בתגובה ל"קידושין כדת משה, נישואין כדת ישראל" מאת רוני שויקה, גיליון פרשת שמות
בין הזוגיות למשפחה
בתחילת דיונו כתב רוני שויקה כי המוטיבציה בדבריו היא לקחת בחשבון את שינויי הזמנים ומשמעותם. ועל סמך הסכמה זו אני בא עמו בדברים. שאם לא כן אין על מה לדון. בחלוקתו בין קידושין לנישואין הוא ראה את הקידושין כמעמד שלא יכול ולא אמור להשתנות, ואת המשמעויות העכשוויות העדיף על כן להפנות אל הנישואין, שהם ממילא לטענתו חסרי עמוד שדרה הלכתי ברור. גם חז“ל להשקפתו עיצבו את הנישואין על פי חיי השעה.
אכן יש להידרש להבדל בין קידושין לנישואין, ואכן הסברו כי הקידושין הם המעמד שמייחד את האישה לגבר כדי לברר את זיקת האבהות יש בו משום חידוש מעניין, מסקרן ומשמעותי. חידוש שעוד דורש הוכחה וראיות, אך אין ספק שיש בחידוש זה יסוד להידרש אליו.
שני גברים ואישה
אלא שהיום אין בעיה לברר אבהות בכלים מדעיים. אם כך, יצא העוקץ מהצורך לייחד את האישה לגבר אחד כדי להגן על הירושה. יכולים אנו לדמיין משפחה של שני גברים עם אישה אחת, ונוכל לדעת מי האב. לכן, לדידו של שויקה, ייחוד אישה אחת לגבר כבר אינו נצרך לעניין הירושה. וכמו בייחוד גבר לאישה, שמן התורה מותר לו לשאת שתי נשים, ולדברי שויקה ממנהג ומנורמת החיים נאסר, נוכל לומר גם את ההיפך. מן התורה בטלה המניעה לשני גברים לאישה אחת, אלא שמנהג העולם המונוגמי גרם. וחזר הדבר למקומו, שגם הקידושין בימינו כבר אינם אלא מנהג העולם העומד על הבנת הזוגיות והמשפחה. שהרי לירושה כבר אין צורך בדבר.
בנוסף, כל דיני הירושה במציאות הישראלית, שמעוגנים בחוק הירושה ובחוקי חלוקת הרכוש המשותף של זוגות, השתנו. הרכוש משותף בין האב לאם, ושניהם מורישים אותו בשווה. אם האב נפטר ראשון לבית עולמו הרי שחלקו מתחלק בין היורשים לבת הזוג, וחלקה של האם נשאר ברשותה, כך שלאם נשאר החצי שלה והיא יורשת יחד עם ילדיה באופן יחסי את החצי השני בחלוקה שווה. כשהיא הולכת לבית עולמה, יורשים הבנים והבנות את היתרה בשווה, וכן להיפך. השינויים הללו אינם רק דין אזרחי. מי שסבור שמעמדה החברתי־כלכלי של האישה השתנה והשתווה למעמדו החברתי־כלכלי של האיש, ראוי היה מזמן שגם בהלכה יקיים את השינוי הזה. כך יצא העוקץ מהרעיון שהאב הוא המוריש היחיד.
ועוד קשה לי בהנחות הייסוד ששויקה מבנה בדבריו – במציאות שלנו אנו יכולים להזריע אישה בהזרעה מלאכותית, ולהוליד ילד של אב ואם אצל פונדקאית. יש גם מצב שבו חד הורית מולידה מתרומת זרע. כל ההתפתחות הזו דורשת חשיבה מחודשת על הגדרות אם ואב לעניין ירושה, כמו גם לעניינים אחרים בהלכה ובפנים אחרות. ברור לי שלא נכון יהיה להמשיך להתייחס לכל הסוגיה הסבוכה הזו בעצימת עיניים מול המציאות המתחדשת, ללא ניסיון כן לחשיבה מחדש ולהגדרות עדכניות, שנדרשות בתוך עולם האגדה וההלכה. להפטיר כדאשתקד ולצייר את הקידושין כבירור האבהות, כאילו רק בדרך איש באישה נולדים ילדים? אתמהה.
על כן בראשית דבריי אני מבקש לחלוק על שויקה ולטעון שהקידושין כבר אינם יכולים להוות מה שרוצה שויקה להכניס בהם, גם אם כטענה היסטורית הוא צודק. נשארנו, כפי שקורה בדיני תורה רבים, עם המסגרת שהתרוקנה מתוכנה ועלינו לחדש את משמעותה על פי חיי השעה הבנויים על עקרונות התורה. לכן לטענתי גם בקידושין יש מקום להדדיות בין איש ואישה, כפי שטען הרב בני לאו. ולכן אם מייחד האיש את האישה לעצמו, צריכה האישה גם היא לייחד את האיש לעצמה.
לחזור למנהג יהודה
לפני שנים העלינו בבית המדרש את רעיון החזרת העטרה ליושנה וחידוש החלוקה בין קידושין לנישואין. בקידושין ראינו את בניין הזוגיות, ובנישואין את בניין המשפחה. ההנחה הייתה שהגלולה למניעת הריון שינתה את הזיקה המוחלטת שהייתה בין הביאה לבין ההולדה, וכבר רבנים רבים הבינו והתירו לזוגות נשואים צעירים לקיים חיי אישות ולדחות מצוות עשה כדי להרבות אהבה בין איש ואישה, ולבנות את הזוגיות (מושג שגם הוא חדש במשמעויות שאנו מייחסים לו בחברה שוויונית). גם תהליך ההתבגרות השתנה בימינו וזוגות שמבקשים לשמור הלכה ולחיות חיי אישות בקדושה מתקשים לעשות זאת אם אינם רוצים למצוא עצמם חובקים עדת ילדים בעוד הם עצמם ילדים במושגים החברתיים־כלכליים של ימינו.
על כן באנו להציע לחשוב על הרעיון להפריד בין הקידושין לנישואין. להתיר לארוס להתייחד עם ארוסתו כמנהג יהודה (כתובות יב ע"א) גם אם צעירים הם. גם אם הוא עדיין בצבא או בישיבה והיא בשירות לאומי, בצבא או בלימודים. יחיו כחבריהם החילונים – בבית הוריו או בבית הוריה, כזוג שעדיין לא מאחד את המערכת הכלכלית ועדיין לא מוליד ילדים ואף לא בונה בית. ואם להיפרד הם רוצים, יעשו זאת עם גט מן האירוסין ללא כתובה. טקס הקידושין ייעשה בצנעה במסגרת המשפחות המצומצמות. כפי שהציע שויקה – להצניע את חיי הזוגיות האינטימית.
וכשתבשיל השעה, ייערכו נישואין ברוב עם. הנישואין יביעו את משמעות הקמת המשפחה, הולדת הילדים, בניית הבית, איחוד החיים הכלכליים והמעמד המשפטי. כל אלו יבואו לידי ביטוי כפי שהציע גם שויקה, בניסוח הסכמה משפטית הדדית במקום הכתובה. וכבר ניסחו חכמים הסכמים טובים שיכולים להיות בסיס לכתובה חדשה. כל זה תוך שוויון מעמדי והדדיות בין איש ואישה. נמצאנו חוזרים ומבקשים קידושין כדת משה – של חיי אישות בקדושה וטהרה, ונישואין כדת ישראל – כבניית מסגרת משפחתית על־פי נורמות החיים הישראליים. אלו הדברים בקצרה, אין כמובן לראות בהם הלכה למעשה, ואין בהם אלא הווה אמינא, ועוד רב הצורך להעמיק ולדון בהם.
שמוליק בן דוד
—-
הצעה תמוהה
רוני שויקה משיב:
אני מודה לשמוליק בן דוד על תגובתו המעניינת, אולם הוא מייחס לי דברים שלא כתבתי.
לא טענתי כי הקידושין נועדו "כדי לברר את זיקת האבהות" אלא "להבטיח את זיקת האבהות". בירור אבהות באמצעות בדיקת רקמות הוא בדיעבד, לאחר שהתינוק כבר נולד. לעומת זאת, ייחוד האישה לבעלה מבקש להבטיח את זיקת האבהות כבר מהביאה. ניתוק זיקת האבהות מרגע ההפריה והעברתה לאחר הלידה אינו טבעי ופוגע בצורה חמורה בערך הרוחני של יחסי המין כבעלי פוטנציאל לבריאת חיים חדשים שבהם שותפים הגבר והאישה יחד. אינני מבין איך המשפחה המדומיינת של שני גברים ואישה אחת שמציע הכותב יכולה לפעול.
האם זהו מצב נורמלי שהגבר לא ידע במשך תשעת חודשי ההיריון האם אשתו נושאת ברחמה את ילדו? ואם יתברר לאחר הלידה שאין זה ילדו מה אז? אם אשתו אינה אסורה לאחרים מה יבטיח לו שבפעם הבאה היא תלד לו ילד מזרעו? ובכלל, אינני סבור שבדיקה מעבדתית, פשוטה ואמינה ככל שתהיה, יכולה להחליף יחס טבעי של אבהות כפי שהוא מתקיים בזוגיות מונוגמית. ודאי שאין באפשרות התיאורטית של קיום הבדיקה כדי לערער על מוסד הקידושין והצורך בו.
הכותב מערער גם על הלכות ירושה שאינן תקפות לדעתו במציאות החברתית של ימינו. זהו עניין בפני עצמו, האם וכיצד יש לתקן את דין התורה שהבת אינה יורשת בין הבנים והאישה אינה יורשת את בעלה. אני מסכים עם הכותב שהמציאות הכלכלית המשתקפת בהלכות ירושה ולאורך כל מסכת כתובות שלפיה הנכסים היחידים של האישה הם כתובתה עם הנדוניה שהכניסה עמה או נכסים שנפלו לאחר הנישואין אינה תואמת את משק הבית המשותף המודרני. וכבר כתבתי שיש לעצב מחדש את הכתובה ותנאי הכתובה בהתאם למציאות החברתית־כלכלית שבה אנו חיים. אמנם אין בכל זה כדי לבטל את ההבחנה היסודית של ההלכה התנאית כי "מי שיש לו בן מכל מקום… בנו הוא לכל דבר". היינו, בין אם הוא בנו מן הנישואין או בנו מחוץ לנישואין בכל מקרה הוא יורשו.
לכן גם אם נסתכל על הרכוש של בני הזוג כרכוש משותף, עדיין יש לבן שנולד לבעל מאישה אחרת ואף מחוץ לנישואין זכות ירושה ברכוש זה כאשר הבעל נפטר. חזרנו אם כן להבחנה בין ירושה מזיקת אבהות ביולוגית לירושה מתוקף נישואים.
הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת המאפשרת תרומת זרע, תרומת ביצית ופונדקאות אכן זוקקת תשובות הלכתיות חדשות, אולם אינני סבור שתשובות אלו אמורות לערער על הגדרות ומוסדות מסורתיים. מנהג העולם עדיין נשאר כפי שהיה תמיד, דרך גבר בעלמה, ואין בכוח היוצאים מן הכלל לקרוא תיגר על הכלל. לדעתי המענה ההלכתי הראוי לטכנולוגיות החדשות הוא זה המתיישב בצורה הטובה ביותר, ככל האפשר, עם ההלכה הקיימת. אינני מסכים עם הכותב כי המסגרת התרוקנה מתוכנה. היא עדיין מלאה וגדושה, ואין צורך לשבור את הכלים.
הצעת הכותב לחזור למנהג יהודה תמוהה בעיניי מכמה בחינות. על פי המשנה (כתובות א, ה) היו שנהגו ביהודה להתייחד עם הארוסה, לפיכך אין לו טענת בתולים לאחר החופה. אולם מנין לכותב שהיתר הייחוד מתיר את יחסי האישות? אדרבה, מסוגיית הבבלי והראשונים שם משמע שמדובר בייחוד בלבד "כדי שיהא לבו גס בה" (בבלי יב ע"א), "וכיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו" (רשב"א שם). אבל היתר לקיום יחסי אישות ללא חופה וללא כתובה זו מנין לנו? ועוד יש להאריך אבל אין כאן המקום.
———-
לחזור ולהיות נזקקת
הדיון בשבועות האחרונים מעלי דפי המוסף בנוגע לעריכת טקס הקידושין והאירוסין מתחת לחופה מאתגר ומעניין. איני מבקשת לדון בהיבטים המשפטיים או ההלכתיים, שהם מעניינים מאוד, משום שבכך, לענ"ד, יש החמצה עצומה של מעמד האירוסין־קידושין מההיבט הפנימי, הערכי, הפסיכולוגי והרוחני כאחד. היבט שהוא נצחי, לא משתנה, למרות השינויים, לכאורה, שעוברת החברה בדורות האחרונים.
הקשר הסודי בין האיש לאישה הוא קשר של סוד, ומשהו בכימיה הזו עובד כשהאישה משדרת נזקקות כלפי הגבר. מהרבנית רבקה שפירא גיליתי את דבריו הנפלאים של המהר"ל מפראג ב"נתיב האמונה", שבהם הוא מביא את הסיפור המופלא על מעשה בחולדה ובור ומשווה את הקשר בין איש לאישה לקשר בין שמים לארץ, אמת לאמונה. מתי יורד גשם? כשהאדמה משדרת לשמים שהיא צמאה, יבשה, משוועת לברכה היורדת משמים להשקות אותה. אם האדמה היא כמו מצח נחושה, השדר לא יעבוד והשמים לא ישפיעו את השפע. לא ירד גשם לארץ.
משהו דומה מתרחש גם בקשר הזוגי. אם אישה לא תשדר לגבר שהיא מייחלת לשפע שלו, לאהבה, לנתינה שלו, מאמינה ביכולתו להיות המשפיע, לא תהיה פה זוגיות. הנזקקות הזו היא נצרכת.
את החוסר בהיבט הזה אני חשה הרבה שנים בנושא של דייטים ומציאת שידוך. באחד הכנסים שנכחתי בהם בשנים האחרונות שמעתי הרצאה מפי המטפלת המשפחתית רחל ארבוס. היא דיברה מול מאות נשים וטענה שגם אם הן כולן מפרנסות והבעלים שלהן לומדים בישיבה, הן חייבות להביא לבעל את המשכורת ולראות את הבעל כמפרנס. האישה החדשה של דורנו, המפרנסת את עצמה, יוצרת בעיה חדשה. היא הופכת להיות ה"בוסית", והיא מפסיקה להיות "נזקקת". בשביל מה היא צריכה גבר?
הדוגמאות שהבאתי הן בכוונה מעולם החומר כי הן באות להצביע על נזק גדול שחל בקשר הסודי הזה בין האיש לאישה. היא הפסיקה להיות נזקקת. במילים אחרות, היא לא משדרת לגבר שהיא עציץ! תשאירו אותנו עציצים במעמד החופה. אל תשנו כלום!
חכמינו, שהיו להם רוח הקודש, יראת א־לוהים והבנה בנפש האדם, ידעו שטוב לה לאישה, בטקס הקידושין או במעמד האירוסין, להיות עציץ. עציץ יבש צמא למים שמשדר לגבר: אני זקוקה לך.
הסיטואציה הנהדרת הזו שבה כלה כלולה מרימה מבט מצועף, תרתי משמע, כלפי הגבר הקונה אותה, היא מעמד מכונן, מעמד בריא בשורשו שמייצב את הזוגיות במקום הנכון. לאמור, את עציץ, ואם הוא לא ישקה אותך, נבול תיבולי. וזה טוב לחופה וזה טוב בתור תזכורת קבועה בעידן פמיניסטי עד מאה ועשרים, להזכיר לנו אמת בסיסית פשוטה שתמסד כל פעם מחדש את מוסד הנישואין שלנו.
וזה טוב מאוד גם בתור תזכורת לעם ישראל איך אנחנו אמורים להתפלל לה'. לא כמו הסתדרותניקים, אלא כמו נזקקים. "עציצים" המייחלים לגשמי הברכה של ה'. רק כך תגיע גם הגאולה המיוחלת.
רבקה שמעון
—–
בתגובה ל"גמרא כפי שהיא" מאת יהושע גרינברג, גיליון פרשת וארא
ללמוד מאהבת התורה החרדית
קראתי את מאמרו של ר' יהושע גרינברג והצטערתי צער רב. מה לא נאמר בשנים האחרונות על נושא האהבת לימוד הגמרא על התלמידים (בין אם מדובר על תלמידי תיכון, תלמידי ישיבות הסדר או בעלי בתים שסיימו מזמן את חוק לימודיהם בישיבה). ישנם שהציעו ללכת לכיוונים אקדמיים, ישנם שהציעו להזדקק לנושאים ארכיאולוגיים או חברתיים כדי להבין יותר את רוח התקופה התלמודית, ישנם שהציעו לעקוב אחר השתלשלות הסוגיות לאורך התלמוד ודברי הראשונים וכעת מציע גרינברג, בין שאר הצעותיו, לשלב את מקצוע הגמרא בתוך לימודי התיכון באופן שלא יהיה לו מעמד מיוחד ו"כבד" כלשונו.
כמי שעוסק בחינוך שנים רבות, ועל אף שזכיתי להיחשף לקורסים אקדמיים־תלמודיים בהנאה מרובה, לעניות דעתי אף לא אחת מן ההצעות תשיג את מטרתה, באשר ישנו רק פתרון אחד ויחיד ל"בעיה".
החרדים אוהבים ללמוד
אם חפצים אנו ללמד את תלמידנו מכונאות רכב, מן הסתם נלך לבעלי מוסך מצטיינים ונלמד מהם כיצד להעמיק בכך. אם חפצים אנו להאהיב את הגמרא על תלמידנו, מן הסתם כדאי להציץ קודם אצל אלו שעדיין עושים זאת טוב מאיתנו – הציבור החרדי. משיחותיי עם עשרות תלמידי ישיבה חרדים – הן בגילאי תיכון והן בגילאי ישיבה גבוהה – התרשמתי כי רובם המוחלט (אני יודע, ישנם גם "שבאבניקים", אך הללו עדיין בגדר מיעוט מובהק) אוהבים את לימוד הגמרא ורואים בה את משוש חייהם. נכון הוא כי עולם החוויות שלהם שונה באופן ניכר מעולם החוויות שלנו וכך גם עולמם הרוחני, ועדיין כדאי לפחות "להציץ".
מה עושה את לימוד הגמרא החרדי למוצלח כל כך? א. הרב המעביר את השיעור רואה בגמרא את משוש חייו. הגמרא ממלאת את לִבו ואת חוויות חייו המרכזיות, וממילא כך היא מועברת לתלמידים ומדביקה אותם בחווייתו. ב. בשיעור ישנה בדרך כלל חקירה מעניינת, המחדדת ומאתגרת את הלומדים המנסים למצוא לה נפקא־מינות שונות. ג. הגמרא איננה רק חומר לימודי אלא תורמת לאהבת התורה ומצוותיה. ביחס ישיר להעמקתו בלימוד, כך מעמיק הלומד בקיום המצוות. ד. דמות הרב איננה רק דמות של מרצה והוא מחויב לחומר הלימודי שהוא מעביר. ככל שהלימוד ממלא את עולמו כך הוא ממלא את ערכי חייו.
הדברים נשמעים ישנים וידועים, אך דומה כי כיין ישן הם הערובה היחידה להצלחת הלימוד. נכון הוא כי לימוד הגמרא איננו בנוי רק על הברקות אלא אף על "עבודה שחורה", אך יש בהן כדי לתת טעם מכונן ומכוון.
חוויית לימוד הגמרא
דודי, הרב מרדכי ברויאר ז"ל, היה ידוע לרבים במחקריו התנ"כיים. פתיחותו לעולם המדע והמחקר בכל תחום מתחומי היהדות היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.
אלא שכל מי שהכיר אותו, ידע שד' אמותיו הפנימיות ו"קודש הקודשים" שלו היו לימוד הגמרא. כאשר ביקשו ממנו חברי קהילתו, שבה כיהן כרב, להעביר שיעור קבוע בתנ"ך, סירב בתוקף והסכים להעביר שיעור גמרא בלבד. רוב שעותיו היו מוקדשות לשני שיעורי גמרא שבועיים שהעביר לקהילתו בימי שני ושבת, וזאת בזמן שדרך כוכבו בתחומי התנ"ך והמסורה. בצוהרי השבתות אסור היה לשוחח עִמו משום חרדת הקודש שבה היה שרוי לקראת שיעורו השבועי. על אף שראה בחיוב את הישגי המדע התלמודי, התעקש ללמד גמרא באופן הישיבתי המקובל, שאליו היה רגיל מנעוריו בישיבת חברון ובישיבת הדרום, שם לימד עם ידידו הרב יהודה עמיטל ועם הרב אלעזר מנחם מן שך – לימים ראש ישיבת פוניבז'. תדיר הוא נהג לומר לי כי לעולם לא יקומו ברחבי השטיבלכים היהודיים חבורות של "דף יומי" בתנ"ך או במחשבת ישראל. חבורות כאלו יקומו בגמרא בלבד, בהיותה חומר תוסס ומעורר לדיון, המהווה את לשד המסורת היהודית.
לפני שלושים וארבעים שנה היו הישיבות התיכוניות מאוכלסות ברובן בר"מים חרדים. לעתים יצר הדבר קושי הנובע מהבדלי תרבות והשקפה בין הרבנים לתלמידיהם, אך לא בכך עיסוקנו. המעניין הוא כי לעתים קרובות הצליחו הר"מים להדביק את תלמידיהם בחוויית לימוד הגמרא, מאותן סיבות שהזכרנו לעיל. עולם הגמרא היה מרכזי עבורם ובאהבתו שגו תמיד. את המתכון הזה צריך איכשהו להעביר לדורנו, על אף השינויים המתבקשים. לא כל התלמידים ייסחפו לכך, משום שישנם כאלו שאינם נתפסים כלל להברקות אינטלקטואליות, אך שיעור ניכר בהחלט כן.
נסיים בסיפור על אודות ר' אייזל חריף. ר' אייזל חיפש חתן לבתו ומשום כך נסע לישיבה המפורסמת בוולוז'ין. לתלמידים הודיע כי הוא מקשה קושיה חזקה וכל מי שיצליח ליישבה עד למחרת בבוקר יקבל את בתו לאישה. כל אותו הלילה ניסו התלמידים את כוחם, תוך שר' אייזל מפריך את ניסיונותיהם. למחרת בבוקר, עייף ועצוב, עלה ר' אייזל על מרכבתו כדי לנסות את מזלו בישיבה אחרת. והנה מאחוריו רץ תלמיד, עייף ויגע, תוך שהוא צועק בשארית כוחו לר' אייזל שיעצור את מרכבתו. "האם מצאת יישוב לקושיה?" – "לא", אמר התלמיד, "אך הנה אתה הולך ואיש לא ידע יישוב לקושייתך. את בתך כבר הפסדנו, אך האם תשאיר אותנו ללא פתרון?". "אתה הוא שתקבל את בתי ובך חפצתי. אוהב תורה אתה ולך היא ראויה", אמר בשמחה ר' אייזל.
זוהי הרוח שבה יש לחנך את תלמידינו ודומני כי יש לה סיכוי גם בעולם מערבי עשיר ומגוון.
ביני ברויאר
—————-
הרמוניה אחרת
יהושע גרינברג משיב:
הייתי שמח אם ביני ברויאר היה צודק. למדתי ב"נתיב מאיר" ובישיבת הכותל אצל ר"מים חרדים. חלק מהם היו מהשורה הראשונה של הר"מים בעולם הישיבתי. ניסיתי מאוד ללכת בדרכיהם, והתוצאה הייתה מה שהבאתי במאמרי. היה אצלי כנראה חלק שלא הצליח להשלים עם עולמם ועם השלֵמות שהם ניסו לייצג. היחיד שאצלו מצאתי מקום לשבר שלי היה הרב שג"ר, ועל דבריו ועל מה שעוררו אצלי כתבתי במאמרי בשבוע שעבר. אינני חושב שילדיי היו נכנסים לאותו עולם שאליו נכנסתי אני, ודומני שאנחנו יכולים להביא להרמוניה אחרת, שונה מזו של העולם החרדי. אלא שהמדרגות אליה מורכבות, וניסיתי במאמרי להצביע על הדרך אליהן.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014
