הכיפה השקופה המכסה על עיירה אמריקנית, כמו הקונספציה במלחמה עולמית עתידנית, מלמדות על סכנת הבועתיות הסגורה להשפעה מן החוץ. ולמה נבחרה ישראל לייצג את הפתרון?
בתחילה הרעיון היה נראה לי משונה מדי, דומה מדי לשיר של מאיר אריאל שכתב על מטוס גדול שממריא דרך דמעה שקופה. רק שבסדרת הטלוויזיה החדשה והמדוברת שבה יורדת בועה שקופה על עיירה קטנה בארצות הברית ואוטמת אותה משאר העולם, המפגש בין המטוס לבין השקופה נגמר רע מאוד. מכוניות, בעלי חיים, מטוסים ואנשים מתנפצים אל מחסום בלתי נראה ואיש אינו מבין מה קרה כאן ולמה.
בשלב השני חשבתי שמדובר ברעיון מבריק. סטפן קינג הוא סופר שאינו מפחד להמחיש מטפורות, גם אם הן מפחידות מאוד. כי מהי בועה שקופה הכולאת בתוכה חברה שלמה אם לא מטפורה? היזכרו בביטויים דוגמת "בועת ההייטק" או "בועת נדל"ן" שמקורם בשיח הכלכלי ותפקידם לתאר התנפחות לא מוצדקת שתכף תתנפץ ויישאר לא כלום מלבד מי סבון מרוחים על פרצוף. "בועות" אלה מבטאות בין השאר גם אטימות קשיחה, ניכור והעדר תקשורת עם המציאות בחוץ. "תקרת זכוכית" היא מטפורה למחסום בלתי רשמי ובלתי עביר. והמטפורה החזקה מכולן – "אתם חיים בבועה". משפט שנאמר לקבוצת אנשים המתחפרת בתוך עצמה ונחסמת לעולם שבחוץ.
אי אפשר להסתתר. בתוך הבועה. צילום: באדיבות yes
כשאין חילופי מידע, סחורות ורעיונות, או גֶנים, אזי אפקט החממה מסוכן מאוד. ואם נחזור לעולמה של הסדרה המדוברת, שם, בשל העדר זרימה טובה של אוויר ומחסור בתרופות, מתפרצת לה מגפה המאיימת לפגוע בכל מי שקיים וממילא נוצר צורך בהסגר נוסף – בועה בתוך בועה. ובהשאלה, בחברה שבה אין זרימה של רעיונות ומחשבות מבחוץ שיפרו ויתסיסו את החיים שבפנים, סכנת החולי והמוות הרוחני היא סכנה מוחשית מאוד. צודק קינג, הבועה המסוכנת ביותר היא זו שלא רואים אותה.
מדובר, בעצם, בתרגום לא מוצלח במיוחד לעברית של המילה Dome. כלומר, באנגלית אין זו בועה אלא כיפה, מושג שיש לו אסוציאציה דתית מובהקת, תקרה של כנסייה. כיפה שקופה. שם זה מעניק לסדרה את ההקשר הדתי נוצרי הנוגע במושגים של חטא, כפרה ועונש. מתרגמי הסדרה לעברית ומפיציה בארץ ביקשו להניח להקשר הנוצרי ולהתרכז דווקא במשמעות החילונית של החיים בתוך בועה.
מה קורה לקבוצת אנשים שננעלת בתוך עצמה ללא יכולת לקיים מגע עם העולם שבחוץ? לניסוי הזה היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים, פיזיולוגיים וביולוגיים. הבעיה הפרקטית הראשונה שמתעוררת, אחרי אסונות התרסקות שונים ומשונים, היא הפיצול בתוך המשפחות. אב, אם או בן זוג נותרו בחוץ, הילדים או בני הזוג הנותרים נשארו לבדם בבית. הבעיה השנייה תהיה הפאניקה, אנשים יאבדו את האיזון, ישתוללו, רשעים יהפכו רשעים יותר, נדיבים יתגלו במלוא גדולתם ונדיבותם. בתוך בועה שקופה, מתברר, אי אפשר להסתתר. כמובן צפויה גם בעיית מים וחמצן, התפשטות מחלות, סכנות קיומיות מסוגים שונים. יש מי שיוצר כלא בתוך כלא וכולא נערה בתוך מרחב אטום וקטן יותר בתוך הבועה הגדולה. החממה מגדלת הכול, כאמור, גם טירוף ורשעות.
“אדם בתוך עצמו הוא גר“, שר שלום חנוך, “לפעמים עצוב או מר הוא, לפעמים הוא שר, לפעמים פותח דלת לקבל מכר, אבל לרוב אדם בתוך עצמו נסגר“. כולנו הננו סוג של בועה. היציאה מעצמנו אל האחר היא מוטיב שאי אפשר להפריז בחשיבותו, כשעמנואל לוינס הוא הבולט בנציגיו, מיד אחרי רבי עקיבא ומשה רבנו: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כולנו מכירים משפחות שחוסמות חדירת אוויר ונועלות הרמטית את הקירות השקופים שלהן, כולנו מכירים חברות וקהילות שכך נוהגות. הצו הראשוני למניעת הבועה כתוב במפורש בספר בראשית: על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו – את הבועה המשפחתית הראשונית – ודבק באשתו, ויחד עמה ייצור בועה חדשה – בתקווה שזו תהיה מאווררת וחדירה לאוויר מבחוץ, וגם את קירותיה יפרצו בבוא העת ילדיהם כדי שיוכלו להתפתח בדרכם ולהקים להם חיים משלהם.
חוק האיש העשירי
מגפה מתפשטת בעולם, מועברת על ידי נשיכה. הנדבקים בה הופכים אלימים ופושטים מעליהם חוקי אדם. הם הופכים למתים חיים ותוקפים את סביבתם. הלהיט הקולנועי העכשווי, מלחמת העולם z, מתאר אנושות העומדת בפני כליה. גיבור הסרט ליין (בראד פיט) ובני משפחתו נמלטים מהמתים־חיים, ובבריחתם מסתגרים בדירה בתוך בית דירות שיושביה מכניסי אורחים – סממן אנושי מובהק, שניגודו הוא נשיכתם של הלא־אנושיים.
אם אתה פותח דלת למחפשי מקלט אתה אנושי, אם אתה פולש לתוך גופם באמצעות נשיכה ממיתה – אתה לא. מאז לוט, אברהם והמלאכים לא השתנה דבר בעניין זה. "בואו איתנו", אומר הגיבור לבני המשפחה המארחת, "סיכויי ההישרדות בתזוזה גדולים יותר". הוא, אשתו ובנותיו ממשיכים במנוסה, המארחים נשארים בבעתה בביתם־בועתם. אחסוך מכם את הפירוט ואומר רק שתי מילים: הוא צדק.
בזכות היותו של ליין סוכן חשוב לשעבר, שולח סגן יו"ר האו"ם מסוק כדי לחלץ אותו מן הזוועה המתחוללת ברחובות פילדלפיה. לחילוץ, מתברר, הייתה סיבה. הסוכן נקרא לשוב לתפקיד ולנסות להתחקות אחרי גורמי המחלה כדי למצוא לה חיסון או תרופה. בתמורה, יישארו בני משפחתו על אוניית הפיקוד הבטוחה אשר בלב האוקיינוס. כך מתחיל מסעו של הגיבור בין מדינות שונות בעולם. הוא פוגש גיבורים שנלחמו וניצלו, אוסף עובדות ומפיק לקחים. תחנתו הראשונה, קוריאה, שולחת אותו לירושלים, שם נבנתה חומה שמצליחה להדוף את נושאי המחלה. מי שבתוכה – מוגן.
למה דווקא ישראל? איך הם ידעו? איך היה להם זמן לתכנן ולבנות חומה?
לחובבי הקולנוע תזכיר הבחירה בירושלים את טרילוגיית ה"מטריקס" ואת "ציון", נמל הבית של המתנגדים לשלטון המכונות. בסרט הזה ההסבר פרקטי יותר, אבל לא פחות משובב נפש. אחרי תלאות רבות מצליח ליין להגיע לישראל ולפיקוד הבכיר שבתוך החומות, כדי לשאול אותם את השאלות החשובות האלה ולקבל תשובות: ניסיון היסטורי עקוב מדם לימד את היהודים כמה מסוכן להיות נעולים בבועה מחשבתית, כלומר – שבויים בקונספציה. בשנות השלושים היו אלה היהודים באירופה שחשבו שלא יקרה להם דבר, ב־73' הצבא הישראלי טען שאין איום בהתחמשות הערבים סביב, באולימפיאדת מינכן לא צפו את התקפת הטרור.
הישראלים, לפי הסרט, הפיקו את הלקח שלהם וכדי להיות מוכנים לכל תרחיש, הזוי ככל שיהיה, יצרו את חוק האיש העשירי, לאמור: אם תשעה אנשים מנתחים באופן דומה מצב מסוים, חובה על העשירי לנקוט את הדרך ההפוכה, לחשוב ולפעול לפיה. כאשר הגיעו רמזים קלושים ראשונים על מגפה, וכל אנשי המודיעין בעולם ובישראל דחו אותם בגיחוך, תפקידו של האדם שעמו ליין נפגש היה להתייחס לכך במלוא הרצינות.
מתברר שגם הסרט הקיצי והמצליח הזה מציע דרשה נאה על בועה ובועתיות. מצד אחד, כדי להצליח צריך לצאת מהבועה, כלומר, מהחשיבה השגרתית והשבלונית. מצד שני, פתרון החומה עצמו הוא, איך לומר, קצת מיושן מדי, שלא לומר בועתי. הסיכוי שבעולם פוסטמודרני חומה מסתגרת בעלת שורשים היסטוריים מעיקים תצליח לפתור את הבעיה הוא קלוש עד לא קיים. בראד פיט ייאלץ להמשיך ולחשוב מחוץ לחומה כדי לשרוד ולהציל את העולם. את הפתרון לא אחשוף, ארמוז רק שהוא קשור לחולשה ולחוזק, ושאנשים רעים באמת חיים בבועה משל עצמם ולא סופרים את החלשים אף פעם. בועות, כאמור, הן דבר מסוכן מאוד.
בתוך הבועה, בריאן פ. ווהאן, על־פי ספר של סטפן קינג, יס דרמה יום ה' 22.00
מלחמת העולם z, בימוי: מארק פורסטר, ארצות הברית 2013
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013
