קריאה של משורר בשירתם של אחרים, שיש בה ענווה והתמסרות ללא ניתוח אקדמי מנוכר, היא נדירה. אוסף רשימות יונגיאניות שחסרה בו העמקה בעולם הסמלים היהודי
לשאת את הנפש במהופך
רשימות על שירה
גיא פרל, קשב לשירה, 2016, 193 עמ'
בכתיבה על שירה יש משהו מוזר. השיר בוקע מן הנפש החשופה כמו בכי תינוק; הוא נקרא כסוד מציל חיים עבור רבים, שמצליחים דרך חידתו למצוא מענה ופתרון לשאלה הנסתרת בנפשם. השירה עתיקה כימי האדם ואולי קדמה לו; כשהיא במיטבה היא גורמת לאדם לחוש כאילו קולו שלו הושאל והושב לו בקולו של האחר. מנגד לקריאה השתוקה והאישית של אוהב השירה עומדת הביקורת העיתונאית והאקדמית: תילי תילים של פרשנות נכתבים עליה, עד שלעתים מילות הכותבים עליו רבות ממילות המשורר.
בעידן הפוסטמודרני הפכה ביקורת השירה למעשה פוליטי: השיר מונח ומבותר (אולי בעירומו) על שולחן הניתוחים (אולי כפתולוגיה), שם מנסים למפות אותו בהקשריו החתרניים: קריאה מרקסיסטית, פמיניסטית, פוסט קולוניאלית או מזרחית. על השיר, אחרי שהופשט ונותח, מולבשות ערמות של פרשנויות היונקות מהאג'נדה של הקורא אותו, כאשר עמדתו של הקורא ביחס לשיר חשובה מזו של השיר עצמו ואף מהכותב. הזיקה העירומה של השיר לעולם, הדורשת הקשבה מנפש חשופה אחת לזולתה, נעלמת, ועוד לא דיברנו על סגנון השיח של משוררים בכותבם על אחרים.
לעתים נדירות קיימת קריאה אחרת: כזו המתבוננת בשיר בענווה, מתוך כבוד לקולו של האחר ולא רק למילים ולהקשר המיידי שלהן; קריאה שאינה מנסה לכפות את הזיקות התרבותיות והפוליטיות של הקורא על הטקסט שלפניו; קריאה שיש בה קשב לא רק למילים ולתוכן אלא לחוט הדק שביניהן ולזה הנוצר בין השיר ובין הקורא; קריאה שיש בה מוכנות לתת מקום לקולה של נפש אחרת בנפשנו אנו, קריאה המתמסרת לנפש אחרת, מתוך הבנה כי היחס לשיר כמוהו כיחס לאדם: גוף שתוכו נשמה, שהפעולה האנושית בעולם נושאת את החיבור של שניהם.
גיא פרל הוא קורא שכזה: קורא שירה רגיש, משורר ומטפל יונגיאני. העמדה הבסיסית שלו היא אהבת שירה עמוקה. ככל אהבה, יש בה צד חזק של הזדקקות שאין בושה בהכרה בה – פרל כרבים אחרים קורא שירה מתוך צורך, מתוך ביטוי לצורך בשיח עמוק בעולם.
"תֹאמַר לִי אַתָּה / בְּתוֹךְ הַגָּן, / הֵיכָן לַעֲמֹד?" (עקרונות הגן, רון דהאן). ציור: נעם בן חורין, 2014 מתוך התערוכה "בלב ובנפש", לזכרו של האמן, המוצגת בגלריה החברתית בן עמי, רחוב החשמל 12 תל אביב. צילום: ציפי ליטבק
בין שבר לריפוי
בשנים האחרונות, מלבד היותו משורר חכם ורגיש מאוד (ספר שיריו הראשון, "יש נקודה מעל הראש שלך", ראה אור בשנת 2013 בהוצאת הקיבוץ המאוחד), פרל מפרסם רשימות על שירה שיש להן ערך בפני עצמן. החיבור בין השירה לכתיבה העדינה והנבונה של פרל יוצר שלם שהוא נגיעה דקה של נפש בעולם.
איסוף הרשימות והמסות הללו הוא דבר בעתו, ועוד לפני בחינה של איכותן יש להתפעל מאיכות הקריאה של הכותב: קריאת ארבעים ספרי שירה עברית ומתורגמת היא חידוש לא קטן בקרב קהילת השירה הישראלית, המעדיפה את כתיבת השירה על פני קריאתה; כתיבה על ספרי השירה הללו באקלים השירה הישראלי היא פלא של ממש (גילוי נאות: בספר רשימה על ספר פרי עטי) ומעידה על עומק הנדיבות והמחויבות של הכותב כלפי מציאות של גילוי הנפש.
זהו אינו ספר קלאסי של ניתוח או פרשנות שירה. ביקורת השירה מניחה כי ביסודה של השירה פועל הרגש כחלק מעבודה אמנותית, שלה מוסכמות ידועות והקשר תרבותי, היסטורי ופוליטי; השיר הוא מעשה אמנותי שניתן לדון עליו ולהעריך אותו ככזה. קריאת השירה שמציע פרל כמוה כקשב לחלום שאותו מציע הטיפול הנפשי: מסע אל הסמלים הנושאים בחובם משמעות ארכיטיפית נסתרת שיש בה גילוי ממעמקים על טיבו של האדם והעולם.
הספר מחולק לחמישה שערים, הנעים כל אחד מהם על הציר שבין שבר לריפוי, מתוך עמדת הכותב שאינה מבקרת ושיפוטית אלא קשובה ומבררת. פרל כותב על שירה כאדם ששפת הטיפול היונגיאני היא שפת הפענוח הפנימית שלו לחידת המציאות.
עולם רוחני עמוק
הקריאה היונגיאנית מרתקת דווקא בעידן הפוסטמודרני מכיוון שהיא מניחה – בניגוד לדעה הרווחת היום, הקושרת את תודעתו של אדם בכבלים פוליטיים של מערכי כוח – כי ביסודו של כל אדם מונח עולם רוחני עמוק ונסתר, הקשור בקורים עדינים אל העבר הפרטי ואל תודעה אנושית כוללת ועמוקה. קריאה כזו, קצת כמו הפרשנות החסידית, מתחילה בסיפור. את מקומו של מעשה הצדיק בסיפור החסידי תופס המיתוס, הנושא בתוכו חכמת דורות על–זמנית שיש בה מפתח ופשר לעולמו של האדם ומקומו.
ביסודה של תפיסה זו טמונה הנחת יסוד הומניסטית המעריכה את האדם כחלק משלם אינסופי, ויש בה אמונה עמוקה בחכמתו ובכוחותיו הנסתרים. כמטפל יונגיאני, מתחקה גיא פרל אחר תורת הסוד שבנפש, המוצאת את ביטוייה בלשון השירית. זוהי קריאה מרתקת ועשירה, שהכבוד שהיא רוחשת לנפש הכותבת נוכח בכל מילה שלה. דוגמה יפה במיוחד לכך מופיעה במסות על שירתם של אלחנדרה פיסארניק ופרננדו פסואה. הרשימה על פסואה היא מסה עמוקה, הראשונה בתהליך הכתיבה של פרל על השירה, ולידתה בעקבות המפגש עם המשורר ושירתו (שורה ממנה משמשת גם ככותרת לספר) מראה כיצד מבחנם האמיתי של אמנים גדולים הוא בהיותם מולידים בנפשות אחרות. היא נקראת כמעין מבוא מקיף למציאות הנפשית של המשורר המורכב ורב הזהויות, וכן ככתב הגנה על מציאותו הנפשית המסובכת.
פרל בוחן באופן מאיר עיניים את ארכיטיפ האם הגדולה המופיע בכמה מההטרונימים של פסואה, התפתחותו והמשמעות שהוא מעניק להם. תוך שימוש בהבחנה היונגיאנית בין יוצרים אקסטרוברטים ליוצרים אינטרוברטים – הראשונים מכוונים את יצירתם מראש בהתאם לחוקים נוקשים של סגנון וכופים עצמם על היצירה; האחרונים נכפים על ידה, כמו בידי אישיות אחרת, ותהליך היצירה, מפתיע ומסוכן, כמו מופיע מחוצה להם – מאפשר פרל קריאה חדשה בשירתו של המשורר הגדול, שמחזירה את הזיקה הנפשית שלו אל מצולות יצירתיות שאין להן אח ורע, הרחק ממחוזות הטירוף. "אֵיזֶה יִתְרוֹן גָּדוֹל לָשֵׂאת אֶת הַנֶּפֶשׁ בִּמְהֻפָּךְ! / לְפָחוֹת נִכְתָּבִים שִׁירִים. / נִכְתָּבִים שִׁירִים, אַתָּה נֶחְשָׁב לִמְטֹרָף, וְאַחָר כָּך לְגָאוֹן…".
תת מודע יהודי
הנקודה היחידה שבה חוויתי קושי ביחס לאופי הפרשנות בספר נעוצה בבחירה להתייחס לארכיטיפים היונגיאניים בלבד, גם כאשר קריאה רחבה יותר ויונגיאנית פחות הייתה משרתת את הנכתב. טענתו של יונג כי לנפש האדם יסודות עמוקים, שהמיתוס הוא חלק מהיסוד והפרשנות שלה, נכונה בעיניי. אלא שהמיתוסים האירופיים – שהחכמה והיופי בהם רבים מאוד – שונים במהותם מאלה היהודיים. על אף שמדובר במערכת סימבולים אוניברסלית, נראה כי כאשר עוסקים בספרות עברית השימוש בארכיטיפים האירופיים חסר קצת.
משהו בעיסוק יונגיאני במשוררים יהודים ועברים שהשפה שלהם יונקת מעולם יהודי רחב, נסתר ושונה בתכלית הזכיר לי אדם המנסה לפתוח דלת עם מפתח כמעט נכון. הרעיון של יונג הוא בוודאי מפתח מאסטר להרבה דלתות אך לא לכולן, והבחירה לקרוא שירה יהודית ועברית דרך מבט שהאופק שלו אירופי ברובו צרמה לי במקצת. הפרשנות המיתית–ארכיטיפית שמציע ספר הזוהר למציאות ובעקבותיו עולם הקבלה והחסידות, שבלִבה של כל מציאות עמוקה קיימת נקודת מפגש אנושית–אוניברסלית, יכולה אולי למלא את החלל הזה.
דוגמה בולטת לכך מצויה ברשימה על ספרו היפה של רון דהאן, "עקרונות הגן" (הוצאה עצמית, 2014). פרל בוחן את שתי התמות המרכזיות של הספר, הקשר הזוגי והקשר ההורי, ומתייחס אל הארכיטיפ של מוטיב הגאולה והריפוי דרך האהבה. אלא שבהתייחסותו הנכונה לארכיטיפ הוא מצטט שורות שיר שההקשר היהודי שלהן יוכל לתת להן עומק נוסף: "תֹאמַר לִי אַתָּה / בְּתוֹךְ הַגָּן, / הֵיכָן לַעֲמֹד? // כְּבָר שָׁכַבְתִּי עָרוּם בֵּין הַסִּרְפָּדִים / יָרַקְתִי עַל הַכְּרוּבִים / קִלַּלְתִּי אֶת / הַתְּאֵנִים / הִשְׁתַּנְתִּי עַל פְּרִיחַת הָרוֹזְמָרִין // עַכְשָׁו תֹּאמַר לִי, / בְּבַקָשָׁה / הֵיכָן לַעֲמֹד?". לאורך כל הפואמה משתמש דהאן בלשון הנטועה עמוק בשפת הארכיטיפים והסמלים היהודית, מגן העדן (שם הפואמה "עקרונות הגן" מתכתב עם חוקי גן העדן, ותוכנה מתכתב עם שבירתם), יצירת האישה והקשר עמה, הגירוש ממנו והכרובים השומרים עליו, התאנה שבעליה הוא מתכסה לאחר החטא ולפי אחת הדעות בחז"ל היא פרי עץ הדעת עצמו ועוד.
קריאה מעמיקה יותר, שלא התאפשרה במסגרת הרשימה המצומצמת שפורסמה בספר, ודאי הייתה נוטה חסד ליכולת ההעמקה של המחבר, כיוון שההקשר התרבותי של סיפור בריאת האדם והגירוש מגן עדן הנו סיפור מפתח בתת המודע הקולקטיבי, לא רק של העם היהודי אלא של כלל האנושות. חלק מהרשימות קצרות מאוד משום שנקראו באירועי השקה ופורסמו במסגרת שלא אפשרה הרחבה; חבל שלא ניתן היה להאריך ולהרחיב אותן, וכך לתת מקום רחב יותר לפרשנותו המרתקת של פרל. עריכה מהודקת הייתה מאפשרת זאת ומנכשת ניסוחים הקרובים לשפה אקדמית וכמה חזרות לא נחוצות הפוגמות בשטף הלשוני והבהיר של המחבר. כל אלה אינם מבטלים את המתנה היפה, החכמה והמעודנת שמעניק פרל בקריאתו ובכתיבתו לספרות העברית החדשה.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016
