רבי חיים שושנה היה משורר, דיין ובכיר חוקרי הפיוט והשירה של יהודי מרוקו. זיכרונות אישיים עם פתיחת עונת שירת הבקשות
שבת בראשית היא סממן להתחלה, ואחת מן ההתחלות המרתקות שבה הינה שירת הבקשות, מסע מוסיקלי מרשים מאוד שמעטים בני העלייה השותפים לו. רבות נכתב על המנהג הייחודי בקהילות ספרד ובמיוחד בקהילות מרוקו. מסע זה מתחיל בשבת לפנות בוקר ונמשך לאורך כמה שעות עד עלות השחר, כך שבת בשבת עד שבת זכור.
שירת הבקשות היא מן המפורסמות ואינה זקוקה לתיאור של המעמד, של החוויה המוסיקלית ועוד. די לקוראים להקיש את הצירוף "שירת הבקשות" ולקבל קטעי וידאו, מאמרים ומחקרים החושפים את העולם המרתק והמרגש המתרחש באשמורת הבוקר בשבתות אלו.
מבקש אני לצעוד יחד אתכם אל אחרוני המשוררים העולים ממרוקו, אל שנות השבעים שבהן אני "ילד שעשועים" – כך היה מברך אותי הרב חיים שושנה שבימים אלו מלאו עשרים ושמונה שנים לפטירתו בי"א בתשרי תשמ"ז (1987), והוא מאחרוני המדקדקים בשירה ובפיוט מיהודי מרוקו.
רבי חיים שושנה היה בכיר חוקרי הפיוט והשירה של יהודי מרוקו ומאחרוני השולטים במכמני השפה של הבקשות. הוא שלט ברזי הפרד"ס ובשפה העברית על כל גווניה. ספרו "אעירה שחר" (תשל"ט) הוא פיתוח משוכלל של "ספר ידידות" העוסק בבקשות ובפיוטים המוכרים בשם שירת הבקשות. רבי חיים, שהיה בקי היטב בספרות העברית ובתורת הניקוד, ניקד מחדש את הפיוטים, ניפה מטעויות לשון, ביאר ופירש, ויצר יצירה חדשה. ספרו משמש בניין יסוד לכל מבקשי הבקשות. חיבורו גילה עולם מרתק ומסתורי, ואת מסתור לבם של מבקשי הבקשות בצפון אפריקה.
כל שבת בראשית מציפה בי גלי זיכרון של תמונת ילדות שבה אבי אוחז את ידי עם שחר ומתהלך עמי אל חברו לתורה ר' חיים שושנה, וכך הם נכנסים אל בית הכנסת ההומה אנשים בשקט חרישי. רבי חיים ובכירי הפייטנים יושבים במרכז, ומסביבם יושב הציבור על כל גווניו, רבנים, בעלי מלאכה, שכניי מבעלי הבסטות בשוק, בעל המכולת השכונתית, ומחכה לפתיחתו של רבי חיים שושנה: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים, לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים/ קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי, שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי",
כך נפתחת לה מדי שבת שירת הבקשות של יהודי מרוקו, כאשר כלל עם ישראל קשוב למילים המיוחדות, לשפה העשירה ולמוסיקה הייחודית המשפיעה בתורה על כל אחד ואחד מיושבי הבקשות. שירת הבקשות השפיעה על שפתם העברית היומית של כל אחד ואחד מן היושבים.
חיבה ייחודית לארץ ישראל ולמדינת ישראל. בית
הכנסת באגדיר, מרוקו, 2009
צילום: אביר סולטן, פלאש 90
הקשר לארץ ישראל
בתיעוד טלוויזיוני נדיר של רשות השידור בבימויו של אדיר זיק ז"ל נמצא קטע וידאו קצר שבו מספר הרב חיים שושנה על שירת הבקשות, וכך הוא אומר לבימאי:
למעשה אין לך תפילה ותפילה הן בחול הן בשבת הן ביום טוב שאין בה בקשות. אפילו בערב שבת היו אלו שמקדימים לבית הכנסת לפני שבא הקהל ומבקשים אומרים בקשות. תמיד יש בקשה, גם במועדים, בנושאים של סוכה, פסח שבועות. כל קהילה וקהילה יש לה ספר שירים משלה… זה היה באמת מרגש. הם באים ומתיישבים וכולם היו באים, בעלי מלאכה, קצבים, ירקנים, בעלי כסף, רבנים. כל הערבוביה הזאת כולה הייתה בבית הכנסת. בית הכנסת כפי שאני מבין מסמל את האחדות של העם, מסמל את הדרגה השווה לכל האנשים, בארבעת הקירות של בית הכנסת אני ואתה שווים, אני והרב שווים, אני והעשיר. וכולם עזרו וכולם ידעו לפזם לשורר איש וביתו כל אחד היה אומר את הבית שלו בשיר.
הבקשות היו מפתח ללב שיישאר תמיד קשור עם ארץ ישראל. כל יהודי ששמע את הבקשות או שראה את הבקשות או שביקש את הבקשות היה תמיד חולם מתי יעלה לארץ ישראל. וככה היית רואה ממחטות על העיניים, אתה שומע קול ערב, דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. כשאתה באותה האווירה של חצות לילה, כשיש כל כך דומייה בכל השכונה ואתה שומע את הצלצול ואת השיר יוצאים מפי נעים, אתה מתרגש. אתה בוכה, בוכה ממש.
רבי חיים מתאר כיצד בקשת הבקשות השפיעה על יהודי מרוקו. חיבתם הייחודית של יהודי מרוקו לארץ ישראל ולמדינת ישראל היא מן המפורסמות, והיא נובעת משירתם של מבקשי הבקשות שבת בשבת. כבר אז קיבלו וקיימו לקיים את התפילות ביום העצמאות כפי שקבעה הרבנות הראשית של ארץ ישראל. כל החכמים והקהל כיבדו את כל הנאמר באהבה ובשמחה, וקיימו את התפילות במשך שנים רבות – וכך נהגו בעלייתם ארצה עד היום.
רבי חיים שושנה היה משורר יהודי עברי מן השורה הראשונה. משורר, חכם ודיין מיוחד, ורבים אינם חשופים לתורתו. ואנוכי ילד, המאזין לשיחות הנפש והשפה, מתוודע למכמני השפה של רבי חיים מתוך תורה שבכתב ומתוך תורה שבעל פה. מקשיב לנימי נשמתו המתפרצים בשפה העברית, ואף שיחתו אליי, ילד העומד מולו, הייתה שפת משורר, אף אם בקשתו בענייני חולין.
להביא את משוררי החיים
רבי חיים שושנה נולד במראקש בשנת 1912. הוא היה מורה במסגרת "כל ישראל חברים" במרקש. היה מטובי מורי ההוראה בעיר ומהמשכילים הבולטים. שימש כרב תחילה בעיר דמנאת ובשנת 1956 נבחר לדיין בבית הדין הרבני בקזבלנקה.
בשנת 1966 עלה לארץ עם משפחתו והתיישב בבאר שבע. הוא שימש ברבנות בבאר שבע כמנהל המחלקה לענייני נישואין.
בנעוריי ספגתי מן השפה המליצית, מדרכו בלימוד התורה, והוא מאידך היה מתרה בי על הקלקול שאחזני בהגיית האותיות הגרוניות ועל הקלקול בשפתי. פעמים הייתי ממתין בחצר ביתו בשכונה ו' בעיר באר שבע, וצופה מחלון ביתו אל החדר שבו היה עסוק בכתיבת ספר התורה שכתב, או כשהוא ואבי היו עסוקים בלימודה של תורה והם מתנצחים ומתלהטים. כשנתבגרתי הבנתי שלימודם היה בבחינת לימודם של ריש לקיש ור' יוחנן.
אחד מספריו המיוחדים של ר' חיים שושנה הוא "תו חיים". בספר זה הופיעו שירים, פיוטים, דרשות לבר מצווה, שירים למחותנים, שירי ישועה והצלה ועוד.
כך רבי חיים חורז על ילד להורים:
מִיּוֹם שֶׁיָּצָאתִי לָאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲנִי הָיִיתִי ששונם וְגִילָם
וְאֶגְזֹל אֶת מְנוּחָתָם, וְלֹא נָמוּ מִשְּׁנָתָם/ מִדְּאָגָה בַּדָּבָר, כִּי בְּעֵינֵיהֶם נַפְשִׁי תיקר…
וכך כותב המשורר בעת עלייתו ארצה בשירו "מפי עולה":
יָשַׁב לוֹ חיא / וְחִשֵּׁב על עֲלִיָּה : עֲלִיָּה, כַּמּוּבָן / לְאֶרֶץ מוֹרִיָּה
ישב לוֹ וְחִכָּה / בִּצְפוֹן אַפְרִיקָה : בדכדוכי נֶפֶשׁ / מַמָּשׁ עַד דכא
מוּכָן לִזְרֹק לְיָם / שְׂכַר חֹדֶשׁ קַיָּם : אֲלָפִים דרהם / סְכוּם בֶּאֱמֶת מסוים
למוּלוֹ לֹא עָמְדָה / שֶׁאֵלָה מַטְרִידָה : בַּעְיַת הָחַיִּים / שֶׁעִם זֶה צמודה
עֲבוֹדָה? מַה אִכְפַּת? מַסְפִּיק פְּרוּסַת פַּת : שֶׁשָּׁם לֹא תֶּחְסַר / גַּם לִסְתָם זַפָּת…
ועל כל קיצור שיר במאמר זה נפשי מתהפכת. בספרו נמצאת מסה ספרותית העוסקת בסיפור חייה ובמסירות נפשה של סוליקה הצדיקה, הנערה היהודית מטנג'יר. חיבור זה זיכה את רבי חיים בפרס הראשון בתחרות שירה שהתקיימה בארץ.
משוררי הקהילה נבחנו ביכולתם המהירה לחבר שיר לעולה לתורה, כאשר שמו ומאפייני אישיותו של העולה חרוזים בשירה המתחברת תוך כמה דקות. יכולת זאת הצריכה רמה גבוהה של שליטה בשפה העברית. וכך חיבר ר' דוד בוזגלו זצ"ל לעלייתו לתורה של ר' חיים שושנה:
לְדָוִד ארוממך אֵ–לִי וְאוֹדֶה שִׁמְךָ: בַּחֲצֵרוֹת בַּיִת אולמך, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים
חֹטֶר גֶּזַע יְשִׁישִׁים, אראלים ותרשישים: וְהוּא חָכַם חרשים, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים.
ר' חיים הלך לעולמו בשנת תשמ"ז (1987), ואנוכי צעיר לימים, לא השכלתי לדלות ולאסוף מתורתו ומשירתו המיוחדת. במקום לימודיי בישיבה התיכונית הנמצאת במרחק הליכה רגלית מביתו של ר' חיים נחשפתי למשוררים מעולם המתים, ובין החיים לידינו, מרחק כמה דלתות, הסתובבו משוררים גדולים. אילו זכו מוריי לדעת את גדולתם, להכיר את שפתם ושיריהם… אך מחנכיי לא השכילו להביא בפנינו את משוררי החיים ונשארתי בין המתים.
ומה עם השטר?
במאות השנים האחרונות ועד לעת הנוכחית, פייטני צפון אפריקה נובעים ממקור מעיין מים חיים – מן השירה הספרדית מימי הביניים. שירת צפון אפריקה הצמיחה שירת קודש בתוך החול, ושירת חול עם קודש. לפייטנים ומשוררים רבים השפעה ניכרת על שירת המאה העשרים, כגון ר' דוד חסין במרוקו, רבי אליהו סדבון בתוניס, רבי סעדיה שוארקי באלג'יריה ועוד. שיריהם ממלאים קובצי שירה וחיים עמנו עד ימינו אלו.
ומתוך בסיס ותשתית חזקים צומחים ועולים משוררים מן המאה התשע–עשרה והמאה העשרים, כגון רבי דוד קיים, מעורכי קובץ שיר ידידות, רבי דוד ברדה מתוניס, רבי דוד בוזגלו ממרוקו, ר' חיים רפאל שושנה, רבי יוסף משאש ועוד רבים. שירתם עוסקת בגוונים רבים: בקודש וחולין, בעלייה ארצה, במלחמות ישראל ובעוד נושאים רבים.
טעות ביד החושבים ששירת ספרד נעצרה בימי הביניים אצל ר' יהודה הלוי, ומאז היא חדלה מלשורר. רבים מבני קהילת צפון אפריקה היו בעלי נפש פיוטית, והם מושפעים ממערך הבקשות ומהשירה הנשמעת בשבתות, במועדים ובאירועים. חכמי ספר בדור האחרון יונקים את שירתם מתקופת ימי הביניים. בעדינותם היו כותבים את דבריהם בחריזה, במליצה המבוססת על לשון עשירה, מרתקת ומיוחדת. חכמי הספרדים ופשוטי העם תבעו לעצמם את מכמני השפה שנגעה במיוחד בשירה ובפיוט, בחריזה ובמליצה. אין עושרה של שפה זו רק בתורה שבעל פה, אלא גם בתורה שבכתב, בתשובות חכמי הקהילה אל צאן מרעיתם. לשאלות הלכתיות שנשאלו הם משיבים בשפה מתפייטת, ויוצרים רבדים עילאיים של שפה. הם יצרו מוטיבים ייחודיים וחדשניים, אופני כתיבה מוגדרים ומפוארים השובים כל לב, ומתוך שפה של כתיבה ודיבור לא נדם מפעל התחייה הלאומית בארצות צפון אפריקה .
השפה המליצית הייתה השפה המדוברת והשפה הכתובה. קוראי עיתון זה מוזמנים לעיין בפסקי תשובות של חכמי הדור הנוכחי כגון רבי יוסף משאש, ר' שלום משאש, רבי משה מלכה, או בשיריו של רבי דוד בוזגלו ועוד. מדהים לראות כיצד שאלה פשוטה של שואל הופכת לתשובה מרתקת ומליצית שאינה קיימת בספרי השו"ת הקלאסיים המוכרים.
השפה העברית המיוחדת, כפי שזכיתי לשמוע, הייתה שפתם של רבים מבני עלייה זו. נאומו המרגש של המשורר העברי ארז ביטון בזמן קבלת פרס ישראל הציפה מול עיניי את אותם חכמים ופשוטי עם שזכיתי להכירם כילד, וחזרתי לשפתם המתנצחת בלשונם – השפה היומית–החולית המתנגנת בעושר.
שנים עברו עד להכרה הלאומית במשורר הישראלי שעלה מצפון אפריקה, אך לבי נחמץ על המשוררים הרבים מבני אותה עלייה שאינם ידועים לתהילה, נחבאים אל הכלים ושירתם משוקעת בספרי השירה הבודדים שפורסמו על ידם. שירתם נאלמה בין דפי הטיוטה בביתם. הם נערצים על ידי בני קהילה רבים, אך לא זכו להוקרה ולהערכה של המערכות השלטוניות על מפעלם העברי ואף לשטר ישראלי לא זכו, וכך שירתם נגוזה כי איננה מן הממסד של "השירה העברית".
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015
