שיפוט מהיר – 1019
כמו שאלה פתוחה
עדה אמיכל ייבין
עולם חדש, 389 עמ'
עדה אַמּיכֹּל יֵיבין ניגשה לכתיבת הרומן הארוך שלה עם שפע כלים. כלים חווייתיים – כגון ניסיון כתיבה עשיר, ובכלל זה כתיבת פרוזה, מחזות וביוגרפיות, והתנסות בלתי-אמצעית בקורות הארץ וזיקה אל ליבת שני המחנות הפוליטיים ההיסטוריים. כלים אישיים – ובראשם חושים מחודדים, אמפתיה רגשית ויכולת מרשימה לקליטה ולשחזור של מצבים בין-אישיים. כלים אמנותיים – ובייחוד כושר ניסוח וחוש פיוט, המלבישים את ספרה שָׁני עם עדנים של ציורי מילים מרהיבים ומכתמי חכמה. ולבסוף, תכנית עבודה טובה, מסגרת אמנותית לארגן בה עלילה של אדם הקורא את קורות חייו מחדש.
מסגרת תיאטרלית, "שלוש האחדויות" כמעט, של ישיבת-שבעה על בן הדוחסת אדם בבית אחד עם גרושתו ומזמנת אליו אנשים שפיסות עבר בפיהם. על ידי כך סובבות את הגיבור היזכרויות והיוודעויות ממעגלי עברו, מעגלים קונצנטריים המתכנסים, כך נראה תחילה, אל חידת עצמותו. לצד במה דרמטית זו העמידה תכנית הרומן את מה שמתאפשר בספרות ולא בתיאטרון: חדר העבודה, הכתיבה וההתבודדות של המספר, איש הביטחון אבנר תדמור.
סיפורו של תדמור תוכנן לשאת על גבו בקלילות 400 עמודי ספר ו-40 שנות היסטוריה יהודית, מזרח תיכונית ואירופית, משנות העשרים עד שנות השישים. תדמור הוא בעל זהות כפולה, קרועה, של ילדות לא פתורה באירופה ואבהות מבוזבזת כאן. גם חיי נישואיו כפולים. תוכו לא כברו: אופיו המרוחק מבר, הקר, שהיה לו משען בעיסוקיו בזירה המזרח-תיכונית האכזרית, מטעין את יחסיו עם הסובבים אותו בדינמיקה ייחודית. הוא מסוג הגיבורים שתמיד היו בסביבה כשנעשתה היסטוריה.
איך קורה, אם כן, שכל הסגולות הללו לא מחזיקות את הספר? איך קורה שאף על פי שמחציתו הראשונה ומחציתו השנייה שוות באיכותן, ביופיין ובפעלתנותן, המחצית הראשונה מדביקה אותך אל הדפים ואילו בשנייה אתה קורא בעל כורחך? למה ספר שכתוב טוב כל כך מותיר לאחר מעשה הרגשה שקראת עוד אחד מאותם אין קץ ספרים המפיקים קש מזהב הפוטנציאל הספרותי של קורות אמצע המאה העשרים?
נראה שהמהפך בחוויית הקריאה בא כשמתחיל להתחוור שהרומן אינו מוביל לשום מקום. שאתה מתוודע לעוד ועוד אירועים בחיי תדמור ובני משפחתו, ופרט נערם על פרט וסיפור מתגבב על סיפור – ואינך קרב אל הקודש, אל פתרונה של האישיות שהספר מדבר שוב ושוב על החתירה אליו אך חובק ידיו. המעגלים הקונצנטריים שהסתמנו לך מתגלים כמעגלי סחור סחור. ועל הסחור סחור נוסף חור על חור: תקופה ארוכה מדי וחשובה מדי בחיי אבנר, ובה למשל מלחמת השחרור, נותרת ריקה. ואיך תתפענח החידה בלי הנתונים? הרומן שעורר תקוות בתחילתו פונה לתעות במדבר הנוצר, להוותו, במרחב שבין הרצון למלא יריעה ארוכה בשפע סיפורִי לבין ההקפדה היתרה להשאיר את השאלה פתוחה ואת הרומן בסוגה עילית.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"א שבט תשע"ז, 17.2.2017
