הקונגרס למדעי היהדות הוא כינוס של מאות חוקרים המרצים על נושאים מגוונים בתחומי היהדות, אולם דווקא בטקס הפתיחה נשמעו דברים צורמים
בעקבות הקונגרס הראשון למדעי היהדות שבו השתתפתי (תשנ"ג, 1993), העליתי על הכתב הרהורים ושלחתי את הדברים לפרופ' עזרא פליישר המנוח שהיה אז נשיא הקונגרס. פליישר החכם הואיל להשיב לי במכתב ארוך שבו כתב בין היתר:
אף על פי שאינך כותב זאת – מבין אני שגם את ההרצאות ששמעת לא תמיד אהבת. הקונגרסים שלנו אכן הם ירידים גדולים שבהם הרבה תגרים ורוכלים מציעים את סחורתם. בין אלה יש סוחרים גדולים שסחורתם מעולה. ויש ביניהם, תמיד, גם זייפנים ורמאים שמלסטמים את הבריות. גם בקונגרסים מצומצמים שאליהם מזמינים רק "תותחים" גדולים יש כישלונות הרבה. אבל הקונגרסים שלנו מעיקרם כך נבנו, שכל מי שיש לו יד ורגל במחקר מוזמן להרצות בהם.
פירוש מחודש למעשיות התלמוד. פרופ' יהודית האופטמן בטקס הפתיחה
פירוק קושיה בתוספות
על קיומו של קונגרס למדעי היהדות בירושלים ידעתי כבר מנעוריי. אז נהג "הארץ" לדווח על הרצאות חשובות וממנו גם נחשפתי לשמות חוקרים ומלומדים גדולים. הכותרות החגיגיות בנוסח שנות החמישים, "ירושלים מרכז הרוח", "מציון תצא תורה" וכדומה, חיזקו את הגאווה הלאומית והציתו את הדמיון.
זיכרונות ילדות אלה חזרו ונתעוררו אצלי משהגעתי לראשונה לקונגרס: תחושת רוממות הרוח שכילד הילכה עליי קסם ליוותה אותי כל אותו שבוע. שהרי בתמצית מדובר בכינוס נהדר של מאות חכמים וחוקרים המרצים על נושאים מגוונים בתחומי היהדות, היש חגיגה לנפש נאה מזו?
מאז השתתפתי בכל הקונגרסים עד לקונגרס הט"ז שהסתיים זה עתה ונטלו בו חלק אלף ושש מאות (!) מרצים מן הארץ ומהעולם. גם הפעם ההנאה הייתה מרובה, לא רק מן הידע והחכמה, מזון לשכל, כי אם בעיקר מן הסימפוניה רבת הצלילים, השראה לרוח.
כדי להימנע מ"מדעיות" מפוקפקת – כזו שעליה כתב עגנון בסרקזם מושחז "לא היו ימים מועטים עד שעלה לירושלים ונתמנה מרצה בפקולטה… תחילה לפרופסור חבר ואחר כך לפרופסור גמור" (שירה, עמ' 75) – ויתרתי הפעם על רוב הישיבות השייכות לתחומי המקצועי (מקרא). והואיל וכבר לימדני פליישר "גם ביריד הגדול ביותר יש בידי הקונה ברירה לקנות או לא לקנות, וההפסד שיפסיד אצלנו מי שטעה וקנה מה שאינו ראוי אינו הפסד גדול. כנגד זה יש בקונגרסים הללו הזדמנות אדירה לחוקרים צעירים להיראות בקהל… ההזדמנות הזאת שווה את כל ההפסדים האפשריים", אניח את ההפסדים שאליהם אחזור בהמשך, ואספר על הרווחים.
נפעמתי מהמושב "האובדן הנורא ההוא" על מלחמות ישראל בספרות העברית החדשה שהותיר עליי רושם עז, כשלאחר הרצאות מעולות של רחל עופר ואסתר הורביץ (שתיהן ממכללת "הרצוג") – קרא חיים סבתו מסה מרגשת על כתיבת "תיאום כוונות". גם מהשיח הכאוב והכן על משברים אידיאולוגיים בציבור הציוני דתי (אמנון שפירא – 130 שנה להולדת הרב עמיאל, אבינועם רוזנק – על "תורת המלך" ועוד) יצאתי נשכר. וכן, בעקבות נסיעתי השנה להודו עם חוקרי בר אילן, העשרתי ידיעותיי במושב על הודו והיהודים במחצית המאה הקודמת.
ואולם גולת הכותרת לטעמי היה המושב המכובד שהתכנס באחד האולמות היותר גדולים באוניברסיטה העברית לכבוד הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין. שלושה ממוקיריו ומעריציו פרסו בתובנות בהירות את משנתו: גישתו הלמדנית (יהודה ברנדס), הגותו (דב שוורץ) והשפעתו הגדולה בארץ ולמעלה מזה בצפון אמריקה (שלמה פישר). כל אחד מהם ציין בדרכו את יחידותו של הרב ליכטנשטיין, שכחותנו הגדול הגרי"ד סולובייצי'ק גם הוא נטוע בבית המדרש הישיבתי אך מצודתו פרוסה על התרבות הכללית ובשל כך הוא מהווה מודל רב השראה ל־midstream, הזרם הדתי־מרכזי באמריקה. אכן, הרב עצמו שהודה למברכיו לא הניח מקום לספק: ככל שהוא מעריך ומוקיר ספרות משובחת, פירוק קושיה בתוספות שווה בעיניו שבעתיים.
על עצם החידוש – התכנסות יוצאת דופן במסגרת הקונגרס לכבודו של תלמיד חכם גדול – עמד המנחה רמי ריינר, שגם הצביע על מספרם הניכר של תלמידי הרב בקהילת החוקרים בחינת בשורה משמחת.
אלף ושש מאות מרצים מן הארץ והעולם. הקונגרס למדעי היהדות צילומים: יח"צ
לברר את רכבת המחקר
ודבר זה מביא אותי לדון בהפסדים ובהחמצה. ולא בהרצאות במקרא – המעטות ששמעתי היו בהחלט טובות וראויות – אלא דווקא בטקס הפתיחה החגיגי. כי לאחר שנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות פרופ' יוסף קפלן התאמץ להזים את אמירתו המפורסמת של שטיינשניידר (1816-1907) על אודות התפקיד של תנועת חכמת ישראל "להביא את היהדות לקבורה מכובדת", הוזמנה פרופ' יהודית האופטמן, ראש המחלקה לתלמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה, לשאת את הרצאת הפתיחה: "פסיקה לחומרא ועשייה לקולא – פירוש חדש של מספר מעשיות קצרצרות בתלמוד הבבלי".
האופטמן, רהוטה ובוטחת, פרסה את תגליתה החדשה: ישנם בתלמוד כמאתיים סיפורים המוכיחים שאמוראי בבל עצמם נהגו לקולא שלא כפסק שלהם! את טענתה גיבתה מארבעה מקורות מוקשים לכאורה, אבל היא עצמה הודתה שכל ארבעת המעשים נדונו בראשונים ובכללם גם אצל רש"י המיישב את הסתירה המדומה. עם זאת, על פי מחקרה ("בשני העשורים האחרונים… ובמאמץ מתמשך") הסיקה שאין הפירוש כרש"י (!), אלא כך דרכו של תלמוד: מעשה שלקולא בא לעמעם ולבטל פסיקה שקדמה לו.
ונזכרתי בדברים שכתב גרשום שלום על לימודיו באוניברסיטת מינכן בנעוריו:
בלוח השחור של האוניברסיטה הודיע הפרופסור למקרא י' גֶטסבֶּרגר על תרגיל בקריאת התלמוד הבבלי. יחד הלכנו [שלום ועוד שני יהודים] לאחת השעות הראשונות כדי לראות כיצד כומר קתולי יסביר דף גמרא. כל שאר המשתתפים היו מפרחי כהונה, סמינריסטים קתולים. כידוע, אין פיסוק בטקסט של התלמוד ויש מקומות שצריך לדעת ולהבחין האם שאלה לפנינו או קביעה. הפרופסור לא ידע להבחין ובלבל את הדברים. כאשר קמתי והעירותי על כך, שאל הפרופסור: מנין לך? אמרתי: כך כתוב ברש"י. "התחכמויות של רבנים", ענה הפרופסור, וידענו שאין מה ללמוד אצל אדון זה (מברלין לירושלים, עמ' 137).
ובעוד ששלום גיחך על פרופסור קתולי שראה ברש"י "התחכמות של רבנים", הפעם טעמנו זאת מחוקרת תלמוד יהודייה שאת תובנתה החדשנית – רש"י לא הבין את שהתגלה לה – השמיעה במעמד החגיגי של פתיחת הקונגרס למדעי היהדות! לכך בדיוק התכוון ר' מאיר שמחה מדווינסק בדבריו המפורסמים:
הלא אין ביד הדור להוסיף מה להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות… ויהיה מה! עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם (משך חכמה, פרשת בחוקותי).
כשנות דור חלפו מאז תבע ברוך קורצווייל מאנשי חכמת ישראל, "דובריה המדומים של היהדות", לעצור ולברר את הכיוון הכללי שאליו שועטת רכבת המחקר. קורצווייל גם היה הראשון שעימת בין הסתכלותו החודרת והלא מחמיאה של עגנון האמן הגדול ובין מחקרים שדופים בחקר המקרא, התלמוד וההיסטוריה באיצטלה של "אובייקיטיביות מדעית". בא הקונגרס למדעי היהדות ולימדנו שלתביעה זו מקום גם בימינו וביתר שאת, בין היתר באמצעות הרצאתה של פרופ' יהודית האופטמן.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013
