תולדותיו של הספר העברי הן גם סיפוריהם של המגיה, העורך והמממן, לצד מתחים בין סופרים ומו"לים. קובץ מאמרים מציע תמונה ססגונית של רפובליקה ספרותית וחסידית
הספר העברי
פרקים לתולדותיו
זאב גריס
מוסד ביאליק, תשע"ו, 435 עמ"
כבר בפתח דבר לספר, הקורא מתוודע לחנות הספרים המיתולוגית "שטיין" ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, שהייתה הרבה יותר מחנות סתם, בעיקר בזכות בעליה חמור הסבר. זאב גריס הוא מְסַפֵּר אָמָן, וכך יוצא הקורא נשכר מן הסיפורים העסיסיים השזורים בספר. הפרק הראשון פותח בסיפור על האדון לרנר, בעל חנות הספרים "מוריה" מאחורי רח' אלנבי בתל אביב, ונחתם בסיפור על הפרופסור גרשום שלום ושליטתו המוחלטת בספרייתו הפרטית, שהיו בה יותר מ–40,000 פריטים! הרוצה לדעת מיהו "האדם הממוצע" ייהנה מתשובתו העסיסית של אבא אבן ליעקב אגמון (עמ' 135); והרוצה לדעת מפני מה נתפס עגנון לדיכאון יעיין בפסקה החותמת את המאמר על מפעלו של שאלקוביץ (עמ' 213).
זאב גריס שימש עד לפני כשנה פרופסור במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן–גוריון בנגב. הוא מלומד רב–תחומי, שמעטים כמוהו פועלים בקרבנו. ראשית לימודיו באוניברסיטה העברית הייתה בחוגים לפילוסופיה יהודית וקבלה ולספרות עברית. שפה היא תרבות, וברוח השקפה זו נדרשו אז התלמידים (שנות השישים של המאה הקודמת) כבר בתחילת דרכם לשלוט בשתי שפות אירופיות ועוד בשפה השייכת לתחום שבו כתבו עבודה סמינריונית. גריס למד אפוא איטלקית, יוונית, לטינית ויידיש, נוסף על שליטתו באנגלית ובצרפתית, ושמע קורסים גם בחוגים למדע הדתות ולסוציולוגיה. שליטתו בשפות הללו ובתרבויות הכתובות בהן ניכרת בכל מחקריו מאז ועד עתה. מחקריו אינם רק ביבליוגרפיה וביו–ביבליוגרפיה, אלא הם טקסט שופע למדנות ועשיר בתובנות חברתיות, רעיוניות וחינוכיות.
בספר כונסו שמונה עשר מאמרים, שפורסמו בשלושים השנים האחרונות בבמות שונות, ומאוגדים בו בשני שערים: תולדות ספרים, סוגות ספרים והרפובליקה הספרותית; הספר החסידי: ספרות שבחים, אגרות, דרושים ופירושים על פרקי אבות כמקור לכתיבת ביוגרפיה רוחנית. במקומות רבים טען גריס כי כדי לחקור את תוכנו של ספר יש להתחשב בכל הקשריו (הלשוני, הספרותי, ההיסטורי והרעיוני) ולתת את הדעת גם להיבטיו החומריים והצורניים (מתי נדפס והיכן, העורך והמביא לדפוס, הסַּדָּר והמגיה, הדַּפָּס, חותך האותיות ומקשט הספר, המממן והמוכֵר, בייחוד במאות השמונה עשרה והתשע עשרה).
גריס הביא דוגמאות לכל אחד מן הגורמים הללו, וכך סרטט תמונה ססגונית מרהיבה בתחומים הנחשבים לעתים משעממים ואפורים. אהבתו לספר העברי ניכרת מכל עמוד בספרו, ובייחוד במקומות שבהם סימן חורים שחורים במחקר, כלומר סוגיות ונושאים שטרם נחקרו או שמחקרם אינו מספק. דוגמה אופיינית לכך היא קריאתו החוזרת ונשנית להשקיע יותר באפיון הסוגות הספרותיות ובמשתמע מכך (שפה, קהל יעד, מבנה, צורה ותכנים). מחקריו על ספרות ההנהגות וספרות השבחים הם כלי עזר חיוניים לכל חוקר בתחומים אלה, ויש בהם לשמש דגם ראוי מה ואיך יש לחקור סוגות ספרותיות.
השאלות יפות לכל מדעי היהדות, בייחוד לגבי הסתמכותם היתרה של היסטוריונים על חיבורים ספרותיים ועל חפזונם של חוקרי הרעיונות להעמיד בניין של רוח בהעדר תשתית היסטורית מוצקה
כלי רב עוצמה בהפצת הדעת. בית הדפוס הממשלתי, תל אביב 1958
צילום: לע"מ
מאבקי תרבות סמויים
בסקירה קצרה אי אפשר למצות את כל מה שטמון בספרו של גריס. אסתפק אפוא בהערות קצרות על כמה סוגיות עקרוניות הנידונות בו. פרק גדול ומאיר עיניים יוחד למפעליו של אברהם ליב שאלקוביץ (בן–אביגדור). הלה הרים תרומה סגולית לספרות ילדים ונוער בעברית, אך לא רק להם. הוא פעל במודע ובמרץ להפצת ספרות לציבור הרחב בלא הקפדה על איכות המוצר, וגריס זקף זאת לזכותו. אגב הילוכו הראה גריס במה נבדל מפעלו של שאלקוביץ מחזונם ומיוזמותיהם של אחד העם, ביאליק וקלוזנר, ועד כמה האפיל עליהם; הקורא נחשף למאבקי תרבות שלרוב נעלמים מן העין, אך השפעתם ניכרת לעתים עד היום.
בעניין מסורות בכתב ובעל פה, למשל, גריס הראה שוב ושוב כי גם לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה החמש עשרה המשיכו יהודים בהרבה קהילות להעביר מסורות בעל פה ולא בכתב במשך שלוש מאות שנים. רק במאה השמונה עשרה החל הדפוס לשמש כלי רב עוצמה בהפצת הדעת, והטעמים לכך היו בעיקרם חברתיים ולא טכנולוגיים.
דמותו של רבי ישראל בעל שם (הבעש"ט) ריתקה חוקרים בעבר ומרתקת אותם גם כיום. רק בעשור האחרון התפרסמו שלושה ספרים חשובים על אודותיו. במאמר ביקורת ארוך ומלומד על ספרו של פרופ' משה רוסמן בא גריס חשבון עם החוקרים השונים תוך ששב והראה עד כמה חיוני להשתית כל מחקר על טקסט בדוק (פילולוגיה) הנדון בשלל הקשריו. רוסמן זכה למחמאות רבות מגריס על מחקרו ובה בעת להרבה אי הסכמות שהובעו מתוך כבוד. קריאה מדוקדקת במאמר ובהערות השוליים הרבות המעטרות אותו פותחת פתח רחב לשאלות כלליות היפות לכל מדעי היהדות, בייחוד לגבי הסתמכותם היתרה של היסטוריונים על חיבורים ספרותיים ועל חפזונם של חוקרי הרעיונות להעמיד בניין של רוח בהעדר תשתית היסטורית מוצקה.
עוד בעניין הדפוס ובנושא החסידות, במאמר "האמנם מיטב הסיפור כזבו? מקום ספרות השבחים בתולדות החסידות" הראה גריס בין השאר כי לא הייתה חלוקה אידיאולוגית בין לבוב לווילנה כמרכזי דפוס יהודיים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה אלא חלוקת פלחי שוק: לבוב הפיצה ספרי יְרֵאים, קבלה וחסידות, ווילנה הפיצה ספרי הלכה והשכלה, ובראשם התלמוד הבבלי בדפוס האלמנה והאחים ראם. המסקנה הזאת מערערת דימויים רווחים של וילנה כמעוז של השכלה לעומת לבוב כמבצר חסידי.
המאמר השבעה עשר הוא "ממיתוס לאתוס: קווים לדמותו של ר' אברהם מקאליסק". שני מושגי היסוד שעליהם בנוי המאמר הם המיתוס והאתוס. המאמר הזה הוא בניין אב מבחינת ארגז הכלים המושגי שנקט גריס. התהליך ההופך מיתוס לאתוס סמוי מן העין ולרוב מתחולל בלא מודע, אך תוצאותיו מפליגות. בהקשר זה אני נזכר במאמרו של יוסק'ה אחיטוב ז"ל, "צניעות ממיתוס לאתוס", שאף הוא מאמר נוקב, ויותר ממשהו מרוחו של גריס נושבת בו.
ספרות לציבור הרחב
עיקר עיסוקו של גריס הוא בספרות המוסר, השבחים וההנהגות, דרושים ופירושים לאבות. אלה סוגות פופולריות מובהקות, המיועדות לציבור הרחב ולא לעילית למדנית. בחירתו של גריס מכוונת, שכן הבא להתחקות על תהליכים תרבותיים רחבים חייב להתמקד בספרות מתווכת, והסוגות הללו כולן מתווכות בין העילית המנהיגה והמלומדת לציבור במלוא היקפו. בחלק ממאמריו הראה גריס באמצעות דוגמאות קונקרטיות כיצד התרחש התיווך, ואף הן יכולות לשמש בניין אב למחקרים בעתיד.
הספר הוא העשירי בסדרת "אסופּות", המכנסת ממיטב המאמרים של חוקרים מובילים במדעי היהדות. יש להחזיק טובה מרובה לראשי מוסד ביאליק על השקעתם במפעל זה גם אם אינו רווחי כלכלית. קשה להפריז בערכן של האסופות הללו, המנגישות בעברית את עיקרי פירותיהם של חוקרים מן השורה הראשונה לציבור המשכיל. חלק מהמאמרים בכרכים הללו תורגמו מאנגלית, וזה מהלך נכון ונבון.
סוף דבר, אף כי ספרו של גריס לא מביא את הסיפור המלא של תולדות הספר העברי, הוא עשיר במידע ובתובנות, מרתק ולעתים גם משעשע, וישמש מעתה נקודת ייחוס חיונית בליבון תולדות הספר העברי. ספר כה חשוב ראוי היה לעריכת לשון ולהאחדה קפדניות יותר.
פרופ' נחם אילן עומד בראש בית הספר ליהדות בקריה האקדמית אונו, קמפוס ירושלים
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016
