קהילה מפרשת |ישראל רוזנסון

ההקשבה המתחדשת לקולה של הנבואה באה לידי ביטוי בעיון בהפטרות השבוע. קהיליית מכרים נתקבצה לכתוב את עיוניה לכבוד בעלת היובל ומציגה למעשה את ההפטרה כמדרש לפרשה

רצה בדבריהם

מסביב להפטרות בשמונים מאמרים

עריכה: מנחם דסברג 
ובראון דסברג

טפר, 2016, 374 עמ'

לקט המאמרים "רצה בדבריהם – מסביב להפטרות בשמונים מאמרים", המוקדש לדינה אמיר בהגיעה לגבורות, יצא לאור על ידי בניה ומשפחתה. "שמונים" כמניין הפטרות השנה וכמניין שנותיה של הדמות ששימשה רקע לכתיבת הדברים. כדי לסבר את אוזן הקוראים שאינם מכירים את הדמות הנידונה, אומר כי מדובר על אישה שלשאלה "במה את עובדת" השיבה: "אני מורה!" (עמ' 9). ומשום שהתנ"ך והוראתו עמדו בראש מעייניה, כובדה בספר על הפטרות, כשברכת ההפטרה העניקה את מילות "רָצָה בדבריהם" לשם הספר, שעל דרך "כפל לשון מחויך בקריאה מלעילית של המילה 'רצה'" (עמ' 10) תיאר גם את בקיאותה המרובה של דינה אמיר בספר הספרים.

המאמרים נכתבו על–ידי קהילה: "נציגים מבין תלמידיה, עמיתיה, משפחתה, רבנים וחבריה לקיבוץ ולדרך" (עמ' 10). יש בעיניי משהו מקסים בכתיבה של קהיליית מכרים ומודעים, כאשר דמות מאירת דרך עומדת לנגד עיני הכותבים; זה עושה משהו לפרשנות! השראה איננה מושג כללי ואף לא תופעה כללית; היא תלויה במקורה. אולי עדיף בכלל לדבר על השראות ולא על השראה. אדם שהוא מקור השראה לחבריו ותלמידיו משפיע בהכרח על הדרך שבה הם מתבוננים בדברים. וכך קיבלנו שמתוך תודה לדמות התעשרה הבנתנו בדברי תורה, בבחינת תודה מובילה לתורה.

הרב ד"ר בני לאו, העורך הראשי של הספר, הקדיש לספר דברי הקדמה קצרים המציינים את גישתו המתודולוגית; הוא פותח בחידוש הטמון בפרשנות הדתית לתנ"ך: "במשך דורות רבים היו האוזניים ערלות וחסומות מלשמוע את קול השירה המופלאה של התורה בכלל ושל נביאי ישראל בפרט. הקשבה זו הצריכה פתיחות גדולה. ליהדות המסורתית לדורותיה היו סיבות למנוע את תלמידי ישראל מלבוא במגע עם קולה הישיר של הנבואה" (עמ' 13). ועתה, ניתן לומר כי "ההקשבה הישירה לקולם של הנביאים היא מחידושי דור הגאולה" (שם). בהישענו על הרב ליכטנשטיין, עמד על כוחה המפרה של השאיבה מעולם הרוח הכללי: "החיבור של הישגי הרוח של האדם, שחתר ומצא כלי מחקר להבנה מחודשת בדברי התורה", כלי יעיל, אם כי "לא מקובל בכל עולמות היהדות הדתית" (עמ' 14), וסיכם "שעושר זה משמש בו זמנית מקור להשראה ולחיכוך, […]" (שם). הדברים – גם אם אינם מושמעים לראשונה – חשובים; הם וסגנונם. מול המתנגדים, שכינו את פרשנות התנ"ך ברוח החדשה בכינוי הלא–מכבד "תנ"ך בגובה העיניים", טוב שייאמרו מפי נציגי אסכולת החידוש דברים ענייניים בסגנון המתרחק מביטול והשמצה.

נמצא שבספר זה שלפנינו בולטת נוכחותם של שני יסודות: האחד, הקהילה המפרשת, והשני, הפרשנות החדשה; שני מוטיבים אלה נשזרים זה בזה כדי להוביל לתוצאה היפה של שמונים מאמרים רבי–ערך על שמונים הפטרות. על יסוד נוסף שחבוי בדברים אעמוד בשורות הבאות.

גם אם מפעילים לגביהן את "הישגי הרוח של האדם", פרשנות ההפטרות שונה מהותית מפרשנות קטעי האם שלהן בהקשרם המקורי. על המפרש נכוחה הפטרה מן ההפטרות ליתן דעתו לקשר בינה לבין הפרשה; ומבחינה זו – לעניות דעתי – יש להפטרה אופי מדרשי מסוים המוציא אותה מהקשרה המקורי בנביאים. וכל זאת כדי לחזור לפרשה מחד גיסא ולאקטואליה מאידך גיסא. רוצה לומר, כדרכו של מדרש באשר הוא, יש בו כדי להאיר באור מאתגר את פסוקי המקור הנדרשים בד בבד עם פיזור רמזים אקטואליים. עיקרון זה מובלע בספר שלפנינו. אדגים זאת בשלוש דוגמאות.

רותי‭ ‬סגל‭, ‬עצים‭ ‬ברוח‭, ‬2015‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬אדם‭, ‬תבנית‭, ‬נוף‭", ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬עוקשי‭, ‬עכו

מדרש אישי

הקשר בין הבריאה שמובעת בהפטרת בראשית ב"כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה" (ישעיהו מב, ה) לבין הבריאה בפרשת בראשית הוא לכאורה פשוט – בפרשה ובהפטרה מדובר בבריאה. אולם הקשר איננו רק טכני, והוא מוביל לשאלות לא פשוטות, שתמציתן מדוע צריך להביא את הבריאה כאסמכתא לגאולה; הן לא בכל פעולה של ה' בעולמו מובאת הבריאה כחיזוק וסיוע לנאמר. כותבי הדיון הנידון (מיכה ומתן אמיר) מתבססים על צד מהותי בנבואת ישעיהו של שמירת מסרים לדורות הבאים, כדי לקבוע: "'צור תעודה וחתום', כדי שידעו הדורות הבאים שכל ההתפתחויות ההיסטוריות הן תכניות מאת ה', שלפניו אין הבדל בין עתיד לעבר. כשם שהקב"ה שולט במרחב המקום […] כך הוא שולט במרחב הזמן, […]" (עמ' 22).

"צור תעודה וחתום…" הוא מבע ידוע בישעיהו שמיטיב להציג את תודעתו ההיסטורית בפרט ואת תודעתה ההיסטורית של הנבואה בכלל. הנביא מכוון למשמעותה ההיסטורית של היהדות. הבריאה הפיסית של העולם, וזה לא מובן באופן ישיר מבראשית פרק א', איננה עומדת בפני עצמה; היא פלטפורמה להיסטוריה. ומבחינה זו ההפטרה איננה רק עיטור נאה לפרשה ולטקס בבית הכנסת, אלא גם הארה מגדילה של פרט חשוב מאוד להבנת הפרשה בהקשר רחב ומעמיק. יתרה מזאת, הקריאה "צור תעודה וחתום" היא בסיס לשימוש האינסופי בדברי נבואה שנשמרו, מעיין של אקטואליה מתמדת הנובע במקורות המתחדשים דור אחר דור. ההפטרה הניתנת לפרשנות אקטואלית היא אחד מהם.

שאלות מיוחדות קשורות בהפטרת "רני עקרה לא ילדה" (ישעיהו נד, א), המוקדשת לשתי פרשות שונות מאוד בתוכניהן ובמסריהן – נח בבראשית וכי תצא בדברים כאחת מהפטרות הנחמה שאחרי תשעה באב. הדימוי המנחה בהפטרה זו הוא דימוי העקרה. למעשה, קובעת הכותבת (הרבנית דבורה עברון), הוא נגזרת של דימוי חזק ביותר הנפוץ בהקשרים אלו – דימוי האם שאיננה עוזבת את ילדיה. העקרה שנפקדה מעצימה את הדימוי הזה; ברי שהיא כאם לא תעזוב את ילדיה. זהו רקע לבריתות של ה' עם העולם אחרי המבול ועם עם ישראל בסוף ספר דברים. "שתי הבריתות קיימות לעולם ללא תנאי" (עמ' 26).

בהבנה זו של דבריה אומר כי ההפטרה מאצילה מרוחה גם על הפרשה; הברית עם עם ישראל הנשענת על דימוי העקרה משווה תוקף ועוצמה גם לברית עם האנושות. ועל עיון מעניין זה, מוסיפה הכותבת ברמיזה אקטואלית את מה שנראה כמדרש אישי יפה המקשר את שתי ההפטרות ללוח השנה היהודי: "בצמוד לפרשת נח, ממש בתחילת הסתיו, עם הפנים אל החורף, אל הגשם, החשכה, הקור – אנחנו רוצים לזכור שהברית קיימת, זה יחזק אותנו בתקופה הקרה שלפנינו. בצמוד לחודש אלול, עם תחילת זמן של חשבון נפש ומשפט פני מלך מלכי המלכים, אנחנו מבקשים להזכיר לעצמנו שכניסתנו למשפט היא ממקום של ברית, הן כעם והן כפרטים […]" (עמ' 26). פרשנות ההפטרות מעודדת אפוא גם מדרש אישי.

פרשנות אקטואלית

בדיונו בהפטרת וישב בספר עמוס מסביר הכותב (ד"ר שלמה פטיה) את העיקרון הפרשני הכללי: "יש קשר ברור בין דברי הנביא עמוס בפסוקי ההפטרה לבין פרשת וישב, ויותר מזה קשר ברור ומובהק לימינו, ולכל יום בחיינו ממש" (עמ' 53). הפתיחה להפטרה מונה חטאים הנכונים לתקופת עמוס: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים השאפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, ויין ענושים ישתו בבית אלהיהם… ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו…". אולם, לא רק בתקופתו!

מבאר הכותב: "פסוקי ההפטרה העומדים כמובן בזכות עצמם ובהקשרים אחרים, מזמנים התייחסות לכמה אירועים קשים בפרשת וישב: למכירת יוסף על ידי אחיו […] לפרשת יהודה ותמר, […] ולפרשת יוסף ואשת פוטיפר […]" (עמ' 54–53). ומהו העיקרון המקשר הספציפי של הפרשה וההפטרה: "[…] יסוד משותף המשותף לטעמי לכולם, והוא ההאשמה, או הצורך לברר את האמת: מדובר ב'דיבור' המחייב בירור, בדברים שנאמרו ולא נעמו לאוזן, בעלילות שווא שהוטחו, באמיתות שהתבררו או שלא התבררו בדיעבד […] מדובר בכלל במה שמוגדר כ'חופש ביטוי', שיש שיגדירו לעתים כ'חופש שיסוי'" (עמ' 54).

חופש הביטוי של נביא האמת, ממשיך הכותב בהבהירו נקודה ידועה, כלל איננו מובן מאליו. עמוס כמי שאיננו הולך בתלם הנבואי, שאיננו נביא "מטעם", אינו כפוף למלוכה, ולא מצטרף לנביאים המגבים אותה. האקטואליה המצטיירת לדידו של הכותב ברורה: "גם במדינת ישראל של ימינו נטען כלפי מתנגדים לשלטון ולהתנהלותו כי הם ניזונים מכספי תורמים שמניעיהם אינם טהורים, וכי יש בדבריהם משום הסתה, המרדה או פגיעה במלכות; גם אותם רודפים, מגדירים כבוגדים, מנסים להשתיק או עושים להם דה–לגיטימציה. נראה כי בכל עת מבקשים ממי שדבריו אינם פופולריים וחורגים מתפיסות רווחות לשתוק, להסתלק או לחלופין מסלקים אותו ממש" (עמ' 55). אכן, דברים כדורבנות; אולם, לענייננו חשוב כי ההפטרה מאירה את הפרשה. דברים שנאמרו בפרשה בענייני מכירת יוסף, מעשה יהודה ותמר ומעשה יוסף ואשת פוטיפר נכללים לכאורה בחופש הדיבור, אך מנוצלים ל"שיסוי".

כללו של דבר, גם אם לא נאמרה בספר היפה שלפנינו במפורש, משוקעת בו התפיסה כי ההפטרה מהווה מעין מדרש לפרשה, המגלה בה צדדים חדשים וחושף תובנות חדשות לפרשנותה. וזאת בצד יכולתה הבלתי–נדלית של ההפטרה להעביר את דברי התורה למישור האקטואלי הנדרש כדי לקיים תורת חיים.

פרופ' ישראל רוזנסון מלמד במכללת שאנן חיפה. לשעבר ראש מכללת אפרתה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז