שיפוט מהיר
שמשהו יקרה
יאיר אגמון
כתר, 284 עמ'
"שמשהו יקרה" הוא נגיף מוחלש של "יאיר ויהונתן", ספרו הקודם של יאיר אגמון.
התוכן והמתכונת שונים תכלית שוני. "יאיר ויהונתן" היה רומן כפול ומלווה בסרטונים משלימים שהופקו במיוחד והועלו לרשת עם קישוריות קיו–אר בספר. כפול – כי הסיפור הראשי, סיפורו הקיצוני מאוד של גיבור בדיוני ושמו יהונתן ההופך לרוצח, לווה ב"הערות שוליים" שהן סיפור–צל; סיפור המספק זיקות מציאותיות לאֵימֵי הסיפור הראשי. בספר כולו אין שימוש בסימן הפיסוק נקודה, אלא רק בפסיקים וביצירת פסקאות חדשות, והתוצאה היא שרשרת תודעתית רוחשת בלי די.
ואילו "שמשהו יקרה" עשוי באופן סולידי לכאורה. יש בו חמש נובלות; בגב הוא מכונה "רומן סיפורים", כנראה כדי שהקורא יראה את הנובלות כנרקמות למסכת של סיפור גדול אחד. אך אלו הן נובלות נבדלות, והסיפור הגדול הוא לכל היותר סיפורו הגדול של היחיד המחפש משמעות, סיפורו של וירגיליוס הישראלי הצעיר המחפש את עצמו בתופת, בגן עדן ובכור–המצרף וסופו שהוא חוזר אל המסלול שנועד לו מימים ימימה. כאן המחבר משתלב בסיפור המעשה לא כמנגנון מקביל של הערות שוליים וסרטונים, אלא כמספר פעיל, הנכנס לפעמים בגוף ראשון אל הסיפור המסופר בגוף שלישי ומספר איך למד שככה זה, ומתי קרה לו משהו דומה, או למה הוא, הכותב, "מתרגש מהדימוי הפשוט הזה, של ההטענה של הפלאפון, שמזכירה לקוראים, בכזאת פשטות אלגנטית, שבכל הטענה מטומטמת כזאת של נקסוס חמש ליד המיטה בלילה יש יסוד עמוק של תקווה".
החלשת הווליום ב"שמשהו יקרה" מתבטאת לא רק במסגרת אלא גם בעוצמת הגירוי. האירועים אינם כה קיצוניים ופסיכוטיים כפי שהיו ב"יאיר ויהונתן"; אבל הגרסה המוחלשת קשה דיה. גבולות נחצים, פנים הנפש מתהפך החוצה והוא לפעמים שחור, הבוטות המינית כפייתית ומתפקדת לפעמים כהמחשה עכשווית לקסמה הקדמוני של הטומאה, ולפעמים, כגון בסיפור אהבה חטופה בין תלמיד ישיבה לרבו, כנצנוץ של גאולה כוזבת. גיבורי כל הסיפורים זורקים את עצמם ליורה מרוחקת רותחת כדי שמשהו יקרה להם, ודברים באמת קורים, אבל קורים בהם במקום שיקרו להם.
אגמון מתבונן בגיבוריו כמין קהלת מנוסה ועדיין אדולסנטי להחריד. תשוקת התאפסות מתנגחת אצלם ואצלו בתאוות חיים. קיום משועמם ולא סקרני משול בעיניו, שוב ושוב, לזִקנה, והוא בז לזִקנה הזו, ועם זאת הכול בעיניו הבל.
אולי טוב שאגמון צר צורה נסבלת, קונבנציונלית איכשהו, לטירוף של "יאיר ויהונתן". אולי טוב לקרוא את הנגיף המוחלש לפני שנדבקים בנגיף האמיתי. ועדיין כמה משיאיו של "כשמשהו יקרה" הם הקטעים המחזירים אותנו לשפת הגוף הבלתי נשכחת של קודמו. אל הצלופחים הלחים השוחים בגוף, והרימות והכנימות הטובות, והפצפוצים והשפיצים, והפסיקים, – כן, זה נגמר בפסיקים, כי זה לא נגמר.
פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז
