צנצנת לרגלי המצבה |אליהו בירנבוים

האם ניתן לקבור בבית קברות יהודי את אפרו של יהודי שביקש שישרפו את גופתו? ומה הדין כאשר מדובר באפר גוי? שרפת גופות – חלק שני 

במדור הקודם עסקנו באיסור שרפת גופת הנפטר. במאמר זה נעיין בבקשתם של יהודים לשרוף את גופתו ולהיקבר בקבר ישראל. בקשות מעין אלו מלמדות שהקיום היהודי בתפוצות הינו קשה ומורכב לא רק בחיים אלא אף לאחר המוות.

פתרון לנישואי תערובת

יהודי שחי בברנו, צ'כיה, ביקש שישרפו את גופתו לאחר מותו ושאפרו יוטמן בבית קברות היהודי. מנהג שרפת הגופות קיים בצ'כיה (לשעבר צ'כוסלובקיה) מזה שנים רבות. זו הדרך הטבעית להיקבר במדינה וגם היהודים לצערנו לא רואים בכך איסור. אכן, בביקורי בבית הקברות בברנו ראיתי חלקה של מצבות הנפרדת מחלקות אחרות. הוסבר לי שמדובר באנשים שבחרו לשרוף את גופתם אבל לא היו מוכנים לוותר על קבורה בבית הקברות היהודי.

שאלה מעניינת בסוגיה זו הופנתה אליי מרב הקהילה בברנו לפני מספר שנים: "בקהילה יש נוהג ותיק – כאשר אדם יהודי, הנשוי לאישה לא יהודייה, נפטר, הוא נקבר בבית הקברות היהודי. על מנת שאפשר יהיה לקבור את בת הזוג הלא יהודייה לצדו בבית הקברות היהודי, נוהגים לשרוף את גופת הנפטרת ולקבור את אפרה שם. האם נכון לנהוג במנהג זה?"

"מנהג המקום" הזה הוא לדעתי כמעט יחידאי בעולם. במשך שנות השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה התחתנו יהודים רבים עם נשים לא יהודיות. לא פעם האהבה גברה על ההלכה וזוגות אלו ביקשו להיקבר ביחד בבית הקברות היהודי. אך ההלכה אוסרת זאת, שכן יהודי וגוי אינם יכולים להיקבר יחדיו. משפחות אלו מצאו פתרון מקורי. לאחר שהבעל נפטר הוא נקבר בקבר ישראל. לאחר פטירת האישה, שרפו את גופתה, הניחו את אפרה בצנצנת והניחו אותה באדנית לרגלי המצבה של הבעל. כך "זכו" הבעל והאישה להיקבר יחדיו.

מספר שאלות עולות לדיון בנושא זה. מה מעמדו של אפר האדם הנשרף? האם האפר חייב בקבורה כמו גופו של אדם? האם מותר לקבור אפר זה בבית קברות יהודי? האם יש הבדל בין אפר של יהודי לאפר של גוי?

עיון ראשוני בדברי הרמב"ם מלמד אותנו שאפר אינו נחשב כחלק מהמת ואינו חייב בקבורה: "ואפר שרופין, אפר בני אדם הנשרפין אם לא נתערב בהם אפר העצים. וחכמים חושבין את האפר הזה כמו הגבס, כי משנשרף יצא מדין המתים" (פירוש המשנה, מסכת אהלות ב, ב). ניתן לומר לפי דברי הרמב"ם שקבורת אפר אינה קבורת מתים כלל ועל כן אין בזה משום קבורת גוי אצל יהודי. זו גם הסיבה שבמקרה של שרפת הגוף אין מצוות לוויה שכן הגמרא במסכת מועד קטן (כה, א) אומרת שארון העובר ממקום למקום, אם שלדו קיים חייב בלוויה ואם אין שלדו קיים הוא אינו חייב בלוויה. ממילא, במקרה של אפר שאין שלדו קיים ודאי אין חובת לווית המת.

אכן, נראה שרוב הפוסקים סבורים שבאפר מת אין מצוות עשה של קבורה, כפי שפסק באגרות משה בחלק יורה דעה (ח"ג סי' קמז): "ובכלל, אפר של מתים אין צריך קבורה" (וכן כתב בשו"ת תפארת צבי או"ח סי' כז ד"ה והנה ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קיב. ראו "גשר החיים" עמ' קנה). עם זאת, ר' יצחק יהודה שמלקיש (1827–1905), מרבני גליציה ואחד מגדולי הפוסקים בדורו, כתב שגם באפר נשרפים (יהודים) יש מצוות עשה של "קבור תקברנו" ולאו של "לא תלין" (שו"ת בית יצחק ח"ב יו"ד סי' קנה).

הכניסה‭ ‬לבית‭ ‬הקברות‭ ‬היהודי‭ ‬בברנו‭ ‬ולחלקת‭ ‬הקברים‭ ‬שבה‭ ‬נטמן‭ ‬אפר‭ ‬היהודים
צילומים‭: ‬אליהו‭ ‬בירנבוים

מנהג גויים

בנוסף למחלוקת אם אפר הנשרפים חייב בקבורה, חלוקים הפוסקים בשאלה האם מותר לקבור את אפרו של אדם יהודי ששרף את גופו בבית קברות יהודי.

הרב חיים עוזר גרודזנסקי (1863–1940), מהפוסקים החשובים בליטא ובאירופה בתקופה שקדמה לשואה, כתב:

"אבל אין לקבור בבית הקברות של ישראל את השורפים לכתחלה משום שראוי לגדור גדר ולמחות ביד אלה המתנהגים בשריפת מתים למונעם מזה ולבלי לקוברם בבית הקברות של ישראל, שלא יתפשט הדבר אצל אחינו בית ישראל, שזהו באמת עקירה במצות קבורה וביסודות המקובלים אצלנו ובמדינתנו עוד לא פשתה הנגע הזה…" (שו"ת אחיעזר, חלק ג סימן עב).

וכך כתב גם בעל שו"ת שרידי אש, הרב יחיאל יעקב וינברג (1884–1966):

"אבל בדבר קבורת הנשרפים בוודאי ישמעו לנו, לפי שכל המנהג של שריפת הגוף הוא נגד דת ישראל ותורתו, ועדיין לא נשתרש חטא זה במחנה ישראל. ולפיכך מחויבים אנחנו למחות בדבר הנשמע" (חלק ב סימן צח).

מדברי בעל ה"אחיעזר" ובעל ה"שרידי אש" מוכח שהאיסור שהטילו הוא כדי "למגדר מילתא" מאחר ש"עדיין לא נשתרש חטא זה של שריפת המתים במחנה ישראל, ולפיכך מחויבים אנחנו למחות בדבר הנשמע". כלומר, אם נתיר קבורת אפר בבית קברות יהודי, קיים חשש שרבים יצוו לשרוף את גופם, בחושבם שאין בכך איסור גדול. ייתכן אפוא שהפוסקים שהתירו לקבור את אפרו של מי שציווה לשרוף את גופתו סבורים שבזמנם כבר "פשה הנגע" ואין דרך להשפיע ולשנות מנהג זה.

פוסקים אחרים כתבו שאף אם אין חיוב קבורה של כזית מהמת מצד הדין של "קבור תקברנו", מכל מקום יש לקוברו מחמת איסור הנאה שיש במת, וכל דבר שאסור בהנאה יש לקוברו כדי שלא יבואו לידי תקלה (שו"ת לב אריה סי' לב; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קלז). ומטעם זה יש מקום לומר שיש חובה גם לקבור את אפר המת, מאחר שגם אפר הנשרפין אסור בהנאה כפי שנאמר בגמרא (תמורה לד, א).

כך כתב הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד בספרו "כל בו אבלות": "ומותר לקבור אפר נשרף רשע בין הצדיקים…" (סע' טז עמ' 183). וכך כתב גם הר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, שמצד המתים המונחים בבית הקברות אין קפידא לקבור אצלם אפר של מת – אף אם היה אפר של מת רשע, מאחר שהאפר לא נחשב חלק של ממש מהמת. ואף שמעיקר הדין אין האפר צריך קבורה, "כשרוצים לכבד זכרו, ובשביל זה הם מקברים את האפר שנעשה מגופו, אין מעכבין אותן. וגם אולי הוא דבר טוב לעשות. וכל שכן כשהוא אביהם שחייבין בכבודו, מאחר דהעלמא חושבין זה (קבורת האפר) לכבוד – אולי נעשה מצד זה מצוה להבנים ממילא, אף שלדינא אינו כלום. דענין כיבוד אב אולי הוא חיוב גם במה שהחשיבו העלמא לכבוד, כשליכא בזה ענין איסור. ולקבור אפר המת, אף שליכא חיוב, הא ליכא איסור" (חלק יו"ד ד סימן נו).

ומהי ההלכה בקשר לרעיון המקורי של הזוגות המעורבים בברנו, השמים את אפר האישה הלא יהודייה ליד מצבת הבעל היהודי? ייתכן שגם לפי הדעות האוסרות לקבור אפר של יהודי בקבר ישראל הדבר יהא מותר כאשר מדובר בגוי או בגויה, שבהם אין איסור על שרפת גופות. יותר מכך, ייתכן שאפר זה אינו גרוע מפירות האסורים בהנאה או מבכור בהמה שמת שקוברים אותם בבית הקברות (ר' ע"ז סב, ב ובתוס' שם, ד"ה "ולקברינהו", ובבאר היטב סי' ש"ז), ואין בכך איסור מצד ביזיון המתים האחרים.

כמובן, כל מה שהעלינו הן סברות לדיון תיאורטי, שכן המציאות היא שהנשים הלא יהודיות לא באות לשאול את הרב האם הדבר מותר או לאו. ככל הנראה על שאלות מסוג זה נאמר תיקו: תשבי יתרץ קושיות ושאלות.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015