד פטירה, חושן משפט ומצוות התלויות בארץ. החיים הדתיים המלאים, השלמים. אתה יוצר קהילה שמתפקדת כקהילה דתית. רבנות כזו יכולה להוביל את הקהילה, יש בזה תרומה. זה אתגר מופלא. כאן הכול מרוכז וקיים באופן אינטנסיבי. בעיר לעתים אין קשר אישי לרב. הכול עבר לעולם פתוח, טלפונים ואינטרנט. קשר שטחי וקלוש. זה קשר אחר, וזה לא התאים לי.
"יש רבני קהילות בתוך הערים שמצליחים לעמוד באתגר הלא פשוט הזה. להיות רב בקהילה עירונית, בלי משכורת מכובדת, לארגן דפוסים קהילתיים, זה לא רק להיות רב אלא גם עובד סוציאלי ומדריך רוחני, וקומונר שאחראי על פעילות יצירתית. בהחלט תפקיד חשוב. להיות אדם בודד בעיר זה איום ונורא. הקהילות האלה יוצרות חיים, וצריך לשתף בזה אוכלוסיות רחוקות יותר".
הרב יגאל אריאל הוא בן הזקונים מבין ארבעת האחים–הרבנים לבית משפחת אריאל. שלושת אחיו הם הרב יעקב אריאל רב העיר רמת–גן, הרב ישראל אריאל ראש מכון המקדש שבירושלים, והדיין הרב יועזר אריאל.
בניגוד למצופה, משפחת הרבנים הזו לא גדלה על ברכיו של ראש ישיבה או תלמיד חכם במובן המקובל. "הרבה שואלים אותנו איך מגיעים לזכות כזו", אומר הרב אריאל. "היו כל הנתונים שזה לא יקרה. ההורים עבדו קשה, אבא היה יצרן בגדי אופנה ואמא מכרה את התוצרת בחנות במרכז ירושלים. מי שרצה בגדי אמצע – בין מאה שערים לרחביה – בא אלינו. היינו משפחה מבוססת, אבל לא עשירה. הם סגרו את החנות בשבע בערב. עד שיוצאות הקונות האחרונות, ספירת כסף, סגירת חשבון. אמא מגיעה הביתה וצריכה לבשל ארוחת ערב. ואז בא מנהל החשבונות או איזה סוכן. אני שואל את עצמי למשל – איך היא התמודדה עם הכנות ערב פסח, שעות שיא בחנות ובבית? אין לי תשובה.
"אבא לא זכה ללמוד בישיבה בצורה מסודרת. הוא היה בן תשע במלחמת העולם הראשונה. הוא בא ממשפחה עשירה ומבוססת בגליציה, סוחרי עצים ביערות. הם ברחו ועזבו הכול והיו כמה שנים בפרג, שם אבא למד בבית ספר ממשלתי לפליטים. זה שיפר את הגרמנית שלו, אבל תורה לא למדו שם בצורה מסודרת. הם קברו כל מיני חפצים לפני שברחו מגליציה, וכשחזרו מצאו בין שאר החפצים שלהם חנוכייה גדולה שקצת התפרקה. היא נמצאת היום אצל אחי הרב ישראל.
"ההורים שלי עלו יחד ב–34'. בהתחלה היו בחיפה, עיר העתיד כפי שנקראה אז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הם עלו לירושלים עם שני אחיי הגדולים. אבא היה אוהב תורה. הוא נדבק לכל מיני אנשים מיוחדים, הייתה לו עין לזהות דמויות כאלה. גרנו ליד בית הרב, 'מרכז' הישנה. היינו קשורים לרב צבי יהודה קוק ולגיסו, הרב שלום נתן רענן. אבא למד אצל הרב ש"י זווין, אז היינו שם בסיומי מסכת, בסעודות פורים וכדומה. הוא היה גם בקשר עם הרב יעקב משה חרל"פ.
"אז איך צמחו להם ארבעה רבנים? הם עבדו עלינו קשה כדי שנעשה בגרות, אבל כולנו ברחנו עוד לפני סוף הלימודים. יעקב בא למרכז אחרי שעשה בגרות אקסטרנית. ישראל עזב את כפר הרא"ה באמצע השישית וגם אני. יועזר למד בנחלים ועזב גם הוא. כמובן שלאחים הגדולים הייתה השפעה על הבחירה שלנו, הצעירים יותר. אף אחד מאיתנו לא סיים בגרות מסודרת. אבל אבא דאג לזה שנלמד תורה. הוא שכר בחורי ישיבות שילמדו אותנו אחר הצהריים. שיעורים פרטיים של משניות וכדומה. לא היה מקובל להוציא כסף על כל מיני דברים, אבל זה היה חשוב לו".
חגי הוא גיבור
אהבת התורה שהונחלה, כמו גם זו שנטועה ברב יגאל אריאל מימי מרכז הרב, באה לביטוי בסדרת ספרי העיון שכתב על ספרי יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, יחזקאל, דניאל ואסתר. לאחרונה הוציא ספר עיון חדש – "המבשר", בן שני כרכים – על ספר ישעיהו. "הרבה שנים מבקשים ממני לכתוב על ישעיהו", הוא אומר. "נמנעתי מזה, כי בכל ספריי ביקשתי לקרב את התנ"ך ללומדים ולמורים על ידי הנגשה של תכניו הרעיוניים, בלי להיכנס לדקדוקי פרשנות, שאינה המקצוע הממשי שלי. זה היה אפשרי בספרי נביאים ראשונים, וגם בדניאל ובאסתר, שהם סיפוריים.
"כתבתי גם על יחזקאל כי אף שמסריו קשים ובוטים, דבריו ברורים וחדים. אבל ספר נשגב ועצום כישעיהו, על לשונו המופלאה, נשאר סתום וחתום בפני הציבור. זו לא הרצאה או נאום מודרני אלא שירה א–לוהית מופלאה. אין סימן ברור לגבולות הנבואה, היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת. אנחנו לא יודעים אם לא נאמרו בכל פעם פסוקים בודדים, והמארג הקיים חובר יחד בעריכת הנביא ותלמידיו אחר כך.
"אבל אחרי שחבריי המומחים לא כתבו על נבואותיו ולא פירשו אותן פרק אחרי פרק, הבנתי שאני לא יכול להיפטר מן המלאכה הזאת. הספר אינו פירוש חדש אלא אוסף של פירושים והגיגי ההוגים והפרשנים שבכל הדורות, שאותם אספתי וערכתי באופן שיהיה בידי הלומד והמורה חומר רעיוני מרוכז על כל פרק, ועל הפסוקים הבולטים והמזהירים של הספר. אני מקווה שבזה עזרתי לפתוח במעט את הספר ונתתי בידי הלומדים טיפה מן הים הגדול הזה".
את הספר פותחת תפילה, שהיא מעין הקדמה להקדמה, ובה מילים רגישות וכואבות של הרב אריאל על מצבו של חתנו, מפקד סיירת צנחנים חגי בן–ארי, הפצוע הקשה ביותר במבצע צוק איתן, שמצוי מאז בתרדמת. בניגוד לדיבורו החריף גם אם המתון בשאר הנושאים, כשהרב אריאל נדרש לדבר על חתנו דמעות עולות בעיניו ודיבורו איטי וחנוק.
את הבשורה על הפציעה האנושה קיבל כשעמד להתחיל שיעור בישיבה ביפו, לשם נסע במשך שבע שנים יומיים בשבוע, עד שזו עמדה על הרגליים באופן עצמאי. "הלב קרוע, הדמעות זולגות", כתב בספר, כשהוא מתאר כיצד החל בקריאת מזמורי תהילים עם תלמידיו לרפואת חתנו בשעתו הקשה. "אלה החיים שלנו כעת, ובעיקר של בתנו הגיבורה מוריה, ושל הוריו המיוחדים של חגי", הוא אומר באנחה כבדה. "יש לנו מזל שהבת שלנו היא באמת משהו מיוחד. היא גיבורה אמיתית. חכמה. איך היא עוברת את זה בחכמה עם הילדים. היא מצליחה לתפעל בית שמח, מטופח, נינוח. הקושי לא מרחף בבית. הולכים לבקר את אבא, שגר בצמוד להוריו גם כן כאן בנוב, אבל מתפקדים. זה הסיפור של חגי. חגי היה גיבור, מה נעשה?
"אנחנו לא מצטערים. הוא בחר בזה, הוא רצה בזה. הוא הרגיש שבצבא הוא יכול למצות את עצמו. הוא ידע לאן הוא הולך והלך על זה. אנחנו לא תוהים על הראשונות וגם ההורים שלו – משפחה נפלאה – לא תוהה. אבל זה קשה. איום ונורא לראות בחור שהיה כל כך אנרגטי הופך לקליפה. כמו לא קיים. קורע לב. אבל אנחנו מתפקדים, הם מתפקדים. הספר לא מנותק מהחיים, זה חלק מהמציאות. זה ספר שעוסק בגאולה, זה חלק מהסיפור הגדול: לא הכול בא בקלות. לא מביאים לנו את הגאולה על מגש של כסף. זה חלק מההתמודדות. לכן היה טבעי להכניס את התפילה הזו בפתיחת הספר".
לחנך מתוך אהבה
ניכר ברב אריאל כי דמותו של ישעיהו מלווה אותו בעומק הדברים ממש. זו לא דמות שבחר לנתח אותה או את נבואתה באופן חיצוני, אלא מתוך המשמעויות העולות מהספר ורלוונטיות עד היום. "ישעיהו הוא הגדול שבנביאים בכמות, באיכות וברוחב החזון. הוא מתחיל את נבואתו במקום שמשה סיים. הוא האהוב מכולם על הציבור וממנו נלקחו מספר ההפטרות הגדול ביותר. הוא מעמיד עקרונות מרכזיים בחיי ישראל: נצח ישראל ואור לגויים. הוא ספר הנחמה, והוא גם מתאר את הגאולה. הוא משרטט כמה דרכים של גאולה, מן הגאולה המופלאה של 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים', ועד לגאולה של 'עבד ה": 'ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה, לא תואר לו ולא הדר… נבזה וחדל אישים'.
"שני הדגמים הללו אפשריים. כל אחד לעצמו, וגם שילוב של שניהם יחד. אנחנו עברנו אותם על בשרנו בטלטלה של השואה, וזכינו מיד בעקבותיה לראות את נבואותיו הולכות ומתגשמות לעינינו. זה סם החיים שמעניק למפעל התקומה את העומק ואת החזון. והוא קורא לנו לא לעצור בדרך אלא להתקדם הלאה. לתרום ככל יכולתנו, להרחיב את המעגל גם בחומר וגם ברוח, ולעשות אותו גדול יותר, גבוה יותר, מקיף יותר ועמוק".
הרב אריאל מודע היטב לדמותו המתפצלת של הנביא ישעיהו במחקר המקרא, בין מה שמכונה ישעיהו הראשון לישעיהו השני. "אני בא מבית המדרש, אבל אנחנו יודעים מה המחקר אומר", הוא אומר. "כל מי שקורא את ספר ישעיהו יודע להבחין בין ארבעים הפרקים הראשונים לאחרים. הבעיה במחקר היא שהוא לא מאמין בנבואה. כיוון שאינו מאמין בנבואה, הנביא צריך לחיות בשעה שמתגשמת נבואתו. לכן על פי המחקר ישעיהו הראשון חי בימי חזקיהו, וישעיהו השני חי בימי בית שני. אבל אנחנו מאמינים בנבואה. נביא יכול לנבא מה שיקרה שבעים או מאתיים שנה אחרי כן.
"השאלה היא מדוע שיכתוב על כך ולא האם זה אפשרי. למה שנביא בתקופת חזקיה ידבר על מה שיקרה בשיבת ציון. זו שאלה אמיתית, לא של מחקר חיצוני אלא לגופו של עניין. התשובה היא שהכול נעוץ בתקופתו של חזקיהו. אז מתחיל הסדק, השבר. פעם ראשונה בתולדות ישראל שהקשר אל הארץ מתחיל להיפרם. מלכות ישראל חרבה ועשרת השבטים יוצאים לגלות. אחר כך מגיע מצור סנחריב וגם חלק מיהודה גולה, כפי שרואים בתחריט סנחריב שנמצא בנינווה. הגלות התחילה, וצריך לתת לזה תשובה. נביא לא יכול להשאיר אירוע כזה ללא מענה. ישעיהו פותר את הבעיה בזה שהוא מרים את הפרגוד ומצביע על העתיד להתרחש. נכון שתבוא גלות, אבל אחריה תבוא גם גאולה.
"זה לא חייב להיות ככה. אם היינו זוכים זה אולי היה מתרחש בזמן חזקיה. אם היו מתרוממים לגודל השעה ומנצלים את הנס הזה כמו שצריך, יכול להיות שהכול היה משתנה והגאולה שהוא דיבר עליה הייתה מתרחשת בזמנו. אבל זה לא קרה. הוא מדבר בו זמנית לדורו ולדורות הבאים. מה שלא קרה בדורו, יתרחש בדור שבי ציון. ומה שלא התרחש אז, מתרחש לנגד עינינו היום. אנחנו רואים את הפרחת השממה, את קיבוץ הגלויות. זה שהמים עוברים בצינורות המוביל הארצי זה נס לא פחות גדול מאשר אם זה היה קורה בדרך אחרת המתוארת בתנ"ך".
אתה מזהה היום שבר רוחני שיכול להתכתב עם השבר התנ"כי ההוא?
"כשאני הייתי ילד היה מושג של יראת שמים. של פחד. היה מקובל לדבר על גן עדן ועל גיהינום. היום זה לא מעניין אף אחד. הדור הזה עושה לנו בית ספר. יש פה תנועת מטוטלת שהולכת ונעה. המחויבות להלכה שינתה פנים, והיום הנושא האישי הפך להיות מרכזי. ממילא התפיסה הדתית הבסיסית של יראת שמים, של דקדוק במצוות, מזוהה כפרטים קטנים וכבר פחות נחשבת. זה מוצג היום כאילו זה עומד במקום המהלך הנפשי. מנגד, יש יותר חיבור של הרוח והנפש".
מה יותר נכון לאדם המאמין – יראת שמים או אהבת השם?
"שני הדברים כשלעצמם אינם נכונים. ברור לגמרי שעבודת השם שבאה מתוך אהבה גדולה מזו שבאה מיראה. ירא חטא שפוחד מהשולחן ערוך ולא פוחד מבורא עולם לא רואה את הדבר הגדול ונמצא כולו בפרטים הקטנים בלבד. היום מביטים לדבר הגדול דווקא. זה מצב חדש ויש לזה יתרון גדול. היום אי אפשר להעניש. כל הסנקציות נשברו והתרסקו. היום אפשר לחנך רק מתוך אהבה, כי כבר אין לנו שום כלי של מורא ומשמעת. מתוך זה יכולה לצמוח עבודת השם משמעותית יותר וחשובה מאוד".
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד בסיון תשע"ו, 10.6.2016
מבטה של גארודה
סדר-היום של שני הרומנים הקודמים של משה סקאל, סדר-יום שהוא שיקוף הרקע המשפחתי והאישי שלו, מבצבץ גם בחדש. זהו סדר יום שאפשר להגדירו פרוגרסיבי-לבנטיני, או שלומאי-קווירי. עניינו טשטוש גבולות. יש בו כמיהה למודל הלבנטיני של המחצית הראשונה של המאה העשרים, של מרחב ים-תיכוני נינוח שאין בו חציצה בין יהודים לערבים ואשר מִנַרגילותיו נשאפת תרבות אירופה עם קמצוץ הל מקומי מריר וממואזיניו מסתלסל קולה של האהבה החופשית שוברת המוסכמות המגדריות.
מכלול שירים
ספרי במדבר: מהדורה מבוארת
כתבים נבחרים
מרגל בין חברים
היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים
100 שנות אמנות הדפס בישראל
ברלין–ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה
תיקון אחר חצות
ארץ אררט
בית על מים רבים
ספינות של קרבה
אז ככה – סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון
כל מה שלא סיפרתי
החברה הגאונה
כל האור שאיננו רואים
מר מ' היקר
הרוחות של בלפסט
תולעת משי
חרוזים שחורים
סדרת המעניק
חילון וחילוניות: עיונים בין–תחומיים
כולם נשא הרוח
