אילן ברוך גדל כחרדי במאה שערים אבל אביו שלח אותו ללמוד אמנות ולסיור מוזיאונים באיטליה. מאז הוא צייר שטח: חסיד ברסלב בגבעה בשומרון, רועה צאן בדואי ושדות הבור שליד מודיעין. מסע עצמי על קו התפר
פינת רחוב בשכונת מאה שערים. פשקוויל שעליו המילה "שבת" תלוי על קיר. חסיד עובר ברחוב, מחזיק תחת שכמו נרתיק טלית הנמצא בצל שמטיל הבניין הסמוך. עוד צעד אחד והדמות תיבלע בצל. פניו של החסיד עדיין מוארות ושמחות. על ציור זה של אילן ברוך, שתערוכה מציוריו מוצגת כעת במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, כותב המשורר רוני סומק בספר שיצא על התערוכה: "בלי שהצייר אומר, זהו אולי דיוקן עצמי של החיים שהיו פעם חייו".
אילן ברוך, בן 39, נשוי ואב לשלושה, נולד וגדל כחרדי בשכונת גאולה הצמודה למאה שערים בירושלים. בבחרותו החליט לעזוב את אורח החיים החרדי ולהקדיש את חייו לציור. התערוכה החדשה, הנושאת את השם המעניין “לעתים שוכחים שהשממה לא הייתה שממה כלל“, כוללת ברובה ציורים של נופי ירושלים, הטבועה בצייר, וכן ציורים משדות הבור של יהודה ושומרון, הנמצאים לא הרחק ממקום מגוריו היום בעיר מודיעין. כך, מופיעים בציוריו הססגוניים והעזים ביותר רועי צאן ערבים, מתיישבי יהודה ושומרון ונוודים חוזרים בתשובה, כשברקע כולם הסביבה השוממה והפראית. בצבעי השמן שלו מניח ברוך על גבי הבד דווקא את שוליה המורכבים של הארץ, ואת עצמו כמתבונן בה ורואה את פניו שלו.
"אם אמירה פוליטית תוביל אותי לצייר משהו, אפספס את הציור ולא יווצר מפגש אמיתי". אילן ברוך בשטח
צילום: איל ששון
אתה צייר!
אילן ברוך אוהב להיות באזורי המתיחות, להרגיש אותם, לראות מה הם מפעילים בו. "אני אוהב להסתכל על המציאות ועל המתח שיש בה", הוא אומר בפגישתנו בבית אנה טיכו בירושלים. "זה מפרה אותי גם כיוצר וגם בחוויה, בהנאה של הגילוי של משהו שיש בו הרבה פנים. המציאות מרובת פנים. בגלל זה אני אוהב לצייר את ירושלים, בצורה הכי רגשית ופסטורלית, אבל בו בזמן להתבונן על כיפת הסלע ולראות אי דו־קיום. זה מביא אותי לשאול על מה אני מסתכל, מה זה המקום הזה, מה זה עושה לי, כמה זה קשור אליי. לצייר את הר הבית זה אין סוף פנים".
כאמור, בחלק מציוריו (ודווקא הם אינם מוצגים בתערוכה) חוזר ברוך לשכונת ילדותו. "החיטוט במקום הזה עשה לי טוב, ממש תהליך ניקוי", אומר ברוך בקולו העמוק והחם. "ציירתי שם בכל מיני פינות שאני מכיר מילדות, ומסביבי עוברים מכרים לשעבר, חלקם מזהים אותי. כדי לא להכעיס באתי עם כובע; אני יודע מה זה בשבילם לראות מישהו בלי כלום על הראש, כאילו ערום. להסתכל על המקום הזה, ועוד בציור, זה לחוות שוב את החוויה, להתבונן בה מחדש. זו רפלקסיה מדהימה; כמו לשבת על ספת הפסיכולוג ולראות את המציאות שלי, זו שהייתה וזו שישנה, להתבונן בה ולעשות פסיכואנליטיקה. אני מסתכל על אותו חסיד עם טלית שציירתי בקרן רחוב, ואני רואה בו את עצמי".
בהחלטה דרמטית ומאוד יוצאת דופן לסביבה החרדית שבה חיו, קנה לו אביו בגיל 13 כן ציור ומכחולים והכריז "אתה צייר!". לאחר מכן שלח אותו ללמוד בבית הספר לציור ופיסול שהקים באותה תקופה הרב עדין שטיינזלץ, בית ספר שפנה לחברה הדתית והחרדית. מסביבו היו תלמידים בוגרים, והוא בן 14 בלבד, הצעיר ביותר במקום.
"לאבא הייתה אובססיה לאמנות, לאמנים, למוזיקה קלאסית. דברים שלא נראו בסביבה שבה חיינו", מנסה ברוך להסביר. "אנשים לא הבינו אותו, חשבו שהוא משוגע. נלחמו איתו. כששלח אותי לבית הספר לציור, שם למדתי לימודים מלאים ורק בערב הלכתי לישיבה להשלמה תורנית, אמרו לו שהוא הורס את הבן שלו. זה משך הרבה אש גם אליו וגם אליי. ניסו להפריד בינינו, אמרו לי לא להסתובב איתו ולא להיפגש איתו. גם לאמא ולמשפחה הקרובה הייתה ביקורת, ואני מבין אותם. הם ראו את ספרי האמנות שרכשתי, שמלאים בסמלים נוצריים ובתמונות לא צנועות, ואני הייתי מאוד נבוך מכך, אבל לא ויתרתי. אבי אפשר לי את זה. בגיל 15 הוא לקח אותי לסיור מוזיאונים באיטליה, רק אני והוא. לסביבה הוא היה נדמה כאדם משוגע".
רצית לצייר?
"מאוד. תמיד ציירתי. בשבילי זה היה גילוי, משהו שממלא את העולם שלי במשמעות. בבית הספר הרגשתי שאמנותי היא תורתי. למדתי שם כשנתיים, לימדו שם אמנים כמו תמרה ריקמן וליליאן קלאפיש, שאליה התחברתי במיוחד. חצי שנה לאחר שעזבתי בית הספר נסגר. הרב שטיינזלץ היה אמיץ מאוד כשפתח אותו. שאלו שם שאלות על ציור עירום, שכמובן לא היה, ועל פיסול – שהיה. אני זוכר דיונים שלמים על האם מותר ליצור פסל. אבל בית הספר לא החזיק מעמד, בגלל הביקורת הרבה שהייתה עליו".
אז התחיל תהליך הורדת הכיפה?
"אחרי שסיימתי ללמוד זה כבר הבשיל. עד גיל 17־18 ציירתי כדתי. בשלב הזה התחיל התהליך. מדובר בתהליך, אבל גם ברגע מאוד פתאומי. ברגע אחד לא האמנתי. הייתי יכול להתפלל חדור אמונה, ופתאום אני מסתכל על עצמי כאילו מבחוץ, ושואל למה הוא מתפלל, כאילו זה לא אני שם. זו לא הייתה הכרעה אינטלקטואלית, היה משהו אמוציונלי שהוציא אותי החוצה".
האמנות?
"כן. היו בי שני צדדים – האמונה באמנות, במהות שלה, בחיפוש אחר האמת שם, ומצד שני – המקום של האמונה בה' ובקיום המצוות. אני עזרתי לחלק של האמנות להתעורר ולמרוד".
הארעיות מפתה מאוד. "בהתנחלות", 2012
הרגשתי את הסתירה
החלטת שהדת והאמנות סותרות זו את זו.
"בגיל ההוא הרגשתי את הסתירה. זה לא התיישר עם כל הביקורת שהייתה בחברה מסביב כלפי האמנות, עם זה שיש לי מחשבות לנסוע לחו"ל וללמוד אמנות. ראיתי שזה לא הולך ביחד. לא יכולתי להיות גם וגם, הדת לא יכלה להיות חיצונית לי וגם לא האמנות. ידעתי שאם אשאר בחרדיות שלי, עולם האמנות לא יהיה פתוח בפניי באמת.
"אהבתי ללמוד תורה, אהבתי להתפלל ולקיים מצוות. הייתי מאוד מסור לזה, והרגשתי שזה ממלא אותי משמעות. לא הייתה לי החלטה לעזוב את הדת. המאבק בין שני המקומות היה פנימי, לא גלוי. הפעם הראשונה שבה נסעתי בשבת הייתה מאוד קשה. זה טבוע בי. אבל הטבוע הזה לא בהכרח תמיד אני, ורציתי לדעת מי אני. נכון שגדלתי בחברה החרדית, אבל מי אמר שזה אני? החלטתי לצאת למסע בעקבות עצמי. אני זוכר את עצמי יושב בבית הכנסת ואומר לאלוהים שאני רוצה לנסוע לאיטליה וללמוד שם אמנות, ושאלתי מה הוא אומר, אם זה בסדר. אני לא זוכר את התשובה שלו, אבל עצם השאלה מספיקה. השאלה הייתה חצי דרך החוצה.
אוהב להסתכל על המתח שבמציאות. "אורן על קו התפר", 2007
"היציאה מהעולם החרדי הייתה מהלך קריטי, והיא נתנה לי כוחות להמשיך בחיפוש אינסופי. כי כשאתה יוצא מדבר כזה חזק, באמת תוכל להיות חופשי בחיפוש שלך. אני לא מדבר על אתאיזם; אין לי אמונה מוצקה בכך שאלוהים לא קיים, זו טיפשות להגיד את זה. אמן שאינו מאמין שיש משהו מעבר אליו הוא משעמם. החיפוש הוא דווקא במקום שבו אני מתמסר לדברים, למקומות שאני מאמין שיש בהם משהו. זו הליכה בחשכה, והגילוי בא במשך הזמן".
בגיל 18 עזב ברוך את הבית ושכר דירה בשכונה מרוחקת בירושלים, כשהוא ממשיך לשמור על קשר עם המשפחה. "היה להם קשה מאוד, עד היום הם מנסים להחזיר אותי בתשובה. אני זוכר שכשהתחלתי לגדל שיער, באו אליי עם מספריים, סגרו את הדלת בחדר ואמרו שהם רוצים לספר אותי. כמובן שלא הסכמתי. הייתה התמודדות לא פשוטה, אבל אני גם מבין אותם, מה שהופך את זה ליותר קשה בשבילם, כי הם לא יכולים לערער לי משהו בצד השני ואז אחזור אליהם. אני גם לא חושב שאני לא בצד שלהם. בחוויה אני גם וגם. יש לנו הרבה במשותף. אני לא יכול למחוק את החוויות הטבועות בי, את התרבות המשותפת. אני מבין מה זה ללכת לבית כנסת, להיפגש עם האינסוף. אני יכול להתפלל איתם אם יש אזכרה או אירוע. אני לא חושב שיש לזה כתובת, אבל אני יכול להרגיש את זה. החוויה יותר מעניינת מאיזושהי תוצאה שתצא מזה".
אביך הרגיש אשם?
"אני חושב שכן, למרות שהוא לא ממש דיבר איתי על כך. האשימו אותו ב'קלקול' שלי. אמי הייתה מאוד נוקבת בעניין. היא אמרה שיכול היה לצאת ממני 'תלמיד חכם' שהייתה מתגאה בו. מאבי שמעתי רק ביקורת מועטה. אני נוטה לחשוב שהוא העריך את הבחירה שלי, שהייתה מבחינתו מאוד אמיצה ונגד הזרם עם כל הקונפליקטים שמעורבים בכך. הוא גם מאוד אהב שהבאתי הביתה את דנה, ושמח לראות שאני מאושר".
בגיל 20 הכיר את אשתו, דנה. "היינו בקורס אנגלית ביחד. בתקופה ההיא חשבתי שאסע לארה"ב ללימודים. היא מגיעה מבית חילוני, רגוע. במבט לאחור אני מעריץ אותה שהיא ידעה לקבל אותי. היא מיקמה אותי בעולם אחר. הגעתי מתרבות רחוקה והיו לי קשיי קליטה לא פשוטים, בוודאי בתחום הזוגי. היה בינינו פער תרבותי, הרגשתי כאילו אני בא משפה אחרת. זה לקח זמן, אבל אני מאמין ביכולת לשינוי – אדם יכול להיות מישהו אחר, וזה הוא. גם בציור".
כשאני שואלת אותו מה מהווה הציור בשבילו, הוא מחייך, נבוך, ואז כמעט נרעד: "במקום מסוים בשבילי זה ייהרג ובל יעבור. גם אם לא היה לי כלום, הייתי מצייר. כלום במובן שלא היו אלטרנטיבות אחרות למצוא משמעות בחיים. לא", הוא מהסס, ואז מחליט – "זו השפה היחידה שאני באמת מכיר".
"דיוקן עצמי עם כלבים", 2013
מדברים בידיים
אילן ברוך הוא צייר שטח. שלא כמו ציירים המצלמים את מושא ציורם ומביאים את הצילום לציור בסטודיו, בשביל ברוך הסטודיו משמש רק מחסן. הוא לוקח את הציוד הנצרך, ואז יוצא החוצה, לשטחים הנרחבים ולשדות באזור מודיעין וירושלים. מכתת רגליו, מחפש את הנושא הבא שיחקור בציורו.
"אני יכול לחוות ולהרגיש את הסיפור רק מהתבוננות", הוא מסביר. "הציור שלי נמצא איפה שהנושא נמצא. אני רוצה לחזור למקום התמים, שבו לא היה צילום. לנסות להחיות את החוויה המורכבת והלא חד משמעית. בצילום זה לא עובד. בצילום אני יודע שהאור והצל נמצאים בצורה כזו או אחרת, ושהדמות היא כזו או כזו וכך היא נחתכת, הכול מוכרע כבר. המפגש עם המציאות הוא מפגש עם אינסוף, עם כאוס. במפגש עם הנוף או הדמות יכול להתערער השיפוט הראשוני שלי, אני יכול לשנות את הציור תוך כדי עבודה, או למחוק לגמרי".
איך מקבלים אותך אלו שאתה פוגש בשטח, שזה הבית שלהם, ולפתע אתה מגיע למה שהם מגדירים כשטחם ומצייר במשך תקופות ארוכות?
"שמתי לב שבכל מקום מקבלים צייר בצורה טובה מאוד. הם רואים במניע שלי חיפוש, ואפילו רוצים להתחבר איתי. שואלים למה אני מצייר דווקא את הנוף הזה. זה מרתק אותם. יש כאלו שלא יסכימו שאצייר אותם, כי קשה להם שמתבוננים בהם ומחפשים. אני מדבר עם כל מושא ציור שלי, והדיאלוג הזה לא מתאים לכולם. יש דיבור ואז משיכת מכחול, עוד דיבור ועוד משיכת מכחול, וכן הלאה. אנחנו לא שותקים. אני אוהב את זה, אלו דמויות חיות. אני לא אוהב מודלים, כאלו שלא זזים. אם הנושא המצויר מנותק מההקשר, מהמקום ומהזהות שלו, זה לא מעניין. אין לו מה להגיד וכתוצאה מכך אין לציור מה להגיד".
אחת מהדמויות המעניינות שפגש ברוך בשטח היא חליל, רועה צאן בדואי. המפגש הוליד סדרת דיוקנאות ("חליל", חליל באוהל", חליל בצל צבר", "חליל עם כאפיה") שצוירו במשך שלוש שנות מפגשים. "את חליל ציירתי באזור קו התפר, מצפון למודיעין. ראיתי אותו רועה צאן כמה פעמים לפני כן. במבט ראשון לא רציתי להתקרב אליו. הוא היה נראה לי מפחיד, מאוד רחוק ממני. תוך כדי המפגש איתו משהו בדמות שלו אמר לי 'תצייר אותי'. הדמות ריתקה אותי, כעולם שאני לא מכיר. לפני זה לא הייתה לי אינטראקציה עם ערבים. במפגשי הציור איתו התגלה לי אדם אחר ממה שנראה היה בתחילה – רגיש, אצילי, מרתק מבחינת העולם שלו, שהיה זר לי. הוא לא מדבר עברית, לא יודע קרוא וכתוב בערבית, לא שולח את ילדיו לבית הספר, אבל בעל עולם שפה מדוברת עשיר מאוד".
איך הבנתם אחד את השני?
"בהתחלה לא הבנו. היינו מדברים בידיים. במשך הזמן למדתי ממנו ערבית, בדיאלקט בדואי. זה שאני צייר ריתק אותו. הוא העריץ את זה שאני יכול לקחת צבעים ולהפוך את הבד לתמונה של מציאות. הוא הרגיש שיש בזה משהו מאוד אמיתי. ביליתי איתו המון שעות ונוצר קשר מיוחד".
מה השתנה אצלך בעקבות המפגש הזה?
"אני אדם הרבה יותר שלם. דרך השיחות איתו, החיטוט במבט ובסביבה שלו, יכולתי להתמלא בערכים. שמתי לב שאוטומטית ציירתי אותו עם הצבר. בעבר הייתה לי תערוכה גדולה של צברים במוזיאון תל אביב. הייתה בה שאלה של חיפוש אחר הישראליות, כשהצבר מייצג את זה. יש לי קשר מיוחד לשיח הצבר. מבחינה ציורית הוא מעניין מאוד – יש לו שבירה מאוד מעניינת של אור וצל, ואני יכול ליצור ממנו איזו צורה שאני רוצה ולעשות איתו מה שבא לי. איתו יכולתי להסתכל על המציאות ובעצם להסתכל פנימה, כי יכולתי לשחק עם הצורות ועם ההפשטה, ולהתמודד עם הבשרניות של הצמח לעומת הקוצניות שיש בו, התוקפנות שבו. ניתקתי אותו מהנוף וידעתי לייחס אותו לעצמי, לעצמנו, סביב הישראליות, האדמה. המפגש עם חליל עשה לי מהבחינה הזו מהפכה, שאני לא יודע להסביר עד הסוף. הצבר זה הוא. הרכות העגלגלה, הארוטיות הגברית, הקוצניות הזו, האגרסיבית. החיבור היה אוטומטי".
למד ממנו ערבית בדיאלקט בדואי. "חליל בצל צבר", 2006-2007
אתה מצייר את חליל ומאחוריו גדר ההפרדה. יש פה אמירה פוליטית?
"לחליל נורא הפריעה הגדר. לא מבחינה פוליטית, זה לא עניין אותו בכלל. הפריע לו זה שהוא לא יכול לקחת את הכבשים שלו לאותה גבעה שאליה תמיד לקח אותן. הוא אדם יותר דתי מאשר פוליטי. הדת האסלאמית מחייה אותו. כך זה גם כשאני מסתכל על הדמויות של המתנחלים. הצד האמוני והעולם המטפיזי הדתי שממלא אותם הרבה יותר מעניין מחשיבה פוליטית כזו או אחרת. אפשר לפרש את הציורים שלי כדעה פוליטית לכאן או לכאן, אבל זה ממש לא מה שמניע אותי. אני אפספס את הציור אם אמירה פוליטית תוביל אותי לצייר משהו. אם אבוא עם דעה קדומה לא ייווצר מפגש אמיתי, לא תהיה לי הזדמנות להיפגש עם חליל או עם אותו חסיד ברסלב שבחר להתיישב בגבעה בשומרון".
אתה מדבר על סדרת הדיוקנאות של נתן?
"גם. נתן חי בתל אביב והיה בעל משפחה, ובשלב מסוים קרה לו משבר נורא, ואז הוא התנתק ממשפחתו, חזר בתשובה ועבר לגבעה בשומרון. התנתקות טוטלית. הוא לא ראה את אשתו ובנותיו משהו כמו עשר שנים. המפגש איתו היה מאוד אקראי. עצרתי לידו והסתכלתי על הסביבה שבה חי, והיא נורא ריתקה אותי. הסביבה הייתה השתקפות של משהו נפשי שלו. העזובה שהייתה שם, הטיפוח שלו של כמה סלעים, טיפוח שגובל בהערצה ממש. הקרוואן הבודד, הארעי. דגל ישראל שהיה תלוי שם באיזו פינה. זה פיתה אותי לבוא ולהכיר אותו, לדעת מיהו, להבין מאיפה הגיע לשם, מה הוא מחפש שם. ההיכרות איתו הייתה לאורך שנתיים־שלוש. חזרתי אליו כל הזמן וחקרתי אותו בציור.
"זהו מקרה אישי, אבל בעצם מקרה חברתי. המפגש עם נתן היה מאוד טעון – הוא מאותם אנשים שבפעם הראשונה קשה מאוד להתחבר אליהם, כי בתחושה הוא נמצא בקצה של החברה. אבל דווקא הקצה הזה נורא מעניין, כי אלו קווי המתאר שלי – אני יכול להבין עד איפה הגבולות מגיעים. הארעיות שלו נורא התחברה אליי – נתן נע ונד, אין לו מקום, המקום האישי שלו לא בטוח. היום הוא חזר בתשובה וחי בעולם שממלא אותו, אבל הניתוק שלו מהחברה הישראלית וממשפחתו נורא טראומתי".
מה המפגש איתו ועם המאחזים ותושביהם, שגם הם מופיעים ברבים מציוריך, עשה לך?
"הפכתי ליותר מבין. בכל מצב אני הופך ליותר מבין את ה'אחר'. מה שחיבר אותי לצייר מאחז היה הדגל שתלוי שם, הדגל של כולנו. במודיעין הדגלים חוגגים בכל פינה, גם בכיכר רבין. וגם שם במאחז הדגל מתעופף ברוח, ויחד איתו הקרוואנים והדמויות האלו. כמו שהדגל מתעופף ברוח כך הם לא יציבים שם. זו גם שאלה לגבי הבית שלנו. אני לא יודע אם הבית שבו אני גר במודיעין הוא יותר יציב מהבית שלהם. אני לא בטוח. יש תחושה של יציבות, אבל זה לא בטוח. במאחז התחברתי למקום של הארעיות, שאולי דווקא היא תביא לי יציבות. הארעיות מפתה מאוד".
"דמות במאה שערים", 2009 אוסף נעמה ויגאל שפר
הרס נותן עוצמות
בציור "המשפחה בחוץ" צייר ברוך את משפחתו – ילדיו עומר ויונתן ואשתו דנה, שנמצאת בציור בהריון עם איתי, היום בן חמישה חודשים. הציור רווי פרטים: טווס עומד על העץ וגם יונים, יונתן מחזיק כידון ולידו כדור, עומר מחזיק רימון, דנה מחזיקה בעיתון ובתווך חתול ומכחולים. מאחורי המשפחה נראית עיר באופק, דגל קטן מתנופף מגג אחד הבתים, עשן עולה מבית אחר.
"זה אחד הציורים האחרונים שציירתי", מסביר לי ברוך. "זו הפעם הראשונה שבה יכולתי להכיל את כולי בתוך הציור. להתבונן במשפחה שלי, ולנסות להבין איפה הם בתוך החיפוש שלי, איפה הם בתוך הנוף הזה. מאחור יש אירוע טראומתי – עשן עולה מאחד הבתים. העשן התחבר לי לכל מיני מקומות בעבר. אם זה הפיגועים שהיו בירושלים, אם זו המשמעות של עשן שעולה מאיזה מקום ולא ברור מה קרה, או יונתן ומשחקי המלחמה שלו, הכידון וכדור הספיידרמן, שזה כל כך ילדותי ונעים, אבל משהו שיכול להתפתח אחר כך למשהו חזק. מצד שני יש המשפחה – המקום הבטוח. רואים כאן את האידיליה מצד אחד, ואת המקום הטראומתי, השברירי, מהצד האחר. כך אני רואה גם את ירושלים – אני יכול לראות בה באותו רגע משהו נפלא, משאת נפש, אבל גם מקום מאוד שברירי. התחושה היא שיכול לקרות משהו בכל רגע".
ציירו כל כך הרבה את ירושלים. אצלך היא נראית כמו בשקט שלפני הסערה. מה מושך אותך אליה?
"יש איזה פחד לצייר את ירושלים, ואני רוצה להתמודד עם הפחד הזה. ציירו אותה המון, והיא נתפסת כמקום ברור מדי, מכוון מדי, מעורר רגשות ורומנטיקה. אני רוצה ליפול במלכודת הזו ולראות מה זה יעשה לי. דווקא המקום הזה מוציא הכי הרבה הפתעות.
"שמתי לב שבכל פעם שציירתי בירושלים הכול נמתח לכיפת הסלע, כיפת הזהב. הידע שלי בארכיאולוגיה (ברוך למד לימודי תואר ראשון בארכיאולוגיה ובפילוסופיה. ר"ר) מוסיף רבדים טראומתיים לתוך הנוף הזה שרווי בשכבות של הרס. שכבת ההרס היא השכבה המעולה ביותר לארכיאולוג, כי היא מייצגת אירוע טראומתי שבו הכול נקבר, וכעת ניתן לחפור ולחקור. בתקופות של שלום הממצאים נמחקים. הארכיאולוג מחפש את המקום שבו הייתה מלחמה, שבו הייתה מפולת, שבו נפלה תקרה. ירושלים היא כזאת, ההרס נותן לה את העוצמות".
הציור האחרון שצייר ברוך הוא "דיוקן עצמי עם כלבים". ציור אינטנסיבי, עוצמתי, כמעט אלים, ומלא ברבדים. בציור נראה ברוך כשהוא מחזיק באלה ובקופסת גפרורים, ועל פניו מבט שאולי מביע שאט נפש, אולי כעס, אולי התנשאות. מאחוריו כלבים עזובים, חורצי לשון, וברקע מכונית עולה באש, העשן מיתמר לשמים, נוגע בציפור גדולה מעופפת. נעליים עזובות נראות בצד התמונה. אני שואלת את ברוך, אדם רגוע ועדין מאוד, מה קרה שם, בציור הדי מבהיל הזה.
"זוהי דוגמה קלאסית לכך שרק דרך הציור אני יכול להתבונן על עצמי. אני מצייר ללא תכנון את מה שאני חווה ומרגיש. ופתאום אני מסתכל בתוצאה ואומר – 'זה אני? לא יכול להיות'. ציירתי את עצמי כשאני יושב בשדה ומולי מראה. זה מתחבר לי למצבים שבהם אני יוצא לצייר את את נופי ירושלים הרומנטיים, השלווים והאופטימיים, ודווקא מהם יכולים לצאת המקומות הקשים. ייקח לי זמן עד שאבין את הציור הזה. הציור מגיע מהתת־מודע, אני לא מכוון למשהו. אם אתכנן מראש לא אגלה כלום. כל מה שנמצא בחוץ אלו דברים שמצאתי בפנים".
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' סיון תשע"ג, 17.5.2013
