הצד הממוני של ההונאה ושל הגנבה הוא רק קצה הקרחון. על הונאת הדברים וגנבת הדעת, בעקבות הדיברות "לא תרצח" ו"לא תגנוב"
אוהב אני ללמוד (וללמד) את אותן מצוות קטנות (עשה ולא תעשה) שמסיבות שונות נזנחו או נשכחו. בעקבות רבי עובדיה ספורנו, רוצה אני להביא בפניכם שתי דוגמאות שאני רואה בהן מעין "תולדות" של עשרת הדיברות.
פגיעה באנושיות שבאדם
הלא–תעשה הראשון הוא איסור הונאה. התורה מזהירה אותנו: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". זאת דרישה כלכלית וחברתית חשובה ביותר: לקיים מסחר הוגן, ללא רמאות וללא פרסומת מטעה. אנו סובלים מההונאה יום יום: פעמים רבות מדי אנו מרומים במחיר, בטיב, באותיות הקטנות של החוזה או בשם מוצר מטעה היוצר אשליות. אולם חז"ל ראו בכך רק את קצה הקרחון. "כפרה על המעות, אך למה הוא הפך אותי לאידיוט?", יחשוב פעמים רבות המרומה. מעבר להפסד הכספי, יש בהונאה פגיעה באישיות האדם ובכבודו. כך הגענו לרמה עמוקה יותר של ההונאה, היא כוללת פגיעה בצידו הרוחני והקיומי של האדם, באנושיותו.
אכן, פגיעה ברובד הפסיכולוגי חמורה לפעמים יותר מפגיעה בכיסו של האדם, כדברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: "גדול הונאת דברים מהונאת ממון". לדעתי, איסור ההונאה הוא המקביל האנושי של צדדים מסוימים באיסור "צער בעלי חיים", צער שבלשון חז"ל משמעותו סבל פיזי או נפשי. איסור ההונאה מזהיר אותנו שלא לגרום לזולת צער פסיכולוגי, מהטריוויאלי עד הקטסטרופלי.
המשנה מדגימה את משמעותה של הונאה זאת (בבא מציעא ד, י): "כשם שהונאה במקח וממכר כך הונאה בדברים: אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". לפעמים ההונאה נגרמת על ידי בדיחה תפלה. כדברי הטור (חו"מ, רכח): "יזהר אדם מלכנות שם לחבירו כדי לביישו, אפילו שהוא רגיל באותו כינוי". כינוי מזלזל לילד בבית ספר יכול לאמלל אותו לשנים. חיים ומוות ביד הלשון!
ואולם, גם באמירות פילוסופיות ורבניות ניתן לפגוע באדם, כדברי הגמרא (בבא מציעא נח, ב): "אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: 'זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ' (איוב ד, ז)". אכן, אין בכוחנו לפתור את כל בעיות הסבל, אבל יכולים אנו לקרב את בואו של גן העדן עלי אדמות, אם כולנו, סוחרים ופקידים, פרופסורים ונהגים, במסחר ובזוגיות, נשתדל שלא להונות את הזולת בהונאת דברים.
שקר לצורכי רווח
עד כאן לגבי איסור הונאת דברים, שלטעמי ניתן לראותו כתולדה של "לא תרצח". ועתה לתולדה של "לא תגנוב". ר' עובדיה ספורנו מזכיר לנו שלפי חז"ל "עיקר האזהרה [הזאת] על גנבת נפשות", כחטיפתו של יוסף לעבד למשל. אך לגנבות אלה מוסיף הוא קטגוריה חז"לית חשובה: "גנבת דעת הבריות".
אינני מאמין באפשרותן של הגדרות מדויקות, ולפיכך ארשה לעצמי להציע כאן הגדרה ארעית למושג זה. גנבת דעת היא שימוש בשקרים כדי להשיג רווח ביחסי אנוש על כל ממדיהם. רבי חזקיה בן מנוח, הפרשן הצרפתי החשוב מהמחצית השנייה של המאה הי"ג, מעיר על סמיכות הפסוקים העוסקים בגנבה לדיני המפתה אישה וקובע: "לאחר שהשלים לדבר על גנבת ממון התחיל לדבר על גנבת הלב, הוא המפתה" (חזקוני, שמות כב, טו).
"גנבת הלב", ביטוי נפלא שכאן משמעותו כפשוטו – הלב נגנב בפיתוי כדי לנצל את הגוף. משמעותו של ביטוי זה במקרא קרובה מאוד לגנבת הדעת של חז"ל. ניווכח בכך בהקשר המקראי. בשובו מגלותו (שמואל ב, טו) פונה אבשלום למי שמגיע לשער המלכות כדי לחפש בו משפט וצדק: "דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ… מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ… וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל".
דוגמה בולטת של גנבת הלב או גנבת דעת היא הדמגוגיה, המשרתת אינטרסים ואמביציות פוליטיות, ואולי אף אידיאולוגיות. וכבר ציווה רבי אליעזר צבי מקאמרנא (הנהגות צדיקים, קח): "לא יגנוב לעולם דעת הבריות בדרך של שקר הנקרא עתה פאליטי"ק… אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור יהיה לעולם". הדמגוגיה הפוליטית נשענת על הבטחות שקר למלא את צורכי האנשים, רצונותיהם ושאיפותיהם. למרות השקר שבה, טיעוניה במקרים רבים, בייחוד בימי מצוקה, משפיעים יותר מטיעוני ההיגיון והשכל הישר.
האם יש פתרון לדילמות שעלולות לצוץ סביב גנבת הדעת? אדגים את הקושי באמצעות סיפור תלמודי שגיבוריו הם שלושה מאמוראי בבל (חולין צד, א). הדברים מתרחשים בדרך שבין שני ערים שעל שפת החידקל, בין מחוזא לבין סיכרא, הידועה בנמל הדייגים ובתעשיית היין שבה. רבא ורב ספרא צעדו ממחוזא לסיכרא, ובדרך פגשו את מר זוטרא שצעד בכיוון ההפוך, אולי לדרוש לקהל בתורה. מר זוטרא חשב שרבא ורב ספרא יצאו ממחוזא לקבל את פניו, ובענוותנות אמר להם "למה היה לחכמים לטרוח ולצאת כלפיי?". רב ספרא, איש האמת המוחלטת, שעליו קראו חכמים את הפסוק (תהלים טו, ב): "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ", ענה לו: "לא ידענו שכבודו מגיע, אילו היינו יודעים זאת היינו טורחים עוד יותר".
לאחר שנפרדו פונה רבא לרב ספרא בקובלנה, שכן בגין דרישת האמת הקיצונית של רב ספרא חלשה דעתו של מר זוטרא. רב ספרא לא נכנע: אחרת הייתי מטעה אותו, גונב את דעתו. רבא איש המוסר הריאליסטי הגיב: "הוא הטעה את עצמו!". זאת גנבת דעת פסיבית, למה לפגוע בו בגילוי האמת? ואם תזדקקו חלילה לגניבת דעת אקטיבית? כיצד הייתם פוסקים? אנא, ענו לי!
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז
