הרב והרבנית נריה התבוננו במציאות המשתנה ובנו מפעל חינוכי כביר. מעל הכול, הם הראו מהו בית יהודי. דברים לזכרם
ח"י השנים מאז הסתלקותו של הרב משה נריה, והשנה שחלפה מפטירתה של נוות ביתו, הרבנית רחל נריה, מהוות פרק זמן ראוי להתבונן בבית הזה ובמורשתו, ובמה שהותירו והורישו לנו בחייהם ובמותם שניהם ביחד וכל אחד לחוד.
הדבר הראשון הוא עצם המושג בית. תלמידים ומורים, אנשי ציבור ואורחים, שהגיעו לכפר הרא"ה לבית נריה במשך עשרות שנים ראו קודם כול דגם של בית יהודי. בית שהשלם שבו גדול יותר מסך חלקיו. הרב נריה, על כל עיסוקיו החינוכיים והרוחניים, והרבנית רחל, על כל עשייתה החינוכית והציבורית וניהול הבית, היו קודם כול יחד. הבית שלהם הראה שיש בסיס לחיים. יש נקודת יציאה אל החיים ויש לאן לחזור לאחר יום עמל. ביתם היה מקור אנרגיה וחום.
ערים לגודל השעה
הרב נריה – כבעל שם טוב בשעתו, וכר' מאיר שפירא, וכעוד גדולי ישראל שחוללו מהפכות והובילו דרך – זיהה את המציאות המשתנה, קרא את הכתובת על הקיר, הבין שצריך לייצר דגם חדש הנשען ויונק מן הישן ולממש אותו בחיי המעשה. מפעל ישיבות ואולפנות בני עקיבא הציל דורות שלמים מיציאה לשדות זרים, ונתן לדור שלם יסודות לבניית האישיות ולבניית הבית הפרטי והלאומי. הרב זיהה את התהליכים שעוברים על הבנים בדור שאחרי השואה, בדור שהקים את המדינה. הרב הבין וזיהה את מוקדי הרעש והטלטלות הרוחניות והחינוכיות, ויצר דגם חינוכי חדש.
במבט לאחור, ובמלאת שנה להסתלקותה, נראה מקומה של הרבנית נריה באור בוהק ומשמעותי. הרבנית הייתה לא רק עטרת בעלה, אלא אישיות עצמאית. בצניעותה ובדרכה השקטה והאופיינית זיהתה את הצרכים של הבנות בדור הזה ופעלה למענן.
גם העולם הנשי עבר במשך עשרות השנים האחרונות טלטלות לא פשוטות. השינויים בעולם, הצרכים המשתנים, החשיפה לתרבויות זרות ולהשפעות תקשורתיות – כל אלו חייבו אמירה חדשה ורלוונטית לגבי תפקידן והשתלבותן של הבת והאישה בכל התהליכים המטלטלים הללו. היה ברור לרבנית נריה שמי שימשיך להפטיר כדאשתקד יהיה לא רלוונטי לדור הצעיר. מצד שני היא חשה אחריות לחינוך היהודי הקלאסי של בת ישראל כשרה – בענייני צניעות וזוגיות, בענייני בניית הבית, ובשאר דברים ונושאים הנגזרים מכך.
מאור פנים, צניעות, חום ופשטות. הרב והרבנית נריה באדיבות המשפחה
הרבנית הבינה בפיקחותה וחכמתה כי בעוד הרב סולל דרך לבנים, הבנות עלולות חלילה להישאר מאחור, ולכן, במובנים רבים היא הקדימה את זמנה, ובדרך שמרנית מצד אחד ונועזת מצד שני לא היססה להיכנס למתחם המורכב של עיסוק בענייני צניעות ובנות, לדבר ולכתוב עליו בשפה נקייה ובהירה, אחראית ונוגעת. הרבנית הבינה שמחנכות ומדריכות רבות במוסדות חינוך ובתנועות נוער זקוקות לקו ולדרך, להשקפה והסברה בנושאים הללו, כדי שתוכלנה לחנך ולהעביר את המסר המורכב הלאה.
הדבר השני שהקרין מכל קיר וקיר שבבית היה מאור הפנים, הצניעות, החום והפשטות. כמה נעים – דווקא במציאות חיים של חומרנות ורדיפה אחר מותגים, אופנה ושאר סממני מעמד – לבוא לבית שכולו אומר כבוד וכולו אומר פשטות. בית שמחזיר אותך לפרופורציות. בית שמלמד שאין שום סתירה בין פשטות וצניעות לבין עוצמה. ההיפך, העוצמה נובעת מתוך הפשטות והצניעות. רק בית שכולו תודעה של ענווה ואהבת אדם, שליחות ותורה יכול להוציא מתוכו במשך שנים רבות כל כך עוצמות חינוכיות שכאלה.
המסר שעלה מן הבית היה שאין פסול ברצון למימוש עצמי, ובתנאי שהמימוש הזה יחבור לצרכים של כלל ישראל. המסר שיצא מן הבית הזה, באותן פעמים שהגעתי אליו כדי להתייעץ בענייני חינוך, לימודים, תקשורת או צורכי ציבור, היה של בחינה אחראית – מה צריך לעשות, מה נכון לעשות, מה חשוב לעשות, ומתוך כך מי הוא זה שצריך לעשות. למי יש היכולות והכישרונות לעשות ולפעול.
הרב נריה זצ"ל לא נחפז בתשובותיו. בסוגיות שהנחתי לפניו הוא נהג בזהירות. הוא נהג לשאול, רצה להבין את כל צדדי הנושא. מה תהיינה ההשלכות של כל דרך שבה נבחר, כיצד לעשות את הדברים באופן הנכון ביותר. ישבתי מולו וראיתי מהי אחריות ומהי זהירות, מהו שיקול דעת מתון ומאוזן הרואה את התמונה כולה, וגם את כל פרטיה. קירות ביתו של הרב שידרו חכמת חיים וחכמה של תורה, כשקירות פניו שידרו מאור פנים ואהבת אדם ותלמיד.
פשטות מעשית
כשעברתי מחדרו של הרב למטבח לשוחח עם הרבנית רחל, הבנתי איך אפשר להיות בו זמנית עזר כנגד, המבינה את גדולתו של הרב ומפנה אותו לעשייה החינוכית והציבורית, ובמקביל לנווט את הספינה כרב חובל, בפיקחות, בטוב לב, תוך תרגום רעיונות גדולים לחיי מעשה. חכמת החיים של הרבנית, כמו גם מאור פניה ונועם הליכותיה, הקרינו גם בלי להרבות במילים. הרבנית ידעה בדיוק את מקומה ואת כוחה. היא ידעה לחנך תלמידות רבות, ידעה לנהל מפעלי חסד וצדקה, ידעה לשקם את ביתה לאחר האסון של פטירת בנה, ידעה להביע את דעתה ולעמוד על שלה, וידעה במקביל לשבת בשיעורים ובשיחות של בעלה הרב זצ"ל, ולסכם את דבריו כתלמיד לפני רבו ולא כאישה בפני בעלה. ידעה מתי להתערב ומתי לשתוק, מתי לדבר ברמיזה ומתי להרחיב בדיבור.
הרב והרבנית היו אנשים גדולים, וגדלותם באה לידי ביטוי דווקא בדברים הקטנים. ייטיב לבטא זאת סיפור קטן, שמבחינתי הוא סיפור גדול, שיש בו כדי לבטא את הבית הזה בכלל ואת הרבנית שבתוכו בפרט.
הגעתי באחד הימים לשיחה עם הרב נריה זצ"ל בחדרו, במטרה להתייעץ איתו במספר נושאים. עם סיום השיחה עם הרב, בדרכי החוצה, עברתי דרך המטבח, שבו שהתה הרבנית. שוחחנו כמה דקות על מה נשמע בבית, מה עושים ומה חדש, ואז צלצל הטלפון הסלולרי שלי. ראיתי שזו אשתי, ביקשתי מהרבנית סליחה ועניתי לטלפון. אשתי ביקשה לתאם איתי שאאסוף אותה בדרכי חזרה מצומת מסוים שבו היא תמתין. סיימתי את השיחה ואמרתי לרבנית נריה – זו הייתה אשתי, היא תחכה לי עוד עשרים דקות בצומת ואני צריך לצאת.
תגובתה של הרבנית הדהימה אותי. היא אמרה "היא מחכה לך בצומת? בטח היא תהיה צמאה, והיא בטח יצאה מהבית כבר בבוקר ועוד לא אכלה… חכה רגע… אני אכין לה משהו מהר…". לא חלפו דקתיים והרבנית הביאה לי שקית עם שתייה, פירות צוננים רחוצים, פרוסת עוגה ואולי עוד כמה דברים, ואמרה לי בנועם ובטוב לב – "קח לה, ותמסור דרישת שלום חמה".
הרגע הזה מבחינתי הוא הסיפור כולו. של הבית, ושל הרבנית. היכולת לעסוק בדברים רוחניים, ציבוריים וחינוכיים שברומו של עולם, ותוך כדי להיות כל כך רגישים וקשובים ומעשיים. התבונה והרגישות של הרבנית להבין את המצב ולתרגם אותו לעשייה מיידית בחן ובחסד – זה כל הסיפור.
כשבני הגיע ליום הראשון ללימודים בכפר הרא"ה, הוא היה כתלמידים צעירים רבים אחרים קצת לחוץ, אולי חרד מפני הבאות. בכל זאת לצאת מהבית, לעבור לפנימייה, להתרגל למקום חדש וכל מה שכרוך בכך. לפני שנכנסנו לישיבה (היה זה שנים לאחר פטירת הרב נריה זצ"ל) אמרתי לו – בוא ניכנס אל הרבנית רחל, שתברך אותך בדרכך החדשה.
נכנסנו לבית. ביקשתי מהרבנית שתברך את הילד. הרבנית לא דיברה ארוכות ולא גבוהה גבוהה. היא אמרה משפט אחד או שניים, שעיקרו היה – ברוך הבא. אתה רצוי בישיבה ובביתנו. יהיה לך קצת קשה בהתחלה, אבל תאמין בקב"ה, ותאמין בעצמך ובכוחות שיש לך, ואתה ב"ה תצליח ותפרח. היא אמרה את זה פשוט, ישיר ובהיר – כפי שהיא הייתה כל חייה. וזה עבד.
חיים עד העולם
הרב והרבנית ידעו היטב את שירת העשבים. הם ידעו שלכל עשב ועשב ולכל תלמיד ותלמיד יש ניגון מיוחד משלו. הם ידעו שמצד אחד יש בישיבה מאות תלמידים, אבל כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ולכל אחד הצרכים והכישרונות שלו, ומתוך כך יסלול את דרכו בחיים.
בעיניי היו נראים תמיד הרב והרבנית נריה כשני רבי חובלים הניצבים על סיפון אונייה גדולה העושה דרכה אל היעד. בדרכה תדע האונייה גלים גבוהים וימים סוערים, וגם ימי שגרה ושקט. פעמים תיטה האונייה לצד אחד ופעמים לצד השני. יהיו כאלה שינסו להסיט אותה מדרכה לעבר יעדים אחרים ולעגון בנמלים זרים, יהיו כאלה שהמרחק אל החוף ייאש אותם והם ירצו לשוב לנמל המוצא, ויהיו כאלו שיסתנוורו ממגדלורים אחרים שאינם בנמל היעד.
אל מול כל זה ניצבים הרב והרבנית על גשר הפיקוד של הספינה – הפרטית, החינוכית והלאומית – אוחזים בידיים בטוחות ונאמנות בהגה, לא מתבלבלים, לא נחלשים, לא מתייאשים, מזהים את נקודות התורפה ומחזקים אותן, ממוקדי מטרה ודרך, מבינים את הזמן והנסיבות המשתנות, יודעים להבחין בין סוגי הנוסעים השונים שעל האונייה ולתת לכל אחד כצרכיו וכיכולותיו. הם ניצבים על גשר הפיקוד מלאי ענווה ותודעת שליחות, מלאי צניעות ועוצמה, מלאי תורה וחסד.
ספינתם שלהם הגיעה אל החוף. הרב משה צבי נריה זצ"ל הגיע לחוף המבטחים שלו לפני ח"י שנים, בי"ט בכסלו. סמוך מאוד לפטירתו הוא אמר לי: "אני הולך עכשיו לביתי, לקיים בי – כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם". הוא ידע ששעותיו ספורות ודיבר איתי על "חיים עד העולם". יש חיי שעה ויש חיי נצח, חיים עד העולם.
כעבור טו"ב שנים הגיעה גם הרבנית רחל אל סיום מצעד החיים שלה. ניצבת כרחל ומתפללת על בניה, תלמידיה ותלמידותיה – שישובו בנים ובנות לגבולם, ויקימו בית ודור לתפארת.
בית הרב והרבנית, כמו גם מפעל חייהם, ראוי להילמד כדגם וסמל לאנשי מופת, לבית יהודי ולאהבת אדם ותלמיד. רבבות תלמידיהם והבתים שהוקמו מכוחם הם נר זיכרון חי, תוסס ופועל לדמותם ולפועלם.
אבי רט הוא עורך האוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן "בעוז ותעצומות", וראש מכון ש"י באוני' בר אילן
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013
