מאת יואב שורק, גיליון פרשת עקב
מהי הבשורה היהודית?
ודאי אפשר, ראוי ואף נחוץ להלל ולשבח את תורתנו בת אלפי השנים. אבל לומר שהיום "יש לנו בשורה להביא לאנושות מיואשת וצמאה" – מהי הבשורה בדיוק? בשורת הלאום? בשורת המשפחה? שום סיפור מסיפורי המקרא לא מראה שמשפחה זה משהו שאפשר להתפאר בו (ממשפחת אדם הראשון עד בית דוד). ובתורה שבעל פה המשפחה אינה ערך. במשפחה היהודית האישה היא קניין והבנים רכוש וההיררכיה בה בלתי צודקת במושגים של היום. ואם ישלול מישהו את טענתי זאת בנימוקים מנימוקים שונים הרי זה מפני שגם הוא מנסה להחיל ערכים ליברליים על תורתנו ועל ההלכה שלנו, בדיוק מה ששורק אינו אוהב אצל מי שהוא מכנה אפולוגטיים.
אכן, יש בשורות אחרות בתורת ישראל – של צדק, של אהבת הגר (הזר), של שוויון, של צדקה, של חלוקת משאבים כלכליים ועוד – אבל אלו ערכים שהמערב כבר הפנים ועושה רבות ליישומם גם בלעדינו ואף יותר מאיתנו, הגם שהוא אינו יודע או אינו מודה שהתורה הייתה ראשונה שהעלתה את הרעיונות הללו.
אני מייחל אפוא לשמוע משורק ולו רעיון מעשי אחד שהוא בגדר בשורה שיכולה לצאת מציון, שתיכתב באותו ספר כוזרי חדש שהוא מציע ותהיה בגדר חידוש.
רוב הרעיונות המערביים קיימים כבר בתורת ישראל ובייחוד בתנ"ך. התנ"ך הוא המורכב בספרי הקודש של הדתות, והוא אינו מציג תיאולוגיה אחידה. דווקא בשל אופיו זה הוא מכיל את הכול.
כל הרעיונות הגדולים של התנ"ך, ודאי של התושב"ע שבעקבותיו, מקובלים על העולם המערבי, ואחרי מלחמת העולם השנייה רובה של אירופה גם פועל ליישומם. אין לנו מה לחדש בעניין זה, אלא את רעיון לימוד התורה עצמו שהוא החריג מכל הרעיונות האחרים. אבל לימוד זה – אם יהיה רק שינון של דברי קודמים או פלפול בדקדוקי קושיות ותירוצים – אין לו משמעות. אם הוא יתקדם עם התקדמותו של העולם, וימצא בתורה פתרונות לבעיות חברתיות, גיאו פוליטיות ומוסריות – אזי יש לו משמעות. לכן הפתרון אינו לכתוב ספר על גדולתו של עם ישראל, אלא לבנות ישיבות שבהן ילמדו את תורת משה כתורת העולם כולו ואליהן ינהרו גויים ויהודים כאחד.
רבים בחוגינו אוהבים להזכיר לאירופה את חטאיה, אין בזה טעם. זה עבר. אירופה של היום חוזרת בתשובה והחזרה בתשובה היא המשיכה לקוטב השני, הליברליות הקיצונית. אם אירופה של היום "מקריבה את עצמה למולך הג'יהאד" זה מפני שהיא למדה את לקח האלימות והיא חרדה ממנו בכל נימי נפשה. היא תשלם על כך מחיר יקר, כמובן, אבל אין כאן שום ליקוי מוסרי, אלא אם טיפשות היא ליקוי כזה. ברור שבתוך מסגרת עצומה כזאת תהיה גם צביעות רבה, אבל האווירה הכללית באירופה היא אווירה של פיוס, של הכרה בזכותו של האחר ובמקומות רבים אף קבלתו, ובכלל זה היהודים.
לכן אינני יכול למצוא, כפי שעושה שורק, כל פסול בניסיונותיהם של רבנים למצוא דרך לעם ישראל לחיות על פי תורתו בתוך מערכת הערכים האוניברסלית הדינאמית. כשם שכמעט השלמנו את גאולת ישראל, נראה שהעולם המערבי לפחות צועד גם הוא אל גאולתו נוסח אחרית הימים. מערכות ערכים משתנות תדיר וגדולתה של התורה היא דווקא באי–היותה פונדמנטליסטית בגלל המגוון המובנה בתוכה. הערכים השתנו וישתנו עוד ככל שהטכנולוגיה תתפתח וככל שיהיו תמורות דמוגרפיות וכל עוד יהיו בעולם פילוסופים (לדוגמה: ערך המשפחה איבד את חשיבותו לא בגין הפוסט–מודרניזם אלא בגין המצאת אמצעי המניעה המשוכללים, שהיא המצאה טכנולוגית).
הפוסט–מודרניזם ייעלם כשזרם המהגרים המאיים לחסל את אירופה יביא אותה לנקודת רתיחה. או–אז יתהפכו היוצרות המוסריים ושוב תצטרך תורת ישראל באמצעות תלמידי החכמים שלה למקם את עצמה בתוך הכאוס שייווצר. זה התפקיד של חכמים ואמיצים, ואם נראה לעתים שהם נראים מגושמים מדי ומהלכים כעל גבי כלונסאות הרי זה מפני שהם יודעים שמעשים נחרצים מביאים לקרעים, אבל אין מקום לרפות את ידיהם אלא לעודדם.
הדרך היחידה להראות את עליונותה של תורת ישראל היא להראות שההתנהגות על פיה יוצרת חברת מופת. לשם כך דרושה מהפכה חינוכית ותרבותית בכל המגזרים. זאת המטלה שלנו, ואילו היינו עומדים בה ממילא הייתה עולה קרנה של תורת ישראל בעולם. אלא שלפי שעה אנחנו מובילים בין המדינות המפותחות במדדי שחיתות ואלימות. לכן כדאי, אולי, שלפני שנכתוב עוד ספר של יוהרה, נתייחס אל עצמנו בענווה ו"נחפשה דרכינו ונחקורה". וכשיגיע היום הגדול ונהיה נקיים משחיתות, מאלימות, משנאת זרים, מרדידות ובורות – אז ממילא יפוצו מעיינותינו חוצה ותורת ישראל תתפוס את המקום הראוי לה.
אביעזר ויס
ד"ר אביעזר ויס היה מנהל בי"ס צייטלין וראש המכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון
——–
לגלות את היהודיות
יואב שורק במאמרו קרא קריאה גדולה לנסח את היהדות כתפיסת עולם מקיפה ועמוקה נוכח אתגרי תרבות זמננו. הוא הציג את השלכות המתקפה ה"ליברלית" שאנו נתונים בה, ביכה את היעדרותה של היהדות מן המגרש הרעיוני, הסביר כי אין די בדבקות בהלכה מעשית כדי להתמודד עם שטף רעיוני ואף ביקר בקצרה עמדות רבניות אפולוגטיות או מסתגרות ככאלו שאינן נענות לעומק האתגר. אני מזדהה מאוד עם עצם הקריאה של יואב, אך אני חש הכרח לעמוד על צרימות מסוימות שחשתי בדבריו ולחדד את קריאתו.
אכן יהדות זמננו מצויה תחת מתקפה רוחנית ואכן היא נכשלת לחלוטין בהצבת אלטרנטיבה רוחנית. אך ה"ליברליות", כפי שיואב כינה את המתקפה משמאל, היא רק אחד ההיבטים של התרבות המערבית. היבט נוסף, מאיים לא פחות, נוטה עלינו מימין בדמותה של ה"שמרנות" המערבית. כך לדוגמה נראה כי יואב עצמו נוטה לנסח את היהדות כתפיסת עולם שמרנית מימין. הוא מזהה את איום הליברליות כביקורת המהותנות וההיררכיה ומונה שלושה תחומי איום ליברליים מרכזיים על ערכי היהדות: ערכי המשפחה, ערכי הלאום ועליונות האדם על הטבע.
אך האם היהדות מהותנית במהותה, או שמאבקה המתמיד בעבודה זרה משקף דווקא התנגדות למהותנות? האם היהדות מאמינה בעליונות המוחלטת של האדם על הטבע, או אולי בעליונות אלוהים על האדם והטבע? האם היהדות מאמינה בערכי לאום שפותחו במאה ה–19 באירופה, או שהיא זו שבישרה לעולם את דברו של בורא כל האדם בצלמו? ואף בנוגע לערכי המשפחה יש לתהות: אולי התהליך שעובר עולם הלהט"ב ממיניות פרוצה לכזו המכוננת תאים משפחתיים נאמנים ואוהבים משקפת דווקא את השפעתה (העקיפה אמנם) של רוח היהדות על עולם זה?
אל לנו להיקלע למאבק המתחולל בעולם המערבי בין שמאל לימין ולתפוס צד כזה או אחר. מקור מרכזי לרוח המערב נעוץ בחוויה של מתח טוטאלי בין הסובייקט לאובייקט, בין רוח לחומר, בין האדם לטבע. הימין המערבי משקף את רצונו של הסובייקט לשלוט באובייקט – להגדיר זהויות, לחשוב מהותנית, לראות את ערך האדם מתוך ניגודו לחיה. והשמאל המערבי מבקש לפרק את כל זה, ולשחרר את האדם מלפיתתו של הסובייקט את הטבע ובעצמו, בזהותו האישית, הלאומית והדתית.
האתגר הניצב לפנינו עמוק מניסוחה של היהדות כזהות או כתפיסה רעיונית. עלינו להעמיק בתשתית המסורת הרעיונית והמעשית שלנו ולמצוא את חוט השדרה הרוחני שלה. כפי שהמזרחיות – כחוויה עמוקה מכל רעיון, טקסט או מעשה – עומדת כיום כאלטרנטיבה הוליסטית למערביות, כך עלינו לגלות את היהודיוּת.
לצערי, נראה שהישראליות תפסה את מקומה של היהודיות עד כי המילה הזו נעדרת מהשיח. רבים מאיתנו מסתפקים בציונות, בהלכה או בשילוב שלהן, כבסיס הזהות היהודית שלהם ולכן אינם חשים צורך ביהודיות. האם יהודי משמע ציוני או שומר מצוות, ולא מי שנושא אלטרנטיבה רוחנית לעולם?
כהצבעה על קווים ראשוניים לתחילתו של הדיון באופי התרחשותה של היהודיות, אציע להתמקד בציר שבין אלוהים לאדם כאלטרנטיבה לציר שבין האדם לטבע. סיפור הבריאה, התגלות התורה והנבואה, שיח התפילה – מצביעים כולם על התרחשותה של היהודיות בין אלוהים לאדם. כך גם הלאומיות היהודית אינה אלא היבט של הברית בין אלוהים לעמו, ואף המעשה הדתי ביהדות מתרחש בין מצַווה למצֻווה. גם מקור היחס לאדם האחר נעוץ בצלם אלוהים שבכל אדם.
כמובן, אין להכחיש שכולנו נתונים בהסתר פנים, אך גם הסתר פנים הוא חלק מהתרחשות בין–אישית. "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
דרור בונדי
ד"ר דרור בונדי מלמד במדרשת עין פרת
——–
הליברליזם אינו תקלה
מאמרו של יואב שורק כתוב היטב ומלומד כהרגלו, אולם נדמה ששורק טועה הן באבחנת המצב הנוכחי והן בדרך להטבתו. אני מסכים עם שורק שהשיח הליברלי שוטף את החברה בזמננו באופן שקשה מאוד להתייצב כנגדו, אך חולק עליו בכך ש"בבסיס הזרמים הללו מונח הערעור הפוסט מודרני" (או כל תפיסה אידיאולוגית אחרת). למעשה, השיח הליברלי עוצמתי ומקיף בדיוק מפני שהוא נישא על גבי תמורה חברתית עמוקה ויסודית הרבה יותר, שבעצמה מולידה תפיסות עולם שונות ומגוונות.
תמורה זו היא עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו והשמירה עליה כערכים עליונים. מתוך התפיסה הזאת נגזרים יחסים חדשים לערכים מסורתיים (ביחס למדינה, למשפחה, לאהבה וכו'), כמו גם ערכים חדשים (כגון חשיבות חירות הפרט, האושר, האותנטיות). שורק מזהה נכון את השינויים שהיא מביאה, אולם תולה אותם בטעות ב"רוחות החדשות" וב"עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם".
זיהוי שגוי זה מוביל אותו לחשוב שאם רק תציב היהדות האמונית מערך אידיאולוגי אלטרנטיבי נחוש דיו, היא תוכל להתנגד לאותו ליברליזם ולהתוות נתיב חדש–ישן במציאות הנוכחית. מכיוון שלא ירד לשורש השינויים בהווה, פתרונו של שורק לא יוכל אלא להציב תמונת מראה "יהודית" לשיח הליברלי. במילים אחרות, כל "תפיסה אמיצה ומקיפה" שתגובש תושתת ממילא על אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם. יכול להיות שהיא תדרוש נאמנות הלכתית ו/או הוקעה פומבית של הומוסקסואליות, אבל את הדקדוק ההלכתי היא תקיים מתוך עמדה אינדיבידואליסטית (ולא מסורתית–קהילתית), ועדיין יהיו בה הומואים.
מה שהיה מציב אלטרנטיבה אמיתית לאינדיבידואליזם המודרני היה חזרה לקהילתיות הפרה–מודרנית, אותה תפיסה שבה הפרט אינו אלא איבר פחות–ערך של המשפחה והקהילה, ואשר מתוכה מובן מדוע האבות מחליטים באיזה מקצוע יעבדו ילדיהם, עם מי הם יתחתנו, מה הם ילמדו ואיפה הם יגורו. אלא שחזרה למצב כזה אינה אפשרית, וממילא אינה רצויה. האם ילדיו של שורק מוכנים להתחתן על פי הוראותיו? האם שורק עצמו מוכן לוותר על אותן חירויות מודרניות (חופש ביטוי, חופש דת וכו') שנובעות מכיבוד זכויותיו האינדיבידואליות?
הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אופנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב. העובדה ששורק עצמו לא היה מוכן שירמסו את זכויותיו מלמדת שגם הוא עצמו הפנים את ההיגיון הליברלי. ומעבר לכך, השיח הליברלי לא נולד יש מאין, אלא התפתח מתוך התרבות הנוצרית, שהיא עצמה יצאה כמובן מתוך היהדות. שורשיו הקדומים של הליברליזם ואף של האינדיבידואליזם מצויים במקרא. מתוך התובנות הבסיסיות האלה יש להמשיך.
תומר פרסיקו
ד"ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומלמד בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב
——–
נדרש בירור אמוני
יותר מכול נגע לי המאמר בעניין הצבת האפשרות שלא לקבל את ההנחות הערכיות של ה"ליברליזם" הדה–קונסטרוקטיבי. גם אני מודע עד כאב לצרה שהיהדות נמצאת בתוכה ולצורך להתמודד או לעדכן ערכים, אלא שאצלי הערכים הללו חלחלו במידה רבה פנימה, ואני עסוק יותר בקושיות וייסורי אמונה. האם באמת אפשר לבוא באופן גדול ולכתחילאי ולומר "לא" לכל הדברים שציין שורק – חופש מיני, ספקנות תוקפנית כנגד מהותנות, שוויון מגדרי ותרבותי – להציב כנגדם מערכת ערכית חלופית, בצורה שהיא לא מתנצלת?
מאידך, שמעתי בדברים קריאה אחרת מן "השמרנות האינטליגנטית" כפי שאפשר לכנותה, קרי – ניסיונות להסביר בעמקות ובפלפול את השלילה של הערכים הזרים, להגן על הקיים בצורה נחרצת. שורק קורא לחשיבה פתוחה ורחבה יותר, שנובעת מתוך זרקור מרכזי של ודאות ב"דבר ה' לאדם" ובמשמעויותיו המרכזיות. בירור של הטוב מן הרע, כלומר נכונות ליטול חלקים מובררים מן האידיאולוגיות הזרות, ואף לשנות את היהדות מתוכן, תוך זריית הרע שבה, ובכך להרחיבה.
אני מרגיש שאנחנו רחוקים בחלקים נרחבים שלנו מתפיסה אמיתית ושלמה של הפן המהותי של התורה, שאין לנו נגיעה בבשורה שאנחנו מסוגלים לתת לעמים, או לעצמנו, כנגד הסחף הליברלי והמציאות המודרנית. אני חש שמה שנדרש הוא אכן בירור אמוני – מי אנו, מה היא תורתנו ומה היא אומרת באמת. ברור לי ששורק קורא לתנועה רחבה, להצבה של "תרבות" נגד במלוא מובן המילה – אמנות, מוסדות, חברה. אפשר לדבר על תחייתה של תורת ישראל, על החזרה שלה להיסטוריה, כשם שדובר על תחיית העם היהודי.
שחר פרידמן
שחר פרידמן הוא סטודנט לספרות בבר אילן
————–
אנושיות ללא גמגום
מאמרו של שורק מצטרף לשורה ארוכה של מאמרים דומים שנכתבו במהלך ההיסטוריה בידי נציגי קבוצות בעלות כוח ופריווילגיות, כדי לספק כסות אידיאולוגית לניסיון לשומרם. טענות כנגד תפיסות מתקדמות "המערערות על מושגי הטוב והרע כפי שהיו מקובלים במשך דורות רבים" נשמעו ממלוכנים כנגד רפובליקנים, מפיאודלים כנגד אריסיהם המתמרדים וממתנגדי שוויון זכויות הנשים.
גם גיוס הדת ככלי רב עוצמה במערכה לשמירת הפריווילגיות אינו חדש כלל ועיקר. "דבר האל" הוא מאז ומתמיד הטיעון האולטימטיבי כנגד מה שנראה ישר וצודק בעיניים אנושיות.
וזה החלק המתון בדברי שורק. בחלק הנלהב של דבריו הוא גולש למחוזות שמימיים שבהם נלחמת איזו "אמת" טרנסצנדנטית בערכי המוסר האנושיים. במחוזות האלה פוגש שורק, שלא בטובתו ולמרות סלידתו הכנה משכאלה, את האינקוויזיציה הקתולית ואת מתאבדי מגדלי התאומים.
לנקודה אחת בדברי שורק גם אני שותף, והיא הביקורת על העמדה האפולוגטית של רבני "בית הלל" ורבנים ליברלים אחרים. רק שאני מבקר אותם מהצד השני. אל מול מלחמת התרבות מבית מדרשו של שורק צריך להציב את ערכי המוסר האנושיים בלי לגמגם ובלי להתנצל, במלחמה כמו במלחמה. צריך להשמיע ברמה את הכרזת חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה", ולהבהיר שלא מדובר בקדימות של סדר עדיפויות, אלא בקדימות כרונולוגית ומבנית – המוסר האנושי קודם לתורה ומהווה בסיס ותנאי לקיומה. ומכיוון שהמוסר האנושי אינו קופא על שמריו אלא מתקדם במאבקו נגד עוולות גם אם הן מקובלות "במשך דורות רבים", גם התורה, המדברת בלשון בני אדם, מתקדמת ומתפרשת בהתאם, ובזאת היא "תורת חיים".
צבי ליפשיץ
———-
סכנת האימוץ הגורף / יואב שורק משיב:
ראשית, אני חש חובת מחאה כנגד ההתבוננות שמציג כאן מכובדי ד"ר אביעזר ויס, שלפיה לעם ישראל ולחברה הישראלית "אין שום בשורה", ואנו מובילים דווקא "במדדי שחיתות ואלימות" – בעוד החברה האירופית מוצגת כחברה מתוקנת לעילא, שכבר נמחלו לה עוונותיה הנוראים וזדונותיה נהפכו לזכויות. אסתפק במחאה זו ולא אכנס כאן לוויכוח ענייני וזאת למרות שיש הרבה מה להשיב לראייה מעוותת זו.
במידה מסוימת תגובתו של ויס מצטרפת לתגובותיהם של ליפשיץ ופרסיקו הנשענים על קריאת מציאות הרואה את המתרחש בדורות האחרונים כתהליך ארוך של תיקון וקִדמה, "שחרור אחר שחרור", עליית האינדיבידואל ושיח הזכויות, וכן הלאה. אני מודה ומכיר בכך שהתהליך שמתרחש במאות האחרונות הביא ברכה רבה, ואכן אינני ממהר לוותר על רבים מהישגיו; אך אינני שותף לתפיסה החד–ממדית, המהפכנית, הרואה בכל הסדרים הישנים "ניצול" ו"פריווילגיה" ובכל תהליכי הערעור שלהם "שחרור" ו"העצמה" לאדם ולאנושות. יש חומות שלא בריא לנפץ, יש קשרים שאסור להתיר, יש שעבודים שמביאים תועלת, יש היררכיות העדיפות על שוויון שטוח, יש זכויות שנזקן גדול מתועלתן. ולא, אין דטרמיניזם היסטורי שמוביל הכול לפירוק ושמותיר בלב הכול רק את האינדיבידואל.
והערה אחרונה: אני מזדהה עם דבריהם של בונדי ופרידמן. אכן, לא באתי להטיף לשמרנות אוטומטית וכוללת, שאותה אני פוסל כשם שאני פוסל את המהפכנות הגורפת. המלאכה שלפנינו ארוכה ומורכבת: הרב קוק ראה את תורת ישראל כמקור לבירור, ביקורת ומיון של אידיאולוגיות ודתות, המבער את העבודה הזרה ומטפח את האמת שהיא חותמו של הקב"ה. חובתנו להשתמש בתורה לשם הבירור הזה – וכל שבאתי להתריע הוא מפני האימוץ הגורף והלא–מודע של הנחות המוצא הרווחות בשיח הזכויות והמתירנות המתחזק סביבנו.
מכיוונים אחרים נשאלתי מדוע אינני נכנס ל"גופי תורה" ולשיחה עצמה. התשובה היא שלא זו הייתה מטרתו של המאמר. הוא נועד להצביע על הבעיה, על החלחול של השקפות אל "מאחורי" החינוך והפסיקה של החברה הדתית, ועל היעדרה של התמודדות עקבית ורבת תנופה עם אתגרים אלה. בשל כך, אגב, המאמר גם לא ניסה לדייק במינוחים – ואני מודה שהקריאה למגמות שבעיניי הם מסוכנות בשם הקוד "ליברליזם", כמו גם הקריאה לתפיסות התורניות "ערכי משפחה", רחוקות מלהיות מדויקות, ומהדהדות בצורה מטעה ויכוחים אחרים, שהם אמנם משיקים במידת מה אך אינם זהים.
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015
