גיבורו הידוע של קאמי הורג "ערבי" חסר שם. כאמל דאוד תובע את עלבון אי השיום ומתכתב אתו ברומן משלו, שגיבורו הוא אחיו של הנרצח. בין צעקנות לזעקה מוסרית
מרסו, חקירה נגדית
כאמל דאוד
מצרפתית: אילנה המרמן
אחוזת בית, 2016, 190 עמ'
האם ניתן לדמיין כיום סופר מערבי הכותב טקסט ספרותי, ורוצה להישאר נאמן לעצמו ולאג'נדה הרעיונית שמובילה אותו, ולכן יכנה את הקרבן השרירותי בספרו בשם "ערבי" בלבד? זו כמובן שאלה מכשילה; אפשר לעשות זאת, זה הכול תלוי נסיבות, מקום ואקלים תרבותי, ותמיד אפשר להצדיק כל דבר באמצעים כמו אירוניה או אלגוריה. יחד עם זאת, בהחלט אפשר להגיד שאנו חיים היום באקלים סוציו–תרבותי אחר לגמרי מ–1942, השנה שבה אלבר קאמי פרסם את ספרו המופתי "הזר". זהו אקלים של תקינות פוליטית, שלעתים גולשת על גדותיה, ונכנסת למקומות הכי עמוקים של נפש האדם כדי לעצב לו את המציאות, את השפה, וגם את התת מודע. ולמרות שהיא מוצדקת והכרחית, עולה שאלה בלתי נמנעת – האם אנחנו לא משלמים מחיר בכל הנוגע לאמנות?
קאמי רצה לתאר את תחושת הניכור של הדמות הראשית מרסו, שבעודו מטייל לו בחוף מחליט ללא כל תכנון מוקדם, וללא כל בערה פנימית מוצדקת לכאורה, להרוג ערבי. השמש קצת סנוורה אותו. קאמי יצר גיבור קר לחלוטין ונעדר כל רגש. הוא אינו בוכה בהלוויה של אמו, וזה פשעו האמיתי בעיני החברה שהחליטה לחרוץ את דינו. כלומר, מרסו הוא דמות שבכוונת מכוון הובאה למקום חשוך, לכן קאמי לא שיים את הקורבן, כי אם היה עושה זאת הדבר היה פוגם קשות באפיון מרסו והסיטואציה בכללותה.
כמה עשורים לאחר מכן כאמל דאוד, סופר ועיתונאי אלג'יראי, מחליט "לסגור חשבון". הוא יוצר דמות בשם הארוּן וטוען כי הנרצח הערבי חסר השם היה אחיו, והמקרה הזה לא זאת בלבד שהרס את משפחתו, אלא ממשיך שלא להרפות ממנו, ובעצם הוביל אותו עצמו למעשה קיצוני והרס את חייו. דאוד לא מאשים את קאמי, ולא את מרסו, וגם לא את אחיו, אלא את הקורא המערבי הארכיטיפי, זה ששיבח והילל וכתר כתרים ל"הזר", זה שלא הניד עפעף שהקרבן היה "ערבי" בלבד ולא היה לו שם או כל מאפיין אחר. זה שבעצם לא חשב לרגע על הקרבן, אלא המשיך להתפעל מהטקסט הספרותי, כי כך נוח לו וכך הוא רגיל.
המערב מתעסק בפילוסופיה ובמילים וברעיונות, בעוד השטח עצמו בוער. אלג'יר, 2017
צילום: אי.אף.פי
הפנמת המבט הלבן
יש לא מעט דרכים להתמודד עם יצירת מופת כמו "הזר". אפשר לכתוב מאמרים ביקורתיים, אקדמיים, סמינרים, דוקטורטים, וכאלו נעשו לא מעט. כאמל דאוד החליט לעשות זאת אחרת – לכתוב רומן נגדי. על פניו זה עלול להישמע כמו החלטה בעייתית, שמה שמכונן אותה הוא צורך גימיקי, אבל במקרה הזה – רגע לאחר שמתחילים לצלול לתוך הטקסט מבינים כמה ההחלטה הזו היא נפלאה ומשמעותית. וכך גם צריך לקרוא את הספר – גם כיצירה העומדת בזכות עצמה, אבל גם כאקט ביקורתי הנובע מעצם הבחירה הסגנונית.
הספר הזה מזכיר במקצת את "עור שחור, מסכות לבנות" של פרנץ פאנון. הדרך שבה פאנון עונה למערב הפוסט קולוניאלי היא כבר מעוררת מחשבה, יצירתית וחתרנית, עוד לפני התוכן עצמו, אם כי כמובן שהשניים כרוכים זה בזה וכל הפרדה תהא מלאכותית. פאנון הוא טקסט שביודעין לא משתמש בקונספציות המערביות הלבנות, אלא מתחיל כמשהו אקדמי, שוזר קטעי פרוזה, ציטוטים, תובנות, ובכוונה לא מתביית לפי קו רציף. טקסט שממציא בעצמו את הטריטוריה שלו, ובכוונה לא עונה למערב הפוסט קולוניאלי בכליו, כי המערב הרי מכתיב את כלי השיח, והוא עושה זאת קודם כול באמצעות השפה. "שפה שותים ומדברים, ויום אחד אתה שלה; ואז היא קונה לה את ההרגל לתפוס את הדברים במקומך, היא משתלטת על הפה כמו בנשיקה לוהטת של זוג מאוהב", כותב דאוד בין היתר, ומוסיף: "אני מעולם לא הרגשתי שאני ערבי, תבין, זה כמו הכושיות שלא קיימת אלא מכוח המבט של האיש הלבן… כלומר היה צורך במבט של הגיבור שלך כדי שאחי יהפוך לערבי וימות בגלל זה".
אלו לא רק השפה והפנמת המבט הלבן, שני כלים קלאסיים במחקר הספרות והתרבות בכל הנוגע לעולם הקולוניאלי והפוסט–קולוניאלי, אלא השיום עצמו. "תחשוב על זה, זה אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם, אילו רק הואיל הסופר שלך לתת לאחי שם פרטי". וזה הדבר שהכי מכעיס את הארון, לכאורה, אי השיום. זה מסמל עבורו את הכול, את כל ההיסטוריה ואת פני מצב הדברים הגיאו–פוליטי והשלכתם הנפשית על האדם. דאוד בעצם לא מתעסק בכלל בכל הממד הפילוסופי–אקזיסטנציאליסטי של "הזר", כי לדידו גם הפילוסופיה הזו היא טקטיקה פוסט קולוניאלית. עוד דרך לשכוח ולהשכיח את הקרבן. המערב מתעסק בפילוסופיה ובאסתטיקה ובמילים וברעיונות, בעוד השטח עצמו בוער; בעוד שלכל המילים והרעיונות והפילוסופיות יש מחיר שהוא מתעלם ממנו.
תופס אותך ברחוב
מה שהארון בעיקר עושה הוא מעין חשבון נפש דרך הטקסט, כדי לספר את הסיפור של אחיו, ובכך לספר את הסיפור שלו ושל משפחתו השבורה, וגם את הסיפור של אלג'יריה המנסה להשתקם ממלחמת האזרחים. הוא מלא טענות כרימון. וכך גם הוא מתפוצץ. כך לפחות המונולוג שלו מרגיש – כמו פיצוץ תהליכי. או שמא הפיצוץ התרחש אצל קאמי, והספר הזה הוא ההדף שממשיך ומכוון להתפזר לכל אורך העולם המערבי.
המונולוג עצמו הוא טקסט בלי הרים וגאיות, אלא נפתח ונמשך ומסתיים במין מצב של לבה רוחשת. חשוב לציין, הוא שזור רגעי כתיבה מאלפים. אפשר לשים לב במיוחד לאופן המטפורי שבו דאוד מתייחס לשמים. כמעט תמיד אזכור השמים ו/או השמש מוביל למעין מטפורה מפעימה ומרעננת, או דימוי פיוטי מרשים, כמו למשל "השמש קפחה והכתה כמו האשמה שמימית", או "סיגריה נצחית שהסליל הדק המתפתל ממנה ועולה מעלה מחבר אותו לשמים". כך גם תיאור ההווי האלג'יראי. בכל פעם שהוא עוצר להתבונן במרחב הגיאוגרפי, עפים ממנו ניצוצות. הוא אמנם מלא תסכול, אך הוא צולפני ונוקב.
ברם, יש משהו בנימה הצעקנית, הקולנית והסנסציונית של המונולוג שמונע מהדמות של הארון להיות באמת מרשימה וחד פעמית. לרוב היא נתפסת כמחוספסת מדי ואגרסיבית. למרות שלכאורה הוא הרוויח את זכות הזעקה בתור קרבן מוחלש ומתמשך של התקופה הפוסט–קולוניאלית ושל מלחמת האזרחים, הוא כמו אדם שתופס אותך ברחוב, מושך אותך, מושיב אותך על כיסא, סותם את פיך, מתחיל לדבר ולא מפסיק.
כמובן שבמקרה הנ"ל "הזר" הוא רק אמתלה. הצעקה כאן היא כנגד חוסר השיום של כל קרבנות המערב, שהאכפתיות שלו ממה שקורה באזורים שאותם כינה "עולם שלישי" מסתכמת על פי רוב בצקצוקי שפתיים כסוג של דיפלומטיה מעשית. ואולי גם זה מתוכנן, כלומר לא להציב דמות "מרשימה". ואולי, מהרהר לפתע המבקר, גם האבחנה הזו של "דמות מרשימה" היא קולוניאלית. כלומר, פתאום כל כלי הביקורת הרלוונטיים מרגישים מעט נזילים. במובן זה, גם הביקורת הזו חותרת מעט נגד עצמה.
שיעור במוסר
בעשורים האחרונים נשמעים בכל זאת, לפרקים, יותר ויותר קולות "מוחלשים" גם בספרות. בהקשר הזה גם "מקום קטן" של ג'מייקה קינקייד הוא דוגמה מצוינת. זה קורה גם באקדמיה. וזה עדיין קורה בפועל בכל מיני מקומות בעולם שכבר אין בהם כיבוש בפועל, אבל המקומיים עדיין חיים את השלכותיו בלית בררה וממשיכים להיות קרבנות בדרכים אחרות, אולי פחות אלימות וברורות, אבל לא פחות הרסניות עבורם.
דאוד בעצם מחבר בין המצב העכשווי ל"הזר" של קאמי. כלומר, במובן מה העוולות ממשיכות להתרחש כי אנו ממשיכים להריע ל"הזר" וממשיכים להתייחס אליו כאל ספר מופת ולראות את אותו ערבי כערבי בלבד, נטול שם, נטול משפחה, קרבן שרירותי. זו יכולה הייתה להיות טקטיקה פילוסופית ספרותית, אבל בעצם, לפי דאוד, זה לא משנה. הספר כפי שהוא, כמו מדיניות החוץ של האו"ם או של ארצות הברית, כמו הבנק העולמי, הכול חלק מאותו מנגנון דורסני שלא רואה את האחר, ומוכר לו אשליות בעודו רומס את משאביו, את זהותו, את חלומותיו. והוא גם שולט בשפתו כדי לספר את הסיפור לפי ראות עיניו, סיפור המורכב ממילים מכובסות.
לפיכך, "מרסו, חקירה נגדית" הוא מעין שיעור במוסריות, הוא בא להטיח בקורא המערבי את האמת בפרצוף, בעצם בא לנפץ עליו את הראי המזויף שדרכו הוא רואה את עצמו. "נדמה לי שאני מנחש למה אנשים כותבים את הספרים האמיתיים. לא כדי להתפרסם אלא כדי שיוכלו להיות בלתי נראים יותר ובו בזמן להתיימר שהם אוכלים את הגרעין האמיתי של העולם".
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"א שבט תשע"ז, 17.2.2017
