המלט עוברי |יונתן דה שליט

אישה זוממת לרצוח את בעלה, אלא שהעובר שהיא נושאת ברחמה עד למזימה ומספר עליה לקוראי הרומן. יותר סימני שאלה מהנאת קריאה

קליפת אגוז

איאן מקיואן

מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 191 עמ'

אני חייב להתוודות ולומר שהקריאה בספר "קליפת אגוז" הייתה עבורי מאתגרת במיוחד. רוב זמן הקריאה חשבתי שהספר מופרך ומיותר. אחר כך קראתי ביקורות שכתבו אחרים על הספר, ולמרות שעלו בהן סוגיות והערות דומות לאלה שאני חשבתי עליהן, השיפוט של המבקרים היה שונה לגמרי. התעוררו בי ספקות, שמא אני לא משכיל או מומחה מספיק, שמא חל שיבוש מדאיג בטעמי הספרותי. בהמשך, לקראת סופו של הספר, נשביתי – בניגוד לרצוני ולמרות הכול – בשיאה של העלילה. וגם אם אני עדיין חושב שזה הספר הגרוע ביותר של מקיואן שקראתי, הוא עדיין כתוב במיומנות העולה לעתים עד כדי וירטואוזיות, ועדיין זה מקיואן הגדול שכתב ספרים נפלאים כמו "אהבה עיקשת", "דברי מתיקה" ומעל כולם "כפרה".

"קליפת אגוז" הוא וריאציה על "המלט" של שייקספיר. בראש הספר מופיע ציטוט מהמחזה, בתרגומו של שלונסקי: "הו, א–ל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין קץ, לולא חלומותיי הרעים". גיבורי הספר הם טרודי וקלוד (גרטרוד וקלאודיוס הם מגיבורי "המלט"). טרודי היפה בגדה בבעלה המשורר ג'ון קרנקרוס והיא מנהלת רומן עם אחיו קלוד. השניים זוממים לרצוח את הבעל, ג'ון, ולהשתלט על רכושו, בית מידות גדול ומתפורר בשכונת סנט גונ'ס ווד היוקרתית בלונדון. מבלי שיהיו מודעים לכך, לתוכניתם הזדונית יש עד: העובר שאותו נושאת טרודי ברחמה כבר שמונה חודשים, בנו של בעלה הנבגד. העובר – מלומד וידען – הוא הוא המספר של "קליפת אגוז", ומתוך רחם אמו הוא שותף למתרחש.

שייקספיר‭ ‬כתב‭ ‬אותו‭ ‬טוב‭ ‬יותר‭. ‬ילדים‭ ‬מעלים‭ ‬את‭ ‬מחזה‭ "‬המלט‭", ‬צ‭'‬רלס‭ ‬האנט‭, ‬1863

השכלה ברחם

מקיואן אינו הראשון הכותב וריאציה על "המלט". קדמו לו, בין השאר, אייריס מרדוק בספרה "הנסיך השחור" וג'ון אפדייק בספרו "Gertrude and Claudius". גם הצבת עובר כגיבור מוכרת מספר שכתב הסופר המקסיקאי קרלוס פואנטס: “Christopher Unborn“. וכן זכור הסרט "תראו מי שמדבר", שבו הגיבור הוא תינוק בשם מייקי, המשתף את הצופים ברגשותיו ובמחשבותיו. אבל, כפי שציין אחד המבקרים, מקיואן הוא כנראה הראשון שעושה את שני הדברים בעת ובעונה אחת: משכתב את "המלט" ומספר אותו באמצעות עובר.

מעבר לאתגר, ולגימיק, לראות את העולם ולחוות אותו מנקודת מבטו של עובר, לא הצלחתי להבין מה התרומה האמיתית של העובר לעלילה. מה אנחנו, הקוראים, לומדים או מרוויחים מכך שדווקא עובר הוא המספר לנו את מזימת הרצח, מתאר לנו את הדמויות, מציג לנו את הקונפליקטים? אמנם מקיואן מיטיב לתאר את נקודת המבט הייחודית של עובר המחובר בטבורו אל אמו והחווה מתוך רחמה, שתיית אלכוהול למשל, או חש מאוים פיזית כאשר אמו ומאהבה מקיימים יחסים, אבל הדבר נתפס בעיניי כתרגיל בכתיבה ותו לא. סדנת כתיבה שמקיואן היה מקבל בה ציון גבוה.

לכאורה, מה עובר יודע על העולם שסביבו? מתברר שהעובר של מקיואן יודע המון. הוא מכיר לא רק את העולם המיידי שסביבו, אלא יש לו ידע היסטורי ופוליטי ותרבותי נרחב ויש לו דעה על כל דבר. למרבה המבוכה, מקיואן מנסה להסביר לנו את רוחב השכלתו וידיעותיו של העובר בכך שאמו טרודי מכורה לפודקסטים ושהיא מקשיבה כל העת להרצאות משודרות. אם מדובר בפנטזיה, מדוע לנסות להסביר אותה, לעשות לה רציונליזציה, שבכל מקרה אינה עומדת בשום מבחן מציאותי? למה לא ללכת עד הסוף?

העובר הזה מעצבן. בנאומיו על המצב הפוליטי בעולם, שבהם אנו זוכים לציטוטים נרחבים מהרצאה של מומחית ליחסים בינלאומיים; בהתנסחויותיו שיש בהן העמדת פנים; או כשהוא מגלה מומחיות אנינת טעם ביינות. העובר הזה יוכל עם היוולדו להצטרף מיד למעמדות המפטפטים (באנגלית זה נשמע טוב יותר). איאן מקיואן אולי לועג למעמד הזה, אבל הוא למעשה משתייך לו. הרי הוא סופר הבורגנות של צפון מערב לונדון. אז אולי זו אירוניה עצמית?

לשאלה למה לספר את העלילה על ידי עובר מצטרפת השאלה החשובה יותר: למה לכתוב מחדש את "המלט"? אמנם, מקיואן יודע לכתוב משפטים יפים כמו: "מחוץ לכתלים החמימים והחיים האלה זולג סיפור קר כקרח אל סיומו המתועב". אבל אם מדברים על "המלט", אני מעז לומר ששייקספיר כתב אותו טוב יותר. יש משהו בסיסי בעלילה שלא זוכה להנמקה ספרותית עמוקה. אפשר לנחש מדוע מאסה טרודי בבעלה המשורר, גם אם הספר אינו מנמק זאת באופן משכנע. אבל מדוע בחרה טרודי במקומו את אחיו המשעמם, הבנאלי וכנראה גם הטיפש למדי? מה חיבר ביניהם? האם הוא היה המפלט היחיד שלה? האם תאוות הבצע שלו הדביקה גם אותה? האם זו המשיכה הפיזית, שגם היא אינה מנומקת כמו שצריך? ומהם הכוחות המביאים את שניהם לתכנן רצח, המתועב שבחטאים? האם הם בנויים לכך? אם המניע שלהם הוא כסף, האם לא חשבו על דרך נוראית פחות להשיגו? ואם המניע שלהם הוא תיעוב ושנאה, היכן ההנמקה לרגשות עזים אלה? ואם רצח הוא דבר שאנשים לפעמים מבצעים באופן סתמי, משועמם, מה מקומה של כל הדרמה מסביב? בניגוד לספרים אחרים של מקיואן, הדמויות, הרגשות והפעולות אינם זוכים כאן לבנייה הדרגתית, לנפח ולהנמקה פנימית.

מה עמדת המספר לגבי מזימת הרצח? מהם רגשותיו כלפי אביו? מה יכול בכלל עובר לעשות? האם הוא יכול לפעול? זו דווקא נקודה מעניינת, ומקיואן מיטיב לתאר את מוגבלותו של העובר, את חוסר האונים שלו, את היותו מכווץ כמעט ללא יכולת תנועה בתוך רחמה של אמו. אבל גם עובר יכול לעשות משהו, ומקיואן יוצר עניין ומתח בהקשר זה: מה יבחר העובר, איך יפעל, האם זה יצליח?

כמעט שכחנו, אבל יש כאן סיפור מתח. האם מזימתם של טרודי וקלוד תצליח? האם הם יצליחו לבצע את הפשע המושלם? האם הם חשבו על כל פרט ופרט? צריך להיזהר מספוילרים. אוכל רק לומר שטמון בשאלות אלה פוטנציאל רב של מתח ועניין. למרבה הצער, הטיפול בהיבט הבלשי של העלילה הוא שטחי ולא מפותח, למרות שמקיואן זרע את הזרעים שיכלו להפוך לסיפור מתח משובח. זרע, אך לא טיפח ולא באמת קצר.

בשולי הספר הזה תהייה: אינני יודע מהי עמדתו של מקיואן בשאלת ההפלות. אבל קבוצת הייחוס שלו, הליברלית והנאורה, תומכת בביצוע הפלות, גם אם בסייגים מסוימים. בספר זה יצר מקיואן עובר שהוא בן אדם שלם. עם רגשות, רצונות, דילמות מוסריות, ידע רב, חשיבה ביקורתית וכדומה. עובר כזה אסור להפיל. זה רצח מובהק. סוגיית ההפלות לא עולה ב"קליפת אגוז", ואולי זה לא הגון להעלותה בהקשר זה. ובכל זאת, אני לא יכולתי להתעלם ממנה לכל אורכו של הספר.

פורסם במוסף 'שבת,' מקור ראשון, ט"ו סיון תשע"ז