אחרי הסיפורים הגדולים |רבקה שאול בן צבי

העידן הספרותי שלאחר האסונות במאה העשרים נענה למציאות החדשה והוליד יצירות רזות אסתטית במועט ומרובות מידע. מחקר מאת מורה המעביר לקוראיו את חוויית היצירה 

המאה החצויה

ממודרניזם לפוסט–מודרניזם, ניאו–ריאליזם והיפר–ריאליזם

הלל ברזל

ספרית פועלים, 2015, 794 עמ'

דרכו של הלל ברזל היא עקבית. בין הזרמים והרוחות המשתנים לבקרים, פילס את דרכו כחוקר ופרשן המחפש את האמת הפנימית של היצירה וקושר אותה לרוח התקופה. האיש שכתב ספר על דרכי פרשנות מסתייג מתיאוריות פוליטיות המנסות לכפות על יצירה מושגים זרים למהותה, ועוסק בספרות כבתופעה רוחנית שיש לה שורשים במקום ובזמן.

ספרו הנוכחי פענח עבורי את תחושת חוסר הנחת שאני חשה תכופות בקריאת יצירות שנכתבו על רקע התקופה האחרונה, הפוסטמודרנית, ובמיוחד את התחושה של חוסר חשיבות והצטמצמות בנושאים הנכתבים. קריאתו פתחה לי צוהר לעמדה ספרותית מכילה יותר, שמביאה בחשבון את שינויי התקופה וטעמיה.

בהתאם לדרכו, הטרילוגיה "המאה החצויה" משקפת התפתחויות פואטיות על רקע תמורות העתים. חלקה הראשון התמקד ביוצרים מודרניים, ריאליסטים ומטא–ריאליסטים, וחלקה השני ביצירות של מצבים קיצוניים בפרוזה ובדרמה, במיוחד על רקע מלחמה ושואה. הכרך הנוכחי, החותם סדרה זאת, דן בסופרים שיצירותיהם מביעות הלכי רוח ומאפיינים פוסט מודרניים שבאים לידי ביטוי בשני סגנונות עיקריים: ניאו–ריאליזם והיפר ריאליזם.

קושר‭ ‬את‭ ‬היצירה‭ ‬לרוח‭ ‬התקופה‭. ‬הלל‭ ‬ברזל
צילום‭: ‬הרצל‭ ‬חקק

אינפורמציה במקום ערכים

הביטוי "היפר ריאליזם" מקורו במדעי החברה ומשם עבר למחוזות האמנות הפלסטית, ובכרך שלפנינו הוא משמש כמאפיין של הסיפורת הפוסט מודרניסטית. עקב נטישת "הסיפורים הגדולים" נוצרה הפחתה במגמותיה של סיפורת דורנו, המסתפקת במועט מבחינת החזון האסתטי. במקום עיצוב ערכי עובר הדגש לשילוב ידע רב במהלך העלילה, כמו הידע ההיסטורי שב"גיא אוני" מאת שולמית לפיד, או הידע על הקיבוץ ב"הביתה" לאסף ענברי. ההיפר–ריאליזם מתבצר כזרם ספרותי בפני עצמו, והבשורות הגדולות מפנות מקום לבשורות מצומצמות יותר. ברזל מציין שהיפר–ריאליזם מתון, שכולל גם התייחסות מסחרית לקהל הקוראים, כובש לו פופולריות רבה. מגמה אחרת של התקופה היא חידוש הריאליזם בדרך חדשנית ואותנטית הקרויה "ניאו ריאליזם", מושג שמקורו בעולם הקולנוע האיטלקי, ותכליתו פנייה אל המציאות בפשטותה ואמיתותה.

לשם מה יש צורך במושגים ניאו–ריאליזם והיפר ריאליזם, האם לא די בריאליזם הישן נושן ובחריגות המעניינות ממנו כמו זרם התודעה, כתיבה אימפרסיוניסטית, כתיבה לירית פיוטית וכיוצא בזה? והתשובה היא שצורות הכתיבה הידועות נוצרו על רקע של מסורת ספרותית ארוכה, שתחילתה בתקופת הרנסנס ואף קודם לכן. במאה העשרים, בעקבות קטסטרופות עולמיות ותהליכים כלכליים וחברתיים, הפכה המציאות עצמה לבריאה חדשה שלא נודעה בעבר.

החיים במערב לוקים בין השאר באי טבעיות, בתופעות מנכרות ומציפות, כמו הקניון של תקופתנו, כפי שמתאר פרידריק ג'יימסון. "יתר המציאות" הוא תוצאת פעילותם המשותפת של הפרסומת והטכנולוגיה. הממדים הרגילים פינו את מקומם לממדים מופרזים, ואורח החיים איבד ומאבד תכונות כמו פשטות וטבעיות. עיצוב העולם תובע דרכים חדשות שעשויות להתמודד עם התמורות הקיצוניות באורח החיים ומשבר האידיאולוגיות.

בריאליזם הידוע לנו מהקלאסיקה והמודרנה היה דגש על התמודדות עם ערכים. מה שברזל מכנה בשם "פורמציה": עיצוב ערכי. אך עם התפוררות הסיפורים הגדולים מושם הדגש על האינפורמציה. אופן הבאת המידע שונה מאשר בעבר, כאשר המידע היה יותר בבחינת תפאורה ורקע ולא עיקר היצירה, אף לא ב"הר הקסמים", ב"מלחמה ושלום" או ברומנים של בלזק. יתר מידע הוא אחד האפיונים של סיפורת פוסט מודרניסטית וברזל מוכיח את הדברים על ידי עשרות דוגמאות הממוינות לפי קטגוריות שונות.

כמו מורה מחונן

חלקו הראשון של הספר הוא מבוא עיוני המציג גישות בחקר התרבות המאפיינות את אורח החיים המערבי ואף מותחות עליו ביקורת נוקבת. ועל קצה המזלג: אומברטו אקו כתב מסה בשם "מסע להיפר–ריאליזם" ובה תיאר את הגילויים השליליים של האמריקניזציה ואת התופעה של יצירת עולם אשלייתי הזוי, המעצים את המציאות על ידי פעלולים טכנולוגיים בשירות אינטרסים כלכליים. אקו ראה בכך השחתה מסוכנת ואובדן היחס למציאות. גם ז'אן בודריאר עסק בהיפר–ריאליזם והגדיר אותו כאי האפשרות להבחין בין התופעה לבין העתקתה. ז'אן פרנסואה ליוטר, הוגה דעות חשוב של הפוסטמודרניזם, קובע כי תם עידן "הסיפורים הגדולים" לאור משברי המאה העשרים. חשיבות המבוא נעוצה בהבנת הקשר בין משבר האידיאולוגיות במאה העשרים, השינויים המואצים באורח החיים והסיפורת הנכתבת.

למרות האופי העיוני–ביקורתי של הספר, הרי בחלק הממחיש שבו ניתן ביטוי להתרשמות הסובייקטיבית של המבקר עצמו. המחבר מעביר לנו בדרך חווייתית את האמפתיה העמוקה שלו כלפי היצירה; כמו מורה מחונן שניצב בכיתה ומעביר בדרך סוגסטיבית את אווירת היצירה בשילוב של קריאה והסבר ומגע רגשי–אישי; או כמו ה"רפסודוס" בדיאלוג הסוקרטי "איאון", שקורא את הומרוס וגם מסביר אותו, וסוקרטס מסביר לו שהוא עושה זאת בזכות המוזה.

הדיון הספרותי נפתח ב"ניאו–ריאליזם עלילתי" המיוצג על ידי יצחק בן–נר, יורם קניוק, יהודית הנדל, דן–בניה סרי והוד בן–עזר. אופן הכתיבה כובש לב. העיון ביצירתו של יצחק בן–נר הוא מערך שיטתי של חתירה אל המהות, כאשר ברזל מתאר מאפיינים שונים של דרכי הכתיבה ומראה שאף לא אחת מהן מהווה את הלוז של יצירתו: יש עלילה, אך היא לא העיקר; יש תיאורי מציאות, אך המושג "ריאליזם" אינו רלוונטי, אף לא אידיאה או סמלנות או פסיכולוגיה. ומכאן מגיע ברזל למסקנה שלפנינו יצירה אקספרסיוניסטית. הדיון המורכב מעלה אפיונים נוספים ומרתקים של בן–נר, וביניהם הזיקה לברנר, הדומה והשונה. דיון אחר, שאהבתי מאוד, עוסק בלשון התמונות של יהודית הנדל, אחת הסופרות המרתקות והטובות שקמו לנו. "כסף קטן", "טירופו של רופא הנפש" ו"הכוח האחר" מועלים במלוא ייחודם ועוצמתם.

חיבור מבריק

בסיפורי יהושע קנז, שולמית הראבן, חיים גורי, דליה רביקוביץ' וחיים באר מזהה ברזל "ניאו–ריאליזם חווייתי". הכותרת לפרק, העוסק בשולמית הראבן, היא "מצבי נפש". ברזל מתאר את ההחצנה הבולטת והמטעה בסיפורי הראבן, שמתבטאת בתיאורים מימטיים של נוף ועצמים שונים; אך עיון עמוק מגלה שפנימיות הנפש של הגיבורים היא העיקר, בעוד הסיבתיות העלילתית היא אמצעי ולא מטרה. בניתוח מבריק הוא מתאר את הקשר בין החוויה לתיאור המימטי, את הופעתם של עצמים בעמדות מפתח ואת החיבור המבריק של תהליכי רגש לדברים שנדמה שהם רחוקים ובלתי תלויים בהם.

מכאן למדור הרביעי המורכב משלושה חלקים: הראשון הוא "היפר–ריאליזם תיעודי" ביצירות שולמית לפיד, דן צלקה, אמיר גוטפרוינד, אסף ענברי ודוד מלץ. קצת התפלאתי על הופעתה של שולמית לפיד, כותבת מיומנת ופופולרית, שאינה מתיימרת לכתיבה אמנותית. אבל "גיא אוני" משתלב יפה בתזה של ברזל על חשיבות הידע ההתמחותי ביצירות בנות ימינו, ואפשר לראות בהכללתו ביטוי לשבירת ההיררכיות הפוסט מודרנית. בהמשך מוקדש הדיון ל"היפר–ריאליזם עלילתי", הכולל את סמי מיכאל, מאיר שלו, דוד גרוסמן, אנטון שמאס ורחל איתן. הספר נחתם ב"היפר–ריאליזם גרוטסקי" הכולל את יצחק לאור, אורלי קסטל–בלום, שמעון צימר, יהודית קציר, סייד קשוע ואתגר קרת.

לי כאמור הספר העניק פרספקטיבה והכלה של אופנות הכתיבה. הכרך הזה חשוב לכל מי שמבקש להכיר את הסיפורת הישראלית הפוסטמודרנית לסוגיה ולעמוד על מהותו של סופר מסוים ועל מקומו בתולדות הספרות.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015