שיפוט מהיר
כל הימים נולדו שווים
יוני ויצמן
מטר, תשע"ז, 201 עמ'
ליוני ויצמן יש פנטזיה. ויצמן, שעל פי דש ספרו הוא "תומך גדול בשינוי חברתי" ומנהל חברת סטארט–אפ, רוצה, כמרומז בגב ספרו, "למוטט את סמלי ההון". הפנטזיה שלו היא לראות את מגדלי העסקים של הבנקים הגדולים במרכז תל–אביב מתרוממים באוויר ומתרסקים ארצה. גיבורי ספרו מגשימים אותה. הסוף הזה מסופר כבר בתחילת הספר, כך שלא הרסתי לכם כלום.
למשימה יוצאים שלושה חברים לנשק, בעזרת עוד חבר מהצבא החב לאחד מהם את חייו: חברים בני מגזרים ועשירונים שונים שנמאס להם מהשיטה. ומהשחיתות. ומהעשירים. ומהממשלה שעובדת אצל העשירים. ומארץ חמדת אבות. ומכך שלא כל הימים שווים לבטלה, אלא יש ימים שצריך ללכת למשרד. היוזם, נועם, אמיד אבל אידיאליסט. אחריו נגררים תומר המכור להימורים (באשמת הקפיטליזם!), וליאור שאכן נתון במשבר נפשי וכלכלי בשל מחלתה הקשה של בת–זוגו ומותה, והבנק נושה בו.
השיטה: מכוניות תופת בחניונים התת–קרקעיים של מגדלי העסקים. ההרס רב, כלכלת ישראל משותקת, אבל המצפון של הגיבורים, ושל המחבר המגבה אותם בלהט ובשפע נאומים אידיאולוגיים, נקי: הם צלצלו למשטרה כמה דקות לפני הפיצוץ, המגדלים פונו במהירות, ואיש לא נהרג ולא נפצע. ברור שהדבר אינו מתקבל על הדעת, כי הרי המגדלים נמצאים באזור בנוי בצפיפות, ופיצוצם גורם בהכרח לנזק סביבתי, ובדקות ספורות אי אפשר לפנות אזור מגורים שלם – אך ויצמן, המגלה בשאר העניינים רגישות למציאות ולתנאיה, צריך את הנס הזה כדי שמהפכניו הגיבורים יֵצאו זכים כטלה.
הספר, רומן מסחרי–בידורי קצר הנקרא בהנאה ואף מתובל מעת לעת באמירות מקוריות על חיינו, הוא סימפטום לחוסר המודעות העצמית של דור מפגיני רוטשילד, דור המגיע–לי. ניגוב המצפון הלא–משכנע שלעיל הוא דוגמה אחת לכך. מצחיקות ממנה העובדות שליאור, קרבנם הדלפון של הבנקים, נוסע באמצע הסיפור לחופשה בחו"ל ומתברר שהוא רגיל בכך; שהמסכן השני, תומר עובד הבנק, גר בגבעתיים ולא בתל–אביב ורואה עצמו קרבן בשל כך; ושנועם, סמוך לשעת הפיצוץ (הזהה, וזה לא נאמר, לשעת הפיגוע ב–11 בספטמבר), מזדעזע לראות מה רבים הם הישראלים שבגלל בעלי ההון הרשעים נאלצים לעבוד, שומו שמים, כבר לפני תשע. אפשר לפרש את כל אלה כאירוניה מכוונת של המחבר כלפי גיבוריו וכלפי עצמו, אלמלא הזעם הסוציאליסטי–מהפכני הקדוש ונטול ההומור המאפיין את הספר מכריכה לכריכה.
אך יותר מכל אלה, חסרת מודעות עצמית היא המחשבה שזה בסדר גמור לפרסם ספר המעודד טרור אלים נגד מי שהאנרכיזם–פופוליזם המרקסיסטי אינו חפץ ביקרו. הרי בארצנו קמה סערה אפילו על הערה מבודחת על כך שאישיות זו או אחרת אינה חשובה דיה שירצו להתנקש בה, או על אמירה מטפורית על עלייה בדחפור על בית המשפט. חוסר מודעות עצמית – או שמא מודעות חריפה, צינית, למה שמותר ולמה שאסור, למי שמותר לו ומי שאסור לו.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016
