החוט המקשר את מאורעות הפרשה נעוץ בתחילתה, בסיפור יחסיהם של השוליים עם המרכז – במנורה, בעם ובספר התורה
פרשת בהעלותך מרובה בעניינים שלכאורה אין קשר ביניהם. ברצוני להציע כי הדין הפותח את הפרשה, שנראה תלוש מהקשרו ביותר, הוא המפתח לחוט המקשר. דין זה מתייחס לאופן המיוחד שבו מסודרים הנרות – כולם מכוונים כנגד מרכז המנורה: "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". בחינה מעמיקה של הפרשה תגלה שאותו יחס בין מרכז ושוליים, פנים וחוץ, ריכוז ופיזור, הוא עניין השוזר אותה כמעט לכל אורכה.
מפאת קוצר היריעה נסתפק בהתמקדות בשני עניינים בפרשה: פרשת המתאווים ואיסוף שבעים הזקנים ופרשת "ויהי בנסוע".
התרחבות לא רצויה
סיפור המתאווים לבשר ומינוי הזקנים הוא הארוך והסבוך בפרשה. ננסה להציע פתרון לערבוב בין שני הסיפורים המשולבים זה בזה באופן שקשה להבינו. שורש המפתח בפרשה זו הוא אס"ף. מי שמתחיל בתלונות על הבשר ועל המצב הכללי הוא "האספסוף", מילה שכדרך הלשון העברית מבטאת דבר והיפוכו: האספסוף הם קבוצה שנאספה אל עם ישראל אך מאפיינה הוא דווקא אי הסדר והפיזור, המתבטא אפילו באופן שבו שמם נהגה בפה. קבוצת שוליים זו מדביקה במהרה את "בני ישראל" בתלונותיה.
המצב בעם נראה בלתי אפשרי: יש רעש גדול של תלונות שמקשה לראות פתח לתיקון. למה הדבר דומה? לגננת הנכנסת לתוך חדר מלא ילדים המתפרעים ומפוזרים בכל חלל הגן, וניסיונותיה לדבר ולשנות משהו נאבדים בתוך הפיזור. כנגד המחלה המידבקת של התלונות, ה' ומשה עורכים בירור. המהלך הראשון הוא איסוף הזקנים:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.
איסוף זה נוטש את הניסיון להתעמת עם הבעיה מול כל העם. העם גדול ונסחף אחרי האספסוף, אך עם אנשים נבחרים אפשר לדבר. באוהל מועד שורה עליהם רוח ה' ונוצר גוף מיוחד המהווה את המרכז של עם ישראל (כאן המקור לסנהדרין של שבעים ואחד שישבו בלשכת הגזית). מתוך מבט רחב יותר על התורה, אפשר אולי להגיד שאותה רוח גדולה הקשורה עם אוהל מועד אינה נבדלת מעם ישראל אלא מבטאת במידה רבה את נשמת הכלל. עם ישראל שב אל נקודת הקודש הפנימית שלו באוהל מועד על ידי הזקנים. מתוך חיבור והשראה אלו שנוצרו באוהל מועד "נאספים" שבעים הזקנים אל העם, איש אל קהלו, עם אפשרות ליצור מגע והשפעה בצורה ישירה: "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".
במקביל עורך ה' בירור בשולי המחנה, על מנת להוציא מן הכלל את הגורמים הבעייתיים:
וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה… וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת… הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.
אפשר להציע על פי רמזים כיצד נוצר הבירור של "העם המתאווים", אותם אלו שנקברו והוצאו מכלל ישראל. נראה שלא מקרי הדבר שהשלווים מפוזרים "דרך יום כה ודרך יום כה סביבות המחנה". העם המתאווים הם כנראה אלו שהחליטו לא להסתפק בבשר המפוזר בטווח הקרוב אלא לעשות מסע לקצוות הרחוקים ביותר שבהם נמצא השלו, כך תהיה להם האפשרות לאסוף את הכמות הגדולה ביותר של הבשר (ייתכן שיש פה גם קשר לשוני להוראת המילה תאווה בהקשר לגבולות הקצה של הארץ; השוו במדבר לד). לשם כך נדרשים הם ליום, לילה ויום, ורק לאחר מכן הם חוזרים אל המחנה. באותו בוקר שבו הם נמצאים רחוק מהמחנה, נפרדים הם באופן יוצא דופן מהמן המחיה את ישראל על ידי התלות בקב"ה, שתכונתו היא דווקא הירידה על המחנה עצמו: "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו".
באופן סמלי יותר אפשר להגיד שהמתאווה הוא אדם שאינו יודע להתענג על נקודת הקודש שבקרבו, השואף להתפשט למקומות הרחוקים מדי מעצמיותו ולתלות את ביטחונו באיסוף הרכוש במקום בתלות הפנימית בה', המבוטאת על ידי המן. עם זאת, נראה שכאשר ישנו חיבור אל "הנקודה" מעט התפשטות ותאווה מותרות ואף רצויות, ומרחיבות את הרוח גם אל עולם החול.
איור: מנחם הלברשטט
ספר פנימי
ומכאן למסע הארון. כידוע, בפרשתנו מופיעים הפסוקים על נסיעת הארון, התחומים באופן מיוחד על ידי שתי "נונים" הפוכות:
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.
אחת הפרשנויות הידועות אומרת שפרשה זו היא ספר בפני עצמו (ועל כן יש בעצם שבעה "חומשים"), והיא נועדה ליצור הפסק בין "פורענות לפורענות" של דור המדבר. לאור קריאתנו את הפרשה באופן כללי ואת עניין המנורה, אציע שפרשה זו מהווה מעין "פני המנורה" לפרשתנו ולמסעות המדבר בכלל. אותן "נונים הפוכות", כאותם נרות הפונים אל עבר הקנה המרכזי, באות להבליט אותה ולקשר את הכול, מלפנים ומאחור, אליה.
ומה פשר אותו "מרכז" כאן? נראה שפרשייה קטנה זו היא למעשה סיפור אלטרנטיבי לשלל הבעיות של מסעות דור המדבר, או יותר נכון "הסיפור הפנימי" שלהם. אנו יכולים להסתכל רק בצד החיצוני, ולראות בעיקר תלונות ובעיות. אך עלינו לזכור תמיד שבפנים היה גם מסע של אהבת נעורים, "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". למרות כל האי־סדר, היוו הארון ההולך לפני המחנה, מנוסת האויבים ושיבת רבבות אלפי ישראל אל מנוחתם את הנקודה הפנימית. אם היינו זוכים, אותה פרשייה הייתה מתפשטת בפועל ממש על כל המסעות, אך אפשר להתנחם בכך שהיא מספרת לנו משהו על אותה נקודה סגולית של הברית "המפרידה בין פורענות לפורענות".
נראה לי שאפשר ללמוד מכך הרבה גם על האופן שבו אנו מספרים את סיפור גאולתנו הנוכחית. מעבר לכל הצרות והבעיות, יש גם בימינו סיפור פנימי של גאולה גדולה, וחשוב מאוד להפנות את פנינו אליו, ומתוכו לשאוב כוחות לתקן את הדורש תיקון ולברר את הדורש בירור.
