עיון במדרשי חז"ל חושף שלעתים דרש שנראה רחוק מפשוטו של כתוב מוזכר מפורשות במקום אחר במקרא. ארבע דרכים לאפיון התופעה
לא עבר זמן רב מאז התגלעה שוב המחלוקת בין בעלי הפשט ובעלי הדרש בפירוש התנ"ך. הללו רואים בבעלי הפשט כמין משכילים הסוטים מהדרך המקובלת מדורי דורות והללו תולים בבעלי הדרש יראה יתרה שאיננה מסוגלת לעמוד על פשוטו המדויק של הכתוב. כידוע, מחלוקת זו איננה חדשה אלא קיימת מדורי דורות. נכדו של רש"י, הרשב"ם, כבר התווכח עם סבו על נטייתו של הסב לפרש לעתים את המקרא על דרך הדרש.
מובן שאין בכוחנו לפתור מחלוקת זו התלויה באשלי רברבי, אך ננסה להציע הצעה המקטינה במעט את ממדיה. ברצוני לטעון כי לעתים הדרש הינו פשט ממש או לפחות קרוב לו. הכיצד? לעתים פירוש על דרך הדרש נאמר לאור פשט הכתוב במקום אחר בתנ"ך, ולעתים הוא צומח באופן מורכב יותר: אם ישנם שני סיפורים דומים זה לזה ובסיפור אחד ישנו פרט משלים שאיננו נמצא בסיפור השני, ייתכן שחז"ל ישלימו פרט זה לתוך הסיפור השני. כך, מה שנראה ממבט ראשון כהשלמה מדרשית הנו בעצם פשט גמור הלקוח ממקום אחר. אדגים את הדבר במספר דוגמאות.
דמיון למלחמתו של אברהם נגד ארבעת המלכים. גדעון ו־300 הלוחמים, 1907
משמעות ממקום אחר
בתחילת כל שנה מגיעים אנו לפרשת נח ושומעים את הדרש המפורסם על ההבדל בין נח לאברהם. נח מצא חן בעיני ה' אך דאג לעצמו בלבד ואילו אברהם דאג גם לאחרים כפי שמצינו בפרשת סדום. והשומע תמה; מדוע מעמיסים חז"ל על נח תכונות שליליות שלא נמצא להן מקור ממשי בכתוב? התשובה לכך פשוטה; דבר זה מצוי כפשט ממש ביחזקאל יד, ולא רק פעם אחת אלא ארבע פעמים בזה אחר זה:
בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי… וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב… וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם ה'… חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה. אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא… וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם ה' לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ… אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. וְנֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם.
דרך נוספת היא דרש על פי פשט המצוי באותו הקשר. דוגמה ראשונה לכך היא מה שאנו אומרים בתפילה: “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר ‘וכל בניך לימודי ה‘ ורב שלום בניך‘. אל תקרי בניך אלא בוניך“. מה משמעות משחק מילים זה – הפיכת בנייך לבונייך? יתרה מזאת, והרי הפיכת בנייך לבונייך איננה הכרחית כלל לרעיון של הרביית שלום בעולם?
המתבונן בהקשר הכתובים שמהם נלקח הפסוק (ישעיהו נד) רואה מיד כי הפרק עוסק בענייני בנייה.
“עניה סערה לא נֻחמה, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים“ – בבנייתה של ציון המנוחמת יוצקים חול מתחת למרצפות, אך החול הוא פוך יקר והאבנים הן ספירים ויהלומים.
“ושמתי כדכד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח“. השמשות ייבנו מאבנים יקרות והמזוזות מאבני אקדח זוהרות.
“וכל בניך למודי ה‘ ורב שלום בניך“ – הבנאים הם בנייך שהם לימודי ה‘ החכמים.
“הנה אנוכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנוכי בראתי משחית לחבל“ – ישנם המחבלים בבניין אך בנייך שהם לימודי ה‘ בונים את ציון בניין עדי עד ועל כן “כל כלי יוצר עליך לא יצלח“.
הנה כי כן, מסתבר כי הדרשה של הבנאים היא למעשה פשט המקראות.
דוגמה שנייה היא המובא בהמשך התפילה: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות". גם כאן לכאורה משחק המילים הופך הליכות להלכות. אך המעיין במקור הפסוק (חבקוק ג) רואה כי מדובר בהליכתו רבת הרושם של א־לוהים בעת מתן תורה. הליכתו הייתה כמובן כדי לתת הלכות; "א־לוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ותהילתו מלאה הארץ… לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו… הליכות עולם לו" (הפסוק דומה מאוד לפתיחת פרשת "וזאת הברכה", שם מדובר על מתן תורה).
סיפור משלים
הדרך השלישית היא דרש הנובע מדמיון בין שני סיפורים. דוגמה ראשונה: מי לא מכיר את האגדה המפורסמת על אברהם אבינו שניתץ את אליליו של אביו תרח? נמרוד שכעס מאוד על אברהם החליט לזרוק אותו לכבשן האש (במדרש מופיע שנמרוד עבד לאש) ובחן כביכול אם א־לוהי אברהם יצילו. ואכן, א־לוהי אברהם הצילו מכף אויביו והוכיח את צדקתו. מהיכן לקוח המדרש?
המעיין בשופטים ז מוצא דמיון ברור בין מלחמתו של גדעון במדיינים למלחמתו של אברהם נגד ארבעת המלכים: גדעון לוקח צבא גדול אך מזקק ממנו רק 300 לוחמים כי "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט" וגם אברהם לוקח 318 לוחמים בלבד (לאחר שזיקק צבא גדול). גדעון מחלק את צבאו לשלושה ראשים ומפתיע את האויב באמצע הלילה ("ראש האשמורת התיכונה") וגם במלחמת אברהם נאמר "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם". הביטוי "ויחלק" התפרש הן במובן שחילק את צבאו לכמה ראשים (שניים או שלושה; רמב"ן), והן במובן שנחלק לו הלילה ונעשה לו נס בחציו הראשון של הלילה (שני הפירושים ברש"י).
בפרק הקודם (שופטים ו) מנתץ גדעון את אלילי אביו – מזבח הבעל והאשרה. אנשי העיר קמים בבוקר, כועסים על גדעון ורוצים להורגו. אביו של גדעון מונע זאת מהם וקורא להם להניח לאלוהי הבעל "להסתדר לבד" ולטפל בגדעון בכוחות עצמו. לפנינו מבחן של אלוהי הבעל מול א־לוהי גדעון. קל להיווכח כי חז"ל השליכו מסיפור זה על אברהם ולימדו אותנו על שבירת פסילי תרח על ידי אברהם ותגובתו של נמרוד.
דוגמה נוספת היא פירוש המדרש לשמות יד: "ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה… לא נותר בהם עד אחד". על פי הפשט מפרש האבן עזרא "לא נותר אפילו אחד, כמו והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד", אך על פי הדרש (מופיע למשל בילקוט שמעוני לשמות יד) "עד אחד" משמעו שרק אחד נשאר, והוא פרעה מלך מצרים.
מהיכן נלקח פירוש זה? המעיין בישעיהו לז (או במלכים ב יט) קורא על סכנת השמדת ירושלים על ידי סנחריב. סנחריב מקיף בחילו את ירושלים, אך הקב"ה מגונן על ירושלים בעצמו ("לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף…") – "וגנותי על העיר הזאת להושיעה". מלאך ה' מכה במחנה אשור בלילה אחד 185 אלף איש, והרי זה ממש כמכת בכורות בליל הסדר במצרים, שבה הקב"ה ניתב את המלאך המשחית לפגוע באויב ולא בעמו. והנה הפסוק מספר על אדם אחד שנותר בחיים והוא סנחריב כדי שיחזה בנס הגדול.
אין פלא אפוא שהמדרש משליך עניין זה גם על פרעה שנותר יחידי מבכורות מצרים כדי לחזות בנס הגדול: "ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי". דרכו של הקב"ה שהוא איננו רק נלחם באויבי ישראל אלא גם מלמד את אלוהי הגויים את גדולתו.
השלכה דו־צדדית
דוגמה שלישית, מורכבת יותר. מסתבר כי לעתים השליכו חז"ל מסיפור אחד למשנהו באופן דו־צדדי. ניקח למשל את סיפור לידתו של משה: "ותהר האישה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים". חז"ל דורשים כי טוב הוא אור ומכאן לומדים כי הבית נתמלא אורה עם לידתו של משה. פרשנים כבר עמדו על כך כי המקור לדרש זה הוא סיפור הבריאה – "וירא א־לוהים את האור כי טוב".
נתאר מעתה לעצמנו תינוק הממלא את ביתו אורה. במשך שלושה חודשים מצליחה אמו לחיות עם "האור הגדול" ובחודש הרביעי היא נאלצת לוותר על האור ולשים אותו ביאור – "ולא יכלה עוד… ותשם בסוף על שפת היאור". כעת נופתע לראות כי סיפור לידת משה הוא המלמד בחזרה על מעשה הבריאה; הרי כך בדיוק אמרו חז"ל – בשלושת ימי הבריאה הראשונים היה אור גדול והיה צורך להצפינו ביום הרביעי, אז נבראו המאורות שהאירו באור רגיל, ולשומרו לצדיקים לעתיד לבוא.
באופן עמוק יותר החורג מענייננו ניתן לומר כי מעשה הבריאה מגיע לייעודו עם לידתו של משה אשר עתיד להביא תורה לעולם ולצקת בו משמעות. זהו הקשר בין סיפור הבריאה לסיפור לידת משה.
ומכאן לדרך הרביעית, שבה דרש נלקח מניתוח של פסוקים במקום אחר. בכל שנה בהגדה של פסח קוראים אנו את מדרש חז"ל המפורסם על ר' אלעזר בן עזריה; "הרי אני כבן 70 שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות". מהו טיבה של דרשה זו המרבה את הלילות מהמילה "כל"?
ביטוי זהה נאמר במצוות מינוי מלך. המלך מצווה לכתוב לו ספר תורה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר… והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". היכן התגשמה המצווה הזו של המלך? למעשה אנו רואים זאת רק אצל יהושע בן נון – המנהיג הראשון לאחר משה. הקדוש ברוך הוא מחזק אותו בתחילת דרכו ואומר לו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"; לאמור, קיום מצוות "וקרא בו כל ימי חייו" מתממש בלימוד שאיננו רק ביום אלא גם בלילה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013
