ז'ורז' פרק, קרוב משפחתו של הסופר י"ל פרץ, פילס לעצמו דרך ספרותית ייחודית כשבחן את גבולות המילים והשתעשע בהן. ביוגרפיה פרשנית ועבת–כרס במיוחד למיטיבי מלל
ז'ורז' פרק, חיים במילים
דייוויד בלוס
מאנגלית: יניב חג'בי
בבל, 2016, 967 עמ'
ז'ורז' פרק נחשב בצדק לאחד הסופרים המשמעותיים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא זכה בפרס רונדו ובפרס מדיסיס, ובחן ללא הרף את גבולות המילה. הוא לא הותיר אחריו יצירות רבות, מכיוון שמת בגיל 46 מסרטן ריאות, אבל מה שכן השאיר הפך אותו לסופר חד פעמי, שכמעט אי אפשר להשוות אף אחד אחר אליו. הפופולריות שלו, למרבה הצער, הלכה וגברה בעיקר לאחר מותו.
בעידן שבו כמעט כל המידע האפשרי כה נגיש, הישות הז'אנריסטית הזו שנקראת ביוגרפיה נראית כמו עוף מוזר. משהו שעף בשמים פרה היסטוריים ויתרה מכך – צריך גם להצדיק את עצם קיומו. חשוב עם זאת לציין שהביוגרפיה של ז'ורז' פרק יצאה לאור ב–1993, רגע לפני שעידן המידע הציף את האנושות (ואולי אף הטביע אותה).
ייתכן שמה שמעורר את התהיות ובעצם את הצורך בהצדקה הוא התרגום של הביוגרפיה לעברית, או במילים שכונתיות יותר – מי לכל הרוחות יקרא את הביוגרפיה האדירה הזו? עצם הפעולה הזו, עצם ההתעקשות בכל זאת להוציא לאור את 967 העמודים נמוכי הפונט, יש בה מעין אקט כנגד כיוון הזיפים של התרבות. וז'ורז' פרק בהחלט ראוי לביוגרפיה, שהעילה הרשמית להוצאתה היא ציון שמונים שנה להולדתו.
אסטרונומים קראו על שמו כוכב לכת חדש שמצאו. ז'ורז' פרק חותם על ספרו "החיים, הוראות שימוש", פריז 1978
צילום: אי.אפ.פי
כותב שייקספיר ופלובר
פרק נולד בפריז להורים יהודים, הוא קרוב משפחה של י"ל פרץ (דבר שגרם לו לא מעט גאווה), ובעצם מגיל צעיר גדל בלי הורים אצל דודו הקשוח והנוקדני. לכאורה, סיפור מעט אופייני לכל מי שגדל באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אבל מה שהופך את הסיפור של פרק מעניין הוא גישתו הספרותית, והעובדה שהיה מעין "עוף מוזר" שעף בשמים משל עצמו. דומה כי פרק בא למעשה הכתיבה והספרות ממקום אחר לגמרי משל רוב כותבי הרומנים: מקום ניסויי, בלשני, פילולוגי ומשחקי; מקום שערער על מוסכמות ספרותיות ואמנותיות, ובעצם מקום שכל העת ניסה לשחק איתן כמו ילד היפראקטיבי בחנות הצעצועים הגדולה של השפה הצרפתית.
זה קשור כמובן לדרך הביוגרפית–מקצועית שאותה עשה. טרום עידן המחשב פרק עשה אי אילו עבודות ארכיון ודוקומנטציה במכוני מחקר, כאלו שפיתחו אצלו סוג חשיבה מיוני ודרכים יצירתיות בארגון מידע ואופן הנגשתו. הוא נטל את הגישה הזו גם אל תוך הכתיבה. פרק אמנם כתב גם מחזות ותסכיתי רדיו ותשבצים, אבל בעצם בכל מה שעשה ניכרה טביעת ידו "המשחקית", כמו למשל כתיבת יצירה שלמה ללא שימוש באות אחת, אולי החשובה ביותר באלף–בית הצרפתי (e), ולאחר מכן פרסום רומן שאות התנועה היחידה בו היא e. או לפתח גישה מוצהרת שלוקחת משפטים משייקספיר ומפלובר ומשכתבת אותם לכדי יצירתו שלו, כי ממילא שפה היא לא דבר רענן הממציא את עצמו, אלא תמיד אתה נשען על כתפי ענקים גם אם אינך מודע לכך. עיין ערך משנתו האקדמית של הרולד בלום האמריקני. "איש ישן", אחד הרומנים יוצאי הדופן והמיוחדים של פרק, הוא ספר שנכתב בצורה כזו וכנראה שאף אחד לא הרגיש.
כך או כך, החלק הראשון של הביוגרפיה, המכיל את הסיפור המשפחתי היהודי ואת סיפור הילדות – כלומר עד הזמן שבו פרק הופך לכותב מודע לעצמו – הוא כמובן חלק הכרחי, כי הרי אי אפשר להתחיל לכתוב ביוגרפיה על אדם מבלי הרקע הכולל. כצפוי, חלק זה כולל המון פרטים, מעין קרנבל חיוני של הטפל, ואפשר לקרוא אותו לא רק כסיפור אישי של פרק, אלא כסיפור של תקופה. משפחתו של פרק כמעט התפרקה והתנפצה לגמרי נוכח המאורעות הקשים במערב אירופה. המחבר דייוויד בלוס מנסה כל העת למתוח קווים בין הלאומי, הקולקטיבי, האישי והיצירתי – איך לכל מהמורה ביוגרפית, לכל מסע חקר זערורי, תהיה השפעה מכרעת על יצירתו, כל דבר ימצא את דרכו לשם. אפשר בהחלט להבין את הגישה הזו, אחרת הקורא באמת יתהה על האורך הכמעט בלתי אפשרי של החלק הזה בביוגרפיה.
יש כאן מעין מהמורה אינהרנטית שאי אפשר לא להתנגש בה. ככה זה בביוגרפיה, אי אפשר בלי הטפל כדי להגיע לעיקר, ותמיד המחבר צריך להראות את היקף העבודה הרציני והקטנוני. כלומר, אתה חייב להשיג את כל המידע האפשרי, כמעט בכל כיוון, ולהראות שהשגת אותו. יחד עם זאת, יש מקרים שאתה יכול להצניע עובדות מסוימות, להבליע אותן, להתייחס אליהן מבלי לתת להן מרחב סביר. בלוס, כך נראה, אינו עושה זאת, אם כי קשה לדעת בוודאות. כלומר, סביר להניח שהוא בכל זאת השאיר אי אילו חומרים בחוץ. מבחינת התוצאה הסופית, את החלק הראשון של הספר בהחלט אפשר לקרוא גם כספר היסטוריה.
מרוב עצים רואים יער
אפשר לומר שבמידת מה פרק החל לחיות את "חייו הספרותיים" כשהפך לבוגר, לאחר שניסה ללא הצלחה להיות אקדמאי. אט–אט החלה להתגבש אצלו תפיסה ספרותית ייחודית, שמצאה לו בית חשוב בקבוצת "אוליפו", שעליה נמנו גם רמון קנו והארי מתיוס. קבוצה שבחנה את דרכי הביטוי הספרותיות ודגלה בניסויי כתיבה הכוללים בין היתר פלינדרומים, אנגרמות, טיפוגרפיות ומשחקי מילים, בדומה מאוד למה שוויליאם בורוז עשה מעבר לאוקיינוס קודם לכן, כשגזר מילים, ערבב אותן כמו בסיר מרק ענקי או בחוג הפעלה לילדים, ואז סידר אותן מחדש.
עודף הפרטים בפרקי הרקע, שדומה לעתים כעולה על גדותיו, ניכר גם בחלקים הבאים בספר. אך עדיין, אפשר לומר בוודאות כי למרות העצים אכן רואים את היער. הסיפור הספרותי של פרק הוא סיפור עם התחלה, אמצע וסוף מאוד ברורים, וזו גם הטקטיקה שנוקט בולס. כלומר, יש איזה קו ביוגרפי המוביל ליצירתו הענפה, כשהחשובה מכולן היא ככל הנראה, לפחות לפי הביקורת, "החיים: הוראות שימוש". עוד לפני כן פרסם פרק יצירות חשובות לא פחות, כמו "הדברים" ו"חלל וכו': מרחבים" ו–"W או זיכרון ילדות", אבל דומה כי כולם היו נחלים שהובילו ל"החיים: הוראות שימוש", וכל הפעילות הדוקומנטרית, היצירתית, הארכיונית ואפילו הביוגרפית התנקזה ליצירה הזו.
בולס מקדיש מקום נרחב מאוד לניתוח היצירות של פרק, דבר שהופך את המסע שלו למעניין יותר, ובעצם משמש כמעין מפתח לקריאת הביוגרפיה. בדרך זו היא בעצם מהווה כלי חשוב להבנת היצירות של פרק, ממש כמו ביקורת או מחקר אקדמי. זו כנראה הדרך הטובה ביותר וההכרחית לקרוא את הספר הזה, כי אחרת הפרטים יציפו אותך עד פלצות.
אמנם לעתים הביוגרפיה היא קטנונית, רכילאית ומשבשת את הקואורדינטות בין העיקר והטפל, אך לפחות במקרה הזה יש בה ערך מוסף – היא מאירה מקומות וממדים שמחקר או ביקורת או אפילו ביוגרפיה מסוג אחר לא היו מאירים. ויתרה מכך – יהיה מאוד קשה להתפעם באופן טוטאלי מהיצירות שלו בלעדיה.
נגד השדה הכלכלי
אנו חיים בעידן שבו לפעמים נדמה שהמוטיבציה הספרותית של כותבים היא בעיקר קרייריסטית. להיות סופר נחשב זה להיות מעין מותג תרבותי, ובהרבה מקרים סימולקרה שהקשר בינה לבין המקור הוא מעט מפוקפק בלא מעט מקרים. דומה כי הספרות הפכה לעוד מוצר צריכה קפיטליסטי והשילה מעצמה כל אפקט ניסויי, חדשני, אמנותי, כזה שחותר כנגד השדה הכלכלי. כמובן, עדיין יש המון סופרים מוכשרים, ולכל אחד מהם יש ייחוד מובהק, אבל דומה שאיש כבר לא שואל שאלות מהותיות מדי על השפה ועל הספרות, ולא מנסה לפרק ולהרכיב מחדש. המיינסטרים בולע את הכול ומעכל במידת הצורך, או שיורק את הלא הכרחי מבחינתו.
במובן הזה, פרק יכול להוות שיעור מאוד חשוב לכל מי שחושב לכתוב ברצינות, לכל מי שרוצה ללמוד על היקום התאורטי של הספרות, על פינות לא מוארות בו, על כוכבי לכת רחוקים, על צורות חיים שונות (אגב, אסטרונומים קראו על שם פרק כוכב לכת חדש שמצאו. איזה עוד סופר או איש רוח יכול להתהדר בכך? ולמה לא עושים זאת יותר?). והוא מעניק שיעור מאלף בתודעה תרבותית. אלו שבדרך כלל זוכרים אותם לאורך זמן הם אלו שעשו דברים מעט שונה, שלא הלכו בתלם, שפילסו להם דרך ייחודית משל עצמם ושדבקו בה. לא בהכרח אלו שעיטרו את רשימות רבי המכר. במובן זה, כל מי שאכן חושב להיות סופר ברצינות וכן מי שקרא את יצירותיו של פרק והתפעם מהן ימצא בביוגרפיה עניין רב, אפילו הכרחי. לכל השאר – נראה שיספיק ערך ויקיפדי.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד מרחשוון תשע"ז, 25.11.2016
