כניסת הכוחות האנטי–רציונליים לציונות הדתית מסוכנת, וכמוה הפרנויה המזהה מתחת לכל אבן נוצרים ורפורמים ומגיעה לידי כרוז הרבנים נגד ספריית פיג'מה
בעולם שבו אנו חיים, רציונליזם נחשב על ידי רוב האנשים למעלה. חשיבה רציונלית בנויה על שקילת חלופות במאזני השכל, על ההנחה הבסיסית שלפיה "אולי אתה צודק ואני טועה, וביחד אולי נגיע אל האמת", ולפיכך היא קשורה בטבורה לרעיון הפתיחות ובמידה מסוימת גם לרעיון הסובלנות. ניתן לומר כי החברה שבה חיים היום אנשים מערביים עוצבה, במידה רבה, על ידי הרציונליזציה של השיח הציבורי.
לא כל האנשים מחבבים את החשיבה הרציונלית. השלטון שלה על השיח החברתי מעמיד את הטיפשים בעמדת נחיתות מובנית (ופרט לאדם אחד בעולם כולנו טיפשים ביחס לאחרים); היא נראית כמחמיצה כמה אספקטים חשובים של חיינו, כמו אהבה או אמונה, וברמה הציבורית היא עלולה להידרדר למין שיח טכנוקרטי של "מומחים חסרי חזון ובעלי תאווה חסרי לב". אף על פי כן, לרציונליות יש יתרון חשוב: האלטרנטיבות.
יש הרבה הצדקות טיפשיות לטיפשות, אבל אין הצדקה רציונלית לרציונליות. כמו המשטר הדמוקרטי, גם הרציונליות עלולה להביא למסקנות שגויות ולתוצאות שליליות. אבל כאשר אנו חושבים על הכרעות שאדם מקבל בעזרת השכל, השאלה היא מהן החלופות: לקבל החלטות בעזרת פעולתם של מיצי המרה? לפי מיקומם של גרמי השמים? הרי לכך לא נסכים גם בשאלות של אהבה ואמונה. כפי שכתב רבי שמעון שקופ (שערי יושר ה, ב): "החיוב וההכרח לעבודת השם ולמלאות רצונו יתברך, הוא גם כן עניין חיוב והכרח על פי משפטי השכל וההכרה".
רבנים שיוצאים בכרוז נגד ספריית פיג'מה. מתוך הספר "אולי אפשר גרגר סוכר" מאת נעמי בן–גור
צילום: ספריית פיג'מה
בררת המחדל של כל גורו
בימינו, הטפה לאי רציונליות היא ברוב המקרים הטפה לאוטוריטטיביות. כאשר אדם אומר לך כי אין לך לסמוך על שכלך, כוונתו היא בדרך כלל שתעשה, בלי לחשוב, את מה שהוא מצווה עליך או את מה שציוו רבותיו שהוא חפץ ביקרם (כמובן שניתן לטעון כנגדם שההחלטה לציית לאיש מסוים היא הרבה יותר כבדה מההחלטה על כל עניין לגופו, אבל כזכור הם לא רציונליים ולכן פטורים מעונשן של קושיות כאלו). באופן לא מפתיע הטפה כזו הפכה לבררת המחדל של כל גורו, באבא, רבי כריזמטי, נוכלים ושרלטנים שונים ומשונים, המעוניינים לביית את קהל הכסילים המתנועעים לצלילי חלילם. כבר העיר הרמב"ם באגרת תימן על כי "המון אנשי התורה, הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם, שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים". ואם בדור דעה של הרמב"ם כך, בימינו על אחת כמה וכמה.
הציבור הדתי לאומי מורכב, ברובו, מבעלי בתים מיושבים בדעתם אשר ההתמכרות הפרימיטיבית לחוסר מחשבה ולפעולה אימפולסיבית, הערצה חסרת פרופורציה של מנהיגים או ויתור על פתיחות לדעות מנוגדות אינם בדיוק כוס התה שלהם. עם זאת, מזה שנים רבות ציבור זה מותקף בידי כמה כתות אשר האנטי-רציונליות, ההסתגרות והסגידה לעקרון המנהיגות תופסות אצלן מקום חשוב. ברסלבים החוזרים ומציעים לאדם "לזרוק את השכל", חב"דניקים שאצלם יש דברים שהם "למעלה מטעם ודעת", וכמה מתלמידיו של הרב שג"ר האוהבים לצטט פילוסופים צרפתים אופנתיים – כולם, בסופו של יום, משווקים את אותה הסחורה: חוסר רציונליות.
מפתיע לגלות דעות דומות גם אצל אלו הנחזים להיות צאצאיו הרוחניים של הרב קוק. הרב עצמו לא היסס לגלות את דעתו בנושא:
החסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, הוא מה שבמקום יראת חטא היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיון שהאדם מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כחו ומעיבה את רוחו (אורות הקודש ג, ראש דבר, ט).
וכאשר הרב צבי יהודה פנה אל הסופר ברנר הוא תיאר את אביו כ"חוקר ופילוסוף חופשי באין שום מעצור לפניו במלוא המובן של המילה הזאת". אבל לא יצאו שלשה דורות ומבתי המדרש ששמו של הרב קוק קרוי עליהם נזרק כל ספר שאינו עולה בקנה אחד עם דקדוקי דעותיהם של הרבנים המובילים אותו. האופטימיות הכבירה של הרב קוק ובנו, ההרגשה שיש כאן מסר רוחני שיכבוש את העולם, התחלפה בפסימיות שבעקבותיה הגיעו ההסתגרות, הפרנויה ותורות הקונספירציה, המתבטאות ברבנים שיוצאים בכרוז קורא בחיל נגד ספריית פיג'מה שפירסמה, רחמנא לישזבן, תמונה של שולחן שבת שבו חתול מנגן בגיטרה (באפם כי עז נעלמה מעיני החותמים לפי שעה דעת הפרי מגדים שאין חיוב שביתת בהמתו באיסורים דרבנן), ובתפיסת עולם שבה מתחת לכל אבן מסתתרים שלשה רפורמים ושני נוצרים הזוממים להכחיד שם ישראל מגוי.
אפיקורסות מסווה
מעין שיא זמני באותה סימפוניה של שביעות רצון בתוך "בוץ הבערות" הופיע לפני שבוע במוסף זה במאמרו של יצחק קרומביין ("בשבח החממה"). זה לא בוש לטעון כי "צריכת ידיעות" עלולה להיות כמו צריכה של מזון מקולקל, להסביר כי "הרמה הקמאית" היא מעל הרמה הרציונלית, ולהציע "פרדיגמה אחרת לגבי מהות המחשבה" שאינה אלא ביטול המחשבה בשאיפה לכונן "מרחב אחר" שבו יישמעו רק הדעות הנכונות, כלומר סיסמאות ההבל היהירות שבהן מלעיטים אותו רבותיו ורבותיהם של רבותיו. מעניין מה היה חושב על כך הרב קוק.
קשה לי להימנע מן החשד המכוער שהאנשים הללו הם, למען האמת, פשוט אפיקורסים מוסווים. יכול להיות שליבא לפומא לא גליא, אבל דומני כי הדבר שבאמת מניע אותם לסדרת פעלולים אינטלקטואליים שכזו היא דעתם, שאליה הגיעו בעקבות ביקוריהם הלא נעימים "בחוץ", כי הבחירה בחיים של קיום תורה ומצוות איננה בת הגנה בפני בית הדין של התבונה האנושית. זה מה שמביא אותם לרדוקציה אפקטיבית של היהדות, כלומר לעמדה המזהה, בשורה התחתונה, את הנכון והאמיתי עם מה שמועיל ליציבות החברתית של הקבוצה שאליה הם משתייכים.
אצל רוב הבריות במחננו מהלכם הנורמלי של החיים, צורכי המשפחה והפרנסה, מאזנים איכשהו את ההטפות כנגד השכל, אבל לא תמיד ולא אצל כולם. בפרט, צעירים הנלכדים במלכודת העכברים של עולם הישיבות – נישואין מוקדמים, אי רכישת מקצוע ולידה בגיל צעיר – או נערים ונערות הנוטים לקיצוניות עלולים להגיע למעשים הגורמים נזק בלתי הפיך או לאורח חיים סגור, נבער ופרזיטי, וכמובן, בהיעדר אלטרנטיבה תעסוקתית אחרת, להפוך לסוכני גיוס המושכים צעירים נוספים אל המעגל השוטה. מה טוב היה אילו בכל צומת שבו פוגשים בני הציבור שלנו את המטיף התורן לזריקת השכל, יהיה מי שיזכיר לו את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (א', פרק ל"ב):
"הסכלים והבטלנים, האוהבים לעשות חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו חסרון ויציאה מן הדת, שמים חושך לאור ואור לחושך".
פרופ' נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת בר אילן
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"א שבט תשע"ז, 17.2.2017
