אם בפרשה הקודמת ציווה משה לזכור את מעמד הר סיני, כעת הוא מבקש להטמיע את המחויבות לה' דרך זיכרון החוויות ההיסטוריות. בעקבות מוטיב העקב והרגל בפרשה
את יחידת הפתיחה של פרשתנו מסמנת התורה בחתימה מעין הפתיחה, הד לשוני בסוף היחידה למילים שהופיעו בתחילתה: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם" (דברים ז, יב)… "עקב לא תשמעון בקול ה' א–להיכם" (ח, כ). צירוף המילים "עקב" ו"שמע" הוא כמעט יחידאי בתנ"ך; מלבד פרשתנו הוא מופיע פעמיים נוספות – בספר בראשית ביחס לאברהם אבינו. בסוף סיפור העקדה נשבע ה' לאברהם להרבות את זרעו ולהנחילם את ארץ אויביו, "עקב אשר שמעת בקולי" (בראשית כב, יח); וה' מבטיח ליצחק לקיים שבועה זו "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי" (כו, ה). אף בפרשתנו, "עקב תשמעון את המשפטים האלה" מבטיח ה' – "ושמר ה' א–להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", לנשל מפנינו את האויבים, להנחילנו את ארצם ולברך את יבולה.
איור: מנחם הלברשטט
משמעות המילה "עקב" בפסוקים הללו היא "בגלל" (רמב"ן). הוראה זו נעוצה במובן הרגיל של שורש זה – העקב מציין הן את החלק האחורי של כף הרגל הן את הרושם שמשאירה כף הרגל בקרקע, ומכאן ההוראה המושאלת של "תוצאה". השימוש הנדיר במילה זו בפרשתנו מלמד שהכיבוש וההתנחלות בארץ, שעליהם עומד משה בהרחבה בפרשה, הם קיום הברית והשבועה שנתן ה' לאברהם וליצחק. סיבה נוספת לשימוש במילה זו תעלה מתוך התבוננות בתכנים של הפרשה.
ביחידה הראשונה של הפרשה, הפותחת והחותמת כאמור במילה "עקב", משמש זוג הפעלים "זכר" ו"שכח" כמילות מפתח:
…זכר תזכר את אשר עשה ה' א–להיך לפרעה ולכל מצרים (ז, יח)
וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א–להיך זה ארבעים שנה במדבר (ח, ב)
השמר לך פן תשכח את ה' א–להיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום (ח, יא)
ורם לבבך ושכחת את ה' א–להיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים (ח, יד)
גם בפרשת ואתחנן פוקד משה על העם לזכור, אלא ששם התמקדה חובת הזיכרון במעמד הר סיני. זכירת האירוע המכונן הזה, המרומם את העם לפסגה רוחנית מעל ומעבר לחיים הארציים, נועדה להטמיע בדורות הבאים את יראת ה' ואת המחויבות לקיום מצוותיו. אף בפרשתנו נועד הזיכרון להעמיק את המחויבות לקיום רצון ה', אך זאת מתוך חוויות השייכות לחיים הארציים וההיסטוריים. יש לזכור את הניסים שבהם ה' הביס את פרעה וצבאו האדיר, ומתוך כך לשאוב את הביטחון לכבוש את ארץ כנען, ולהאמין בהבטחת ה' "כן יעשה ה' א–להיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (ז, יט). כמו כן, יש לזכור את ההליכה הארוכה במדבר: "המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש" (ח, טו).
את האירועים הללו יש לזכור גם בעתיד, אחרי כיבוש הארץ ויישובה (ח, יח–יט):
וזכרת את ה' א–להיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה.
והיה אם שכח תשכח את ה' א–להיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העדתי בכם היום כי אבד תאבדון.
משה מפנה אפוא אל זיכרון העבר על–מנת לסייע לעם לזכור גם לעתיד. הכוח הא–לוהי שהנחיל להם ניצחון על מצרים ושסיפק צורכיהם בהליכה במדבר הוא המבטיח להם הצלחה בכיבוש הארץ ושגשוג חקלאי וכלכלי. הזיכרונות הכרוכים בהשגחת ה' על עמו נועדו להבטיח, גם אחרי הכיבוש וההתנחלות המוצלחים, שימשיך העם להכיר תודה לה' ולהתמיד בקיום מצוותיו.
באמצע תיאור הניסים שנעשו לישראל במדבר מופיע פסוק שמחזיר אותנו למוטיב שבו פתחנו את עיוננו – הרגליים (ח, ד):
שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה.
כאן מספר משה על פלא יומיומי שטרם הכרנו, שמירה א–לוהית על רגלי העם כדי לאפשר את הולכתם במדבר במשך ארבעים שנה. אף בסוף פרשת עקב חוזר מוטיב הרגליים. ההליכה של ישראל במדבר עומדת להסתיים, אבל גם אחרי הכניסה לארץ (יא, כד):
כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה.
אף בהבטחה זו, כמו בהבטחה בפתיחת הפרשה, מהדהדים דברי ה' לאברהם אבינו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז).
לפי פרופ' אדם זרטל המנוח, כף הרגל כאן איננה רק דימוי להליכה, והיא משמשת כאן בהוראה מוחשית. בבקעת הירדן חשפו הארכיאולוגים חמישה מתחמים גדולים בצורה מיוחדת שלא נמצאה באף מקום אחר במרחב המזרח תיכוני – צורת כף רגל. בתרבות המצרית מסמלת כף הרגל את האדנות, ומכאן הסיק זרטל כי אף ישראל השתמשו בסמל זה כדי לבטא את הבעלות על ארץ ישראל.
אלא שהמתחמים שהתגלו בצורה זו אינם מקומות מושב, וככל הנראה שימשו כתחנות שבהן העמידו את המשכן. אסמכתא לקישור בין כף הרגל למקום המקדש מוצא זרטל ביחזקאל מג, ז: "ויאמר אלי בן אדם את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם". הרי שמתחמי המקדש בצורת כף רגל מבטאים שהבעלות על ארץ ישראל היא של ה'. עוד מציע זרטל כי המונח "עלייה לרגל" (ולא "עלייה ברגל") משמעו עלייה אל מקום המקדש, המקום המסמל את רגלי השכינה.
השימוש הנרחב בפרשתנו במילים הקשורות לרגליים מעביר אותנו מההליכה במדבר תחת עינו הפקוחה של ה', דרך כיבוש הארץ והרחבת גבולותיה, ועד לשכר המובטח לעם עקב שמיעתו בקול ה' ושמירת מצוותיו. לא במקרה אפוא מופיעה בפרשתנו שלוש פעמים הקריאה "ללכת בדרכיו" של ה' (ח, ו; י, יב; יא, כב), לבנות את חיינו בארצנו מתוך זיקה מתמדת לה'.
הרב ד"ר אברהם וולפיש הוא מרצה לתושב"ע במכללת בית וגן ובמכללת הרצוג. ד"ר רות וולפיש היא מרצה לתנ"ך במכללת אפרתה
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, י"ט באב תשע"ז
