בין אופוריה להתפכחות |לאה מזור    

ההצגה "ספר יהושע" מצליחה להפוך את הספר המקראי לדרמה עדכנית ואקטואלית, שבמוקדה הדילמות הכרוכות בכיבוש הארץ ובאוכלוסייה המקומית

בימה ערומה, שקירותיה מכוסים בבדים שחורים מהמסד ועד הטפחות, ושלושה שחקנים: שני גברים שלבושים בשחור ואישה אחת בבגד אדום עם מעין שכמייה לבנה–אוורירית. אלומת אור מבליחה בעלטה ומאירה אותה, והיא מתחילה לקרוא באופן קצבי את רשימת שלושים ואחד המלכים שהכה יהושע. שני השחקנים מלווים אותה ברקיעות רגליים ובתנועות ריתמיות מסוגננות: "מלך יריחו אחד… מלך חרמה אחד… מלך תענך אחד… מלך תרצה אחד…" (יהושע יב, ט–כד). התבנית החוזרת, המקצב המונוטוני והמוסיקה המיוחדת שואבים את הקהל לאווירה מכושפת של מעין טקס פולחני.

כך נפתחת ההצגה "ספר יהושע" של הזירה הבין–תחומית, מוסד תרבות ירושלמי הידוע במופעיו החדשניים. סגנונו ניכר כבר בהחלטה לתת לדמות נשית להוביל את ההצגה, שתכניה גבריים–צבאיים, ולהעניק לגברים תפקיד הדומה לזה של המקהלה בתיאטרון של יוון העתיקה.

ההצגה מינימליסטית. ללא תפאורה, ללא החלפת תלבושות וללא פעלולי תאורה ססגוניים. אין בה שום ניסיון ליצור אווירה כמו–תנ"כית. רק שלושה שחקנים בתוך סביבה אפלולית המעלים באוב את סיפורו הקדמון של כיבוש הארץ בלשונו המקראית המקורית. את הצירוף "עד היום הזה" המצוי בספר יהושע לא פחות מ–16 פעמים מבטאים השחקנים בכוונה מיוחדת. לא העבר הוא עניינה של ההצגה אלא ההווה הישראלי. "עד היום הזה" קושר בעבותות של גורל את הכאן ועכשיו עם הצופן הגנטי שלו.

מצליחים להעלות בשר על האותיות העתיקות. מתוך "ספר יהושע" צילום: דוד זיסר

אתגר אנטי–דרמטי

כתם הצבע הבולט על הבימה הוא לבושה האדום כדם של הדמות הנשית שמובילה את ההצגה. האדום הוא צבע הדם הנשפך. האדום עוטף את גופה של רחב הזונה שמחלצת ממרגלי יהושע בחשכת הליל את הבטחת החיים לה ולביתה תמורת שיתוף פעולה שסופו השמדת העיר "מאיש ועד אשה מנער ועד זקן" (ו, כא).

השפה האומנותית של ההצגה ממשיכה את הדרך שסללה רינה ירושלמי, המייסדת והמנהלת של "אנסמבל עיתים", בשני המופעים המקראיים הגדולים שלה: "ויאמר וילך" (1996) ו"וישתחו וירא" (1998). אך הפתרונות היצירתיים לאתגרים שמציבה העלאת ספר יהושע על בימת התיאטרון הם של אומני הזירה הבין–תחומית בלבד. הם מפרשים את הטקסט בתנועה, במשחק עצור ובמוסיקה עוצרת נשימה, ומצליחים להעלות בשר על האותיות העתיקות ולקרב את הטקסטים זה לזה עד שהם עומדים כביכול על רגליהם מלאי רוח חיים.

ולאו מילתא זוטרתא היא, כי ספר יהושע לא רק שלא נתחבר כמחזה אלא שכמכלול הוא אנטי–דרמטי בעליל. תיאטרון צריך דרמה, רגשות עזים, עימותים בין דמויות עם רצונות סותרים ומצבי אי–ודאות שגורמים למתח. בספר יהושע אין מכל אלה. אין בו עלילה קוהרנטית שבה מתערער האיזון בין הדמויות ונוצר סיבוך שמוביל להתרה, ואין בו דמות ראשית עגולה, מורכבת ומתפתחת. הסיפורים הדרמטיים הבודדים שיש בו מפוזרים זעיר פה זעיר שם וטובעים בים הנאומים, רשימות הערים ותיאורי הגבולות. לשווא תנסה למצוא בספר תמונת עולם אחידה ועקבית.

הקורא בו מיטלטל בין תפיסות שונות: בין תפיסה של כיבוש מלא ושלם של הארץ לבין תפיסה של כיבוש חלקי המנוקד במובלעות כנעניות; בין עיצוב דמותו של יהושע כמנהיג צבאי כלל–ישראלי הכובש את הארץ "פעם אחת" (י, מב) לבין הצגתו כמנהיג שבטי שאין לו יכולת צבאית לפתור את המצוקה הדמוגרפית–טריטוריאלית של בני יוסף (פרק יז). חלק מהספר עוסק במלחמות כיבוש (פרקים א–יב), חלק בנחלות שבטי ישראל (פרקים יג–כא), ובסוף יש נספחים.

איך עושים מהחומרים הבלתי קוהרנטיים הללו מופע בימתי מעניין ומשמעותי? איזה קו רעיוני ירצה המופע לפתח, שואל את עצמו הצופה. האם קו של כיבוש טוטלי מר ואכזר? של מסעות כיבוש עקובים מדם המחסלים את "כל הנפש" ומותירים אחריהם ערים שרופות אש? האם קו של כיבוש שלא הושלם, אם מפאת זקנתו של יהושע ואם מפאת רצונם של בני ישראל לתת את הכנעני למס במקום להורישו? או אולי קו שיחתור להציג את עידן הכיבוש כתור זהב ביחסי ישראל וא–לוהיו – העם נאמן לא–לוהיו, וזה מתערב באירועים בשלל ניסים מרהיבים: עוצר את מי הירדן כדי שבני ישראל יחצו את המים בחרבה בדומה למעבר ים סוף, נענה ליהושע ועוצר את השמש בגבעון ואת הירח בעמק איילון ומטיל אבנים גדולות מהשמים על אויבי ישראל? ושמא יבחר להדגיש את ההתנחלות במקום את כיבוש הארץ ויתרפק בתשוקה על פיתולי גבולות הנחלות בין הרים ובין סלעים, ושמות המקומות יתגלגלו כדבש על לשונם של השחקנים: יריחו, בית אל, בית חורון תחתון, שכם ועין דור? האפשרויות רבות, הסקרנות מפתה, וההצגה מפתיעה.

סב–טקסט אקטואלי

יוצרי המופע לא בחרו באף אחד מהמסלולים הללו. הם בחרו בטקסט המקראי עם הכוחות המתנגשים המתרוצצים בקרבו והעניקו לו פרשנות אקטואלית באמצעות תהליכי ברירה ועריכה, דחיסה והקצנה. ניפו חלקים, שיבצו את האחרים בסדר חדש וביטאו את הקונספציה הפרשנית שלהם באמצעים הדרמטיים הקלאסיים: המימיקה, האינטונציה, מחוות הגוף, התנועה, המוסיקה, עיצוב החלל הבימתי והתאורה. המשחק והבימוי יצרו לספר יהושע המוכר סב–טקסט חדש.

על תיאור נחלות שבטי ישראל הם דילגו. לאמור: לא ההתנחלות עיקר אלא הכיבוש. ההצגה בונה מהלך שמתחיל בישראל החזק, הכובש והדורס, ממשיך באופוריית הניצחון וחותם בהתפכחות, במוסר כליות ובאזהרה. מה שהתחיל בקול תרועה רמה מסתיים בקול ענות חלושה. מה שנדמה היה כניצחון חד ומובהק מתגלה כצרור בעיות; אב לכול הכיבוש החזק, המהיר, הקצבי והטוטלי. השחקנים מדגישים בקול גדול את מילת "חזק": "חזק ואמץ… רק חזק ואמץ מאד… רק חזק ואמץ מאד" (א, ו–ט). ובסוף? מה שמוצג בספר יהושע כביטוי לחסדי ה' עם עמו נשמע בהצגה כהאשמה: "ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה, וערים אשר לא בניתם – ותשבו בהם. כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אכלים" (כד, יג), האשמה שמתגלגלת לאיום בכיליון (פסוק כ).

הדרמה בהצגה אינה תוך–מקראית אלא בין הטקסט לבין הסב–טקסט האקטואלי שלו. בדרך עקיפה–מרומזת היא מציפה את סוגיות כיבוש הארץ והיחס לאוכלוסייה הנשארת, אדמותיה ורכושה. בספר יהושע כיבוש הארץ אינו עניין הנתון לבחירה. הוא מהלך א–לוהי. והיום? האם הכיבוש הוא בחירה או גורל? אין להצגה פתרונים והיא מסתיימת בעצבות גדולה על המציאות שיצר הכיבוש שלא הושלם מעולם.

היחס לספר יהושע מאז ראשית המדינה ועד ימינו אלה היה והינו אחד מגילויי הדיאלוג המתמשך שמקיימת החברה הישראלית עם מורשתה התרבותית, עם ההיסטוריה שלה, עם הרעיון הציוני ועם הצורך להגדיר מחדש את זהותה. ההצגה הצנועה הזאת היא עוד הזמנה למחשבה.

—-

ההצגה "ספר יהושע" של הזירה הבין-תחומית תוצג ב-4.9 בשעה 20:30 בתאטרון הבית, סטודיו ניסן נתיב, רח' נועם 5, יפו

—

ד"ר לאה מזור היא מרצה למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים‎

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז