ושתי וזרש נכנעות לכללי המשחק הגבריים של מלכות אחשוורוש ונכשלות, ורק אסתר, השומרת על כבודה העצמי, מנצחת. על דמותן של נשות המגילה
בתחילת המגילה נגלה לעינינו עולם מרהיב של פאר והדר – "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על רצפת בהט ושש ודר וסחרת" (אסתר א, ו). זהו עולם ראוותני, שבו הנראוּת והפגנת השפע ברבים הן חזות הכול. המלך עורך משתה של חצי שנה לכל שריו ועבדיו רק על מנת להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (ד). בעולם הזה ישנה חשיבות עליונה לנימוסים, כללי התנהגות וגינוני כבוד, עד כדי כך שהפרס על הצלת חיי המלך הוא לבישת לבוש מלכות ורכיבה על סוס מלכות בכל העיר. מאידך, הפרה של החובה להשתחוות למישהו מצדיקה רצח עם.
העולם הזה הוא עולם גברי לחלוטין. כל בעלי התפקידים – מהמלך ועד אחרון הסריסים – הם גברים. לנשים בעולם הזה יש רק תפקיד אחד – להיות יפות ולתת כבוד ויקר לבעליהן. בתוך העולם הזה אנו פוגשים שלוש נשים – אסתר, ושתי וזרש. כל אחת מהן מנסה למצוא את דרכה ואת מקומה בעולם הזה בדרך שונה, ואף מגיעה לתוצאה שונה.
גם המלך חורג מן הכללים. אחשוורוש מושיט לאסתר את השרביט, ז'אקופו דל סלאיו, 1470
משחקת לפי הכללים
ראשונה אנו פוגשים בושתי. הכתוב לא מספר לנו עליה הרבה. נאמר שהיא מלכה (ט) ושהיא יפה (יא). בזמן שהמלך עושה משתה גם ושתי עורכת משתה נשים בבית המלכות. ביום השביעי המלך שולח אל ושתי שבעה סריסים ודורש שהיא תבוא לפניו "בכתר מלכות" כדי "להראות העמים והשרים את יופיה" (יא). ושתי מסרבת.
הכתוב איננו מסביר מדוע ושתי מסרבת. חז"ל מדייקים מהמילים "בכתר מלכות" כי המלך הורה להביאה לפניו עירומה, כשרק כתר לראשה (אסתר רבה פרשה ג). על סמך דיוק זה ישנם מדרשים שלפיהם היה לושתי פגם גופני נסתר – זנב, קרן, צרעת וכו' – שבגינו לא רצתה להיחשף (בבלי מגילה יב, א). מקורות אחרים מציינים שהיא לא רצתה להופיע עירומה מפאת כבודה וכבוד המלך, ואף ניסתה להניא את המלך מכוונתו (מדרש רבה שם).
מפשט הכתוב ניתן אולי להציע אפשרות נוספת – בתיאור השיח בין ושתי למלך ושליחיו מצוין שלוש פעמים שדבר המלך הובא אל ושתי "ביד הסריסים" (פסוקים י, יב, ו–טו). בעולם שבו גינוני כבוד הם בעלי חשיבות עליונה, ייתכן שושתי ציפתה שהמלך ישלח אליה שליחים מדרג גבוה יותר, ומכיוון שהשליחים לא היו מספיק רמי מעלה היא נעלבה וסירבה לבוא. כך או אחרת, סירוב זה הוא הרה גורל מבחינתה; היא נענשת ומנושלת מן המלוכה.
למעשה, ושתי מנסה לשחק לפי כל הכללים של העולם שבו היא חיה. היא יפה כפי שנדרש ממנה. כאשר נערך משתה גם היא עורכת משתה ואפשר להניח שגם המשתה שלה היה ראוותני ומפואר. היא מקפידה על גינוני הכבוד הנדרשים, אבל כל המאמצים שלה לא מספיקים. המלך רואה בה עוד נכס, כיבוש שיש להתרברב בו, בדיוק כמו מיטות הזהב וכלי הזהב, שחז"ל דורשים שהם כלי המקדש שנבזזו מיהודה על ידי נבוכדנצאר (בבלי מגילה יט, א). בשלב הזה ושתי נדחקת לפינה. היא מבינה שכל מאמציה לשווא. מכאן ואילך היא כבר לא מוכנה לשתף פעולה. יש להניח שהיא ידעה שלסירוב שלה יהיו השלכות, אולם העלבון והתסכול היו כה גדולים, שהיא מחליטה לשבור את הכלים ואת הכללים גם במחיר של איבוד הכול, כפי שאכן קורה.
מנסה להשתלב
לקראת סוף המגילה אנו פוגשים בזרש. על זרש הכתוב לא אומר דבר, מלבד היותה אשתו של המן. ניתן ללמוד מכך מה היא לא הייתה – בניגוד לושתי ואסתר, לא כתוב שהיא יפה.
כאשר המן חוזר לביתו בפעם הראשונה – לאחר שקיבל הזמנה למשתה אצל אסתר – נאמר "וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ" (ה, י). המן קורא קודם כול לאוהביו ורק לאחר מכן לזרש. המן מספר להם את קורותיו ואת סיבת כעסו, ואז "וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ…" (שם, יד). כאן זרש עונה לפני המקורבים האחרים. לעומת זאת, כשהמן חוזר לביתו בפעם השנייה – אחרי שנאלץ להוביל את מרדכי ברחובות העיר בבגדי מלכות – נאמר: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי…" (ו, יג). כאן פונה המן קודם כול לזרש ורק לאחר מכן למקורבים, אולם המקורבים הם אלו שעונים ראשונים – לפני זרש.
ניתן להסביר את הכתובים באופן הבא: בפעם הראשונה המן פנה קודם לחבריו. זרש מגיעה רק אחריהם, אולי אפילו בלי שהוזמנה. כשהיא שומעת את דבריו של המן, היא מיד מתפרצת ועונה ראשונה בדיוק את מה שהמן רוצה לשמוע – תיפטר ממרדכי ותוכל לבוא אל המלך שמח. כאשר המן חוזר בפעם השנייה הוא כבר מניח שזרש מוכנה להגיד בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע. לכן הוא פונה אליה ראשונה, אבל כאן המציאות מנצחת – המקורבים מקדימים את זרש, אומרים לו את האמת המרה, ולזרש אין בררה אלא להסכים איתם.
נראה מכאן שזרש כלל לא נמצאת במשחק. היא לא יפה ולכן אין לה מקום בעולם הזה. במדרש רבה נאמר שהמן הציע לסלק את ושתי משום שכעס על כך שזרש לא הוזמנה למשתה הנשים (אסתר רבה פרשה ד). היא מודרת. אפילו בעלה לא פונה אליה כבררה ראשונה. היא מנסה בכל כוחותיה להשתלב, מתעקשת להצטרף לשיחה, מתפרצת ואומרת להמן את מה שהוא רוצה לשמוע כדי לזכות בתשומת לבו. בשלב ראשון היא מצליחה. בפעם הבאה המן ביוזמתו פונה אליה ראשונה, אולם כאן היא כבר לא יכולה לעזור יותר. המציאות חזקה ממנה. גם היא, כמו ושתי, מאבדת הכול.
זהות עצמית
בתווך – בציר המרכזי של המגילה – ניצבת אסתר. אסתר, לכאורה, לפחות בהתחלה, משחקת את המשחק לפי כל הכללים – היא יפה וצייתנית, פאסיבית לחלוטין, נלקחת בראשונה על ידי מרדכי ואחר כך על ידי אחשוורוש. גם היא מייחסת חשיבות לכללי התנהגות וגינונים. כאשר היא שומעת שמרדכי מסתובב לבוש שק, התגובה המיידית שלה היא לשלוח בגדים "להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו" (ד, ד). רק אחר כך היא שולחת את התך לברר מהי הסיבה להתנהגות של מרדכי. לפיכך, כאשר מרדכי מבקש ממנה לגשת אל המלך מבלי שנקראה, היא מגיבה באופן הכי טבעי לה – יש כללים ואין לי אפשרות להפר אותם.
אך כל זה רק לכאורה. לאורך כל הדרך אסתר שומרת על עצמיותה, ולמעשה מסרבת לשחק את המשחק עד הסוף. כאשר היא נלקחת אל בית הנשים היא שומרת על פרטיותה ומסתירה את מוצאה, כמצוות מרדכי. כאשר היא מובאת אל המלך היא מסרבת לקחת עמה קישוטים ועזרים כדי לשאת חן בעיניו, כפי שעשו הנערות האחרות. גם כאשר היא כבר מלכה היא ממשיכה לחיות לפי אמונתה: "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה איתו" (ב, כ). היא משדרת כל הזמן – אני כאן כי אין לי בררה, אבל שיתוף הפעולה שלי מוגבל. לא תוכלו לקחת ממני את עצמיותי ואת זהותי.
ברגע האמת גם אסתר מוכנה לאבד הכול, אך לא מתוך ביטול עצמי ורצון נואש להשתלב אלא דווקא מתוך הדגשת הזהות, הייחוד והעוצמה שלה. "ותלבש אסתר מלכות" (ה, א) – "מלכות" ולא "כתר מלכות". כתר מלכות הוא אמנם סממן של מלוכה ומעמד אולם הוא מבטא גם עול ובעלות. כזכור, כאשר אחשוורוש רצה להדגיש את היותה של ושתי רכושו הוא ציווה עליה לבוא בכתר מלכות. כאשר אחשוורוש רוצה לסמן את אסתר כרכושו, הוא שם כתר מלכות בראשה. אבל כאשר אסתר, בפעם הראשונה, מחליטה להפר את הכללים, להכריז בעצם – שברתי את הכלים, לא משחקת יותר, היא מוותרת על הכתר ולובשת "מלכות". חז"ל אומרים "שלבשתה רוח הקודש" (בבלי מגילה יד, ב).
למעשה, אז נחשפה אסתר לראשונה במלוא הדרה. היא חושפת את מוצאה ואת עצמיותה ומתוך כך את עוצמתה. זוהי ה"מלכות" שמלווה אותה אל המלך. באופן הזה – כאשר שבירת הכלים נעשית לא ממקום של חולשה והידחקות לפינה אלא ממקום של עוצמה – הכלים באמת נשברים וגם המלך חורג מן הכללים ומושיט לאסתר את השרביט.
בניגוד לושתי וזרש, שניסו לשחק לפי הכללים אך נדחקו לפינה ובסופו של דבר איבדו הכול, אסתר מראש מוציאה את עצמה מחוץ למשחק, אך היא עושה זאת ממקום של עוצמה ובכך מצילה את עמה. יותר מכך – ההתנהגות של אסתר בשנות השתיקה וההסתרה היא זו שפיתחה בה את העוצמה, שהתפרצה ברגע האמת באופן שהפתיע אולי אפילו אותה עצמה, ואפשרה לה לצמוח ולהפוך מנערה שקטה וצייתנית למנהיגה לדורות.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016
