האלוהי שבגוף |דבורה נוב  

בעוד האדם מתפתח כל חייו מבחינה גופנית ורגשית, עולם הרוח נותר לעתים מקובע והופך במשך הזמן ללא רלוונטי. הזמנה לעבודה משולבת של גוף, נפש ורוח, ולרענון חוויית האמונה

בקשר אישי ומעמיק יש לאדם מנעד רחב של רגשות וקולות שאותם הוא יכול להביע. אך מה קורה בעולם הרוח? למרות שאין שום סיבה שהאדם לא יביע את עצמו בכל אותו המנעד, ואף יותר, במידה שיש קשר חי עם אלוהים הוא לרוב מוגבל יחסית.

העמידה לפני ה' היא הקשר היחידי שהוא טוטאלי, לא תלוי או מוגבל בזמן ובמקום או במה שעובר על האדם, ואם אדם פתוח אליו הוא יכול להיות מאד טרנספורמטיבי. מפגש אמיתי כזה יכול לפתוח את האדם ואת הפרספקטיבה הקיומית שלו, להמיס את מנגנוני ההגנה שלו באופן עמוק ומשמעותי, וגם להוות קרקע פוריה לעבודה עם כל מה שמפגש זה מעורר.

החברה הדתית עוברת שינוי מהותי בשנים האחרונות בכל הנוגע ליחסי הגומלין שבין האמונה, הנפש והגוף. במשך הדורות התייחס העולם הדתי בעיקר לאמונות ודעות מחד גיסא ולציווים והנהגות מעשיות מאידך גיסא. ניצנים מוקדמים של "עבודה שבלב" קיבלו ביהדות פיתוח משמעותי בתורת החסידות, שתרגמה את העמקים של תורת הנסתר לשפת הנפש (דוגמת 'גלות השכינה' כריחוקו של האדם מעצמיותו, 'שבירת הכלים' כלב נשבר וכד'), מה שאפשר התקשרות יותר אישית, ומטבע הדברים גם רגשית, עם מה שעד אז אפשר שנתפסו כמושגים גבוהים ומופשטים. בהמשך למגמה זו נפתחו בחסידות גם שערים בתחום ביטויי הנפש והגוף (הניגון החסידי, הריקוד כחלק מעבודת ה', הדגשת פסוקים כמו 'מבשרי אחזה א-לוה'), וזאת כחלק מהניסיון לחיות את תכני האמונה ואת הקשר עם ה' בחיים עצמם (כמו בסיפור החסידי). גישה זו העצימה את האדם ואת חייו, והטתה את המשקל מהיות התורה והמצוות במרכז עבודת ה', לקשר החי עם הא-ל.

הראי"ה קוק המשיך את ההתפתחות הרוחנית ההיסטורית הזו, והשליך אור רוחני על מימדים נוספים בחיים, וביניהם: ההיסטוריה, הפילוסופיה, הנפש, היצירה, הגוף, הארץ והטבעיות. גם כאן נעשתה מהפיכה בעולם האמוני, הפעם במובן של מרחבי הפתיחות, ההכלה והבירור, של ההתייחסות האמונית למציאות על מורכבותה, יחסה לאדם, לכלל ולחיים עצמם. אף על פי כן, עוד רבה הדרך לפנינו לא רק להשליך אור על המציאות אלא לחיות אלוהות "מלמטה" – לחיות את תורת הארץ, ההתפתחות האורגנית מהאדמה, מהאדם, מליבו ומגופו, לקראת מימד הרוח.

ניכר שהחברה הדתית כיום מוכנה לכך. עד לפני כחמש עשרה שנה נדרשנו לדבר על 'יצירה מן התורה מניין', על 'מהי פסיכולוגיה יהודית', על 'מקום הגוף בקודש', ועד לפני כעשור, על המקורות היהודיים שמתייחסים לאקולוגיה. רק כשנודע הביסוס האמוני הרציני של התחומים הללו, משהו בחברה הדתית נרגע לכדי להתנסות בהם באופן חוויתי. האיתותים מן השטח משתנים עם הזמן ותורת הראי"ה מלמדת אותנו איך לקלוט אותם: אם הכפירה באה לברר את האמונה, אז קל וחומר שהדתל"שיות והקריאה 'להתחבר' באים אולי להחיות את האמונה ואת הרלוונטיות שלה. אפשר גם שתופעת 'נערי הגבעות' באה כקריאה מעוררת לחיבור בלתי אמצעי עם האדמה, וריקודי החתונה שהתפתחו ללא היכר, משמשים גם הם כביטוי אינדיבידואלי לקראת אותנטיות גדלה והולכת.

משימתנו אפוא כיום היא להחיות את תורת הארץ, את הגילוי האלוהי שבטבע, בגוף ובאדם עצמו, בחינת 'מבשרי אחזה אלוה'. לנסות לחיות באופן מלא יותר את דרך החסידות, שמלמדת ש'שורש הכלים גבוה משורש האורות', ואת דרכו של הרב קוק שמלמד ש'מובלעים הם בתוך הגוף וכחותיו הגשמיים והמוגבלים, ניצוצי אורה עליונים ונשגבים, מעצם השמים לטוהר… ונותנים אומץ עליון להאורה הרוחנית השמימית הרחבה'.

אך כיצד עושים זאת? מהן הדרכים בהן ניתן להחיות את האמונה בדורנו? עלינו כיום להמשיך בדרך שהחסידות והראי"ה קוק פתחו בפנינו, לחיות את האמונה לא רק באמצעות 'תרגום האורות', דהיינו בהעתקת מושגים רוחניים לשפת הנפש או ההיסטוריה, אלא גם דרך הארץ –  לצמוח מלמטה, מהקשב לאדמה, לטבע, לגוף ולנפש, בדרכם הממחישה את הרוח. כלומר, לא רק התפתחות מכוונת לפי עניין רוחני זה או אחר, אלא בקשב והתמסרות עמוקים לחיות האלוהית הטמונה עמוק בנפשנו ובגופנו, חיות המופיעה, מוחשת ומתפתחת לפעמים בצורות מפתיעות ביותר. דרך זו, המוכרת בעבודת גוף-נפש, באפשרותה לסמן את תחיית האמונה בעולמנו הנוכחי.

‭"‬בואו‭ ‬פשוט‭ ‬נרקוד‭!". ‬
אנסמבל‭ ‬כעת‭, ‬
ירושלים‭ ‬2015
צילום‭: ‬נועם‭ ‬מושקוביץ

להרחיב את הקשר

מצבו הקיומי הטבעי של האדם הוא של התפתחות ודינאמיות, בהיותו חלק מהעולם שנברא כל רגע מחדש. גילויי ההשגחה מתחדשים תדיר, וכך גם עולמו הרוחני של האדם. לחיות אלוהות דורש קשב, עירנות וגמישות בזמן אמת. קשר חי עם אלוהים הוא קשר פתוח ומתפתח, נוגע ורלוונטי, לובש ופושט צורה. עיקרון זה מבוטא במקרא בפועל 'הלך': "את האלוהים התהלך נוח", "התהלך לפני והיה תמים", "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" ועוד. תיאורים אלה המתייחסים לנוח, לאברהם ולעם ישראל, מקבילים למצב טבעי של אמונה ראשונית המצויה לרוב אצל ילדים, עוד בראשית התפתחותם. זוהי תזכורת עבורנו שהאמונה על תהליכי התפתחותה היא מצב טבעי ודינאמי, ובדומה להרבה אוצרות יקרי ערך מהטבע, עלולה היא להיאבד או 'להיטמן' בהמשך החיים, להיתקע ולאבד את משמעותה לאדם ולתהליכי התפתחותו.

מה הם הגורמים לאותו קשר חי לאבד את ערכו? נדמה שסיבה מרכזית לכך היא קיבעון רוחני. קבעונות במישורי התפתחות שונים (כמו הרגשי, האינטלקטואלי או החברתי) נוטים להשתקף בצורה יחסית ברורה ביחסים בינאישיים או ביחס לסביבה. הם נראים ומוחשיים ולכן מעוררים יותר קריאות להתעוררות והתפתחות. לעומת זאת, ניתן (בקלות יחסית) לחיות חיים שלמים מבלי להרגיש צורך בהתפתחות רוחנית, או לשים לב לחסרונה. כך נוצרים פערים בין עולמו האמוני של האדם לבין חלקיו האחרים שממשיכים להתפתח, מה שגורם לתחושת חוסר משמעות וחוסר רלוונטיות של עולם הרוח.

ההבדל בין קשר חי לקיבעון תלוי לא רק בעצם קיומו של הקשר אלא גם באיכותו. למשל, במקום השיח החי על אופני הביטוי והמנעד הרגשי שקיים בשיח חברי, התפילה (כולל זו האישית) מוגבלת לרוב לשלושה אקורדים בלבד ('בקשה', 'סליחה' ו'תודה'). בדומה לכך, קיימים עוד שאר ביטויי אמונה קבועים מראש עם נושא מתחלף שניתן לשבץ בהתאם.

אבל עולם האמונה רחב ועשיר מכך. מדרש ידוע המובא ברש"י על עשרת הדברות, מתייחס לאופני הגילוי השונים שבהם ה' התגלה בזמנים היסטוריים שונים: "לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים… אל תאמרו שתי רשויות הן, אנוכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים". גילויי הקב"ה בעולם הינם אפוא אינסופיים. אין לאמונה דפוס אחד או צינור אחד. לשם יצירת קשר חי עם עולם הרוח, עלינו להיפתח כיום לשלל אופני ההתגלות הנפתחים לפנינו, וזאת בהתאם ליכולת שלנו להקשיב להשגחה, להכיל מורכבות, עומק ואינטימיות. וכמו ביחסים הבינאישיים, מפגש חי דורש נוכחות, פתיחות וקשב, ונכונות ליצור ולהיווצר מחדש בריקוד החיים.

לעומת הפחד מהלא נודע שמעורר נטייה לקבע ולהתקבע, יחד עם הבנה סטאטית יחסית ומוגבלת של מה הוא נצח ומה המשמעות לחיות אלוהות – יש צורך לחזור ולהזכיר את המימד הדינאמי של האמונה. למשל, כשאנו פוגשים טקסט  או שומעים מישהו בעל מסר אמוני מסוים, אפשר  לשאול: האם זהו המקור היחידי שמתייחס לאותו הנושא? האם יש דרכים אחרות להבין את הטקסט? ומה אומר הלב? ומה הדיאלוג בין השניים? זוהי דרך בה ניתן לחוות מחדש את המפגש עם האמונה, במקום להיכנע לדפוס מקובע ולקבל את הדברים בלא שום חשיבה עצמית והתחברות אישית.

אך פעמים רבות, במקום לנסות לחוות את הקשר עם ההשגחה כפי שהוא משתקף בלב בזמן אמת, אנו נוטים להשליך עליו את הקבעונות הרגשיים שלנו ולחוות אותו דרכם. כך, תחושות של אכזבה, כעס, ניתוק, בגידה ועוד – כל מה שידענו מהעבר הביוגרפי שלנו – מושלכות על הקשר עם אלוהים בקלות יחסית, מצמצמות ומקבעות אותו. בהיות הנסתר רב על הגלוי, קל יותר להשליך על ה' אמונות מגבילות ומוכרות מאשר להיפתח לעמקים לא נודעים.

הקשר החי עם האלוהים קורא לנו לפתוח את עולמנו הרגשי ביחסינו עם הא-ל, לחיות אותו במלא עומקו, לחבר אותו לחוויות החיים היומיומיות. האמונה בהשגחה פרטית, למשל, פותחת אפשרות לקשב ולדיאלוג בין יד ההשגחה לבחירות החיים שלנו, וביתר העמקה – לאור מה שמלמד הבעל שם טוב ש"הזולת הוא הראי" – להתכוונות עמוקה של התבוננות פנימית וקריאה לתיקון מתוך מה שהאדם רואה סביבו. גישות אלה ואחרות מעצימות תחושה קיומית של שותפות, בחירה, קבלה, קשב והעמקה לסיפור שמאחורי הסיפור, להבנה שהחיים שלנו בנויים על רבדים עמוקים של משמעות, והאפשרות לחוש את הדופק האלוהי שמאחורי אירועי החיים והחיווי שלנו אותם.

נגיעה בשורש

במבחר גישות פסיכולוגיות ופסיכופיזיות טיפוליות, מקובל להתייחס לאדם כבעל רבדים רבים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים. כשמעמיקים בכאב שעולה, למשל, מבחינים שהכאב המוחש טומן בחובו מקומות נוספים של פגיעה, קושי, אמונות מגבילות, חוויות לא מעובדות, הגנות וכו'. וככל שמעמיקים בו, כך מגיעים לעוד ועוד רבדים שקשורים לאותו המקום, רבדים שגם הם מבקשים ריפוי, ושמהווים חלק מ'רשת החיים' של האדם על חוויותיו הקיומיות.

באותו האופן ניתן להתייחס לעבודת גוף-נפש-רוח. כמו שאנחנו מתמודדים עם מטעני העבר השוהים בגופנו ובנפשנו, מכילים אותם ועושים עבודה פנימית טרנספורמטיבית כדי לשחררם, כך אנו יכולים לעשות במימד הרוחני. עלינו להתחיל לשאול: איך אני מרגיש מבחינה רוחנית? האם המימד הרוחני שלי מוחש כמשאב יקר-ערך של אור וחיות, נביעה ומשמעות, או ככוח השואב אותי אל מחוץ לעולם? ואולי זהו חיפוש עקר ולא רלוונטי לכל מה שחי בתוכי? אולי אני חש השתוקקות רוחנית ללא מענה, אכזבה וריקנות, נשאב ואבוד באינסוף, נעזב ונשכח?

יש כאן כמה מישורים של עבודה. ראשית, לבנות נוכחות אותנטית ורחבה שיכולה להוות מצע ולהכיל את מה  מה שעולה בי מבלי להזדהות ולהישאב לשם. נוכחות זו נבנית מתוך אימון של קשב ושהייה במימדים היותר פנימיים ועמוקים של עצמנו, תוך תשומת לב ונכונות להיות עדים למה שיש, במקום להיות מופעלים על ידו. עבודה פנימית עם 'מיינדפולנס' (קשיבות) ואימון מדיטטיבי יכולים להיות לעזר רב בפיתוח נוכחות עמוקה זו. וכמו במפגש הטיפולי, כך גם מבחינה רוחנית, אפשר ויש צורך להיעזר לשם כך בזולת, מי שהמימד הרוחני שלו מפותח, נוכח, ער ונקי, ושבכוחו לעורר, כמו מגנט, את המימד הפנימי לכדי גילוי.

אפשר להעמיק עוד יותר עבודה זו על ידי כך שהאדם לא רק יעמוד בפני הזולת אלא בראש ובראשונה  בפני הקב"ה, כדרכם של אבותינו (כמו אברהם אבינו לפני הרס סדום ועמורה: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" או כמשה רבנו בתחילת שליחותו "למה הרעותה לעם הזה?"). אבותינו עמדו לפני ה' עם השאלות שלהם, עם הספקות, התהיות, עם נקודת מבטם שהיתה שונה מזו של אלוהים. במקום להתרחק מהאמונה בטענה מעין זו שאנו שומעים היום – 'איזה מן אלוהים זה שלא עושה משפט?!' – הם עמדו  לפניו עם הקושי והשאלה, נכנסו איתו לדיאלוג, ויצרו  את הקשר החי כתשתית המציאות והאמונה.

העמידה לפני ה' היא בעצם הקשר היחידי שהוא טוטאלי, לא תלוי או מוגבל בזמן ובמקום או במה שעובר על האדם, ואם אדם פתוח אליו הוא יכול להיות מאד טרנספורמטיבי. האדם יכול לפגוש שם הכלה אינסופית, את מי שבאמת מבין לליבו, את מי שיודע עליו הכל, אוהבו באהבה אינסופית ותמיד נמצא שם בשבילו. מפגש אמיתי כזה יכול לפתוח את האדם ואת הפרספקטיבה הקיומית שלו, להמיס את מנגנוני ההגנה שלו באופן עמוק ומשמעותי, וגם להוות קרקע פוריה לעבודה עם כל מה שמפגש זה מעורר.

ואז, באותו האופן שבו תיארנו קודם, אפשר לעבוד עם עצם המפגש של הנוכחות שלו ושלי, תוך פתיחות וסקרנות, חוסר שיפוטיות, התכוונות לאמת ורצון להעמיק ולחקור: מה קורה עם הבדידות הקיומית שלי כשהיא נפתחת לאהבה האינסופית? מה קורה עם הבושה שלי, לחוסר הוודאות שלי, כשאני עומד לפני מי שיודע עלי הכל? ואיך זה משפיע על השיח ועל הביטוי שלי? אולי נפתחת בפני ראיה אחרת של מה משמעותי, מה אותנטי? המפגש עם ההוויה המוחלטת יכול אפוא ליצור באדם טרנספורמציה עמוקה, וגם לשחרר אותו לכדי דינמיות בריאה במקומות שבהם היה תקוע קודם לכן (למשל כשאדם מרגיש שאף אחד לא מבין אותו – מה החוויה הזאת של באמת להיות מובן, אולי לראשונה, יוצרת אצלו?)

קשב רב ממדים

תפיסה הוליסטית זו של יחסי גוף, נפש ורוח, כפי שהצגנו למעלה, מאפשרת העמקה והשלכת אור הדדית בין ממדים אלה, וכדברי הראי"ה קוק (קובץ ח, ריח): "כל מדריגות המציאות אחוזות הן וקשורות זו בזו… וסדר חיים זה, ושילוב המציאות ביחושיו הפנימיים והחיצונים, הולך בכל מערכת היקום ומבריח מן הקצה אל הקצה, עד כדי ההתאחות המקיפה של כל החי, כל הצומח, כל הדומם, וכל הנפש, הרוח והנשמה הממלאה והמקיפה אותם".

במלים אחרות, ממדים שונים אלה על השפעותיהם ההדדיות מפתחים את האדם כסובייקט וכאינדיבידואל המשקף את האחדות שמאחורי הכל. קשב רב-ממדי זה מאפשר גישה והעמקה של מה שעובר עלינו. נשאל לדוגמה: איך הכאב הרגשי שלי מוחש בגופי (למשל כחוסר תחושה או כמקום אגור במתח)? איך החסך הגופני לובש צורה בחיי הרוחניים (למשל בהרגשה של להיות עזוב או מפולש)? איך יחסי האובייקט הראשונים שלי משוחזרים באופן אוטומטי ביחס לאלוהים (למשל בצורך לרצות או בתחושה שאני לא ראוי לאהבה)? איך אני יכול להיעזר בעולם הרגשי ובתחושות הגוף כדי לדעת באמת אם "יש ה' בקרבנו אם אין", מתוך הכמיהה העמוקה שהאלוהות תהיה מוחשת לי באופן בלתי אמצעי כמו שרק הגוף שלי יודע? אפשר להביא דוגמאות אין ספור לשיח מעין זה, מכל מסע החיים.

בדרך זו גם גישתנו האמונית תוכל להעמיק יותר.  נדע שכל מה שעברנו מבחינה ביוגרפית, בחיינו, בגופנו, ברגשותינו – הוא שיקוף והמחשה של מסע התיקונים של הנשמה שלנו בעולם. ובהיות הדברים מוחשים בגופנו ובנפשנו הם ניתנים לבירור ועיבוד שיכולים לאפשר את עומק התיקון, ומכאן נפתחת דרך לחיות אלוהות.

דבורה נוב היא תראפיסטית, מנחת סדנאות 
ומתכננת פרמקלצ'ר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016