השאלה "הכול טוב?" מוטעית כאחותה, השאלה "הכול רע?", מפני שכל אחת מהן מצמצמת את המתרחש החי שככל שנהפוך בו לא נוכל לתחמו. על חיינו כסיפור מפוסק
אל כל מי שהיה אי פעם בבית קפה, ולו לרגע חטוף של לגימת קפה ונגיסה בקרואסון, ניגשה בשלב מסוים המלצרית, רכנה אליו ושאלה – "הכול טוב?". "הכול טוב?" והנה עולה ופורצת השאלה שנפתחת לכל הכיוונים כולם – השאלה על "הכול", על מה שמעבר לקפה ולקרואסון, שמעבר לכריך ולמרק שזה עתה הזמנת.
"הכול טוב?" – נשאלנו זה עתה בצמד מילים מהיר, ואיך עונים לשאלה כזאת?
אפשר להגיב במין אמירה לא ממוקדת, כמו "תודה", ולרצות בכך את המלצרית. אפשר גם לענות, בדרך היהודית המקובלת, "ברוך השם", או לומר, בתוספת אנחה יהודית, קצרה או מתמשכת, "יהיה טוב". במצב נפשי מסוים ניתן גם לענות על פי הפסוק מקהלת "טוב לו לאדם יום המוות מיום היוולדו" – או שאפשר לייצג את אחת ההגדרות של נודניק, להזיז את הכיסא לאחור, לפתוח את הפה ולהתחיל לספר.
וכשמתחילים בסיפור, הרי שברור מאליו שיהיו בו מהמורות – שהוא יעלה וירד, שיהיו בו רגעי פחד וחשש, רגעי חידלון, בצד רוגע ושלווה. אלה, הרוגע והשלווה, יבואו מן הסתם בצמתים קצרים במהלך העלילה, ובגדול, אם בכלל, בסיומו של הסיפור, כמו בסרטים שהוצגו פעם בבתי הקולנוע ועל המסך האחרון היה מופיע הצירוף "סוף", ואז היו הצופים מתחילים, אט אט, לקום מן הכיסאות מתקפלי המושב, כשעיניהם מצועפות. וברור לגמרי שאם העלילה הייתה מתמשכת מעבר לאותה נקודת "סוף", הרי שהסיפור היה נפתח שוב לעליותיו ומורדותיו.
היפהפייה הנרדמת
לא מזמן חשבתי על המילים שבהן אנחנו משתמשים ביחס לסיפור – עיצור, מילה, פרק, קטע, משפט, פסוק – כשבכל המילים הללו יש משהו חד וחותך, מפרק. והרי אפילו ב"מִלָּה", או במלל, כלואה הפעולה של המילה – גם אם לא לפי תורת הדקדוק הישירה – כשאתה מבטא מילה אתה מל אותה מהרצף, אתה חותך, כל מילה היא חיתוך, כל עיצור הוא מעצור, בגזרות הפועל יש גזירה, ובעצם המילה "סיפור" מובלעים הספירה, שהיא חיתוך האחדות, המספריים, וְהַסְּפָר, הגבול. מכל אלה אפשר ללמוד שהסיפור, כל סיפור, בנוי מעצם מהותו על מעקשים, על התפרקויות, על קטיעות, על מגבלות.
בלי כל אלה, אין לנו סיפור. חיינו בנויים בהכרח על אירועים המזנקים עלינו כאורבים רעולי פנים כשאנחנו מנסים ללכת שפי בדרך המלך. חיינו הם סיפור, וככאלה אין להם אפשרות אחרת להתנהל.
ובכל זאת, כשאנחנו באים אל סיפור חיינו, היינו רוצים שבו יהיה, כבמשאלת המלצרים, "הכול טוב". היינו רוצים שהסיפור שלנו ייקלח לו בקלילות, כמי מעיין זכים, צלולים – וזאת כשכל אחד מאיתנו יודע שגם המעיין עובר דרך חתחתים, ושמימיו הצלולים ידעו תהומות ומהתהום עודם מוסיפים ונובעים.
האגדה הידועה על היפהפייה הנרדמת מתחילה בכך שהורי התינוקת המאושרים מזמינים את כל הפיות הטובות לברך את ילדתם בחגיגת הולדתה, ואלה אמנם באות. אבל פֵיָה רעה אחת, או מכשפה, שלא הוזמנה לשמחה, מקללת אותה שביום הולדת מסוים שלה היא תידקר לה מפלך ותמות. הפיה הטובה שאצה רצה אחריה מנסה לתקן את המעוות ומרככת את הקללה בכך שהנסיכה הרכה לא תמות אלא תישן שינה ממושכת, עד שיבוא הנסיך לנשקה.
והנה כך נוצר לו הסיפור, בקלקלה שיש לתקנה, בקללה שיש להסבה לברכה. עצם הסיפור, כל סיפור באשר הוא, מתגלגל כתוצאה מכך שיש בתוכנו איזושהי תמונת שלמות, בעוד המציאות הנגלית לעינינו רחוקה ממנה. כל התהפוכות במהלך העלילה מקורן ברצון להשיב את התמונה המשוברת שלפנינו למצבה של אותה תמונה ראשונית הרמונית, שאיכשהו, למרות ההתנסויות הסותרות זאת, ברור לנו שהיא בנמצא. גם היצירה שלנו נובעת מהפער הזה, מהצורך להוליך את הקיים המשובר אל התמונה הקמאית שממשיכה לשכון קבע, גם כשהיא מסותרת, בתוך תוכנו.
איור: עופר גץ
בימים כתיקונם
ואם לחזור לפתיחה המלצרית שלי, הרי שנראה לי שהשאלה "הכול טוב?" מוטעית בדיוק כאחותה, השאלה "הכול רע?", מפני שכל אחת מהן מצמצמת את היש, את המתרחש החי, רב הפנים, שאין בו קיבוע, שככל שנהפוך ונהפוך בו לא נוכל לתחמו.
אפשר לראות בנחום איש גמזו, המוכר לנו באמירתו "גם זו לטובה", איש צדיק השמח בחלקו, ובמקביל אפשר לראותו גם כאדם מרגיז, המקבל בפשטות את הקיים ולעולם לא ימסור נפשו ללחום על היקר לו או על המשמעותי עבורו. האמירה "הכול טוב" או "הכול רע" היא ניסיון לכלוא מה שאין לכלאו.
כשאני מדברת על שאלת "הכול טוב", או על "הכול רע", אני לא מתייחסת כאן לתקופות של מלחמה, של אֵימָה חָשֵׁכָה, של שואה, שבהן נבקעות ארובות השמים, ושבהן יכולה להיעלם גם עצם האפשרות לביטוי. בתקופות כאלה לא ברור מי ומה, ונדמה אפילו שֶׁלשוּם סיפור באשר הוא אין עוד תוקף. אני לא מדברת גם על תקופות, הגם שהן מועטות יותר, שבהן חשים שאור נוגה על הכול, ושהטוב אופף. אני מתכוונת בדבריי דווקא ליומיום שלנו, זה הקרוי "ימים כתיקונם", לימינו הסדירים, העולים ויורדים, שבהם אנחנו מאמינים בעיקרון שיש טוב מול רע, ודווקא לכן אנחנו חשים שכל כך הרבה זקוק לתיקון, וחיינו מצויים אז במתח מתמיד של הגדרות והתבוננויות, של ציוני "טוב" ו"רע", כשזה האחרון נדמה כפגימה צורמת, צורבת, המצריכה תיקון.
אבל כשאנחנו מבקשים לתקן בזמנים כאלה, אנחנו שוב נופלים לסחרור, שכן מהו התיקון? תיקון הוא ניסיון לדבק את השבור, להרכיבו מחדש, להחזירו לקדמותו או להיטיב את מבנהו הראשוני. והנה דווקא מתוך הרצון לתקן אנחנו שוב נכנסים למערבולת, מפני שהתיקון הוא עצמו מסע, ולכן אף הוא סיפור, וככזה, רצוף גם המסלול המוליך אליו מהמורות, תקלות, מכשולים, פרקים שהם עצמם פירוק, קטעים שבהם קטיעה, משפטים שכל כולם דין.
כשרק בתווך, בחלקים הבלתי נראים שבין המילים, שבין הפרקים, חבוי, אולי, הדבק הנסתר המלכד.
תנועות פורחות באוויר
ולכאן אני חותרת להגיע. לצורך לקבל את המרווחים כחלק מהטקסט, למעלה מזה, להבין שדווקא מבעד למרווחים נושבת הרוח המניעה את הסיפור שלנו.
לא בכדי מדובר על שעת בין השמשות כשעה של חסד. כזאת היא גם שעת עלות השחר, שהיא הבקיע שבין הלילה ליום. שגור על הלשון הצירוף "חשכת ימי הביניים", אבל נדמה לי שדווקא באותו "בין לבין" טמונה האפשרות לחוש במשהו מעבר ליומיום שטוב ורע מתגוששים בו, נאבקים זה בזה.
זוהי הנימה שמסתתרת בשיר המופלא "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה".
אנחנו יכולים להגיע למרחבי אין קץ דווקא מבעד לחרכים, מבעד לסדקים. אולי צריך וכדאי ליצור מין פתגם חדש, "סדק סדק תרדוף", שכן דווקא באותם הרווחים, בחללים שבין המילים ובין האותיות, שבין היום ללילה, שבין העונות, מסתתרת לה התורה שבעל פה, זאת שאינה מקובעת, שממשיכה ונפתחת, שהיא היא מקום האינסוף, ובמרחביה הבלתי נדלים ניתן למצוא את המרפא לפרשנות הצרה והחד משמעית של סיפורנו. כדאי להיכנס לרווחים שבין האותיות והמילים של הסיפור האישי שלנו, כמו גם של הסיפור הכולל, ולקבל חיות מחודשת מהבין לבין – מאותם מקומות שאין לגזור אותם, לפסק אותם, לסגרם, מהמחוזות שאין להם שיעור.
והרי כזהו בדיוק כוחו של הניגון, שנובע מעולם של בין לבין, מעבר למחיצות הקובעות טוב ורע. ולא רק הניגון. כזאת היא השינה, המהווה כשליש מחיינו. היא לא עוד צורך טפל, כי אם ליבה, כור. והחלום, הגם שאינו מפורש, לא מודחק עוד, כי אם ממשיך ללוותנו ומושך את התדר שבו אל תוך ההקיץ, בחינת "אני ישנה ולבי ער". כאלה הם מצבי הביניים של בין השיטין, בין כסה לעשור, בין מלכא למלכא, בין בדי הארון. והרי המדרש אומר שיש שהוא, שאין להכילו, מדבר עם האדם מבין שערות ראשו..
במצבי הביניים הללו, בניגוד לכל אותם פעלים קשים שהזכרתי כיוצרים את הסיפור – מילה, פסוק, פרק, קטע, וכו' – חוברת אל העיצור התנועה, ומפיחה בו חיים. והתנועה – כשמה כן היא – מניעה את הדברים, מנשימה אותם, מזרימה אותם, מוציאה אותם מקיפאונם הגזור. מפני שהתנועה, בניגוד לעיצור, שייכת לקול שבטרם מילה, היא נובעת מהבין לבין שבין הרוח לדיבור.
כשילד לומד מהספר המנוקד, מרחפות התנועות מסביב לאותיות, מעליהן, תחתיהן, לצידן. וכשהילד גדל, עוברות התנועות שבספר אל הסמוי, ומשם, כשהן בלתי נראות לעין, הן ממשיכות להניע את הדברים. ומעניין, שדווקא כשהספרים אינם מנוקדים, כשהתנועות בהם פורחות וקיימות רק בהסתר, ניתן לקחת כל מילה ומילה למחוזות שונים ואף סותרים, והסיפור נפתח אז לעוד מקומות בלתי צפויים.
שורוק במרכז הבטן
ואולי כדאי שאגלה כאן דבר סוד פרטי שלי, הגם שסביר שאעשה מעצמי חוכא ואיטלולא, שאכתוב כאן איך גיליתי, לפני כמה שנים, כמו במקרה, את סוד הריפוי שבתנועה. התעוררתי עם כאב גב, וכשהתחלתי ללכת באותו בוקר עם הכלבים שלי לטיול, התחלתי להשמיע לעצמי תנועות, וכך שחררתי את עצמי, את עצמיותי, את עצמותיי, מכאב הגב.
תוך כדי הליכה התחלתי להפיק אוֹוֹוֹוֹוֹ, כלומר להביע חוֹלָם, כשאני חשה בחוֹלָם שניצב מעל לראשי, כמו הייתי אות, ואז אוּוּוּּוּוּ, שורוק, כשאני חשה את נקודת השורוק במרכז הבטן, וכך הלאה והלאה, את החיריק בתחתית הגוף, את הקמץ והפתח כצורתם, לרוחב הגוף ולעומקו, וכך גם לגבי הצירה והסגול, ומאז בכל פעם שכואב לי הגב, וזה קורה לעתים רחוקות עכשיו, אני יוצאת עם עצמי לצעדה, ומשמיעה לי, בקול אבל בשקט, כדי שעוברי האורח לא ידעו שיצאתי מדעתי, את התנועות השונות. התנועות, כך נתגלה לי, הן שאכן נותנות בגוף את התנועה, מגמישות אותו, מזרימות אותו.
ואולי, קצת אחרת: אנחנו חיים בתקופה שמבקשת אחר "בהירות", "שקיפות". נדמה לנו שכאשר נראה את העובדות כהווייתן נוכל לדעת מה טוב ומה רע, ובכך לתקן את הסיפור שלנו ולכוונו בדרך הנכונה. אבל לסיפור שלנו יש בעיקר להקשיב, לא להשכיבו על שולחן המנתחים כדי להשקיף על מה שנדמה כעובדות, על העיצורים, הפרקים, הקטעים, כי אם להקשיב לתנועות שזורמות להן בין לבין, בין העובדות, בין העיצורים, בין הפרקים, בין בדי הארון.
זה אינו רק קשב פסיבי, מפני שדווקא מכוחו ובכוחו אפשר לפעול, לקחת חלק בעולם. כשמצליחים בכך, מגלים שאנחנו בטלים בסיפור ואנחנו גיבוריו בה בעת, שהכול צפוי והרשות נתונה, שאנחנו זעירים ואדירים כַּחוֹל וככוכבים.
מפני שגם הביוגרפיה של כל אחד מאיתנו אינה נסמכת על העובדות בלבד, על מה שנוהגים לכתוב במסמכים של "קורות חיים", הביוגרפיה שלנו גדולה מסכום עובדותיה, היא גדולה מאיתנו.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014
