אדם חי בעולם מסודר. חייו תחת שליטה. ואז מגיע השטן. הרהורים על זהות, שינוי והתחדשות בעקבות סיפוריהם של פלימו ושל ג'פרי לבובסקי
פלימו היה רגיל לומר כל יום: "חץ בעיני השטן". יום אחד בערב יום הכיפורים נדמה לו השטן כעני. בא העני ודפק על השער, הוציאו לו פת. אמר לו העני: "יום כזה, כל העולם בפנים ואני בחוץ?!" הכניסוהו והביאו לו פת. אמר לו: "יום כזה, כל העולם יושבים על יד השולחן ואני לחוד?!". הביאוהו והושיבו אותו ליד השולחן. ישב ומילא עצמו בשחין וכיח, ועשה דברים מאוסים. אמר לו פלימו: "שב יפה!". אמר לו העני: "הבה לי כוס!". הביאו לו כוס, כחכח והטיל בה כיחו. צעקו עליו, עשה עצמו כמת.
שמעו שהיו אומרים: "פלימו הרג איש, פלימו הרג איש". ברח פלימו והחביא עצמו בבית הכיסא. הלך השטן אחריו ונפל לפניו. כיוון שראה אותו שהוא מצטער, גילה עצמו. אמר לו השטן לפלימו: "למה אמרת כך?". אמר לו פלימו: "ואלא איך אומר?" אמר לו: "יאמר אדוני: הרחמן יגער בשטן"
(קידושין פא עמוד א־ב).
בתוך סדרת סיפורים על חכמינו הגדולים שנופלים או כמעט נופלים ממדרגתם, מופיע כפנינה סיפורו של פלימו. המעניין והמיוחד בסיפור זה הוא שלעומת הסיפורים האחרים שמתנהלים ב"ווליום גבוה", וכמו בטרגדיות הגדולות הגיבורים מתמודדים עם חטאים "גדולים מהחיים" של אישה מפתה, קנאה עזה או כעס בלתי נשלט, חטאו של פלימו אינו ברור, אינו מפורש. בסך הכול גערה קטנה שכנראה מסתירה סוד גדול.
פלימו פותח את הסיפור כשהוא על גג העולם. ערב יום כיפור, ופלימו ניגש אל יום הדין בשלווה. "חץ בעיני השטן", הוא רגיל לומר. הוא לא יכול לי. אני אדם שלם והגון, איש טוב. אין לי מה לחשוש, לא מהדין ולא מנושא הקלשון – שמחפש את הסדק דווקא אצל השלמים, ואפילו יהיה עוביו כחוט השערה. את אותו יום בלתי נשכח פלימו מסיים על רצפת בית הכיסא, כשהוא מתחנן בפני השטן שיניח לו, ולומד ממנו מה עליו לומר ומה ולחשוב על עצמו.
המהפך המהיר שעובר פלימו הוא מסע הפוך מזה שעובר בן המלך בסיפורו הידוע של ר' נחמן –"ההינדיק". בן המלך המשוכנע שהוא תרנגול הודו מתחיל את הסיפור כשהוא מתחת לשולחן, ערום וניזון משאריות הסועדים. החכם שבא לרפא אותו פועל בערמה ומשכנע אותו שאפשר להישאר תרנגול הודו ולהתנהג כאדם. בן המלך מסיים את מסעו לבוש בבגדי מלוכה, ישוב על השולחן ונראה לכאורה נורמלי. פלימו, לעומת זאת, מתחיל את הסיפור כבן מלך ומסיים אותו כעבור זמן קצר כשהוא נמלט כחיה ומצטדק בפני השטן. מה המשמעות של ההתמוטטות הזאת? מה גורם לפלימו ליפול בכזו מהירות? מהו השיעור החשוב שאפשר אולי ללמוד רק מהשטן?
ערעור הזהות
ערב יום כיפור. סעודה שבזמן התלמוד הייתה חשובה כארוחת ליל הסדר בימינו. כל בני המשפחה מתכנסים, כולל תלמידי החכמים שהיו גולים ללמוד תורה במקומות רחוקים וחוזרים אל הבית לקראת החגים. בני משפחת פלימו הוציאו את הכלים המפוארים שקיבלו לחתונה והכול ערוך לקראת הסעודה המפסקת. פלימו שמן הסתם הכיר את ההמלצה לומר את הווידוי לפני הארוחה, שמא ייחנק במהלכה בטרם הספיק לבקש מחילה על חטאיו, כבר התוודה בקצרה, וכאמור מצפונו נקי והוא שלם עם עצמו. ופתאום מגיע אורח. אורח לא קרוא שלא נמנה עם החבורה. בסיפורים רבים האורח שאנו רגילים אליו הוא אליהו הנביא הזכור לטוב. אורח מלא חסד שבא לברך או ללמד בינה. בסיפורנו האורח הוא השטן. שטן בתחפושת של עני, ואם יורשה לי – שטן בתחפושת של אליהו הנביא. שטן שגם הוא בא ללמדנו בינה כאליהו, גם אם בדרכים ערמומיות שמותרות כנראה רק לשטן.
עני דופק על הדלת, ופלימו, איש הגון, מפסיק את סעודתו ומורה לבני ביתו להוציא לו פת. בכמה מהפירושים הקלאסיים כאן נמצא "החטא הקדמון" של פלימו. "לפתח חטאת רובץ". היה עליו, כאברהם היושב על הפתח, להכניס את העני לביתו במקום להוציא את הפת החוצה. כל הסיפור, לפי קריאה זו, בא ללמדנו על חשיבותן של הכנסת אורחים ומצוות צדקה, שאסור לה להיעצר בפתח. לדעתי פירוש זה חשוב וחינוכי אך הוא מחמיץ את המסר החתרני והנועז של הסיפור ואינו עולה בקנה אחד עם הפתיחה והסיום של הסיפור ("חץ בעיני השטן" ו"הרחמן יגער בך השטן"), שמכוונים לשינוי תודעתי עמוק שעל פלימו היה לעבור, בדומה לזה שעברו החכמים בסיפורים המופיעים לפני סיפורו של פלימו.
העני מתעקש ומשפחת פלימו נענית לבקשות ההולכות וגוברות של העני המפוקפק. הוא נכנס מהחצר אל הבית, עובר מהפינה אל השולחן, עד שהוא מתיישב לשתות ולאכול כמו היה אחד מהם. מן הסתם הם מופתעים שכן הם רגילים לעניים הגונים, כאלה שממהרים להודות וממעטים לדרוש, אך הם מבליגים כדי לא לפגוע. כל זה אינו מספיק לאורח השטני. הוא נוהג בגסות, אוכל בקולניות ונוהג כבעל הבית, עד שפלימו אינו יכול יותר; הוא גוער בעני וזה מתמוטט מגערתו ומת. פלימו שנבהל ממעשיו (ואם נדייק – מהשמועה המתחילה להתפשט) הופך לחוטא, ונרדף. הוא בורח מהשולחן אל החצר ומהחצר אל בית הכיסא, שם צפויה לו מערכה שנייה עם השטן.
גם ג'פרי לבובסקי (מגיבורי סרטם של האחים כהן "ביג לבובסקי") הוא אדם הגון. למרות שאיבד כחייל אמיץ במלחמת קוריאה את שתי רגליו הוא לא ויתר. הוא בנה את עצמו בשתי ידיו. כיום הוא איש עשיר, עסוק ומכובד. גם הוא כפלימו תורם לקהילה. יש לו קרן מצליחנים שבה הוא מפתח את "ילדי לבובסקי", עניים הגונים שהוא מאפשר להם לימודים אקדמיים ועתיד מבטיח כדי שיהפכו לאזרחים טובים ותורמים, ממש כמותו. יום אחד נגלה אליו לבובסקי אחר, בן שפחה. לבובסקי הזה, המכונה בפי עצמו the dood, מגלם את כל מה שלבובסקי שונא. הוא עני מבחירה ובטלן, הוא לא עובד, לא מתפרנס והדבר היחיד שמעסיק אותו זה משחק הביליארד עם חבריו הבטלנים. ממש שטן.
עני מבחירה, לא עובד, והדבר היחיד שמעסיק אותו זה משחק הביליארד עם חבריו הבטלנים. ממש שטן. מתוך "ביג לבובסקי"
לבובסקי העני, כמו העני של פלימו, ממתין בפתח, בסלון המבואה, שבו תלויות עשרות תמונות של ג‘פרי לבובסקי עם מפורסמים שונים, ופרסים שהוא קיבל על תרומתו לחברה. ברגע קולנועי יפהפה לבובסקי העני מביט בראי הממוסגר בכותרת “לבובסקי איש השנה“ ורואה את פניו משתקפים. כמו בסיפורים הקלאסיים, הכפיל שדומה כל כך לבן המלך מערער את הזהות. אם קוראים לי באותו שם שלך, מה זה אומר עליי ועליך? אם אני בן שפחה שנראה בדיוק כמוך האם זה אומר שאנחנו זהים? שאנחנו יכולים להתהפך? שהמרחק בינינו אינו כה גדול, למרות המלבושים השונים המבנים את הזהות?
The Dood נכנס אל החדר. לבובסקי יושב בשלווה מאחורי שולחן העץ היוקרתי. לבובסקי ולבובסקי נפגשים. הדוד דורש פיצוי. שני אנשי מאפיה שחיפשו את לבובסקי העשיר השחיתו לו את השטיח בסלון, הרכוש היחיד ששווה משהו בביתו המט לנפול. ג‘פרי לבובסקי, העשיר שרגיל בצדקה, לא מוכן לוותר. משהו בהתנהלות של העני הזה מוציא אותו משלוותו. הוא רגיל שמוקירים אותו, שמתרפסים בפניו. כל מעשה צדקה שהוא עושה הוא עוד הוכחה להצלחה שלו, לדרך שעשה. הכרת התודה של העניים גורמת לעושר לאשר את קיומו. אך העני הלא הגון הזה מעז פניו. הדיבור השלֵו שלו מערער את ההיררכיה שלבובסקי העשיר מצפה לה. הנה עני שאין לו דבר והוא בעצמו כלומניק ואינו מתבייש בזה. ממש כמו השטן של פלימו שבמקום לשבת על השולחן בנימוס ובהכנעה דורש עוד ועוד, יורק ורוקק ומעלה שחין.
שני האורחים קוראים תיגר. כל המערכת שאמורה להקנות ביטחון קורסת. כל מאפייני הזהות – הבית המוגן והמפואר, השולחן שמבטא איפוק תרבותי ונימוסים, הלבוש המכובד, הכול מתערער. לאט לאט נכנס השטן מהפתח אל הסלון, מתיישב כבן בית על השולחן ולבסוף נכנס אל תוך תוכו של פלימו עצמו.
בין העני לאני
השטן מצליח למצוא סדק, רווח קטן בין האדם לבין הזהות שבנה לעצמו. אך העני בעומק אינו שטן. כל אדם הדופק על הדלת או המזדמן לנו בדרכנו הוא אפשרות למפגש, לשינוי ולחידוש. המפגש עם האחר הנחמד יותר או פחות, השטן או אליהו, הוא אופציה לאדם ללמוד על מי שהוא. פלימו האומר "חץ בעיני השטן" אטום בפני חידוש. בתפיסה העצמית שלו הוא יודע כול. הוא עוצר את המפגש על סף הדלת. הוא חושב ששום דבר – אדם או נסיבות – לא יוכלו לו, ובעצם אינו נצרך לדבר. והנה אורח לא צפוי מגיע וההידרדרות מתרחשת במהירות.
העני מחזיר לפלימו משהו מהאני, ומשיב לו שתי אבדות גדולות: את האפשרות של החידוש, של הלמידה, של משהו בלתי צפוי במציאות החיצונית או בזו הפנימית שיכול לאפשר מפגש מחודש; ואת התפילה, את הפנייה אל הרחמן. ההתנהגות הלא צפויה של השטן ושל ה־"Dood“ גורמת לפלימו וללבובסקי העשיר, האנשים היודעים, להגיב באופן לא צפוי. להיות במצב לא נוח, שכל כך נמנעו ממנו. המשאבים הגדולים שהשקיעו כדי לייצר אזור נוחות מוכר וידוע, התפאורה של הבית, השולחן הערוך וגם המסכה של הזהות קורסים, והיודעים מוצאים את עצמם במרחב הלא ידוע, פוגשים את עצמם חלשים וסדוקים.
במרחב הזה, מהמבט הלאה שאינו יודע, נולדות התפילה והבקשה. כשהשטן דופק על הדלת פלימו מצפה לשיחה, למפגש קצר שבו החוקים ויחסי הכוחות ברורים. השטן מצידו מתעקש על דיאלוג, על מפגש שאתה יודע איך אתה נכנס אליו אך אינך יודע איך תצא. הוא מטלטל את פלימו ומאתגר אותו עד אימה, ופלימו יוצא מהשיחה אחר ממה שנכנס. עניו יותר, בטוח פחות. הוא לומד דרך ההתנסות האישית שלו שהנפילה תמיד אפשרית. שאינך יכול להיות יותר מדי בטוח בשום דבר על עצמך. עמדה כזאת יכולה לאפשר ענווה ופתיחות.
מציאת השם
איתא במדרש: שלשה שמות יש לאדם, אחד מה שקראו לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקנה לעצמו… ושם שקונה לעצמו היינו מה שמתקן ומרפא החסרון שלו, אפילו החסרון שנטבע בו מיום הולדו. וזה פירוש הפסוק (משלי יג, ח): רפאות תהי לשרך – היינו להחסרון הנמצא בו משעת הולדו… על כן גדול מה שקונה הוא לעצמו, כי מלת שֵם בכל מקום מורה על שורש החיים, שכל הנפש הוא מדוגל בו (מי השילוח, פרשת ויצא).
לכל איש יש שם ועוד שניים. יש השם, "הסיפור", שמספרים עליו בני האדם. יש זה שיודעים ויוצרים אביו ואמו. אך הסיפור המרכזי הוא השם שקונה הוא לעצמו.
האפשרות של האדם לכתוב את שמו מתאפשרת רק כאשר הוא מוכן לפגוש את החסרונות שלו, שהם המורים הטובים ביותר שלו לדעת מי הוא ומה יכול להתאפשר לו. מי שאתה, אומר מי השילוח, הוא היכולות שלך, אך גם, או בעיקר, ה"שריטות" שנולדת איתן או שרכשת בעמל רב במהלך חייך. המבט האמיץ אל עבר האזורים החשוכים שבתוכנו, הוא ממשיך, לא רק שאינו מחליש אלא עשוי ויכול להפוך לתהליך עבודה וצמיחה. החיסרון אינו רק תקלה או מעצור בדרך לעשייה ולהגשמה. עם התפילה והתורה הוא יכול להפוך למנוף.
"אדם צועק את שחסר לו", כותב מאיר אריאל. במובנים רבים "המטפל הפצוע" יכול להעניק או להבין חסרונות של אחרים רק במידה שבה הוא מסוגל לפגוש את החסרונות הללו בתוכו. דוגמה יפה לכך ניתן למצוא בתהליך ה"חניכה" של משה. הקב"ה אינו רק מלמד את משה מה עליו לומר לעם, הוא גם גורם לו לחוות את המופתים על בשרו. הוא נבהל מהמטה ההופך לנחש, וידו שלו הופכת למצורעת. הוא צריך להרגיש את החולי ואת המופת כדי שיוכל להבין את מה שהעם צריך לעבור. כשהוא הולך אל פרעה ואל העם הקב"ה מצווה עליו לקחת את ההתנסות איתו. "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך".
כדי לפעול משה צריך להרגיש את הנשגב, את הפלא ואת אפשרות החידוש שיכול להתרחש בעולם, אך גם לחוות בגופו את הצרעת, את האיבר המת. להכיר מתוכו את החידלון ואת חוסר התקווה שהוא עומד לפגוש בבני ישראל. משה שעומד ללמד ולהוביל את העם מתקשה לכל אורך המסע להבין את התלונות הבלתי פוסקות שלהם, את החולשה, את העבדות הפנימית שהם הולכים איתה. כדי להיות מסוגל לתת להם באמת את התורה שהם צריכים עליו לא רק להיות חזק, עם מטה שמורה דרך, אלא גם להכיר את הצרעת, את האזורים הנגועים, החולים.
דברים דומים כותב ר' צדוק. "כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו, שעל ידי זה ח"ו יבוא לשכוח שצריך להש"י שיושיעם, כי לא ניתנה תורה אלא לחסרים ומכירים חסרונם ומבקשים להש"י שיושיעם". אדם שאינו מרגיש ואינו מכיר את חסרונו אינו יכול ללמוד ובוודאי שלא ללמד. התורה חייבת את התפילה, את השוועה, את חוסר הידיעה. רק אז יכול להתקיים מפגש של דיאלוג אמיתי עם התורה. בלי כל אלו האדם אינו צריך את התורה והיא הופכת לתבלין בלבד.
מנחה סדוק
בהתנסות שלי כמנחה קבוצות מצאתי שתי אוכלוסיות – שנמצאות לכאורה בקצוות של הקשת ־שבדיאלוג איתן התקשיתי לגעת בסדק. הקבוצה הראשונה היא צעירים וצעירות הנמצאים בסיכון. פעמים רבות הם כבר דור שני או שלישי להישרדות. בשיחות איתם שיתפתי הרבה בתחושה שלי שהם חיים בסיפור סגור. נסיבות החיים מכבות במובנים רבים את היכולת לחלום ולדמיין עתיד או אפילו הווה משמעותי ושונה. התחושה היא שגזרת הגורל חזקה מהבחירה וכל ניסיון לייצר סדק, לחזק את יכולת הבחירה, את ההבנה שמה שיקרה יכול להיות תלוי גם בעשייה שלך, נתקל בחומה בצורה. אליבא דידם, התקווה היא מצרך מסוכן שיכול להביא אחריו נפילה גדולה יותר. עדיף להישאר במוכר, ברע הבטוח.
הקבוצה השנייה שבה חשתי תחושה דומה היא מפקדי צבא בכירים ומנהלים, קבוצה שלכאורה הפוכה לגמרי. מדובר על אנשי מעשה וחזון שמובילים ארגונים בגאון ומגיעים להישגים מרשימים. באחת השיחות עם מנהל בית ספר מצליח במיוחד אמרתי לו שאני חש שהוא ובית הספר שלו חד הם. הוא מזוהה כל כך עם העשייה שלו, עד שכמעט לא ניתן להכניס מחט בינו לבין הארגון. המרחב שהוא מנהל היה עבורו כמו אני מורחב, כחלק ממנו ממש. המצב הזה, שמחד מעורר קנאה בנוכחות של האדם במה שהוא עושה, טומן לדעתי גם סכנה. המרחב הבטוח, ההצלחה, ההזדהות המוחלטת, אינם מאפשרים לעתים את הסדק, את הערעור, את הבחינה מבחוץ של מה שאני עושה, של האופן שבו אני מתמקם, מגדיר את התפקיד שלי, את עצמי.
שתי קבוצות אלו משקפות שני מצבי נפש בתוך האדם עצמו. מצב של חוסר אמון או תקווה שמגיע בעיקר אחרי תחושות כישלון חוזרות, שבו אין אפילו סדק שדרכו יכול לחדור אור מהאפשרויות של העתיד, והמצב ההפוך שבו השמירה על הקיים, האחיזה הנוקשה בו, הביטחון האמיתי או המדומה שאנחנו יודעים בדיוק מה צריך לקרות ומה יקרה, חוסמים כל שאלה או פקפוק.
התפקיד של המנחה הסדוק במפגש מול חומות אלו הוא כמו של משה המצורע, שנוטים להתרחק ממנו. להיות קצת כמו השטן של פלימו. לערער, לשאול שאלות, לעצור את מרוץ העשייה של העמלים, לצחוק מעט על מבני הזהות ותחפושת הפרסונה, כדי לאפשר בחינה וגדילה. להזמין אל מרחב שאני לא בטוח מה יקרה בו, מרחב שמוותר מעט על השליטה כדי לאפשר נוכחות, חידוש של הכאן ועכשיו. מרחב שמאפשר להעז ולדעת לשאול, שאלות שעלולות גם לפרק, אך גם לאפשר שינוי וחידוש, שחרור מהצורך לפעול ממערכת הזהות שהתרגלנו לחשוב שהיא אנחנו וניסיון להקשיב לקולות חופשיים יותר.
התודעה שלאחר מכן
את הביטחון התודעתי "חץ בעיני השטן", מלמדנו השטן, עלינו להחליף בתחינה: "הרחמן יגער בך השטן". מהי התודעה ה"בתר פלימואית"? מה אנו יכולים ללמוד מהמפגש עם השטן?
באחד המקומות שבהם לימדתי הציע אחד המשתתפים קריאה אחרת לגמרי של הסיפור. הטעות של פלימו היא שהוא פתח את הדלת לשטן. כדי לחיות עם זהות מוצקה עלינו להגביל את המפגשים שעלולים לערער אותנו, לשמור על הפתחים מפני הסערה. אם השטן שבחוץ חזק, עלינו להיות חזקים ממנו. האופציה השנייה, הרדיקלית יותר, היא לבטל את המושג זהות. כמו בתפיסה המרקסיסטית, האדם הוא מה שהוא אומר ומה שהוא עושה. התפיסה המדומיינת שלפיה יש רצף של האני מאפשרת ביטחון אך אין בה ממש. אדם בונה את עצמו ממפגש למפגש, ממעשה למעשה.
השטן לדעתי מציע דרך שלישית, צנועה יותר. האדם יכול וצריך להרגיש ביטחון במה שהוא ובמה שבנה בעמל כפיו. זכותו של האדם להתגאות בבית שבנה, במידות שעבד עליהן, להרגיש שהוא חי במסלול יציב של צמיחה והתפתחות. אך חייו חייבים להכיל גם את הסדק, את אי הידיעה, את המוכנות למפגש. לשבת כאברהם בשעתו בפתח הבית כחום היום, ולהיות מוכן למלאכים או לשטן שיבואו ובשורה או שיעור בפיהם. לאפשר לעתיד לקרות, למפגשים להתרחש. לחיות בבית עם חלונות.
יוחאי רוזנברג הוא מנחה קבוצות וקולנוען
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אדר א' תשע"ד, 21.2.2014
