הרב שמואל מוהליבר תמך בלימודי ליבה ועודד עבודת כפיים. עיון במאמריו חושף הוגה פורץ דרך שלא הצליח לעורר מהפכה, אך שימש ציון דרך חשוב בדרכה של הציונות
בדברו על פטירתו של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, סיכם יוסף שלמון (במאמר "הרב שמואל מוהילבר – רבם של חובבי ציון"): "ספק אם הייתה אישיות רבנית אחרת בת הזמן שעוררה התרגשות כה גדולה בציבור היהודי"; תוך שהוא משתמש גם בהערכות דוגמת "פורץ דרך", "הפך לסמל ולנס" וכדומה. מנהיגות הזוכה לעטרת שכזו, אך טבעי הוא שתזכה את ציבור שומעי־לקחה באמירות חינוכיות, ואף תציג "משנה חינוכית"; וככל שמבטו של המנהיג מקיף אופק רחוק יותר, כך נוקבת הגותו החינוכית למעמקים גדולים יותר. ואכן, ל"פריצת הדרך" של הרב מוהליבר (תקפ"ד־תרנ"ח, 1898־1824) הייתה השתמעות חינוכית ברורה שנוסחה בעמדות ברורות.
מעמדו והגותו של הרב מוהליבר עוררו סקרנות ועניין שהובילו למחקר, ודומה שגם אם לא נאמרה עדיין המילה האחרונה בעניינו, עומדים לרשות המתעניין מפתחות להבנת תולדותיו ויצירתו בדמות מספר עבודות שנעשו על נושאים אלו (על יצירתו החינוכית, מאמרו של יואל ירדן: "הגותו החינוכית של הרב שמואל מוהליבר, תרל"ג־תרל"ד"). הדברים שייאמרו להלן לציון יום השנה ה־115 לפטירתו (י"ט בסיון תרנ"ח), יותר מאשר הם באים לחדש, ינסו להאיר נקודה מהותית בהגותו ולחדדה, באופן שעשוי לומר דבר־מה לדורנו המחפש עומק חינוכי; ככלות הכול, פעולתה של מנהיגות של אמת ניכרת לא בדורה בלבד.
גיוס כל הכוחות
את עיקרי השקפתו החינוכית פרסם הרב מוהליבר במאמרים ב"הלבנון" – ביטאון עברי ברוח אורתודוקסית שיצא לאור בעיר מיינץ בגרמניה, ושיקף – במידה רבה – את רוח האורתודוקסיה המקומית. יחד עם זאת, היה לביטאון הד גם בין יהודי רוסיה שהבעיות שבהן טיפל הרב מוהליבר נגעו במישרין בעולמם עתיר הקשיים. "משנה חינוכית" נושאת את רעיונות העבר הנצחיים, אך בה בעת היא מתפרצת לשדה חברתי ופוליטי עכשווי; התמודדותה והצלחתה ייבחנו אפוא בחיכוך עם ההווה.
אך טרם ניגע בפרשנותו המיוחדת של הרב מוהליבר למקורות עתיקי היומין, יש צורך לומר דבר מה על אותו "הווה". מאמריו ב"הלבנון" באו כהמשך ותגובה ל"קול קורא" שהביא את ה"אני מאמין" של "חברת מרבי השכלה" בכל הקשור לתיקונים הכרחיים באורח החיים היהודי במזרח־אירופה. "חברת מרבי השכלה" כשמה כן הייתה, ולשאלת טיבה המדויק של אותה ה"השכלה" נודעה משמעות מכרעת בכל הקשור לסיכויי ההיקלטות של רעיונות חדשניים בציבור המסורתי. ובעניין זה, אין דומה ההשכלה בצורתה המתונה הנוטה אל המסורת שרווחה במרחבי ליטא להשכלה בדמותה הבוטה, ההופכת סדרי עולם (יהודי), שהייתה מקובלת בגרמניה; אין להשוות השכלה המבליטה את העברית להשכלה שפסע בינה לבין התבוללות. ואכן, גם אם את "חברת מרבי השכלה" ואת פטרונה הנדיב יוסף גינזבורג מסנט פטרבורג ניתן היה לסווג באותה עת במרחב המתון של ההשכלה, תגובות הרבנים לחוליי העולם היהודי שהוצגו ב"קול קורא" היו בעצם מותנות בהבנת הרקע המשכילי של הכרוז (במיוחד היה קשה לעכל את דמותו של מזכיר החברה דאז, מבקר קיצוני של אורחות החיים המסורתיים, המשורר יהודה ליב גורדון).
זרעי הציונות הדתית. נציגי חובבי ציון וביניהם הרב מוהליבר, ועידת קטוביץ, 1884
תגובתו של הרב מוהליבר הייתה עניינית; הוא היה ער לסיכון והצביע על הסיכוי. בראשון שבמאמריו שהתפרסמו ב"הלבנון" בנושא זה בשנים תרל"ב־תרל"ד הציב כותרת הרומזת למטרה: "אל חברת מרבי השכלה בישראל ואל הרבנים ברו"פ [=רוסיה ופולין]"; רבנים ומשכילים גם יחד. נמצאנו למדים, יעדו היה להוביל להבנה שתתבסס על הכרה בעוצמת הבעיה ותצמצם ככל שניתן את חילוקי הדעות. מה שנרמז בכותרת מבואר מפורשות בנכתב בגוף המאמר:
אבל עכ"ז [=עם כל זה; כוונתו לקלקולים המוכחים של ההשכלה בגרמניה] לא אבדה תקוה, ואין דבר זה בכלל מעות לא יוכל לתקון, כי כאשר יהי' אסיפה מרבנים ומשכילים ביחד, ימצאו דרך נכון להגדיל ההשכלה ולהאדירה, גם לחזק הדת והאמונה בל ימוטו חלילה. (הלבנון, ח [תרל"ב], גיליון 47).
את הרעיונות הגדולים יציג הרב מוהליבר במאמרים הממשיכים בסדרה הנידונה ("היראה וההשכלה" ו"אושר האדם"); אולם ראש לכול הוא הראה שיש עם מי לדבר ויש על מה לדבר! במונחים מושאלים מתורת החינוך דהיום, הוא פתח ב"סוציולוגיה של החינוך" ורק אחרי־כן יעבור ל"פילוסופיה של החינוך". ואין בדברים רק פרגמטיות גרידא; זוהי אמונה עמוקה שיש לחלץ את עגלת היהדות המתבוססת בבוץ של עיירות ליטא ורוסיה ומחשבת לטבוע באמצעות גיוס כל הסוסים המוכנים למשימה, גם אם בדרך כלל אינם מושכים בדיוק לאותו הכיוון.
הרב מוהליבר ממשיך לפתח את המוטיב הזה גם במאמרים הבאים תוך הפגנת ביקורת עזה על מחלת הפלגנות, מהגדולים שבחוליי החברה היהודית לדורותיה:
ולא בשובה ונחת יתוכחו אלה עם אלה, אבל ברעש וחזקה ילחמו, ירעצו וירוצצו איש את אחיו בין כה וכה עמדי השלום יתפלצו, שמי התורה לבשו קדרות, והחושך כסה ארץ.
וממשיך במשפט רב־משמעי:
כל משפטי התורה הישרים והתמימים לא יספיקו לבער את השובבות ואי־סדרים השורר בקרבנו. (הלבנון ט, [תרל"ג], גיליון 15).
הנה, רצונו לרמוז לא רק לבעיה אלא גם לפתרונה; משפטי התורה זקוקים לחיזוק מכיוון חדש לגמרי כדי שיוכלו להקרין את השפעתם המבורכת.
הגות נוקבת. הרב שמואל מוהליבר
הכוונה לעבודה
בצד הכנת הקרקע לשיתוף פעולה בין כל המזהים את צרת האומה, העמיד הרב מוהליבר מספר רעיונות חשובים שהיה בהם כדי לבסס מצע למשנה חינוכית. בדרכו לפיתוח מסכת רעיונותיו, נשען הרב על המאמרים התלמודיים הידועים המעמתים חיי לימוד טוטליים לעומת חיי עמל ויצירה (בבלי ברכות לה, ב). הערתו־תגובתו של אביי על הרבים שנקטו את שיטתו הטוטלית של רבי שמעון בן יוחאי "ולא עלתה בידם" (שם) מקובלת היום מאוד; נוטים להבין אותה כהצבעה על כך שדוגמת רבי שמעון איננה מציאותית עבור הרבים ומותירה אותה בידי יחידי סגולה.
אולם דומה שהרב מוהליבר אומר דבר שונה במקצת. אין ההנהגה שמציע אביי משקפת מצב של בדלית ברירה גמור – כביכול עדיף היה להתמסר טוטלית לתורה בשיטת רבי שמעון, אולם בדלית ברירה צריך לילך בדרך אחרת, והקשיים שבהם זרועה הדרך האידיאלית צריכים להרתיע את הרבים ולהפנותם לדרך ריאלית. בדרך שבה מתבונן הרב מוהליבר במאמרי חז"ל הללו יש צד של מלכתחילה! בדרך ההתמסרות האידיאלית יש פגם גם אם תתנהל לכאורה בצורה אופטימלית, גם אם ההולכים בדרך ינהגו לפי כל כלליה ודקדוקיה, משום שבסופו של דבר הם ימצאו את עצמם מועסקים במשרה רבנית זוטרה כשהם "משתמשים בכתרה של תורה" כדי להגיע לפת לחם.
הכישלון מובנה בשיטה. בהנחה כי חיי האדם הם כוליות אחת, שלמות שחלקיה אחוזים זה בזה, הרי שהכישלון בסוף הדרך מאפיל על הצלחה מדומה בתחילתה. הנה כי כן, לא המלכודות והמעקשים במהלך הדרך הם האמורים להרתיע, אלא דווקא סופה; בשלב שלכאורה ההצלחה האירה פנים, נחשף החשש הגדול מ"ואשתמש בתגא חלף" (משנה, אבות א יג).
יש לזכור – ויסולח על ההכללה – כי באותן שנים שבהן נכתבו דבריו כבר היה העולם היהודי חשוף לציור מדויק למדיי של עיסוק טוטלי בתורה; למשל ב"ישיבות ליטא", ראש וראשונה שבהן "אם הישיבות" וולוז'ין, שהציעו, פרקטית ואידיאולוגית, התמסרות מלאה ללימוד כדרך שאין בלתה לקבלת עול מלכות שמים והתקרבות אל הקב"ה. מבלי שיכוון חיצים ברורים למוסד כזה או אחר, מצביע הרב מוהליבר ללא היסוס כי דרך מסוג כזה יכולה לטפח ממסד של משרות רבניות (הוא עצמו השתדל להימנע ממשרה שכזו; בתחילת דרכו עסק במסחר בפשתן) ולא התעלות.
בין שדבריו צמחו בעיקר על רקע עיוני ובין שספג השפעה מהתבוננותו במציאות דורו, כולל מה שנראה בה זוהר ומבטיח, הרב מוהליבר הוביל מהלך של הכוונה לעבודה יצירתית הכרוכה בהשכלה כללית מלכתחילה. "האושר הנצחי", בלשונו של הרב, מקומו מובטח, הוא בוא יבוא, והראויים לו יזכו לקבלו, אך אין קיצורי דרך! "האושר הנצחי" מותנה בהשגת "אושר זמני", מצב רוחני־תודעתי המאפשר חיים תקינים כמצע להתקדמות ולהתעלות. מכאן נגזרה רפורמה חינוכית מקפת המציבה מטרות חדשות לכול – לכלל הציבור היהודי במחצית השנייה של המאה הי"ט. לא כאן המקום למנות כרוכל את הרכב "לימודי הליבה" שלה (כוללים הרבה רוסית!); מה שחשוב הוא כי בעולם היהודי דאז נפל דבר. החיבור בין התורה להשכלה העומד בבסיס השיטה איננו רק טקטיקה, יש בו מלאות אסטרטגית!
אין תמה אפוא שהדרך הזו, גם אם לא הולידה תוצאות חינוכיות ישירות ורפורמה קונקרטית (גם לא במושבה "מזכרת בתיה" בבת עינו של הרב מוהליבר), הובילה לשינויים מחשבתיים. המאמרים מהשנים תרל"ב־תרל"ד לא הספיקו לחולל תגובה ישירה ואפקטיבית, אך הם הציבו "מראה" וסימנו דרך; מדרך שכזו צמחה תנועת חיבת ציון ונזרעו זרעי הציונות הדתית; הרבה השתנה בישראל בזכות מאמריו של הרב מוהליבר.
פרופ' ישראל רוזנסון עומד בראש מכללת 'אפרתה'. במזכרת בתיה, שבה נטמנו עצמות הרב מוהליבר, פועלת "המדרשה למורשת הציונות", המקיימת סיורים חווייתיים באתריה ההיסטוריים של המושבה, בדגש על משנתו החינוכית והציונית של הרב מוהליבר (http://museum-mohaliver.org.il/)
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013
