אלו ואלו
תרביץ – רבעון למדעי היהדות,
פג–ג, ניסן–סיוון תשע"ה
המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים
עורכים: שולמית אליצור, מנחם קיסטר וקטרינה ריגו, 152 עמ' [337 – 489]
*
"היסטוריות פיליפיות" הוא שמו של חיבור לטיני רחב יריעה מן המאה הראשונה לפני הספירה, המספר את תולדות האימפריות שקדמו לרומא ומושתת על תרגום מיוונית של חיבורים דומים, ובראשם "על המלכים" של טימגנס איש אלכסנדריה. שני החיבורים לא הגיעו לידינו. מן האחרון נותרו פרגמנטים בלבד ומן הראשון ראשי פרקים ותקציר, שבו מופיע קטע מעניין המתאר את היהודים – את ראשיתם, את מנהגיהם ואת ארצם – בגיבוב מוזר של נרטיבים סותרים. במאמר רחב יריעה ומרשים מבקש בצלאל בר–כוכבא להעמיק בניתוח קטע זה ומקורותיו האפשריים, ולשם כך הוא מקדים ופורש את יריעת המחקר על מלוא שלוש שכבות החיבור – התקציר המעובד, החיבור המקורי והחיבור היווני שעליו ככל הנראה הוא מסתמך – ועל מחבריהם.
ריבוי הדעות האופייני לספרות התלמודית ולשיח ההלכתי, וערך הסובלנות המגולם בו, הם אחד מסודות קסמם של חז"ל לבני דורנו. מאמרו של מנחם כהנא מנפץ במשהו את האידיליה ומספק חומר רב למחשבה: הוא נוגע במשניות מפורסמות מאוד – כמו זו ממסכת סוכה על ר' יוחנן בן החורנית שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, והיו מזקני בית שמאי שאמרו לו "לא קיימת מצוות סוכה מימיך", וזו ממסכת יבמות על בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלהינשא זה בזה ולאכול טהרות זה עם זה – וחושף שתמונת הסובלנות המועלית על נס היא עצמה, ככל הנראה, שנויה במחלוקת. לטענתו של כהנא, העמדה הסובלנית הייתה עמדתם של בית הלל בלבד, ולא של בית שמאי, והיא הכילה בתוכה את הלגיטימציה לכל אדם לבחור גם להלכה כמי לבחור – ובלבד שיאמץ את הקולות והחומרות של בית אחד ולא יחמיר או יקל כשניהם. עמדה סובלנית זו הביסה את תפיסת האמת הבלעדית של בית שמאי – אך בעקבות תבוסה זו גם היא השתנתה, ונקבע כי "הלכה כבית הלל", אף שמזכירים את דברי בית שמאי.
שאלת הכלת דעות שונות בהלכה המשיכה גם בדורות אחרים: מאמרו של פנחס רוט מנתח תשובה של חכם פרובנסלי מן המאה הי"ג בשם ר' דוד בן שאול, שביקש להגן על המסורת המקומית מפני חדירת השפעות מקִלות מצרפת ואשכנז מצד אחד ומפסיקתו של הרמב"ם מצד שני, בסוגיה רבת החשיבות של הלכות יין נסך. רוט, שגם מביא ומהדיר את התשובה עצמה בסוף המאמר, מסכם שהמרכז ההלכתי בדרום צרפת לא הצליח בסופו של דבר לבלום את ההשפעות של מרחבי פסיקה אחרים. שמחה עמנואל מתאר את קשריו הענפים והמפתיעים של הרשב"א עם שני חכמים מעכו הרחוקה, ושולמית אליצור בוחנת את השפעת פיוטי הקדושה של יניי על הפייטנים שאחריו.
חשוב לציין כי תקלת דפוס חמורה אירעה – לפחות בעותק שבידי – ועמודים רבים ממאמרו של בר–כוכבא הודפסו מחדש במקום חלקים ממאמריהם של כהנא ואליצור. רק קיומם המבורך של עותקים אלקטרוניים הציל את הגיליון מחרפה גמורה.
———
נפלאות גן הילדים
שאנן – שנתון המכללה האקדמית
הדתית לחינוך, כא, תשרי תשע"ו
עורך: ניסן אררט, 179 עמ'
*
תחת הכותרת "גן החמ"ד במערבולת של זהויות" מוליכה אורנה שניידר את הקוראים למסע מרתק בחמישה גני ילדים השייכים לחינוך הממלכתי דתי, ומתאפיינים בחתך חברתי ודתי שונה של ההורים: מן החרד"ל ועד למסורתי–חילוני, מן הגן הקיבוצי ועד לזה שכמעט כל תלמידיו יוצאי אתיופיה. באמצעות דיבוב הגננות ומעקב אחרי הפעילות בגן והמסרים בו, משורטטת תמונה של החוויות והערכים, הגבולות והפרקטיקות שמונחלים בגן על ידי הגננות מתוך דיאלוג מתמיד, מפורש וסמוי, עם קהילת ההורים. מתברר שלגננות אוטונומיה רבה – המאופיינת במסקנות המחקר אפילו כ"בדידות" – בעיצוב עולמם של הילדים הרכים, ומסתבר שהאוטונומיה הזו, הגם שהחוקרת עומדת גם על חסרונותיה, מוציאה אל הפועל רגישות תרבותית רבה, יצירתיות וגמישות מרשימה. הנוכחות הדלה של הפיקוח מחד, והאינטנסיביות של המפגש עם ההורים מאידך, יוצרות עירנות מבורכת של הגננות לקהילה שבה הן פועלות, לזהירות שעליהן לנקוט ולתרומה שהן יכולות לתרום לזהות של הילדים ולהרמוניה בין הנלמד בגן לנחווה בבית.
כוחן הגדול של הגננות מוכר לנו גם מהעובדה הפשוטה שרוב בוגרי מערכת החינוך זוכרים היטב את סיפורי המקרא כפי שלמדו בגן הילדים, ובה בשעה מתקשים להתחבר ללימוד תנ"ך בשנות בית הספר. דוד שניאור וניצה דורי רואים בצורת לימוד סיפורי התורה בגן הילדים מופת של "למידה משמעותית", מנתחים אותה ואת יתרונותיה ומציעים לנסות וליישם שיטת לימוד דומה גם בכיתות בית הספר. עם זאת, ההצעה אינה מפותחת: אין במאמר התמודדות עם ההבדלים המובנים בין הפגישה החווייתית הראשונית עם המקרא בגן הילדים ובין כל פגישה שתיעשה בבית הספר, ואין דיון של ממש בהיתכנות של "שחזור ההצלחה" הקמאית בשלבים הבאים של מערכת החינוך.
את הקובץ פותח מאמר מרתק של משה צפור, הדן בפרשת דינה ושכם מזווית מעניינת ומטרידה. "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב", פותח הכתוב את התיאור הקצר של האונס, ומקשר את המעשה הן אל לאה והן אל יעקב. בדיון מעניין המרבה לדייק מן הפסוקים מתחקה צפור אחר יחסו הקשה של יעקב ללאה, עד שהיא נזקקת לשכור את האינטימיות עמו, ומבקש להראות כי הכתוב רומז בכמה דרכים שעלבונה של לאה משתקף בתודעתה של דינה ובמה שנעשה לה. גם שתיקתו של יעקב לנוכח זעקת שמעון ולוי מוסברת כמבוכה שיש בה אשמה.
————
פטריות בסלסלות
אמונת עתיך 109, תשרי תשע"ו
מכון התורה והארץ, שבי דרום
עורך: הרב יואל פרידמן, 160 עמ'
*
"אמונת עתיך" הוא כתב העת הוותיק של "מכון התורה והארץ" שפעל שנים רבות בכפר דרום. לאחרונה שינה כתב העת את פניו והפך לבמה המרכזת את השיח בשורה של מכונים תורניים העוסקים ביישומים מעשיים של שאלות הלכתיות. מלבד מכון התורה והארץ, העוסק במצוות התלויות בארץ וממשיך להיות עמוד התווך של כתב העת, כתב העת משמש במה גם לשמונה מכונים נוספים העוסקים בשלל שאלות של מפגש בין הלכה לריאליה מודרנית – מרפואה ופוריות (מכון פוע"ה, מכון שלזינגר) ועד לכלכלה ומשפט (מכון כת"ר, משפטי ארץ ומשפט לעם), לצד מכון כושרות, מכון המקדש ומכון צמת.
השיח הוא הלכתי–טכני, וגיליון זה נפתח בשלושים ושש תשובות הלכתיות שהשיבו רבני המכונים לשואלים שונים. ביניהן שאלות שמיטה רבות – למשל האכלת פירות שביעית למטפל זר (מותר אם כלכלתו עליך), שאלות כשרות כגון מזיקים בפטריות (מתברר שיש הבדל בין פטריות המשווקות בסלסלות לאלו הנמכרות בתפזורת!), שאלות ממוניות (מי צריך לשאת בהוצאות הרחקת יונים בבית מושכר? האם מותר לנצל שלא כמקובל זכויות של הביטוח הרפואי? והאם יש בעיית ריבית בהשבת מכל מלא דלק ברכב השכרה) ורפואיות (בתולין וריח הפה; שימוש במשאבת אינסולין בשבת).
לאחר שורה של מאמרים של רבנים ואגרונומים בשאלות של פירות שביעית וביעורם, שאלות שתמשכנה להעסיק את שומרי ההלכה עד לעיצומו של החורף לפחות, נפתח מדור ההלכה במאמר של רבני מכון פוע"ה, גבריאל גולדמן ומנחם בורשטיין, על צילום רחם, פעולה רפואית מוכרת במקרים של בעיות פוריות. המחברים סוקרים את התהליך ואת משמעויותיו הרפואיות, ודנים בטהרת האישה לאחר פרוצדורה זו. אריה כץ דן במידת הנאמנות של הורים המבשרים לבנם שהוא נולד מתרומת זרע, דבר שלו השלכות לעניין ייחוס כהונה. ובעניין אחר לגמרי: האם הגז שבים התיכון שייך לציבור בישראל? שלמה אישון במאמר קצר מאשש הלכתית את זכותה של המדינה לקבוע את כללי הזיכיון ולהעניק את הבעלות על אוצר טבע זה, אף שגישתה הבסיסית של ההלכה לאוצרות שבים היא כלהפקר, השייך לזה המוצא אותו. שורה של תגובות ופולמוסים בעניינים שנידונו בגיליונות קודמים חותמים את הגיליון.
אין ספק שמדובר בבמה רבת ערך עבור כל המתחבטים בשאלות הלכתיות יישומיות. עם זאת, קריאת חלק מן המאמרים מעוררת אי נוחות: בעוד ההיבטים הטכניים – הן המעשיים והן המשפטיים–הלכתיים – מטופלים במקצועיות הראויה, השיח סגור בתוך שלל הנחות יסוד פשטניות, המאפשרות להותירו רדוד, לעתים במידה מביכה, ומנתקות אותו מדיאלוג עם צורות חשיבה ביקורתיות יותר – ואפילו מדיאלוג עם השכל הישר של "בעל בית" המחובר אל העולם
פורסם במוסף,'שבת' מקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015
