כופרים בטובה |שי מורלי

חסרון בית המקדש כואב וצורב את הנפש, אבל לא ניתן להתעלם מההישגים העצומים שבחזרת ישראל לארצו. כיצד ניתן להמשיך ולהתאבל כאילו ירושלים עדיין בחורבנה?

מעגל השנה היהודי מכיל בתוכו מספר לא מבוטל של מועדים ותקופות, אשר ראשיתם ב"מועדי ה'" וסופם בימי ההודאות שהתחדשו בדורנו. בתוך מועדים אלו ישנם כאלה שנתקנו במהלך ההיסטוריה הארוכה של עמנו כבבואה של קורות העם היהודי לאורך השנים.

חלוקה בסיסית מפרידה את מועדי השנה לשתי קבוצות ראשיות – ימי שמחה והודאה וימי אבלות וחורבן. אין צורך לומר כי הקבוצה האחרונה אינה כוללת מועדים שמקורם בתורה. התורה, אם ניתן להתבטא כך, מבטאת אורח חיים ומעגל שנה "אופטימי", שבו השמחה וההודאה הן חלק עיקרי בעבודת ה' השלמה. התורה לא קבעה יום זיכרון לחטא המרגלים ולחטא העגל, אף שרישומם ניכר לאורך שנות הנדודים במדבר.

ברם, עם ישראל סבל רבות במהלך ההיסטוריה, וסבל זה הותיר את חותמו גם על מעגל השנה. כבר בסוף ימי הבית הראשון נוספו ללוח השנה תעניות המציינות אירועים מכוננים בדרך אל החורבן הסופי. ככל שהלכה הגלות והתארכה גדל חלקה של האבלות במעגל השנה, עד שהגיעה לשיאה בלוח השנה המוכר לנו היום. מעבר לימי הזיכרון הבודדים (חמש התעניות) נוסדו שתי "תקופות" המנציחות את צרות הגלות החשוכה – ימי ספירת העומר וימי "בין המצרים". בנוסף, נקבעו מנהגי אבלות המתלווים לחיי היום יום ולאירועי שמחה, על מנת שלא ייווצר מצב שבו ישכח האדם כי שמחתו לא שלמה ללא בניין ירושלים.

כה שלוב הוא "אתוס האבלות" בעולם ההלכה, עד כי איננו יכולים לתאר את חיינו ללא האבלות שבצדם. כך הגיעו הדברים לכדי אבסורד הלכתי, שבו איננו אומרים תחנון לאורך כל חודש ניסן, אך זקן אבלות של ספירה מכסה את פנינו. ספירת העומר הפכה מתקופה המתארת בניין רוחני מתוך שמחה שבין חירות לאומית לחירות רוחנית לשם נרדף לאבלות ועצבות. 

פרדוקס מוסרי

ומכאן אל הרעיון שאני מבקש להציע כאן. אני מכיר בחשש מ"רוחות של ניאו–רפורמיזם" אך במקרה זה עומדת על הפרק רק שלמותה ויושרה של עבודת ה'; האדם אל מול א–לוהיו, השאיפה לשלמות עבודת הנפש הפרטית ומציאת דרך ישרה שאין בה סתירות פנימיות. דרך השבה אל רצון התורה המקורי של שמחה והודאה. הרעיון ניטע בי מתוך נפש סוערת המחפשת את האמת, והוא מתפרץ אחרי זמן רב בתוככי מחשבתי. אני יודע שאינני בודד במחשבותיי, והסתירות הפנימיות הללו מטרידות מאוד גם חלק חשוב (ואיכותי!) של הדור הצעיר, שמרגיש "לא מחובר" ללוח השנה הישן–חדש.

מזה כמה שנים שתעניות "תלתא דפורענותא" קשות לי בממד הנפשי. קשה לי לומר את הקינות בבית הכנסת בבוקר, ואיני יכול לחבר את מה שעיניי רואות ואוזניי שומעות למהותם של הימים הללו. כאשר חיפשתי במקורות ההלכה, רק גדלה מבוכתי. על כך אני משתומם, ואת אנשי ההלכה אני מבקש לשאול: עד שאתם חוקרים האם אפשר שלא לצום, אשאל אני: כיצד, על פי ההלכה, מותר כיום לצום?

קשה להתייחס לדברי האומרים כי לא זכינו עדיין לעצמאות, שכן זו הגדרה מתחום מדעי המדינה והיא אינה נתונה לפרשנות פוסק זה או אחר. בעולמנו אין אומה שיכולה לעשות ככל העולה על רוחה, ולכן מגבלה כזו או אחרת שקיימת עלינו אינה עילה לומר שאין למדינתנו עצמאות אמיתית. אתייחס בעיקר לשיטה המקובלת הטוענת כי מצבנו הנוכחי, הגם כי ראוי להודות ולשבח עליו, עדיין אינו מצדיק את ביטולם של הצומות. זו היא שיטת מרבית פוסקי דורנו, גם אלו הנמנים על רבני הציונות הדתית.

ההיסטוריה מגלה כי עוצמת התעניות הללו הלכה וגדלה עם שנות הגלות המתארכות. עיון בדברי הראשונים מעלה כי הצומות האלו נחשבו "צומות בחירה" בימים של שקט יחסי, גם בגלות. דברי הגמרא המוכרים (בבלי ראש השנה יח, ב) אינם מתייחסים כלל לעצמאות, אלא רק למצב של שמד או שלום. כך, על פי דברי רש"י במקום, "שיש שלום: שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל", מתקבל אפילו לומר כי מצב של עצמאות מכניס את הימים הללו לגדר של ימי ששון ושמחה.

מקורות נוספים הם דברי הרמב"ן (תורת האדם, שער האבל): "אין שלום – כגון בזמן חורבן ואין שמד במקום ידוע בישראל, רצו רוב צבור ונסכמו שלא להתענות, אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות"; דברי רבנו חננאל על אתר: "אין שמד ואין שלום –  כגון עתה בזמן הזה, רצו מתענין רצו אין מתענין"; תשובות הגאונים המובאות בספר גנזי קדם ח"ג: "הילכך שלושת צומות, מי שאינו רוצה לצום אין בכך כלום ואינו מחוייב בהן"; חידושי הרשב"א על אתר: "פירוש בזמן שיש שלום –  שישראל שרויין על אדמתן. אין שמד ואין שלום – בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין", ועוד.

מן האמור לעיל ברור ששערי ההלכה לא נעולים כלל ועיקר, אך זהו עניין משני בסוגיה זו. לדעתי, העניין העיקרי הוא הפרדוקס המוסרי בעצם ההתעלמות מהעיסוק בנושא זה, והקלות שבה אנו ממשיכים מסורות גלותיות מבלי להתחשב גם בפן המידתי–ערכי (ואף החינוכי!) הנובע ממזעור המשמעות של עצמאותנו ועוצמתנו המדינית.

אנו חיים פה, בארץ אשר עיני ה' בה מראשית שנה ועד אחריתה, גם כאשר מדי פעם מופר השקט באירועי טרור. אף שלא זכינו עוד לגאולה השלמה, איננו נוצרים; לתקומה מדינית יש משקל עצום בקביעת סדר יומנו ההלכתי. הרמב"ם מציין כי את חנוכה קבעו בהלל והודאה כיוון ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה". במאתיים השנים הללו כלולים גם מלכים כינאי ושנות מעלליו, ובכל זאת, "חזרה מלכות לישראל".

בניגוד לאלו שניסו להסביר את העמדה כי השפע שזכינו לו מספיק כדי לפטור אותנו משלוש התעניות, אני טוען שעל העמדה השמרנית להביא ראיה. אני מבקש לומר כי תענית על קץ שלטון, על מצור ועל פריצת חומות, בשעה שבה יש לנו שלטון יציב, חירות אמיתית וביטחון שמתקנאות בו אומות רבות, מקלקלת ולא מועילה. כולנו מכירים את המדרש "משל לתינוק שהיה רוכב על כתפו של אביו" שהביאו חז"ל כדי לתאר כפיות טובה; אנו יודעים גם מה היה עונשו של התינוק.

חוצפה כלפי שמיא

חובת הכרת הטוב היא יסוד גדול בעולמנו התורני, החינוכי והערכי, גם כאשר הטוב מעורב בסיגים. ברור לכול שישנם דברים שצריך להמשיך לבקש ולהתפלל עליהם. עוצמתו של יום תשעה באב, אולי דווקא בתקופתנו, צריכה לקבל משנה תוקף וחוזק. חסרון בית מקדשנו והמחלוקת שעודה קיימת בינינו כואבים וצורבים את הנפש. נדרש יום שבו בטלים ממלאכה וזוכרים את צער הגלות, יום שבו מדגישים את החסר, יום שבו יושבים על הארץ, ביחד ועם זאת לבד, יום שבו נזכרים למה יש להיזהר מליפול שוב לגלות.

ברם, גם ביום זה יש להימנע מחוצפא כלפי שמיא. איך יכול אדם המחזיק עצמו ירא שמים לעמוד בתפילה לפני הקב"ה ולכנות את המתנה הגדולה שקיבל ממנו, את ירושלים עיר קודשנו, "עלובה ובזויה"? לימדני מו"ר הרב נחום רבינוביץ' שחובה להיזהר בלשוננו, ועל כן תיקן לומר את הדברים האמורים כלפי "ההר" ולא כלפי "העיר".

ובכל זאת, מדוע פעורה תהום בין מציאות חיינו לבין פסקי ההלכה שבזמן הזה? כיצד ייתכן כי טרם נכתבו הדברים כהלכה למעשה? היש הסבר חד וברור, ברור לפחות כמו המשל שלעיל, לאינרציה ההלכתית הזו? מהיכן ההיתר המופלג לומר על ירושלים, משוש כל תבל (כפשוטו!), ש"מבלי בניה היא יושבת"? דורות חלמו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ואנו שרואים אותה הומה זקנים ותינוקות, בתי תפילה ובתי מדרשות, נכנה אותה "עלובה"? חכמים – היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות.

על פי מאמרו של רב פפא, חובת הצום היום תלויה לכל היותר ברצון. "רצו – מתענין, רצו – אין מתענין". איני יכול למצוא ציור מניח את הדעת שעל פיו רוב הציבור חפץ בצומות הללו, צומות חורבנה של עיר הבנויה לתלפיות.

תחת אכסניה זו פורסם בעבר דו שיח מצמרר בין משה דיין לאחד מרבני הכיפות הסרוגות. לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים שאל משה דיין אם אין זה הזמן להחיל ריבונות ישראלית בהר הבית. ענה לו הרב – "אסור; את ההר יש לקבל באש מן השמים". "ומלחמה, האם איננה אש מן השמים?", שאל משה דיין. מדוע יבקש אדם יומם וליל מאת קונו מתנה רק על מנת לדחותה על הסף. "אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו… כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר", אמר רבי יהודה הלוי.

תשובה אין לי. משום מה, ירושלים של ימי בית שני, זו שהייתה בחלקה תחת ריבונות "עצמאית" של עבד אדומי, נראית פנטסטית דרך האספקלריה של דפי הש"ס. אומרים, אם רק הייתה לנו עצמאות כשל בית חשמונאי, היינו בוודאי קובעים גם אנחנו שמונה ימים בהלל והודאה. אני תמה מה היו קובעים מתתיהו ובניו אם מלבד הניצחון שזכו בו היו גם שבים לארצם מגלות אחרי אלפיים שנה אחרי שואה שכמותה לא הייתה. אנו עסוקים בשאלת קדושה ראשונה וקדושה שנייה, ותחת אפינו נעלם הכיבוש השלישי, זה שמשום מה לא זוכה לקדושה כלל.

לעיתים אני סבור כי אנו נמצאים במצב של "אחכה לו", של "אתחלתא" תמידית, מתוך בחירה. בכל פעם שמסיר הקב"ה מכשול אחד מלפנינו, אנו מוסיפים שניים חדשים. לימדונו רבותינו שיש לנהוג לחומרה במקום שבו יש ספק מן התורה. אנו קמים כל בוקר למציאות חיינו במדינה העצמאית שלנו, שבה אין שעבוד מלכויות. האם אלו שמתמקדים בחצי כוס הריקה יכולים לומר בוודאות שעדיין תחת גזרת מלכות אנו? האם אין ולו ספק קטן בליבם על כך? ואם יש כזה ספק, האם אין זה ספק דאורייתא? אני חושש שכשאנחנו צמים במקום לומר שירה, תינטל מאתנו הזכות לומר שירה, ח"ו. האם אין בעל הנס מכיר בניסו?

שי מורלי הוא בוגר ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ומהנדס חשמל באינטל ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016