ההגמוניה האשכנזית־דתית מעניקה לכאורה לדתיים המזרחים "בית", אך במחיר דרישה להתאים אליה את תפיסת עולמם. קריאה לשינוי
בשבועות האחרונים, בעקבות צפייה בסדרה "השד העדתי" של אמנון לוי, אני פוגשת תגובות מגוונות שעיקרן – אמנם בעבר היו זכויות יתר, אך כיום, בישראל 2013, לא קיימת הדרה מזרחית. המספרים אכן מלמדים על הבדלים (למבקשי עבודה בעלי שם משפחה אשכנזי סיכוי גבוה ב־34% להיות מזומנים לראיון עבודה מאשר לכאלו בעל שם משפחה מזרחי), אך מי שטוב – מצליח. השיח על גזענות והדרה, טוענים באוזניי רבים, נובע מאינטרס פרטי של אנשים שעשו מזה מקצוע, ויש להם עניין להנציח את המצב.
כנגד תגובות אלה, טענָתי היא שמאז ימי קום המדינה ועד היום מתקיימת כל העת הדרה מזרחית, ובמגזר הציונות הדתית מתקיימת הדרה של היהדות המזרחית. מקור המהלך הזה הוא בפרויקט הציוני ששלל מורשת של מאות שנים. את הדפוס הזה שכפלה הציונות הדתית בכך שיצרה הזחה של היהדות המזרחית אל השוליים. אדייק, ההגמוניה האשכנזית־דתית לכאורה מעניקה לדתיים המזרחים “בית“, אך המחיר הוא ויתור על הבית (בה“א הידיעה) ובעצם דרישה להתאים את תפיסת העולם הדתית לזו האשכנזית.
באולפנא לא היה כל ביטוי למזרחיות צילום: פלאש 90. למצולמות אין קשר לכתבה
הרגשתי זרות וניכור
אמחיש את טענתי בנימה אישית־פוליטית.
למדתי באולפנת בני עקיבא גדולה וותיקה. הגעתי לאולפנא מהבית המזרחי שלי בעיירת פיתוח, ומדובר באולפנא שבה לא הייתה גישה גזענית מודעת. באותה תקופה, אך לפני עשרים וכמה שנים, בבתי ספר דתיים אחרים, כדוגמת "צייטלין", התקיימה הפרדה על רקע עדתי בין הכיתות, כאשר בכיתות המדעיות היו בעיקר אשכנזים, ובכיתות הרגילות הייתה הפרדה בין כיתת האשכנזים מצפון העיר לכיתת המזרחים מהדרום.
אך כאמור, באולפנא שבה למדתי התקיימה אינטגרציה מלאה. התקבלו בנות שעברו את מבחני הקבלה והכיתות היו מעורבות. לכאורה מצב שוויוני. אך השוויון לא באמת התקיים והגזענות גם אם לא הייתה מודעת – הייתה נוכחת.
כל הוויית האולפנא זעקה אשכנזיות. התלמידות שפגשתי היו מוצלחות וידעניות ממני, מפני שהגיעו מאזורים שבהם הרמה הלימודית הייתה גבוהה יותר מזו שאני זכיתי לה. בעיירה נחשבתי לתלמידה חכמה ומצליחה אולם באולפנא נדרשתי להשלים פער לימודי גדול. פגשתי לא מעט בנות של רבנים (אשכנזים כמובן), ובכלל בנות אשכנזיות שהאולפנא היוותה עבורן המשך ישיר של החינוך שקיבלו עד כה.
הר"מים היו אשכנזים, המדריכות אשכנזיות, ראש האולפנא אשכנזי, נוסח התפילה אשכנזי, זמירות השבת אשכנזיות, הפסיקות אשכנזיות, לימודי ההגות והמוסר – מהוגים אשכנזים. במילים אחרות, היה ניסיון להטמיע אותי המזרחית במערכת הקיימת, אך בתנאי שאשתלב בקיים, בשפה הדומיננטית השלטת של הציונות הדתית. הרגשתי זרות וניכור.
האם הדמויות החינוכיות היו ערות לחשיבות הגשר בין הבית לאולפנא? בין שני העולמות?
קול לא לגיטימי
באולפנא לא היה כל ביטוי למזרחיות, לא הייתה אפשרות להזדהות עם התפיסות שהנחילו לנו בבית. במוסד חינוכי שטוען לסימון של מה שרצוי, מה שנכון, מה שטוב, לאן עלינו לשאוף, הרי שהמסרים מהבית, הערכים, המנטליות, תפיסת העולם, תפיסת הפסיקה ההלכתית, כל אלה נעדרו. הזהות שלי מבית הפכה למעשה – וזה היה המסר המובלע אך הנוכח – ללא לגיטימית. וכך, ללא כוונה מוצהרת להדיר את הבית, התבצעה הדרה.
שתי האפשרויות שעמדו אז לרשותי היו או להיאחז בבית על כל מה שהוא מסמן ולהיות לא רלוונטית או לאמץ זהות חדשה. החלטתי להיות רלוונטית והדרתי את הבית. הדרה הישרדותית. הדרתי את הבית על מנת להצליח בעולם החדש, להצליח בעולם היחיד ששווה. להשתלב בנורמות, בערכים ובסדרים של ההגמוניה.
בביקורים הלא תכופים בבית, אקבל אזכורים למחירים שאשלם – חמושה במראה דוסי, בלבוש וסגנון אולפניסטי, בהקפדות דתיות שהבית לא הכיר ובערכים של השיח האידיאולוגי של הציונות הדתית, בשפה המופשטת הרב קוקניקית, הרגשתי שאני נמצאת בעמדה מוסרית ודתית גבוהה יותר. התנשאתי. התביישתי בהורי המחזיקים בתפיסה פריפריאלית, שלא טורחים להשתתף במרוץ "הנכון". המרוץ היחיד שנחשב.
כל הדודים שלי היו מסורתיים. כמה פעמים אמרו לנו באולפנא שמסורתי נחשב בזוי? כמה פעמים לעגו למסורתיים, נעדרי האג'נדה, שבשבת עושים קידוש ואחר־כך מדליקים טלוויזיה? החילונים עדיפים כי אפשר לנהל איתם דיאלוג מושכל. הם בחרו באופן מודע ומוסבר את דרכם. יש בסיס תבוני להחלטה שלהם. עם החילונים הללו נפגשנו במפגשי חילוניות־דתיות. לא עם המסורתיים (המהווים כמעט מחצית מהיהודים בארץ).
סיגלתי את החשיבה המרכזניקית או ההר עציונית, שבאופן מובנה לא יוצרת מגע עם הרחוב, לא רוצה לגעת בבעיות קיום בסיסיות, אלא נושאת עיניים אל המעבר. אבל מה מקום החשיבה הזו בבית? במשפחה המורחבת? בעיירה?
וכמו באולפנא כך במדינה. המזרחים שקולם נשמע, שהגיעו לעמדות מפתח, שהצליחו להתברג היטב, ש"הצליחו בחיים", היו צריכים לוותר על חלק גדול מהעצמיות שלהם, מהתרבות שלהם, מאורחות החיים שלהם, ולפלס דרכם אל עבר החברה השלטת. על מנת לסמן הצלחה אישית או להיות בעל השפעה, עליהם היה לשלם מחיר – והמחיר היה זניחתה של הזהות המזרחית. השתכנזות.
זה מביא אותי לחשוב על כל הנערים והנערות שסירבו להשתכנז, ששימרו את כל מאפייני ההשתייכות שלהם למשפחתם על מה שהיא מייצגת, שכתוצאה מכך נדחקו לשוליים, ללא דריסת רגל בקולקטיב המתווה את הטון. אך טבעי שחלקם גדלו להיות במקרה הטוב בעלי השפעה מצומצמת על סביבתם, ובמקרה הפחות טוב הגיעו לפשע, שבבסיסו גם חלק ממרד וקריאת תיגר על הסדר הקיים; סדר שלא רוצה לקבלם בין שורותיו, כפי שהם, על תרבותם, אפיוניהם ודתיותם.
אני חושבת על כל אותם מזרחים שכישרונם לא בא לידי ביטוי. אני חושבת על כל אותן ספרדיות בעלות אמירה שקולן נדם ולעולם לא נוכל, כקולקטיב, ליהנות מאמירה זו. ואני תוהה לעצמי בקול: כמה אנשים בעלי יכולת, בעלי אמירה, בעלי תעוזה, החברה ובתוכה החברה הדתית לאומית הפסידה? ואני חושבת גם על אנשים לאו דווקא "מוכשרים", יוצאי דופן או חכמים במיוחד, על אחד העם המרוקאי שחי בחברה שבה קולו אינו לגיטימי.
המשך ישיר לבית
אם אנחנו רוצים שלא להמשיך במסורת ההדרה ומעוניינים להעניק מקום שווה עבור בנות האולפנא המזרחיות, יש לחולל שינויים בתוך המערכת, שיאפשרו פרט להענקת מקום שווה גם שינוי רחב יותר, אל עבר חברה דתית לאומית פחות גזענית.
השינויים הם בעצם היפוך של מה שהוצג כבעיה, והנה אפרוט כמה מהם:
א. דמויות חינוכיות מזרחיות החיות את חייהן בתודעה מזרחית. כלומר, כאלה שיכירו במקום שהבנות המזרחיות באות ממנו, יתייחסו אליו וייתנו לו מקום שווה. דמויות שיהוו מודל לחיקוי אך גם יהיו המשך ישיר ואינהרנטי לתרבות ולמנטליות בבית.
א. תפילות בנוסחים רב־עדתיים. כך כלל הבנות יוכלו להתעשר ממגוון הנוסחים והמנגינות.
ב. לימוד פיוטים – הפיוט כמשאב. בדומה למתרחש ב“קהילות שרות“ – מפגשי קבוצות לימוד של פיוט שלומדות הן את הטקסטים הנפלאים של הפיוטים והן את שירת הפיוט במנגינה ובעיטורים מוזיקליים על פי התרבות והעדה הרלוונטית.
ג. לימוד הפסיקה וההגות הספרדית – כדוגמת הרבנים לבית משאש, הרב עובדיה יוסף, הרב בן ציון חי עוזיאל והרב חיים דוד הלוי. ומעבר לחשיפה, גם נתינת מקום ויישום לתפיסת העולם הדתית הספרדית כיהדות אורגנית שאינה מחדדת דיכוטומיות.
ד. פעילות של מעורבות חברתית אשר לא מגיעה מן החוץ, לחלץ ולסייע ל“ילידים“, אלא כבניית מערכת של אמון הדדית, מערכת שבה כל צד יופרה מהשני. מערכת של ערבות במובנה המקורי. בהשראת המימרה של הרב ישראל סלנטר: “הדאגות החומריות של חברי הן הדאגות הרוחניות שלי“.
ה. במסגרת מפגשים עם בני נוער, קיום מפגשים עם נערים ונערות מסורתיים, וכמו כן מפגש עם התפיסה המסורתית (ע“ע ד“ר מאיר בוזגלו). בתפיסה זו, המסורת היהודית מועברת בראש ובראשונה ובעיקר על ידי מוסד המשפחה. על כן דיאלוג בין בית הספר והמשפחה הינו הכרחי, בפרט בשלב גיבוש הזהות היהודית.
יישום שינויים אלה, הנותן מקום שווה ליהדות המזרחית, תואם את התפיסה שגם ביצירה המקורית שלנו כעם הפרט לא השתייך ישירות לעם, אלא השתייך דרך סדרה של תיווכים – דרך המשפחה, העדה או השבט ודרך קבוצות של שבטים. כך גם היום, לא תימשך מחיקה של תרבות, אלא הכלה רב תרבותית. תתקיים התחלה של תיקון העוול, יתאפשר פילוס דרך לכל התלמידות והתלמידים המזרחים אשר ישמיעו את קולם ויתוו דרך תוך זיקה לתרבותם, מסורתם, ביתם. בכך יאפשרו את המשך שינוי התודעה בחיים הבוגרים. תיקון שהוא בבחינת “אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה“.
אפרת שני שטרית היא מנתחת מערכות בחברת תקשורת
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013
