יהדות של בחירה |יאיר שפיץ  

עם היסטוריה ארוכה ועם כשישה מליון יהודים החברים בה, לא ניתן להסתכל על יהדות ארה"ב כעוד אחת מן הגלויות שתיעלם בקרוב מן המפה. במקום לשאול מדוע היא אינה עולה ארצה, הגיעה העת לבדוק מה ניתן ללמוד ממורשתה המפוארת

בנעוריי, הוצע לי לטוס לארה"ב לעבודה במחנה קיץ עם נוער יהודי. למרות שמדובר היה במשרה פשוטה יחסית התלבטתי אם זהו ה"מסלול" הנכון עבורי או שמא עליי להשקיע את זמני ומרצי בפעילות חינוכית בארץ. כשדנתי בדבר עם אחד מרבותיי, הוא שאל לסיבת רצוני להיענות בחיוב להצעה. עניתי שהדבר יאפשר לי לחזק את הזיקה של הנוער היהודי–אמריקאי לארץ ישראל ולמדינת ישראל, ובכך לקדם עלייה ארצה.

"אמנם זו באמת הסיבה הלגיטימית היחידה לצאת לחו"ל", השיב, "אך ההיגיון מחייב שמסיבה זו בדיוק עליך להישאר בארץ". הוא המשיך וטען כי גלי העלייה הגדולים לארץ לא נבעו ממאמצים חינוכיים של אנשים בודדים, אלא משינויים רחבי היקף בתוך ישראל עצמה. כך היה עם יישוב הארץ בעשרות השנים הראשונות של התנועה הציונית, עם הקמת מדינת ישראל, בעקבות מלחמת ששת הימים ולאחר הזינוק הכלכלי של שנות התשעים. "אם באמת אכפת לך מיהודי ארה"ב ואתה חפץ שיעלו ארצה, הישאר כאן ושפר את המצב בארץ", אמר.

"ומה יהיה בינתיים?", שאלתי. "מה עם כל היהודים שילכו לאיבוד – בנישואי תערובת והתבוללות – בתקופת הביניים, עד שישראל תוכל למשוך אותם ארצה?". הוא הישיר בי מבט נוקב והשיב: "זו לא הבעיה שלך".

ברבות הזמן למדתי שהתשובה שזעזעה אותי בזמנו הייתה ביטוי נאמן – אם כי מעט מוקצן – לגישה עקרונית, מושרשת היטב, ביחסו של הציבור בישראל כלפי יהדות העולם.

במהלך עשרים השנים שחלפו, שבהן בחרתי להפוך את יהדות ארה"ב ל"בעיה שלי", מצאתי את עצמי מזמן לזמן חוזר אל אותה שיחה, תוהה לגבי הנחת היסוד שלה – שלפיה הסיבה היחידה להשקיע ביהדות ארה"ב היא על מנת לקדם את עלייתה ארצה. הקהילה היהודית שאליה נחשפתי הייתה גדולה יותר, חזקה יותר, בעלת מגוון ועושר דתי ותרבותי רב יותר ממה שציפיתי. נדרשו לי שנים רבות להבין שהשאלה "האם יהדות ארה"ב תעלה ארצה או תתבולל" אינה השאלה החשובה היחידה שיש לשאול ביחס ליהדות ארה"ב. שאלה אולי לא פחות חשובה היא זו: "מהי מורשתה של יהדות ארה"ב?".

על מנת להבהיר את כוונתי עליי להקדים מספר הקדמות.

השתלבות עמוקה בסיפורה של ארה"ב, מצעד תמיכה בישראל, ניו יורק, 2014
צילום: אי.פי.איי

המרכז הכפול

בחמישים השנים האחרונות אנו עדים לתופעה אשר אירעה פעמים בודדות בלבד בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל. רוב מכריע של יהודי העולם נמצא בשני מרכזים עיקריים. כך היה, למשל, בישראל ובבבל במאות השלישית עד החמישית ובספרד ובאשכנז במאות השתים–עשרה עד הארבע–עשרה. בכל אחת מתקופות אלו, כל אחד מהמרכזים תרם תרומה ייחודית ומשמעותית ביותר להתפתחות העם היהודי. פעמים הייתה זו התפתחות יצירתית חדשה בלימוד התורה, פעמים נולדו שינויים חברתיים משמעותיים ופעמים הופיעו תנועות וזרמים חדשים, ועל פי רוב – שילוב מסוים של שלושתם יחד.

למרות שמקומות אלו חדלו זה מכבר לשמש מרכזים יהודיים משמעותיים – מלבד ארץ ישראל, כמובן – כל אחד מהם הותיר אחריו מורשת עשירה, שהטביעה חותם עמוק וקבוע בזהותו של עם ישראל.

הבה נבחן את יהדות ארה"ב. היכן בהיסטוריה היהודית היה ריכוז כה גדול של יהודים במשך תקופה כה ארוכה? יהודים חיים בארה"ב מאז שנת 1654, כאשר קבוצת יהודים שנסה על נפשה מהעיר רסיפה שבברזיל בעקבות הפלישה הפורטוגזית ביקשה וקיבלה רשות התיישבות ב"אמסטרדם החדשה" (לימים, ניו–יורק). זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1678 כבר הוקם בית עלמין יהודי ראשון. בשנת 1695 המתיישבים היהודים המירו בית פרטי למקום תפילה ציבורי ראשון, ובשנת 1730 הקהילה הצעירה בנתה את בית הכנסת הראשון בארה"ב – "שארית ישראל". מאה שנים מאוחר יותר כבר התגוררו כאלפיים יהודים בחמש ערים שונות, כאשר בכל עיר הייתה קהילה ולה בית כנסת משלה. כעבור מאה שנים נוספות המספרים תפחו לכמאתיים אלף וזמן קצר מאוחר יותר, בעקבות גלי ההגירה של סוף המאה התשע–עשרה ותחילת המאה העשרים, הם כבר הגיעו למיליונים.

במשך למעלה משלוש מאות וחמישים שנה, הקהילה היהודית בארה"ב גדלה ופרחה והפכה לאחת הקהילות היהודיות הגדולות בתולדות ישראל. היא מונה כיום בין 5.5 ל–6.5 מיליון נפש (תלוי איך ואת מי סופרים). מספר בתי הכנסת, בתי הספר היהודיים, הישיבות, מרכזי התרבות היהודית וארגוני החסד למיניהם כמעט רבו מספור. יתרה מזאת, הקהילה היהודית השתלבה באופן עמוק כל כך בסיפורה של ארה"ב עצמה, עד שמעטים הופתעו לשמע דבריו של סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, שטען כי "המורשת היהודית היא היא המורשת האמריקנית", או את דבריו של נשיא ארה"ב אייזנהאור, שבתארו את כוונתם של אבותיה המייסדים של ארה"ב טען כי "הממשל האמריקני מושרש במושג היהודי–נוצרי". קשה להכחיש כי בדורנו אנו חווים שוב את תופעת "המרכז היהודי הכפול" – בישראל ובארה"ב.

שינוי תפיסתי

כמי שגדל וחונך בישראל, הורגלתי לחשוב על ארצות הברית אך ורק בתור "גלות". יהדות ארה"ב חולקה לשתי קבוצות: אלו שבמוקדם או במאוחר יעלו לארץ ואלו שיינשאו בנישואי תערובת ויתבוללו לגמרי. לא הייתה אפשרות שלישית.

ההיגיון של חשיבה זו היה נעוץ בעיקרון "גלתה שכינה עימהם"; האמונה שהקיום וההישרדות הפלאיים של עם ישראל לאורכה של אפלת הגלות התאפשרו בדרך נס רק בשל היעדר קיום ועצמאות מדיניים של עם בארצו. כעת, כאשר בהשגחת ה' עלינו שבנו לריבונות ולשלטון עצמי בארץ, הגנה אלוהית על אותם יהודים שנותרו בגלות אינה הכרחית או נצרכת שכן מטרת אותה הישרדות הולכת ומתגשמת בארץ. הקולקטיב היהודי נולד מחדש ולכן השימור של זהות יהודית ויהודים בגלות אינו רק מיותר אלא אולי אף מזיק.

ככל שנחשפתי לפנים המגוונות של יהדות ארה"ב, להתמדת קיומה, לשגשוגה ולמידה שבה ארה"ב והקהילה היהודית שהתפתחה בה כרוכות זו בזו, החל להתפתח אצלי כיוון מחשבה חדש. השינוי התפיסתי שעברתי היה מקביל לשינוי תפיסתי מקביל, מוכר יותר, שעל פניו נראה רחוק מנושא דיוננו – יחס הציבור הדתי בישראל אל הציבור החילוני. כידוע, הגישה החרדית הקלאסית השתמשה במשל של החזון איש על "העגלה הריקה" כדי לאפיין את הציבור החילוני. גישה זו שללה כל תוכן וערך שהחילוניות עשויה לשאת בכנפיה.

הגישה האחרת היא גישתו של הרב קוק. הרב קוק התמקד פחות במילים שנישאו בפיהם של נושאי דגל החילוניות ויותר במעשיהם ובתהליכים הפנימיים שזיהה בתוך מעשים אלו. התפקיד "שלנו", גרס, הוא לזהות ולחשוף את אותם "ניצוצות", את אותם תכנים אלוהיים החבויים בתופעות החברתיות, הפוליטיות והמחשבתיות אצל החילונים, וכך לאפשר להם למצוא את דרכם "חזרה" לחיק היהדות המסורתית.

ככל שחלפו השנים התעורר צורך להתמודד עם העובדה שהשיבה המצופה אל היהדות המסורתית לא התרחשה. רוב היהודים בישראל המשיכו לחיות כחילונים ונראו מסופקים מאוד מדרך חייהם זו. בשל גורמים אלו ואחרים, אנו עדים בחמש עשרה עד עשרים השנים האחרונות לשינוי שכולל עיון מחודש בגישתו של הרב קוק. מתרחבת ההבנה כי אי אפשר להחזיק רק בתקוה הפשטנית כי הפתרון המקווה יגיע כאשר "הם" יבינו שהאמיתות שכה יקרות ללבם מצויות "אצלנו", שומרי המסורת. גם "אצלנו" נדרש שינוי פנימי. כפי שההתעוררות מחדש של הקולקטיב היהודי והשגת ריבונות ומדינה מחייבות ומאלצות "אותם" לחשוב מחדש על הנחות יסוד של הבנתם את היהדות, לא פחות נתבעת חשיבה מחודשת גם מאיתנו.

כתוצאה מתהליך זה, אנו עדים בעשור וחצי האחרונים לטשטוש גובר והולך של הקווים שהפרידו במשך שנים כה רבות בין דתיים, חילונים, מסורתיים וחרדים. פלחים שונים של החברה הישראלית החלו לחפש יחדיו משהו חדש, משהו שיכלול את האמיתות ואת הטוב שבכל העולמות. הושגה הבנה ש"הם" אינם הולכים לשום מקום, אלא אדרבה, אנו כולנו הולכים למקום חדש יחדיו.

שם כדי להישאר

ניתן לזהות קווים מקבילים לתהליך שתיארתי כעת גם ביחס ליהדות ארה"ב. במשך שנים הייתה הגישה הציונית – במפורש או במרומז – כלפי יהדות העולם בכלל ויהדות ארה"ב בפרט גישת "אני מאשים". "היכן אתם ומדוע עדיין לא הגעתם ארצה?". באמת ובתמים הייתה ציפייה מיהודי ארה"ב שיעזבו הכול, יקומו ויחזרו "הביתה". ניסיונות השכנוע נעו בין הדגשת האנטישמיות של העבר, ההווה והעתיד ובין מסע הפחדה מפני נישואי תערובת והתבוללות – אתנית ותרבותית.

אך ככל שחלפו השנים התעורר צורך להתמודד עם העובדה שהשיבה המקווה הביתה לא התממשה. לפחות לא מצד יהודי ארה"ב. אמנם רבים מיהודי העולם חזרו הביתה לישראל, אבל רובם הגיעו מארצות וחברות שבהן היה מצבם גרוע יותר בהשוואה למה שציפה להם במדינת ישראל. משנת 1920 ועד היום, פחות ממאה וחמישים אלף מיהודי ארה"ב עלו ארצה. מספר זה מייצג כ–0.02%(!) בלבד מכלל הקהילה היהודית בארה"ב. רוב מוחלט של יהודי ארה"ב המשיכו להתגורר בגלות ונראו מסופקים מאוד מדרך חייהם זו.

הבעיה מחריפה בשל כך שלא רק ששיעור זניח מיהדות ארה"ב עלה ארצה, אלא שבתקופה המקבילה, משנת 1948 ועד היום, יותר ממאתיים אלף ישראלים ירדו מישראל לארה"ב (ויש המעריכים את המספר ככפול). יתרה מכך, כמעט כל רבדיה של החברה הישראלית ושל התרבות הישראלית מושפעים עמוקות מהתרבות האמריקנית וערכיה.

יותר מכול, לפחות עבורי, מחייבת תשומת לב העובדה שיהדות ארה"ב ממשיכה לא רק להתקיים אלא גם לפרוח (לא אתייחס כרגע לשאלת שיעורי נישואי התערובת וההתבוללות מכיוון שזו סוגיה מורכבת לאין ערוך ממה שסבורים הבריות. בשום אופן אין מדובר רק בשאלה של מספרים. כל המכיר את שדה המחקר העכשווי על יהדות ארה"ב מודע לכך שלמרות שקצב נישואי התערובת גדל ב"פריפריה הזהותית" של יהדות ארה"ב, ה"מרכז" הופך חסון יותר, במיוחד בעשר עד חמש עשרה שנים האחרונות. אלו הבוחרים לשמור על זהות יהודית הרבה יותר מחויבים להחלטתם זו מאשר בעבר. התופעה מתפרסת על פני כל מנעד התנועות ביהדות ארה"ב. נוסף לכך, מספר גדל והולך של משפחות, אפילו משפחות שבהן אחד מבני הזוג אינו יהודי, שומרות על קשר כלשהו עם זהותן היהודית).

העובדה שאפשר לכאורה לחיות חיים יהודיים מלאים ועשירים תוך שמירת קשר הדוק עם מדינת ישראל מקשה על היכולת להמשיך לראות את יהדות ארה"ב כלא יותר מאשר חיה על זמן שאול. שוב, המציאות אינה מתנהגת כמצופה.

נמצא שגם כאן, כמו בנושא היחס לציבור החילוני, דרוש שינוי בתפיסה מה "אנו" צריכים לצפות מ"הם" וללמד אותם על עצמם ועל היהדות. דרוש שינוי תפיסה באופן שבו אנו מתבוננים על יהדות ארה"ב. מהי תפיסה חדשה זו? גם כאן, אני מאמין שהתשובה תצמח מתוך שיתוף פעולה יוצר משני הצדדים.

השיבה‭ ‬המקווה‭ ‬הביתה‭ ‬לא‭ ‬התממשה‭. ‬יהודים‭ ‬בברוקלין‭, ‬2013
צילום‭: ‬סרג‭' ‬אטל‭, ‬פלאש‭ ‬90

התלמוד הבבלי של יהודי אמריקה

ברור, לפחות בעתיד הנראה לעין, שיהדות ארה"ב אינה הולכת לשום מקום. הרעיון שקהילה בת 5.5 מיליון נפש אינה ראויה להתייחסות מעמיקה מעבר לקביעה שהיא תופעה חולפת ותו לא, יש בו נאיביות במקרה הטוב ופקפוק במעשה ה' והנהגתו במקרה הרע.

אציין כי אין פירוש דבריי שאיני סבור שמקומם של כל יהודי העולם, כבר היום, הוא בארץ ישראל. אני בהחלט סבור כך. כמו כן אין פירוש הדברים שאיני סבור שיהדות ארה"ב תישפט בחומרה בידי שר ההיסטוריה על כך שבמקום להצטרף בגוף ולא רק בנפש למפעל הציוני היא הסתפקה ב"ציונות של כורסה", ציונות שבה מעורבים לא מעט אשליה עצמית, ביטחון עצמי מופרז ולפעמים אף פטרונות. אין לי ספק ששיפוט כזה יהיה מוצדק. כמו כן, אין פירוש הדברים שאיני סבור שיהדות ארה"ב תלויה הרבה יותר בקיומה של ישראל – למען גיבושה והגדרת זהותה העצמית – מאשר ישראל תלויה בקיומה של יהדות ארה"ב. דבר זה פשוט וברור כבר שנים רבות.

אך כל זה אינו משנה את העובדה שיהדות ארה"ב שם על מנת להישאר, לפחות בטווח הנראה לעין, ויש לה זהות ייחודית המבדילה אותה מקהילות גדולות אחרות בהיסטוריה, זהות שהיא משמעותית ונושאת בשורה להתפתחותו וקידומו של עם ישראל. במקביל לכך, אי אפשר להתעלם מהתחושה המתחזקת והולכת כי הזהות היהודית בישראל היא עניין דינמי מאוד בתקופה זו והיא סובלת ממחסור מסוים. כפי שיש דברים שבהם יהדות ארה"ב תלויה בנו – בית לחזור אליו ותודעה לאומית – יש דברים שבהם אנו זקוקים ליהדות ארה"ב.

אם כן, יש מקום לשאלה: מה הם הדברים האלו? מהי התרומה ההיסטורית של יהדות ארה"ב? מה יהיה התלמוד הבבלי שלה? מהו תור הזהב של חכמי ספרד שלה? מהי תנועת החסידות/תנועת המוסר/תנועת ההשכלה של יהדות ארה"ב? מהי המורשת של יהדות ארה"ב?

השאלה אינה מוצגת רק כסקרנות אקדמית. היא נובעת מתוך אמונה עמוקה בהשגחת ה' בהיסטוריה. קשה לקבל הנחה שלפיה תופעה כל כך משמעותית, אולי יחידאית בהיסטוריה של עם ישראל, אינה נושאת בכנפיה משהו חשוב, אפילו חיוני עבור המשך התפתחותו ועתידו של עם ישראל, במיוחד במרכז חייו החדשים – במדינת ישראל.

בלי שום לחץ

לפני שאנסה את כוחי בתשובה, יש לדעתי להבדיל בין שאלת מורשתה של יהדות ארה"ב לבין שאלת הישגיה של יהדות ארה"ב. אם באנו לבחון את הישגיה של יהדות ארה"ב, היינו מונים בין השאר את העובדה שהיא פילסה את הדרך עבור ביסוסה של ארה"ב כארץ וכמדינה בעלת סובלנות ופתיחות דתית עבור כל הדתות. היינו מציינים את תפקודה כ"מקלט בטוח" לפני חורבן יהדות אירופה על ידי קליטה של כ–2.5 מיליון יהודים החל משנות השמונים של המאה התשע–עשרה ועד שנות השלושים של המאה העשרים. תמיכתה הנרחבת של יהדות ארה"ב בקהילה היהודית בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה ועוד יותר מכך תמיכתה המשמעותית והמתמשכת בהקמתה ובשגשוגה של מדינת ישראל – תמיכה כספית ופוליטית – הן הישגים שלא ניתן להמעיט מערכם.

נוסף לכך, היינו מציינים את הירתמותה של יהדות ארה"ב לטובת התנועה לזכויות האזרח בארה"ב עם דגש על השגת שוויון עבור האוכלוסייה השחורה, את המאבק העיקש עבור יהודי ברית המועצות, וכן, לאורך כל שנות קיומה, את ההקניה וההנחלה של אידיאלים וערכים יהודיים לתרבות ולחברה האמריקניות.

אין ספק שאלו ואחרים הינם הישגים משמעותיים שבהם יכולה יהדות ארה"ב להתגאות. ואולם, איני מאמין שלהישגים אלה השפעה ארוכת טווח על הקולקטיב היהודי. רוב האירועים האלו, אם לא כולם, היו מתרחשים גם ללא מאמציה של יהדות ארה"ב. יהודי רוסיה היו משתחררים בסופו של דבר גם ללא ההפגנות. תנועת זכויות האזרח האמריקנית הייתה נוחלת ניצחון גם ללא שיעור היהודים הגבוה שבה. מדינת ישראל הייתה קמה עם התמיכה של יהדות ארה"ב או בלעדיה. וכן על זו הדרך. מדויק יותר יהיה לומר כי אירועים אלו שימשו את יהדות ארה"ב כסימני דרך פנימיים, דגלים שבאמצעותם הגדירה וגיבשה את זהותה הקולקטיבית.

במקום זאת, ברצוני להציע כי התשובה מסתתרת בתופעה גלויה וברורה מאליה, עד כדי כך שקל לפספס את ממד החידוש שבה ואת הכוח הרב הטמון בה. כוונתי למבנה הקהילתי ולסגנון וההשתייכות הקהילתית שנוצרו והתפתחו בארה"ב, שיש להם אופי ייחודי.

מאז ומעולם, קהילות סגורות היוו סממן מובהק של הקיום היהודי. צורת החיים הקהילתית סיפקה את רוב הצרכים של חברי הקהילה – חינוך, סיעוד, שירותי דת, תעסוקה ואפילו בידור. הקהילות שימשו מגן מפני עולם עוין אך גם חממה שאִפשרה את קיומם וצמיחתם של חיי גוף ורוח. שני המרכזים היהודיים – ישראל וארה"ב – מבשרים שינוי מהותי בדגם עתיק יומין זה.

בעוד שבעבר ליהודים לא הייתה בררה אלא לחיות בקהילה סגורה בשל רדיפות ורמות שונות של אנטישמיות, הרי בארה"ב – אולי בפעם הראשונה מזה אלף וחמש מאות שנות גלות – יהודים היו בני חורין לחיות בכל אופן שירצו בלי להקריב דבר מחייהם כיהודים ובלי לוותר על יכולת השתלבות מלאה בחברה הכללית. החירויות שניתנו ליהודים, מהרגע שדרכה כף רגלם על אדמת אמריקה, ממשיכות ללוות אותם עד היום. כך נוצרה קהילה יהודית שאפשר שהיא ייחודית בתולדות ישראל:

הפליה ורדיפות, האתגרים המרכזיים שעמדו בפני רוב יהודי הגולה במשך הדורות, הם גורמים פחות משמעותיים היסטורית מאשר הדמוקרטיה, חופש המצפון, הפרדה בין דת למדינה וחופש הפרט. השחרור מכל מגבלה אנטי יהודית בתוקף החוק, והחדירה של רעיונות "השכלה" חילוניים לתוך התרבות הדתית של היהדות, שני נושאים אלו אשר היו מרכזיים בהיסטוריה היהודית באירופה הם פחות מרכזיים בהיסטוריה של היהודים בארה"ב. כמובן, גירוש, מחנות ריכוז והשמדה מעולם לא היו חלק מן ההיסטוריה היהודית באמריקה. בארצות הברית, שלא כמו בשום מקום אחר בעולם באותה מידה, היהדות נאלצה להסתגל לממסד דתי שמעוצב על ידי בחירה מרצון של האינדיבידואל, וכן על ידי כללי היסוד של תחרות בשוק החופשי, אידיאלים של חירות ולגיטימיות של גיוון (יונתן סרנה, יהדות אמריקה).

כלל הגורמים הללו הולידו קהילה יהודית המבוססת כמעט לחלוטין על בחירה מרצון. שום לחץ חיצוני – בצורת חוקים מפלים, איום פיזי או לחץ דתי כלשהו – אינו חלק מהחוויה של יהדות ארה"ב. יהודי ארה"ב חופשיים לבחור אם ובאיזו מידה להיות יהודים, להרגיש יהודים ולהתנהג כיהודים, בלי שום השלכות מחוץ לארבע אמותיהם הפרטיות. לשון אחר, מה שמדהים ביהדות ארה"ב אינו העובדה שיהודים רבים כל כך בחרו בנישואי תערובת ובהתבוללות. מה שמדהים הוא שכה רבים מהם לא בחרו באפשרות זו. במקום זאת הם בחרו – ללא שום לחץ וכיפיה – להישאר מחוברים, בדרגות שונות, אל הזהות והמסורת היהודיות.

בחזרה אל הקהילה

בישראל, לעומת זאת, הציונות ניסתה לחסל את הדגם "הגלותי" של השטייטל ולהחליפו בזהות לאומית הנובעת מריבונות עם בארצו. איזה עוד צורך יש בקהילה יהודית כאשר ישנה כבר מדינה יהודית? מדינת ישראל ראתה את עצמה כאחראית לא רק לביטחונו הפיזי ולשגשוגו הכלכלי של העם היהודי אלא גם לזהותו היהודית. דבר זה כלל לא רק שירותי דת כמו בתי כנסת, מקוואות ומערכות חינוך וכשרות ממלכתיות, אלא גם מרכזים קהילתיים, תרבות כללית ופיתוח השפה. התחושה הייתה שאין עוד צורך במעגל החברתי המצומצם של הקהילה. די בקיומם של הפרט הבודד והלאום.

אלא שבמהרה התברר שאין כך פני הדברים. בעשרים השנים האחרונות אנו עדים בישראל לשיבה הדרגתית אל הדגם הקהילתי. שפע אירגונים, מוסדות ויוזמות צצים ברחבי המדינה תוך יצירה מחודשת של הדינמיקה הקהילתית. דוגמאות לכך ניתן למצוא בהקמת עשרות יישובים קהילתיים חדשים בנגב ובגליל, כאשר כל אחד מהם מתאגד סביב עיקרון ייחודי משלו. בתי ספר פרטיים או פרטיים למחצה, המתמקדים בדגמים חינוכיים מיוחדים, הפכו לתופעה נפוצה יותר ויותר. אנשים – מכל קצות החברה הישראלית – מוכנים לשלם סכומי כסף גדולים על מנת שילדיהם יהיו חלק מקהילה בית ספרית, למרות הימצאותן של חלופות מצוינות במערכת החינוך הממלכתית (חשוב לציין כי אין כוונתי לבתי ספר דתיים דווקא, אלא לבתי ספר המהווים מענה לדרישה של הציבור הרחב יותר בישראל). דוגמאות אחרות לשיבה אל הדגם הקהילתי הן קבוצות הלימוד הרבות אשר הפכו זה מכבר לחזון נפרץ. לרשימה זו יש לצרף קהילות חברתיות למיניהן, קיבוצים עירוניים וגרעינים דתיים ושאינם דתיים.

כל התופעות הללו ממחישות את המידה שבה ישראלים כבר אינם מחפשים או מוכנים לקבל את הגדרת הזהות שלהם ואת תחושת הזהות שלהם מהמדינה. לפחות לא באופן בלעדי. יש צורך במעגל ביניים, רחב יותר מהפרט אך מצומצם יותר מהמדינה, כדי שאדם יוכל לגלות ולבטא את עצמו.

בהתחשב בכל זאת, נראה לי שניתן לחבר את שני המעגלים, זה שבישראל וזה שבארה"ב. נראה לי להציע שהמורשת של יהדות ארה"ב היא אותו דגם קהילתי והשתייכות לקהל מתוך ההקשר של חברה פלורליסטית, דגם שניתן להעתיק ולשתול במסגרת של מדינה יהודית, עם שינויים נצרכים.

שוו בנפשכם מדינת ישראל שבה אצל כל אזרח מושרשת תודעה של "אם לא אקח אחריות על הזהות היהודית שלי, אף אחד לא יעשה זאת עבורי", כשברקע קיימת רשת ביטחון של חיים במדינה יהודית המקדמת חיים וערכים יהודיים בעצם קיומה והיעדר חשש כלשהו לרדיפות או התבוללות.

מה שהיה ועודנו אמצעי הישרדות עבור יהדות ארה"ב יכול להפוך למכשיר שבאמצעותו עם ישראל – כחברה עצמאית וריבונית במדינת ישראל – ימצא את דרכו לחיים יהודיים עשירים ומקיפים יותר, שיחלחלו דרך כל שכבות הזהות – הפרטית, הקהילתית והלאומית. זה קורה כבר היום, ויש לקוות כי תהליך זה יימשך מתוך מודעות עצמית מומשגת.

*

סיכומם של דברים: העובדה שלישראל יש מה להעניק ליהדות ארה"ב היא בימינו כמעט מושכל ראשון. זו מגמה שיש לצפות כי רק תלך ותתרחב. אולם החברה בישראל בוגרת דיה וכבר רכשה די ביטחון והערכה עצמיים כדי להכיר בכך שגם לה יש מה ללמוד מיהדות ארה"ב.

המשך אימוץ ופיתוח של הדגם הקהילתי בישראל, תוך תרגומו לסביבה הישראלית הייחודית, לא רק יחזק את הזהות היהודית של אינדיבידואלים רבים החפצים בכך, אלא גם יקדם הבנה טובה יותר של יהדות ארה"ב. כך ייווצרו בסיס לתקשורת, שיתוף פעולה ומה שהוא אולי החשוב ביותר – השפעה דו כיוונית. ניתן רק לקוות שבעוד המרכז היהודי בארה"ב חווה בדורנו דעיכה איטית (אך עקבית), המרכז החדש בישראל ידע ליטול ממנו את "מקל השליחים" שלו – המודל הקהילתי–התנדבותי בתוך חברה פלורליסטית – מודל שפותח ושומר באופן מעורר השראה על ידי יהדות ארה"ב במשך 350 שנות קיומה.

הרב יאיר שפיץ הוא ראש ישיבת בני עקיבא "אור חיים" בטורונטו, קנדה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016