בתגובה ל"רבה של האחדות הקהילתית"

 מאת צורית יעיר, גיליון חול המועד סוכות

השיטה שהשפיעה

שלושה מנהיגים עיצבו במהלך המאה ה-19 את דמותה של היהדות האורתודוקסית של גרמניה. הרב יצחק דב במברגר (1807-1878) רבה של וירצבורג, הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888) רבה של קהילת עדת ישורון בפרנקפורט, והרב עזריאל הילדסהיימר (1820-1899), מייסדו ומנהלו של הסמינר לרבנים בברלין. שורשיה של היהדות האורתודוקסית המודרנית בכל העולם נטועים בפועלם של שלושה אלה, ועל כן יש בהחלט מקום לשוב ולעיין בתורתם ובשיטתם של השלושה. יפה עשתה צורית יעיר, בת משפחתו של הרב מוירצבורג, כשפרסמה מאמרה עליו לרגל יום פטירתו שחל בחג הסוכות.

פגיעה בהלכות דרך ארץ

ראוי מאמרה של יעיר לכמה הבהרות ולהצגת סיכום אפשרי השונה ממסקנותיה.

1. הרש"ר הירש ראה במבנה הקהילתי אבן יסוד לכל משנתו החינוכית והציבורית. הקהילה היא הדגם המוקטן של קהל ישראל כולו. בעת היותו בגלות, כשקהל ישראל חדל מלהתקיים כישות מדינית עצמאית, חייבת הקהילה לפעול כמסגרת חינוכית חיונית. מכאן שלדעתו של הרש"ר, אין להסכים לערעור כל שהוא של המבנה העצמאי, המוגדר והנפרד של הקהילה. ויכוחו עם הרב י"ד במברגר (להלן: הרי"ד) אינו ויכוח חברתי, אלא ויכוח מהותי ועקרוני.

2. בכנס בוינה בשנת 1872, כחמש שנים קודם לפולמוס, חתמו כמה מאות רבנים אורתודוקסים, כולל הרי"ד, על הנחיות המחייבות את קהילת וינה לפרוש מהקהילה הכללית של העיר שנשלטה בידי הרפורמים. הרש"ר לא תפס את השינוי הקוטבי שחל בעמדתו של הרי"ד.

3. התערבותו של הרי"ד בפסק המקומי שניתן על ידי הרש"ר לבני קהילתו בפרנקפורט לא התקבלה על דעתו של הרש"ר, והייתה כנראה הטיעון היותר חשוב בפולמוס שבין השניים. עיון באגרות שהוחלפו בין השנים מראה שגם הרי"ד נאלץ להתייחס לטענה זו. בתגובתו הוא מסביר שמותר לו לחלוק על הפסק של הרש"ר מאחר שמעמדו התורני עדיף בהשוואה למעמדו התורני של הרש"ר. טענתו הייתה שבמקרה של שניים שגדלותם בתורה אינה שווה, יכול הגדול לחלוק על מי שקטן ממנו גם בתוך קהילתו של האחרון. ברור שטענה כזו מקוממת ביותר, וכמעט אינה ניתנת להוכחה. אין פלא שהרש"ר הגיב עליה בחריפות, ולאחר שדן בצדדים ההלכתיים של הטענה סיים בכותבו "יש כאן פגיעה חמורה בהלכות דרך ארץ, ואני מקווה שמסכתא דרך ארץ היא חלק מאוצר הספרים של כבודו".

4. הרי"ד יסד בשנת 1864 את הסמינרלמוריםיהודים ולא את הסמינר לרבנים. הסמינר לרבנים נוסד על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין בשנת 1873.

דרכו של רש"ר הירש

יעיר סיכמה את מאמרה במעין חלוקה היסטורית בין הרש"ר שהתווה את דרכה של הקהילה החרדית לבין הרי"ד שהתווה את דרכה של האורתודוקסיה הליברלית. להערכתנו חלוקה זו אינה תואמת את המציאות.

ניתוח השפעת היהדות האורתודוקסית הגרמנית על האורתודוקסיה המודרנית בארץ ובעולם מראה שההשפעה היותר גדולה נבעה דווקא מיישומה של שיטת תורה עם דרך ארץ שפותחה ועוצבה על ידי הרש"ר הירש. קיומן המובן מאליו כיום של מערכות החינוך הדתיות המשלבות לימודי קודש וחול מתבסס כמעט תמיד על הסיסמה תורה עם דרך ארץ. לא בכדי כונה דווקא הרש"ר אביה של האורתודוקסיה המודרנית.

הנקודה המעניינת היא ששיטתו הכוללת של הרש"ר מציגה תורה עיונית וחינוכית המבוססת לכאורה על סתירה פנימית. זו סתירה בין הפתיחות הרבה למדע ולתרבות הכלליים, לבין התביעה לסגירות קהילתית והתעלמות מהציבור שאינו שומר תורה ומצוות.

נראה שלמרות זאת הצליחו נאמני שיטת תורה עם דרך ארץ לבסס וליישם את שיטתם, תוך כדי התאמתה למציאות הדינמית והמשתנית הן בארץ והן בעולם, בעיקר מאז התבססות הקהילות האורתודוקסית בארץ ובעולם, החל מתום מלחמת העולם השנייה. על סתירה זו ופשרה כתבתי במוסף זה בגיליון פרשת ראה תשע"ד, תחת הכותרת "תורה עם דרך ארץ ישראל".

אליעזר דניאל יסלזון

אליעזר דניאל יסלזון הוא יו"ר המכון הגבוה 
לתורה באוניברסיטת בר אילן

——

הראי"ה תמך ברב הירש

שמחתי לראות כי צורית יעיר הציבה במאמרה יד ושם לגדול בישראל – הרב יצחק דוב הלוי במברגר. אלא ששמחתי נמהלה בצער, עת ראיתי כי כדי להגדיל את שמו ראתה לנכון להמעיט בדמות הרש"ר הירש וגדולי התורה החרדים, במקום להביא את מחלוקתם של שני גדולים אלו באופן ענייני.

עיקר טענתה הייתה כי הרש"ר הירש אימץ גישה מתבדלת כגישתם של החרדים בהקמת מחיצה בין האורתודוקסים לרפורמים, בעוד הרב במברגר והרב קוק אימצו גישה היודעת להכיל ולקרב חילונים ורפורמים.

לפני שאתייחס לטענה, אומר כי לכשעצמי אינני יודע אם חרדים הם סימן קללה (מה גם שהרב הירש ייסד את שילוב לימודי הקודש והחול, שיטה שנדדה לישראל ולארצות הברית, ומבחינה זו איננו חרדי). מעבר לכך, לעתים נוקט רב מסוים בגישה מתבדלת כדי לקרב ולאהוב מעמדה בטוחה (ראו אצל מאיר אוריין, "סנה בוער מקוצק", ראובן מס, עמ' 238).

באשר לגוף הטענה – חבל שצורית ממציאה את הגלגל. כבר דשו בטענה זו לפני עשרות שנים והוכיחו כי הרב קוק תמך בגישתו של הרב הירש, לפחות בפרנקפורט (הרב יונה עמנואל – "המעיין" תמוז תשנ"ג; פרופ' דוד הנשקה – אקדמות כ"ו, תשע"א, עמ' 181-183).

 יעידו על כך למשל המילים הבאות (מאמרי הראי"ה א' תש"מ עמ' 58-59):

ראו גדולי הדורות בדורות שלפנינו, כשקמו רשעים… ורצו להתדמות להאומות בכל מעשיהן… במחיקת שם ציון וירושלים מתוך התפילה, והתחזקות של דרכי הגויים בבניין בתי הכנסיות… ואם כן היה הרעיון של הפירוד של הגאונים זצ"ל ממש כדי לחזק על ידו את אחדות האומה כולה… זהו דבר שצריך להימסר לכל גאון וגדול בעדתו.

המלים האחרונות מהדהדות ביקורת שהושמעה על הרב במברגר מוירצבורג שהתערב בענייני פרקנפורט.

וכן באיגרות הראי"ה, איגרת קמד:

גדול הדעה, נזיר אלוקים המרומם הגר"ש רפאל הירש, אשר הציל בגבורת ישע ימינו את שארית ישראל המערבית.

הרב יצחק ברויאר מציין בזיכרונותיו כי כך גם אמר לו הראי"ה בפגישתם.

כדאי לזכור גם את דבריו של הראי"ה באספת המחאה ביפו נגד חילולי השבת (מאמרי הראי"ה ב' תשד"מ עמ' 452):

הנני מכריז בגלוי… למלחמת אחים אנו ניגשים, על אחינו ולא על אויבינו.

יתרה מזו; הרב עמנואל מראה במאמרו כי הרב קוק, בייסדו את הרבנות, דאג כי סמכות ניהול ההלכה תהיה בידי הרבנות בלבד, מבלי לשלב רפורמים וקונסרבטיבים.

הדברים ארוכים וניתן להרחיב, אך אסיים בדברי המוטו של ר' ישראל מסלנט: "אם הינך שואף לגדולות, אל תכרה לחברך בור אלא בנה לעצמך גבעה".

 ביני ברויאר

ביני ברויאר מלמד בישיבת "מקור חיים"

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015