רוח ובשר |שלום רוזנברג

אנחת השופר מביעה את התהום הפעור פעמים רבות בין גוף לנפש, ואת הגעגועים ליחסים ההרמוניים בין השניים

בכל ממדי החיים חייבים אנו לחזור בתשובה וקודם כול בממד הבסיסי ביותר של חיינו, היותנו אחדות בין שני יסודות שונים – גוף ונפש. גוף ונפש? ביטויים אלה נשמעים מאוחרים, מתאימים אולי לתקופה היוונית, אך זרים ליהודית האותנטית שלכאורה לא  מכירה שניות באדם. אני לא מודה באשמה! ניתוח מונחים אלה אולי נכון, אלא שהמקרא משתמש בביטויים אחרים כדי לבטא את השניות שבאדם: "בשר ורוח", או אפילו "עפר ורוח".

צילום: פלאש 90

למשול על התאוות

הניסיון ליצור הרמוניה בין בשר ורוח מעמיד את היהדות בפני מאבק בשתי חזיתות. מצד אחד היא נאבקת נגד האלילות, העתיקה והמודרנית, המקדשת את הבשר ואת תאוותיו, המתוארים לפי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן כב, ה) במליצתו של ישעיהו (נו, יא): "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה". מצד שני, חייבת היהדות להשתחרר מהפיתויים הנזיריים המורים שיש לדכא את הבשר ואף להמית את היצר כדי לזכות ברוח. על כך ניתן לומר עם רבי נחמן: "וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף… בבחינת וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם"; ביטוי שעבר הרפתקאות מופלאות. הוא לקוח מהפטרת יום הכיפורים (ישעיהו נח, ז).

הנביא מציג בשם ה' את מהות הצום, "צוֹם אֶבְחָרֵהוּ", והוא דורש מאיתנו "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת", והוא מוסיף "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". כפשוטו "מִבְּשָׂרְך" הוא ביטוי נרדף ל"שְׁאֵר", קרוב, כדבריו השקריים של לבן אל יעקב (בראשית כט, יד): "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה". "בשר" הוא כאן שם מטפורי. רבי נחמן מחזיר אותו למשמעותו המקורית והפשוטה, "שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, היינו בשר גופך". מתוך כך, הופך ה"עני" למטפורה המייצגת את הבשר והגוף, העלול להתדרדר למצבו של קרוב משפחה מוזנח. ואכן, כשהלל הזקן היה הולך לבית המרחץ היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם הגוף, העני המארח את הנשמה.

בעקבות הלל ניסחו חכמים את חובותינו לגוף על בסיס הפסוק במשלי (יא, יז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד – וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי". את הרעיון הזה פיתח רבנו יונה גירונדי. הביטוי "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ" מתייחס לפיתוח האינטגרלי של האדם, החייב לשמור על גופו אך למשול על התאוות ההרסניות שבו, וסמים הם הדוגמה האיומה ביותר של זמננו. מצד שני, "עֹכֵר שְׁאֵרוֹ… מי שהוא עוכר גופו ומרעיב ומסגף עצמו ייקרא אַכְזָרִי כאשר ייקרא אכזרי העושה רעה לזולתו, כי בעכירת הגוף ייפסדו כוחות הנפש וישחיתוה ממלאכתה, ולא תצלח לחכמה ולעבודת ה' יתברך".

בגשמי וברוחני

החסידות הדגישה כיוון זה. רבי יעקב יוסף מפולנאה מוסר לנו בספרו "תולדות יעקב יוסף" (משפטים, יג) את גישת רבו, הבעל שם טוב, שלימד, על פי הרמב"ן, שעבודת ה' האמיתית היא זו "שיש בה תענוג ושמחה בצירוף המורא". מתוך כך מתפרש הפסוק: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג, כה). וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' נאמר ברבים, לגוף ולנפש גם יחד, "זה בגשמי וזה ברוחני". חובתנו היא לתת לגוף את ברכת הלחם והמים, דהיינו את צרכיו, "וכשנחסר זה הוא בעצבות, ומעכב הנשמה לידבק בו יתברך שהוא על ידי השמחה".

בשל כך, חובה לעזור לעני הזה, "לשמח החומר שיהיה הֶעָנִי עִמָּךְ בשמחה", ואז וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּך, "שהיא הסרת דאגה ועצבות". העצבות נקראת "מַחֲלָה" והיא "שורש כל הקליפות". ורבי יעקב יוסף מסיים במשל נפלא: "משל בבן מלך שהיה בין פחותי ערך והגיעוֹ מכתב מאביו המלך ורצה לשמוח, ונתן לפחותי ערך מיני משקה שישמחו בגשמי ויהיה הוא יכול לשמוח ברוחני".

בתורה כב, שאותה הזכרנו לעיל, מנסה רבי נחמן מברסלב להתקדם הלאה ולהניח את קיומם של קשרים מסתוריים ועמוקים יותר בין גוף לנפש: "כי צריכין לרחם מאוד על הגוף… להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת…" כשמצד שני, הגוף המזוכך ש"אינו נלכד בהתענוגים" מהווה משען לנשמה, "שלפעמים נופלת ממדרגתה". על בסיס זה מלמד אותנו רבי נחמן את המשמעות הקיומית המקורית של ה"אנחה". האנחה מביעה את התהום הפעור פעמים רבות בין גוף לנפש, ואת הגעגועים ליחסים ההרמוניים בין השניים. מתוך כך מתפרשים באופן פרדוקסלי הפסוקים הטרגיים שבתהלים (קב א־ו): "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף… מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי". לפי רבי נחמן, "עצמי היא הנשמה, שהיא עצם האדם… מה שנקרא אצל האדם אני" (ביטוי קרטזיאני נפלא, שאותו נמצא שוב אצל ר' ישראל סלנטר). "הַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ", מרחיקים רוח מבשר.

מעתה, מקבלים אנו הארה חדשה על תקיעת השופר, שבו פתחנו את חודש אלול. השופר אינו אלא ביטוי לאנחה הקיומית המחפשת את ההרמוניה הקיומית האבודה. 0

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013