תפילות לשלומו של השלטון המקומי נאמרו בקהילות יהודיות שונות בעולם. לעתים הן שיקפו נאמנות ואהדה לשליט ולעתים נבעו מפחד ותו לא
לאורך ההיסטוריה נהגו בקהילות ישראל בתפוצות להוסיף בשבת ובימים טובים תפילות מיוחדות לשלומה של המלכות הנוכרית במדינה שבה התגוררו. נוסח תפילה זה שונה ממקום למקום וכך גם מושאה. לעתים התפילה נאמרה עבור המלך או המלכה, פעמים שנאמרה לשלום הרוזן, הדוכס או הקיסר, ולעתים נאמרה גם לשלומם וטובתם של חברי מועצת העיר, כפי שהיה נהוג בקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, ואפילו לכבודו של הצאר ברוסיה.
תפילה זו מוכרת בדרך כלל בשם "הנותן תשועה למלכים", על פי המילים הראשונות של התפילה:
הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ומלכותו מלכות כל עולמים, הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הוא יברך וישמור ויגדל וירומם וינשא למעלה את מעלת אדננו המלך … והמלכה אשתו והשרים. מלך מלכי הרחמים ברחמיו ירום ויגביה כוכב מערכתו ויאריך ימים על ממלכתו.
תוספת לתפילה
התפילה נאמרה בקהילות רבות באירופה, בעיקר במרכז אירופה, בצפונה או בדרומה, ופחות במזרח אירופה ובארצות ערב. אחת התפילות הראשונות לשלום שליט מופיעה בסידור ספרדי משנת 1300, תפילה לשלומו של המלך "אדוננו המלך דון פרננדו" (הלא הוא פרננדו הרביעי אשר מלך בקסטיליה בשנים 1295–1315). ברוב הקהילות האורתודוקסיות השתמר נוסח התפילה המופיע בסידור רדלהיים משנת 1799. עד היום תפילות אלו מופיעות בנוסחים שונים בסידורים בתפוצות ונאמרות בעברית או בשפת המקום. מעניין לציין שתפילות אלו הפכו בגלויות שונות חלק אינטרגלי מהתפילה, ואף במקום שבו השלטון כבר התחלף ולא היה משטר מלוכני או שהמלך נפטר, המשיכו לעתים לומר את התפילה מתוך רצון לכבד את המלכות ולשמור על המסורת.
מקומה של תפילה זו בקהילות האשכנזיות הוא לאחר יקום פורקן, בקהילות איטליה לאחר ה"מי שבירך" לקהל ובקהילות עדות המזרח בעת פתיחת ארון הקודש לפני קריאת התורה, בעת שנאמרות תפילות אישיות וציבוריות רבות.
מה המוטיבציה לאמירת התפילה לשלום המלכות על ידי יהודים לאורך הדורות? האם מקורה של התפילה בנאמנות למדינה ובזהות הלאומית של היהודים או בדאגה לשלומם של היהודים בכל אתר ואתר?
היהודים התפללו לשלומה של מלכות גם כאשר ראו את עצמם שותפים ונאמנים לשלטון וגם כאשר היו מיעוט נרדף שגורלו היה תלוי בחסדיו של השלטון. פעמים תפילה זו נאמרה מתוך רצון אמיתי והזדהות עם השליטים שהיו הגונים כלפי היהודים ולעתים נאמרה רק מהשפה ולחוץ כדי לצאת ידי חובה ולא לעורר כעס וחמה כלפי היהודים שאינם מברכים את ראשי המדינה ומלכיה. לא פעם היהודים היו עובדי האוצר של המלך ונאלצו להתפלל לשלומו והצלחתו בפומבי ולשלם חלק מהמס בדמים וחלק בתפילות. בחלק מהנוסחים של התפילה ניתן לחוש סגנון של חנופה למלכות אבל גם הפנמה, תודה על ערכי החופש והשוויון ונאמנות למולדת.
בתפילות אחרות יש נוסחים מעניינים. לאחר שמברכים את המלך, הקיסר או השלטון המקומי, התפילה ממשיכה בבקשה לשמור על העם היהודי: "מלך מלכי המלכים ברחמיו ייתן בלבו ובלב כל יועציו רחמנות לעשות טובה עמנו ועם כל ישראל אחינו, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן". כביכול נאמר שאנו היהודים מתפללים עבורכם אבל גם אתם צריכים לעשות מצדכם ולשמור על היהודים במקום.
יחס מורכב לשלטון
הצורך להתפלל לשלומה של המלכות הלא יהודית איננו חדש ויש לכך בסיס במקורות שונים. במסכת אבות, רבי חנינא סגן הכהנים הקדים את הדורות הבאים בראייתו הפוליטית ואמר: "הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (ג, ב). רבי דוד אבודרהם כותב בספרו: "נהגו להתפלל למלך ולברך לשם שיברכהו ויאמצהו על אויביו" (דיני קריאת התורה, לז).
בתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש נאמר: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך" (מלכים א, ח, מג), שלמה מייעד את בית המקדש גם לתפילות עבור לא יהודים ובכך הופך את מקום התפילה של עם ישראל למקום אוניברסלי.
דילמה מעניינת וקשה עלתה לדיון בקהילות היהודיות בגרמניה בשנת 1933 לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. האם להמשיך לומר תפילה זו למען השלטון? האם להמשיך לברך את הרייך באמירת התפילה? תגובת הקהילות הייתה שונה ממקום למקום. היו קהילות שהפסיקו באופן מיידי את אמירת התפילה, אחרות שינו את הנוסח והפסיקו לומר ביטויים רגישים כגון "המולדת האהובה", וקהילות אחרות המשיכו להפטיר כאשתקד כדי לא לשנות את המנהג. מכל מקום, התפילה לשלום המדינה הופסקה לגמרי בכל קהילות גרמניה לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938.
באחד הביקורים שלי בבתי הכנסת החבויים בכפרים בחבל פיאמונטה בצפון איטליה, ביקרתי בבית הכנסת בקונאו. העיר קונאו היא בירת נפת קונאו שבמחוז פיימונטה בצפון–מערב איטליה, לרגלי האלפים. בספריית בית הכנסת מצאתי נוסח של תפילה מיוחדת שראשי הקהילה חיברו להצלחתו של הקיסר נפוליאון ואשתו. בסוף המאה ה–18, בעקבות הכיבוש הצרפתי של צפון איטליה ואזור פיימונטה, הוקל מצבם של היהודים. נפוליאון היה גורם חשוב במתן שוויון הזכויות ליהודים בצרפת וגם באזור צפון איטליה. זו הסיבה שככל הנראה הקהילה היהודית בקונאו, שהייתה עיר חשובה בפיימונטה, החליטה לומר תפילה יפה לכבודו של הקיסר הצרפתי אשר הפך למלך איטליה. כיוון שתפילה זו אינה מוכרת בעולם היהודי, אצטט אותה כאן במלואה:
השקיפה ממעון קדשך וברך ונצור ועזור
את אדנינו נפוליאון, קיסר צרפת ומלך איטליה, אמן.
ברכות שמים מעל תצו אתו ואורך ימים ושנות חיים
על ממלכתו, אמן.
כאשון בת עין תנצרהו,
עטרת תפארת נצח תמגנהו, אמן.
תחתיו תכריע קמיו, שלום ושקט יהיה בימיו, אמן.
שלח אורך ועזרך המה ינחוהו,
חסד ואמת תמיד יצרוהו, אמן.
תעט הוד והדר גם ברכות מחמד עינו
לוצ'יה תפארת מלכות, אמן.
מאד מאד ירום אדונינו ונשא וגבה,
עם כל בני משפחתו הנשגבה, אמן.
תתננו לפניו ולפני כל יועציו לחנינה ולרחמים
לטוב לעמך ישראל כל הימים, אמן.
בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח
ובא לציון גואל, אמן.
יהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו ה' צורנו וגואלינו, אמן.
אמירת תפילה לשלומה של מלכות בכל אתר ואתר שבו התקיימו קהילות יהודיות היא ללא ספק תוצאה של היות העם היהודי עם נודד. היהודים והקהילות היהודיות הפכו לאורך הגלות לקוסמופוליטים ורב תרבותיים ולמדו להסתגל לכל תנאי המקום והזמן, ובעיקר לשינויים הפוליטיים אשר אירעו בארצות מושבם.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016
