יצורים קסומים חיים ליד הכנרת בעולם של סדר וארגון עד שאחת מהם נעלמת. ספרות פנטזיה מקורית ומשובחת המשתמשת במילות שירה עברית כלחשים הפועלים במציאות
אגם הצללים
רוני גלבפיש
דג זהב, 2015, 462 עמ'
בערך לקראת הרבע הראשון של הספר, הרגשתי איך לבי מגלה שיש לו כנפיים, מרפרף בהן עד שנפרשו ומתחיל להמריא. אם ההרגשה הזו אומרת לכם משהו, ותמיד חלמתם ואהבתם לעוף, והרגשתם שיש לכם איברים נפשיים שטרם נפרשו, קראו את "אגם הצללים".
כי זה בדיוק מה שקורה לגיבורות שלו: תמר ויערה הן תאומות זהות שנולדו למלכתם של בני סהר. בני סהר הם יצורים קסומים דמויי אנוש החיים ליד הכנרת, בדרום רמת הגולן. בספר לא מוסבר בדיוק מה הם, אך ברור שהם מין בני פיות בעלי כנפיים וכוחות קסם חזקים. הם חיים בעולמנו שלנו בסביבת הכנרת – ממנה הם יונקים את כוחם – אך כמעט אין להם מגע איתו. הם נרתעים מהזיהום והאטימות של בני האדם הרגילים (המכונים בספר "תמימים" על שום עיוורונם לכל מה שקסום ומופלא או "מחריבים" בעקבות הנזק הרב שהם גורמים לטבע), ומודעים לכל פיסה של קסם בעולם הטבע. עצים מדברים, אבנים מתלוננות, לחשים ובני סהר עצמם, שחיים בעולם של סדר וארגון קסום, כדי לדאוג ולטפל בכל מה שחי.
יערה ותמר הן נסיכות, אבל חיות חיים נטולי זוהר. נראה שכל פיסה של קסם מורחקת במתכוון מעולמם של בני סהר: למרות כוחות הקסם שלהם הם חיים מתחת למגן שמונע מהם כל פלא ומאפשר להם חיים הגיוניים ומסודרים כחייהם של התמימים. הילדים הולכים לבית הספר שבו הם לומדים איך לא להשתמש בכוחות הקסם, המותרים רק למבוגרים במסגרת מוגבלת; אפילו התעופה נאסרת עליהם, בשל הסכנות שבה. התאומות יערה ותמר נולדו לתוך המציאות הזו, וכבנותיה של נגה המלכה הן יודעות בדיוק מה מצופה מהן. יערה מקבלת את הכללים, תמר מורדת בהם. עד שיום אחד תמר נעלמת, ועולמם השלו של בני סהר נטרף.
ביסודה של השירה מונח הקסם
צילום אילוסטרציה:
שאטרסטוק
מיכל בת שאול
ספרי פנטזיה בכלל וספרי פנטזיה טובים בפרט הם מחזה נדיר בספרות העברית. כתיבת פנטזיה עומדת בדרך כלל בפני שני מכשולים עיקריים: יצירת עולם שלם, עשיר ומפורט, ויצירת ההקשר התרבותי שלו. רוב ספרי הפנטזיה מתבססים על מיתוסים מוכרים מהתרבות ששורשיה הם בדרך כלל אליליים או מקובלים כמיתולוגיה – כולם מכירים אותה אך איש אינו מאמין בה. זהו כר עשיר ופורה מאוד ליצירת סיפור מופלא שיש לו הקשר תרבותי המובן לקורא בן ימינו.
הרקע הזה בעייתי מאוד עבור הקורא העברי, כיוון שבשונה מתרבויות אחרות בנות התקופה, מה שמכונה מיתוס עבור רבים הוא דת או תרבות מחייבת לאחר. סיפור מיתולוגי המתבסס על עולם התנ"ך לא יתקבל יפה בהכרח בעיני כל קוראי העברית (גם בקרב כותבת שורות אלה); ההפרדה בין מיתוס ודת ומציאות חילונית שאינה מחייבת את האמונה בהם היא הבסיס המאפשר ספרות פנטזיה טובה.
רוני גלבפיש מצליחה לדלג כמעט בשלמות מעל המשוכה הזו. היא יוצרת סיפור פנטסטי מנומק ושלם, שיש לו הקשר תנ"כי, המתבסס על מעין היסטוריה אלטרנטיבית לסיפורה של מיכל בת שאול ובעלת האוב בעין דור. בתוך סיפור קסום ויפהפה, זהו אולי הפגם היחיד של הסיפור: ההכרח לעגן אותו בתוך סיפור הנתפס כמיתוס. כקוראת דתייה ההקשר הזה צרם לי, וכקוראת שנהנתה מאוד מהספר הבסיס הזה נראה לי קלוש. אבל זהו פגם בודד בתוך סיפור נפלא, שההקשר שלו לתרבות הישראלית רחב בהרבה מהנראה לעין במבט ראשון.
זלדה ברמת הגולן
כדי לחולל קסם, משתמשים בני סהר במילותיהם של התמימים. המילים הללו יהיו מוכרות לכולנו: פסוקי שיר של אלתרמן, ביאליק, רחל וזלדה. אותם תמימים שכותבים שירה נקראים בספר "מוכתמים", כיוון שהם רגישים לקסם אך אינם מסוגלים לחיות ולחולל אותו. זהו כינוי מעליב אולי לאנשים שמחפשים את הפיוט שבמציאות, אך גלבפיש יורדת כאן לעומקו של סוד גדול: ביסודה של השירה מונח הקסם. ביסודה של השירה נתונה ההנחה כי שורת שיר יכולה לחולל פלא בעולם; הרי כל משורר רוצה ששיריו יפעלו בעולם מציאות ממשית. והשירה הזו פועלת: "זֶה כֹּבֶד הָעוֹלָם בּאֵגֶל טַל. זוֹ רֶשֶׁת" הוא לחש כבילה, למשל, ו"כִּי סָעַרתּ עָלַי" הוא לחש לזימון סערה – שני הלחשים הם שורות שיר נפלאות של אלתרמן.
כיוון שביסוד הסיפור הפנטסטי מונח המיתוס, והביטוי התרבותי שלו הוא במרחב ובלשון, מכוננת כאן גלבפיש את יסודותיו של עולם פנטסטי שלם, שכולו תוצרת הארץ והתרבות העברית המתחדשת. זוהי אמירה רדיקלית למדי בגוף התרבות הישראלית, הטוענת במרומז כי השירה העברית איתנה דיה עד שתעמוד במקומו של ההקשר המיתולוגי; שהיא כה עשירה עד שהיא יכולה לספק ליצירה הבדיונית מרחב מילולי שלם.
אך לא רק בלחשים המוכרים לכולנו מהשירה העברית היא כורה את הסיפור אלא אף מהאדמה שבה הם נחצבו. המרחב של הספר יהיה מוכר לכל קורא שהתהלך בארץ: רמת הגולן על מעיינותיה ונחליה, הכנרת על השקט והעוצמה שבה – מקור החיים לכל הנפשות בספר וצוקי מדבריות ים המלח הקשים. הבחירה במרחבים הללו היא פלא לעצמה, כיוון שתחת יד הסופרת הופך המרחב – על כל פיסת אדמה ואבן שבו – לגוף חי.
ההליכה על האדמה ושתיית המים נדמית פתאום כשותפות עמוקה וקבלת אוצר מן הטבע. במציאות שבה האדם דורס ובולע את הטבע שבקרבו הוא חי, נדירים בספרות הישראלית תיאורי טבע המהווים יחידה שלמה עם נפש האדם, ונקראים כחיים ושוקקים לא פחות מגופו. ונדירים גם ספרי נוער העוסקים בדמויות נשיות ראשיות, שמסען לגילוי עצמי עובר דרך עצמן ולא דרך גבר, שיופיין אינו מתואר כיוון שעולמן הפנימי עמוק וחזק ממנו.
טבע פנימי וחיצוני
למרות היות "אגם הצללים" ספר פנטזיה, חורגת גלבפיש ממוסכמת הז'אנר ונמנעת כמעט לחלוטין מלתאר בו רוע מפורש (לעתים על חשבון מידת העומק של הדמויות). הימנעות זו מקורה באמפתיה ובכבוד העמוק שהיא רוחשת לכל אחת מהנפשות הפועלות בספר, והיא חלק מן האמירה הספרותית הרחבה שלה הנעוצה בהבנת מניעיו העמוקים של האדם ובהכרה (השנויה במחלוקת בספרות הפנטזיה) כי בסופו של דבר יצרו של האדם הוא טוב, וגם רגשות עזים המביאים אותו למעשים קשים נובעים ממנו. האמירה המעט בעייתית הזו מתאזנת בספר בהכרה כי בסופו של דבר כוחו של חיבור אנושי (הדמויות מתקשרות זו עם זו במעין שיתוף מחשבות שנקרא "צלהוב") גובר על זה המפריד.
וזוהי גם השאלה הגדולה של הספר: עד כמה החיבור לטבע, למרחב, לשמים ולכוח החיים הפורץ הם אפשרות או סכנה. כי הרי אלה שמוכנים להתמסר לטבע החי הם אלה שיאבדו אותו ראשונים במציאות אקולוגית משולחת רסן. ולא רק לטבע החיצוני, אלא גם לטבעו הפנימי של האדם: האם כוח חיים הוא מציאות שיש לרסן או להתיר? מהו השימוש הנכון בנשימה, במעוף, בכוח המחשבה?
השאלות הללו גדולות מתחום ההתרחשות שבספר, שעוסק במובהק בסיפור ולא במסריו. הספר לא עונה על כך באופן חד משמעי; למרות שהוא סוגר את רוב הפרטים בסופו נראה כי עולם זה, העשיר ובשל, הוא ראשיתו של סיפור גדול יותר. וטוב שכך, כי בראש ובראשונה "אגם הצללים" הוא סיפור מרתק שקהל היעד שלו מגוון מאוד והמרחב הפנטסטי שלו קרוב ומופלא כאחד, והגיבורות והדמויות שממלאות אותו מעוררות רצון להיפגש עמן גם בספרים הבאים, שהלוואי ויכתבו.
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015
