גדולתה של רולינג נעוצה ביכולתה להפר את האיסור המפורש לערבב סוגות ספרותיות. אבל מה שהצליח בסדרת הארי פוטר נתקע במחזה החדש שיצא כעת אל הבמות
יציאתו לאור של המחזה החדש על הארי פוטר היא הזדמנות טובה לחזור לשניים מאבותיו הנשכחים: אוטו ראנק וג'וזף קמפבל.
בחיבורו "המיתוס על הולדת הגיבור" הבחין ראנק, אחד מתלמידיו של פרויד, בקווי דמיון שחולקים גיבורים של סיפורי עם קדומים, מגילגמש וסרגון דרך משה ואדיפוס ועד לישו וזיגפריד. לדבריו, עם הגיבור נולד גם מאבקו באב שמתקדם בשלבים ידועים–מראש: לידה לאחר מכשולים שנובעים מעקרות או מהתנזרות; נטישת התינוק; אימוצו בידי חיה או אנשים פשוטים; קרב שבו מפגין הגיבור אומץ לב ובסיומו ניצחון וחזרה הביתה.
קמפבל, מיתולוג השוואתי ששימש השראה לתלמידו ג'ורג' לוקאס ביצירת הסדרה "מלחמת הכוכבים", איתר מאפיינים דומים בחייהם של רוב גיבורי המיתוסים והתרבויות האנושיות. ספרו "הגיבור בעל אלף הפנים" מראה כי הגיבור הוא בדרך כלל בנם של הורים מכובדים או מלכים; הוריו נתקלים בקשיים ובסיבוכים לפני לידתו, כגון עקרות או הימצאותו של גבר אחר שחושק באם; לפני כניסת האם להיריון מופיעה נבואה שיש בה יסודות של איום; הילד מופקר באזור פראי; שם הוא נמצא על ידי חיות או אנשים ממעמד נמוך המצילים אותו ממוות; הוא חווה שיבושים בקשר עם האב או יתמות מסובכת; מאומץ על ידי הורים אחרים; בהגיעו לבגרות הוא יוצא למסע לגילוי עצמי ומוצא את הוריו האמיתיים; בהמשך הוא מנהל עימות עם מלך או דמות רבת כוח: הוא נוקם בו או מקבל ממנו הכרה. ולבסוף – הגיבור מגיע למעלת כבוד או שלטון.
הביוגרפיה של הקוסם המפורסם בעולם כוללת את כל המרכיבים שנמנו כאן. הארי פוטר נולד לזוג קוסמים מוערכים. גבר אחר, סוורוס סנייפ, חשק באמו. מעט לפני לידתו ניתנה נבואה מאיימת על–ידי סיביל טרלוני, המורה לתורת גילוי עתידות. בגיל שנה, מיד לאחר רציחת הוריו, הוא נותר לבדו בעגלה, נמצא על ידי האגריד גס ההליכות ואומץ על ידי דודיו המוגלגים, שם חווה יתמות קשה ומסובכת. עם השנים גילה את זהותם של הוריו האמיתיים, ניהל מאבקים ועימותים עם שורה של דמויות אב רבות כוח, עד שלבסוף קיבל הכרה כקוסם, נקם ביריבו וולדמורט והגיע למעלת כבוד.
נראה שהמאפיינים המיתולוגיים האלה של פוטר תרמו להצלחתה האוניברסלית ולאיכויות הדתיות של הסדרה, ולהערצה חובקת העולם שבה התקבלה. כמו יוצרי המיתוסים הקדומים, ידעה ג'יי קיי רולינג לזהות את תקוותינו ופחדינו הנצחיים, את תשתיות הנפש העמוקות ביותר שלנו, והצליחה לברוא גיבור שעורר הזדהות חוצת גזעים ותרבויות.
למרבה הצער, לאחר קריאת המחזה שיצא לאור בשבוע שעבר, "הארי פוטר והילד המקולל", דומה שהקסם פג.
סבל הגיבורים, סבל הצופים
ההתחלה דווקא מבטיחה. בשתי מערכות ראשונות קצביות ומותחות מוצגת סיטואציה מסקרנת ביותר: הארי פוטר בן ה–37 הוא אב לאלבוס, שמתקבל להוגוורטס ומשתבץ לבית סליתרין השנוא. שם, במהלך שמוכר לנו עוד מ"רומיאו ויוליה", הוא מתחבר דווקא עם סקורפיוס מאלפוי, בנו של דראקו – הנמסיס של הארי מסדרת הספרים. היחסים בין הארי לבנו קשים ומתוחים, ובאחת המריבות נפלט להארי כי הוא היה מעדיף כי אלבוס היה מישהו אחר, דומה יותר לו עצמו ולבנו בכורו ג'יימס. זה כבר מוביל לקרע מוחלט בין האב לבנו. אלבוס שומע את הארי דוחה את בקשתו של האב השכול עמוס דיגורי להשתמש במכונת זמן כדי לחזור לעבר ולהציל את בנו סדריק, שנפל בטורניר הקוסמים המשולש אי אז בספר הרביעי בסדרה, אירוע שבסופו של דבר הביא לנפילת וולדמורט. יחד עם חברו סקורפיוס מצליח אלבוס לחדור למשרדה של שרת הקסמים, הרמיוני גריינג'ר כמובן, לגנוב משם מכונת זמן ולחזור לשנת 1995.
אלא שמשם מתחילים הדברים להשתבש. מתברר כי ניסיונו של אלבוס לשחק בהיסטוריה ביטל את תוצאותיה המוצלחות, איפשר לוולדמורט להרוג את הארי (ד"ש לאדיפוס) ולהשליט עולם אופל של עינויים, הוצאות להורג ומחנות מוות.
אל סבלם של הגיבורים מצטרף גם סבלם של הקוראים והצופים במחזה. ראשית, משום שאלבוס וסקורפיוס יכולים לחזור לעבר שוב ושוב ולתקן את משגיהם. אין זה בגדר ספוילר לומר שהם מצליחים בכך לבסוף, אבל החזרה המרובה הזאת לעבר מזכירה לי את הפעם שהשגתי עותק פרוץ של משחק הרפתקאות במחשב, עם אינסוף פסילות. הצלחתי כמובן להגיע לתחנה האחרונה ולמצוא את האוצר – אבל בלא מתח ובלא תחושת סיפוק אמיתית: זאת לא הייתה חכמה.
בעיה נוספת וחמורה יותר בכתיבה היא כישלונם של רולינג ושותפה לכתיבה המחזאי ג'ק ת'ורן, דווקא בנקודה שהיא הצטיינה בה ביותר לאורך שבעת הספרים. אחד מכוחותיה הגדולים של רולינג הוא עיצוב דמויות של בן ברית מזויף ואויב מזויף, כלומר דמויות שנראות להארי כיריביו ובעצם מסייעות לו (סנייפ או סיריוס בלק) או להפך (קווירל, עין הזעם מודי). זהו אמצעי סיפורי נהדר, שכן הוא כולל בהכרח הפתעה וכן דיון בצורך האנושי הנצחי וההישרדותי להבחין בין ידיד לאויב. ואולם במחזה הזה נעשה בו שימוש שטחי, מרושל ובזבזני. כמעט מיד מתברר שהאויב המדומה הוא ידיד, כך שפוטנציאל הפחד והמתח אינו מנוצל. באופן דומה, דמות הידיד המדומה מקבלת מקום זעיר, וכמעט שאין מבחינים בקיומה עד להתגלות טבעה האמיתי – כך שאלמנט האכזבה ושברון הלב אובד.
כישלון דומה נוסף הוא בבזבוז אלמנט תיאטרוני מוכר: התחפשויות והתחזויות. אלבוס וסקורפיוס מפעילים קסם ולובשים את דמויותיהם של רון והארי – אבל זה קורה רק בסצנה קצרה וקלושה שמחמיצה לגמרי את האפשרויות הקומיות של הטעויות ואי ההבנות שאותן התחזויות יכלו להביא. שייקספיר ומחזאים רבים אחרים עשו מהעניין הזה מחזות שלמים, ואילו כאן נראה שרולינג ות'ורן ביצעו את מהלך ההתחפשות כיוצאים ידי חובה.
לזכותם של השניים ייאמר כי הוראות הבימוי נוסחו בצורה סיפורית, כמופנות גם לקוראים ולא רק לשחקנים ולבמאי, באופן שלא פוגע ברצף הקריאה אלא אף מוסיף לה עניין והבנה של רגשות הדמויות. כל אחת מארבע המערכות מורכבת מכעשרים תמונות קצרות, שוות פחות או יותר באורכן, מה שמעניק למחזה מקצב מהיר ואחיד כשל מטרונום. במובן זה מתלכדים הצורה והתוכן, שכן המסר המרכזי – והלגיטימי – של המחזה הוא שיש לוותר על החלום לתקן את ההווה באמצעות עיוות וסילוף של הזמן.
השאיפה לבטל את המוות
המסע לעבר מאפשר לדמויות ליצור מציאות היסטורית חלופית. מאחר שכל הספרות הבדיונית, גם הריאליסטית, בוראת מציאות חלופית, יש כאן משהו מהותי מאוד לעצם כתיבת בדיון: הבדיקה של "מה היה קורה אילו" והבחינה של אפשרויות פעולה שונות ושל הדרכים שאליהן הן מובילות. אבל לעומת יצירות המתייחסות לעניין הזה ברצינות ובעמקות, כגון "הקנוניה נגד אמריקה" מאת פיליפ רות', כאן התיאור של המציאות החלופית השלילית שהתהוותה כתוצאה מהמסע בזמן תופס פסקאות בודדות ומשקלו העלילתי וההגותי הוא כמשקל נוצה.
משקל הפוך, ומופרז בעליל, ניתן כאן להשתפכות רגשית. המחזה כורע תחת תועפות של רגשי אהבה סמיכים ודביקים בין הארי לבנו אלבוס ובין אלבוס לחברו סקורפיוס מאלפוי. מאחר שכאמור אין הדברים מלווים בעלילה ראויה לשמה, האפקט דומה לאכילה של קופסת שוקולד "השחר" על קיבה ריקה. את הבחילה מלווה גיחוך, כי בנוסף לקסמים יכולות הדמויות גם לחזור שוב ושוב בזמן – באופן שברור לקורא ששום מכשול לא יוכל לעצור אותן.
גם הניסיון לתאר את חולשתו של הארי כהורה אינו עולה יפה. רולינג חסה על בן טיפוחיה, והדביקה לו חטא כה שולי וקטן, כה אנושי וספוג בכוונות טובות, עד שקשה להתייחס ברצינות לסצנות הכפרה, הסליחה והפיוס שבסוף המחזה. ואם לא די בכך, היא התייחסה למוחו של הקורא כאל גרון של אווז מפוטם, ודחפה לתוכו בכוח וברעשנות את המסר הבנאלי שלה: על הורים לאהוב ולנסות להבין ולקבל את ילדיהם כפי שהם.
עם זאת, בנקודה מסוימת הצליח המחזה לשמור על עקביות עם העומק והמסר של סדרת הספרים שקדמה לו. שהרי חטאם של גיבוריו, אלבוס וסקורפיוס, זהה לחטאו של וולדמורט: השאיפה לבטל את המוות, כלומר את הזמן. בניסיון להקים לתחייה את הנער הטהור סדריק דיגורי, הם נופלים קרבן לעורמת ההיסטוריה ומשיבים לחיים דווקא את אויבו: אין זה הנוצרי שמתגבר כאן על המוות, אלא דווקא וולדמורט, האנטי–כריסט. זוהי אמירה בעלת משקל, ואפילו יהודית באופייה.
לא רק משום שהארי פוטר הוא קוסם צנום, ממושקף ושחור שיער שנרדף בידי בריון בלונדיני (דראקו מאלפוי, שבמחזה זה דווקא הופך לידידו). לא רק משום שהארי מסומן בינקותו בצלקת במצחו (Forehead), בעוד סימן ההיכר של הזכר היהודי הוא חיתוך הערלה (Foreskin). אלא משום שחלום הגאולה של וולדמורט השואף לחיי–נצח הוא חלום נוצרי ביסודו: אישי וטרנסצנדנטי. ואילו תמונת הגאולה של הארי פוטר, הגיבור והסדרה, היא יהודית דווקא: גאולה אימננטית, בעולם הזה, שאופייה ציבורי וקהילתי – שחרור משעבוד מלכויות ותו לא. זאת ועוד: לאורך הסדרה והמחזה, דומה שיופיע המודל הנוצרי של בן המקריב עצמו למען העולם, ואולם ברגע האחרון מתבטלת העקדה כמו בסיפור היהודי והבן ניצל.
מעבר לז'אנר
גדולתה של רולינג כמחברת נעוצה ביכולתה להפר כלל כתיבה מרכזי: האיסור לערבב סוגות ספרותיות. כפי שהראתה חוקרת ספרות הילדים גליה שנברג, סדרת הארי פוטר היא שילוב של סיפור בלשי, סיפור חניכה, סיפור הרפתקאות, סאטירה חברתית וכמובן סיפור פנטסטי.
באופן דומה, רולינג הפרה את האיסור שניסח גורו התסריטאות הנודע בלייק סניידר, שדגל בכך שכל סיפור ייכתב בז'אנר מוגדר ומובחן אחד. סדרת הארי פוטר היא ערבוביה של ז'אנרים רבים: טיפוס עם בעיה (בחור רגיל מוצא את עצמו בנסיבות יוצאות דופן); טקס מעבר (כל הדמויות כבר נמצאות בסוד העניין חוץ מהגיבור שעובר את התהליך); ידידים שהופכים לאוהבים (בהתחלה הם שונאים זה את זה – ע"ע הרמיוני); המפלצת בבית (הבסיליסק שאורב בחדר הסודות); הניצחון על הממסד (משרד הקסמים והמורים בהוגוורטס); וכמובן גיבור–על. ואולם כאמור במחזה האחרון תש כוחה של רולינג, היא הפרה כמה כללי כתיבה יותר מדי והקסם פשוט לא עבד.
ד"ר אבי גרפינקל הוא ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי שלם. הרומן השלישי שלו, "בן יחיד", יצא בהוצאת ידיעות ספרים והיה מועמד השנה לפרס ספיר
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016
