תגובות לגיליונות קודמים

 בתגובה ל"בין הכותל לאוניברסיטה" 
מאת יואל פינקלמן, 
גיליון פרשת "כי תצא"

לאכוף את השוויון!

אני שותף למסקנותיו של יואל פינקלמן, ואולם ברצוני להציע הנמקה שונה משלו. פינקלמן מסתמך על ההבחנה בין "רב תרבותיות רכה" לבין "רב־תרבותיות קשה". ברב־תרבויות "רכה" כל קבוצה מקבלת בהשלמה את השונות של הקבוצות האחרות. ברב־תרבותיות "קשה" הקבוצות נאבקות אלו באלו. אני סבור כי כדי לחשוב על תפילת נשים בכותל ועל ההפרדה בין המינים באוניברסיטה נדרשת הבחנה אחרת: בין עמדתה של המדינה הליברלית כלפי פרקטיקות לא־ליברלית של קבוצות מיעוט לבין עמדתה של המדינה הליברלית באשר לקורה בפרהסיה שלה עצמה.

השאלה עד כמה המדינה הליברלית צריכה להיות סובלנית כלפי פרקטיקות תרבותיות של קבוצות לא־ליברליות היא אחת השאלות האינטלקטואליות הקשות של זמננו. ואולם לא זו השאלה המתעוררת במקרים של הכותל ושל לימודי החרדים באוניברסיטה. השאלה המתעוררת היא האם מדינה ליברלית יכולה לסבול בתחום הפרהסיה שלה פרקטיקות המפלות בין המינים.

מה הוא הכותל? גישה אחת תאמר שהוא אתר תפילה. ואולם הכותל אינו אתר תפילה של קבוצה דתית זו או אחרת; הוא שייך לאזרחי המדינה כולם. הכותל הוא גם אתר לאומי. אין זה מקרה שאירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נפתחים בטקס המתקיים בו. בין אם הכותל הוא אתר תפילה ובין אם הוא אתר לאומי, הכותל נמצא בפרהסיה של המדינה הליברלית. מדינה כזו אינה יכולה שלא להתעקש על אכיפה מושלמת של עקרון השוויון בין המינים בפוליטיקה ובפרהסיה שלה (ומנגד, עליה לוותר על אכיפת השוויון בתחום הפרטיות). המדינה חייבת לאכוף אפוא את השוויון בין המינים בכל הנוגע לתפילות המתקיימות בכותל.

הוא הדין באוניברסיטה, שהיא מוסד מרכזי של החברה האזרחית במדינה הליברלית. יתר על כן, לכך מצטרפים גם שיקולים שהם "פנימיים" למהות האוניברסיטה כמוסד: אוניברסיטה חייבת לקיים את דיוניה תוך שוויון מוחלט בין כל המשתתפים, ובלבד שיש להם מה לתרום. אוניברסיטה אינה יכולה לקיים את דיוניה תוך הפרדה בין המינים.

חשוב שחרדים יזכו בהשכלה אוניברסיטאית. ואולם ניתן לעשות זאת במוסדות החברה האזרחית החרדית. כל מדינה ליברלית מאפשרת לקבוצות דתיות אוטונומיה נרחבת. כחלק מכך, המדינה אינה אוכפת על קהילות דתיות את עקרון השוויון בין המינים. כך בארצות הברית וכך בישראל. אין מניעה אפוא שחרדים ילמדו לימודים אקדמיים תוך הפרדה בין המינים, ובלבד שהדבר יקרה במוסדות החברה האזרחית שלהם.

לא כן ביחס לכותל. כאמור, מכיוון שהכותל הוא אתר דתי ואתר לאומי המתקיים בפרהסיה של המדינה, אם ישראל היא מדינה ליברלית היא חייבת לאכוף בו את השוויון בין המינים. אין דרך אחרת.

מני מאוטנר

פרופ' מני מאוטנר מלמד בפקולטה למשפטים 
של אוניברסיטת תל אביב 

________________

בתגובה ל"דובריה 
המדומים של היהדות" 
מאת רפאל בנימין פוזן, 
גיליון פרשת "שופטים"


אמת מדעית

קראתי את מאמרו של הרב ד“ר רפאל בנימין פוזן בסיפוק רב. הוא התייחס ארוכות להרצאה שלי במושב הפתיחה של הקונגרס העולמי למדעי היהדות ולא הטיל שום דופי בדבריי. המסקנות שלי, אמנם, לא מצאו חן בעיניו. ההבדל בינו וביני הוא שהוא ניגש לפרש את הטקסט מזווית ראייה דתית ואני מזווית ראייה מדעית.

מה זאת אומרת? הוא ניגש לטקסט עם הנחות מראש שהוא כופה על הטקסט. לדוגמה, הוא סובר שפירושו של רש“י הוא תמיד הפירוש הנכון. לעומתו, אני מפרשת את הטקסט על פי המובן הפשוט של המילים. אני מחפשת את האמת של הטקסט. גישה מדעית זו הביאה אותי למסקנה מדהימה והיא שלפעמים יש אמוראים המכבדים את ההלכה המנוסחת בבית המדרש, אבל עוקפים אותה בשעה שהם מקיימים אותה בבית. זוהי מסקנה חדשנית ומרחיקה לכת. פירשתי לפני קהל הנוכחים את כל הטיעון שלי וגם חילקתי להם דף מקורות כדי שיוכלו לעקוב אחר דבריי בקלות. הסוגיות שניתחתי הן: בבלי כתובות דף ס“א עמוד א (נידה מוזגת כוס יין לבעל); בבלי שבת דף קמ“ג עמוד א (טלטול מוקצה בשבת); בבלי שבת דף קל“ט עמוד א (נטיעת כשות בכרם); בבלי שבת דף י“ב עמוד א (הריגת כינים בשבת).

 אני מבינה שקשה לאדם בעל פרספקטיבה דתית לקבל את הממצאים המדעיים שלי. זוהי הסיבה כנראה לכך שהרב פוזן מכנה את הפירושים שלי “מדומים“. על הקהל לשפוט אם יש אמת מדעית (וגם דתית) בדבריי, ואם אמת זאת גורעת מאוצר הפירושים של ספרות חז“ל או מעשירה אותו.

יהודית האופטמן

פרופ' יהודית האופטמן היא יושבת ראש המחלקה לתלמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה

________________

הנחות יסוד שונות

במאמרו מצטט ר“ב פוזן את ביקורתו של ברוך קורצוויל על חכמת ישראל ואת חששותיו מכיוונה של “רכבת המחקר“, כאילוסטרציה לאי הנחת שלו מהרצאת הפתיחה של הקונגרס העולמי למדעי היהדות מפי פרופ‘ יהודית האופטמן, חוקרת תלמוד מוכרת וחשובה, בעלת מוניטין ובעלת שם, הן בהקשר הכללי של חקר התלמוד והן בהקשר המגדרי שלו.

ציטוטיו של פוזן לאורך המאמר מושחזים וחריפים, ונהניתי מעוקצם ומחדות לשונם. ברם, לא עלה בידי להבין על מה בעצם יוצאת חמתו של הכותב, על כך שהמרצה הינה אישה שעוסקת בתלמוד ר"ל (כנגד המרצות הכשרות שעוסקות בספרות)? על כך שאיננה אורתודוקסית? או שאיננה ישראלית? או שמא שלושתם יחד?
ברור מכל מקום שהבעיה אינה נעוצה בדבריה כשלעצמם, כי אם כך היה – בוודאי היה טורח לספר לנו מהם ולהפריכם. ואם עדיין לא נתקל החוקר הנכבד בשום מחקר שממנו נגלו תובנות חדשות, לעתים אפילו שונות מדרכו של רש“י בביאור הכתוב, יש לתהות מה בדיוק עשה הכותב בקונגרסים בפרט ובאקדמיה בכלל? אם מסקנות שונות מרש“י מכעיסות מישהו, בהחלט מומלץ לו לא להגיע לכנסים אקדמיים, שכן למיטב ידיעתי הם אכן מכילים מסקנות כאלה לעתים.

ואפרט בקצרה: מטרת המחקר בכלל היא לקדם את הבנתנו את העולם, ובהקשר למחקר התלמוד – לקדם את הבנתנו את התלמוד. קידום זה נעשה בשתי דרכים עיקריות:
א. פיתוח כלים להבנה “טכנית“ מדויקת יותר של הכתוב, כמו השוואת נוסחים, בירור לשוני של מילים וביטויים, ובירורים רבים נוספים של מושגים גאוגרפיים, ביולוגיים, היסטוריים וכדומה. כל המידע הזה לא תמיד עמד לצערנו לרשותם של רש“י ושאר ענקי הרוח לדורותיהם, אבל עומד לרשותנו, והרי אנחנו גמדים על כתפי ענקים מבחינה זו.
ב. הדרך הנוספת של המחקר (והיותר בעייתית בעיניים מסורתיות) היא הצעת הנחות יסוד השונות לעתים מהנחות היסוד המסורתיות שקדמו לו.

למשל, בעוד עמדת המוצא של המפרשים היא שאין סתירות בתלמוד וממילא מגמתם היא הרמוניזציה ויישוב של כל סתירה אפשרית, מגמת המחקר (ההולכת ומחריפה בדור האחרון) היא לראות את הרב־שכבתיות של יוצרי התלמוד (תנאים, אמוראים וסתמאים לדורותיהם ושכבותיהם), את שינויי הזמנים והמרחבים הגאוגרפיים, את מגוון העמדות והדעות האישיות, וכן הלאה.

ממילא מסתבר שבמקום שבו רש"י והתוספות מיישבים סתירות – מגלים החוקרים שכבות, תקופות, קהילות, מגמות ותפיסות עולם שונות.

אפשר לחיות בשלום רב עם שתי הגישות (מסורתית ומודרנית) כפי שמוכיחים חוקרים ורבנים רבים. ואפשר כמובן לדבוק באחת ולכפור בזולתה. אבל לבחור באחת מהן ולפעול בתוכה תוך ביטול עקרוני של דרכה, נראה לי מהלך קצת בעייתי.

ענת ישראלי

 ד"ר ענת ישראלי היא רכזת אקדמית של תוכנית מיכאל במכללת אורנים והמדרשה באורנים

________________

בתגובה ל"לא חולשה" 
מאת אלחנן שילה, 
גיליון פרשת כי תצא

מלכות עצמי

ילאה העט להגיב למאמרו של אלחנן שילה "לא חולשה".

אני מציג רק תמיהה אחת. לשם מה הוא מתאמץ להבחין בין מה שעולה מפשוטו של מקרא, שהוא לדעתו רצונו של הא־ל, לבין ההלכות שפסקו חכמים – כדרכם של הצדוקים והקראים?

הרי לפני זמן הוא פרסם מאמר "התגלות א־להית בטקסט אנושי" ובו כתב שגם מה שכתוב בתורה שבכתב לא כולו הוא דבר ה', ויש חלק שאותו אמר משה מפי עצמו, וזה אינו מחייב! ושילה גם יודע להבחין בין שני החלקים, לפי עוצם שכלו!

אחרי הצגת תעודת הזהות הזאת, המסקנה הפשוטה היא שהוא אינו מחויב לשום דבר, והוא עושה כל דבר לפי מה שנראה לו. העמדה הזאת אינה חולשה, בדיוק באותה מידה שגם עמדתה של זהבה גלאון אינה חולשה. הצד השווה שבהן הוא שאין לעמדות האלה שום קשר אמיתי לתורה. כי מרכזה של התורה הוא קבלת עול מלכות שמים, ולא עול מלכות עצמי!

משה גנץ

הרב משה גנץ הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשעלבים 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013