חשופה לרוח |עינת טלמון

רוסריו קסטייאנוס, הסופרת הדרום אמריקנית שסבלה בילדותה מבגידת אם וממות אח, קשרה את גורלה בגורל עם ישראל והייתה מאושרת בשהותה בארץ. ארבעים שנה למותה 

השנה מלאו ארבעים שנה למותה בנסיבות טרגיות של דמות מיוחדת במינה שמוכרת בקרב דוברי הספרדית שחיים בינינו, רובם מאמריקה הלטינית, בקרב חוקרי ספרות לטינו אמריקנית או בקרב יודעי ח"ן. כידידת ישראל אמיתית יהיה זה מן הצדק לשפוך מעט אור על אישיותה של רוסריו קסטייאנוס, סופרת, משוררת וחוקרת תרבות שכיהנה כשגרירת מקסיקו בישראל בשנים 1974־1971.

רוסריו קסטייאנוס נולדה במקסיקו במחוז צ'יאפס בשנת 1925. הבדלי המעמדות (והבדלי המגדר) שנשמרו בקפידה הם שקבעו את גורלו של הפרט בחברה שבה גדלה. בעלי הכוח היו לכאורה בעלי האדמות הנוצרים שאיתם נמנו הוריה של רוסריו, שלא היססו להתעמר בפועלים האינדיאנים שלהם. אבל החוקים השולטים היו דווקא חוקי המאגיה של המנוצלים, מארג של אמונות שאיש לא העז לערער עליהן, בדומה למתואר ביצירתו של הסופר גבריאל גרסיה מארקס, המזוהה כל כך עם מונח ה"ריאליזם המאגי" שרווח ביבשת הדרומית. המאגיה הייתה הנשק היחיד של האינדיאנים המדוכאים, וככל הנראה נשק יעיל מאין כמוהו.

"באמצעותי, הם תופסים את ההיסטוריה והתרבות של מקסיקו". מחוז צ'יאפס, מקסיקו‎
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

השמיים סובלים מעוצמה

"אחד מילדיך ימות", נאמר לאביה של קסטייאנוס על־ידי השמאן, כוהן הדת של שבט המאיה. החל מרגע זה למשחקי הילדות של רוסריו ואחיה הסתנן אלמנט אפל. כל אחד מהם ייחל בלית בררה למותו של השני והדבר העיב על אהבתם זו לזה. בסביבתה של רוסריו איש לא העז לערער על עצם הקללה או לחשוב שניתן לבטלה לחלוטין. לכולם היה ברור שיש לרצות את האלים. האם המבועתת, יציר החברה שבה חיה, יזמה עסקה עם הגורל וזעקה: "ואם כך נגזר, נכון שזה לא יהיה הבן?", וחרצה את גורלה של בתה למות. אך הגורל רצה אחרת, והיה זה דווקא האח מריו, הבן הזכר, הדבר היקר ביותר, שנקטף בהתקף אפנדיציט. הנכונות להקריב את הבת הייתה אפוא לשווא, אך פערה פצע עמוק בנפשה.

קסטייאנוס, המיוסרת והמושפלת מגורלה כאישה, נשאה על כתפיה גם את אובדן אחיה וגם את האשמה על מותו. היא הרגישה הזדהות עם מלינצ'ה, נסיכה בת האינקה בת המאה השש עשרה שנמכרה על־ידי אמה ואביה החורג לסוחרים ובסופו של דבר סייעה להרנאן קורטס לכבוש את מקסיקו מידי שבטי האינדיאנים המקוריים. לדבריה היא החלה לכתוב שירה כאשר הביטה בדמותה במראה ומצאה אותה ריקה, והבינה שהיא מצליחה לגרש מעליה את השדים רק בהפיכתם להבעה אסתטית. את הסיפור העלתה על הכתב בספרה "באלון קאנאן", שמכיל פרטים ביוגרפיים רבים (תורגם לעברית בידי יוסף דיין).

קסטייאנוס חוותה ביתר שאת את הבדידות: בגידתה של האם שזנחה אותה למות, הבדידות אחרי מותו של אחיה שכבר לא משחק איתה את משחקי המוות שלהם, התייתמותה מהוריה בהיותה בת שש־עשרה, ותהליך גירושין שחוותה. את הגאולה לנפשה המיוסרת היא מצאה בישראל, שאותה הכירה דרך פרופ' נחום מגד מהאוניברסיטה העברית, מומחה לתרבויות פרה־קולומביאניות, זוכה עיטור הנשר האצטקי מממשלת מקסיקו, ומעין שמאן בפני עצמו. היא ביקשה להישלח לישראל כשגרירה וכאן הכתה בה התובנה: היא, הבת שנבחרה למות, באה לחיות בקרב עם שנבחר למות בידי עמים אחרים, ועל אף הטרגדיות שלו הצליח לפתח הומור נוקב שמשמש לו בן לוויה נאמן בעולמו ביש המזל. היא מיזגה את גורלה הפרטי בגורלו של עם ישראל ששרד מול בדידות, כאב ואשמה.

לדברי הסופרת המקסיקנית אלנה פוניאטובסקה, "היא הגיעה למדינה שבאופן כלשהו דומה לה, כואבת, קטנה, אינטליגנטית, חשופה לרוח". לדברי מגד היא הבינה את הטרגדיה שלנו כישראלים שחווים מוות אין קץ בחיפוש אין קץ אחר חיים. קסטייאנוס היתה מאושרת בשנים שבהן שהתה בישראל, שבהן הצליחה להשתחרר מעולה של היתמות. היא החלה להיות גאה בנשיותה וחוותה פרץ יצירה אמיתי שהוביל אותה לכתוב את המחזה הראשון שלה, שירה וטור לעיתון המקסיקני אקסלסיור. כשהתבקשה על־ידי העורך שלה לנסות לפצח את הבעיה שנקראת "ירושלים", הוציאה תחת ידיה את המאמר "ירושלים השמימית, ירושלים הארצית", ובו היא מציעה ניתוח אוהב, ברור ומפוכח:

עם התגייסותי לשורות אקסלסיור (אתם שמים לב איך אימצתי לי כבר מנטליות צבאית?) התחלתי לקבל מכתבים מקוראיי. אחד מהם הוא מידידה הנמנית עם חברי הקהילה היהודית־מקסיקנית, שמשקף מבוכה ומועקה בכל הקשור בישראל, שברצוני לנסות להפיג. בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל שותפים גורמים כמו היסטוריה, כלכלה, דת, פוליטיקה. כוונות טובות הביאו לפעמים לתוצאות הפוכות ופעמים דרכי פעולה לא מוסריות ולא יעילות על פניהן, הן שהניבו פירות שמעוררים התפעלות בקרב זרים ומיטיבים עם הישראלים. בעשרים ושש השנים שחלפו מהקמתה ועד לימינו התרחשו בה אירועים רבים בפרק זמן קצר מכדי להעריכו מנקודת ראות היסטורית. פרק זמן שנדמה קצר אף יותר, משום שאם לשפוט על פי הניסיון שלי כאן, לא היה בו ולו רגע אחד נטול דריכות ומתח.

בואו נתבונן אך ורק באלה שעלו לישראל, באלה שנלחמו נוכח מכשולי הטבע, נוכח כוח הרצון ההולך ואוזל, נוכח מבנה של חברה שמתחילה להתגבש ואינה מצליחה לענות לא על צורכי הרוב ולא על צורכי המיעוט שבקרבה. משום שצרכים אלה, יותר משהם פיזיים הם רגשיים. יותר משהם מציאותיים, הם בדמיון. אנשים שחיו במשך אלפיים שנה בארבע קצות תבל ושיננו את ההבטחה לשוב לירושלים. כשהרדיפות פורצות, ככל שמבודדים אותם והורגים בהם כך הם ניזונים אף יותר מהזיכרון ומהתקווה. ולשניהם אותו השם. שניהם נקראים ירושלים.

מה משמעותה של המילה? כיצד, בדומה למערכות הכוכבים שמשנים את מיקומם, היא עטתה ופשטה דמויות בזו אחר זו? הגולים הראשונים הכירו את מזג האוויר בלבנט, את צחיחות האדמה, את תוקפנותם של ההרים המסולעים, ממדיו העוינים של המדבר, את השמים רחבי הידיים שבמהלך הקיץ לא מנדבים ולו ענן אחד קטן לרפואה. ואז, בלי הודעה מראש, נפתחות ארובותיהם בסערה. והאוכל: התמר מנווה המדבר, השמן של עצי הזית, הענב המתוק־חמוץ, האפרסק העסיסי. וניחוח פרח התפוז בטרם יכרע הענף מעומס הפרי. הסבים תיארו את הנוף הזה באוזני הנכדים. אבל מי שלא ראה מיום היוולדו ועד מותו נוף אחר זולת ערבות סיביר, הרחוב הקודר בגטו, הג'ונגל באפריקה, או שלא נשם אוויר אחר זולת אוויר האנדים, לא יוכל להבין זאת.

עבור היהודי של הדור השלישי, הרביעי, ירושלים היא סמל: לטוהר, להשבת האוצר האבוד, המקור שמאפשר המשכיות. אם יש לצייד אותה בתכונות פיזיות, אלה יילקחו בהשאלה. עבור הנורדי השלג בירושלים הוא הלבן ביותר בעולם. עבור איש הג'ונגל ירושלים היא המקום שבו השפע עולה על גדותיו ומתמסר לאדם. עבור תושב רכס ההרים ירושלים היא הגובה, שנושק לרקיע. אבל לא רק. במשך אלפיים שנה הקבוצות שהתגבשו בגלות חוו שינויים מחשבתיים חשובים שהשפיעו על האופן שבו הרהרו בעברם והחליטו על עתידם.

היו קהילות שהמשיכו לקיים את הריטואלים בלי לשנות ולו קוצו של יו"ד מהכתובים. אבל הכתובים עשויים משפה שהעם שכח ושהייתה מנת חלקם של יחידי סגולה שהקדישו את כל חייהם ללימוד, הדרך היחידה לשימורם. אף על פי כן טקסט הוא תמיד דו־משמעי והדו־משמעות פילגה את החכמים שהתפלמסו ללא הרף על הדוקטרינה של פסוק כזה או אחר ועל הפרקטיקה שנובעת ממנה. אחרים נפתחו לזרמי המחשבה של הגויים. כאשר ביקשו להתקבל לאוניברסיטאות נדרשו להוכיח כישורים גדולים משל עמיתיהם והעולם המודרני לא היה מובן ללא הכרת יצירותיהם של מרקס, פרויד ואיינשטיין. אחרים החליטו ש"השמים סובלים מעוצמה", ולכן יש להנמיך את ירושלים לאנושי ולהגביה את האנושי לירושלים וכך לאחד ביניהם לכדי מדינה אחת.

המדינה היא מציאות שלמולה מתנפץ החלום של כולם. לדידו של הדתי היא חילונית במנהגיה, אינה מקפידה בקיום המצוות, פגאנית. לדידו של החילוני היא מחמירה יתר על המידה בקיום ריטואלים חסרי משמעות כמו חוקי הכשרות ושמירת השבת. לדידם של הסוציאליסטים זרועה של היזמות הפרטית ארוכה מדי. לדידם של הקפיטליסטים כוחם של הסינדיקטים מוגזם. כולם לא מרוצים. מקצתם עוזבים… ולא סולחים להם. אחרים, שקיבלו מידע מראש, לא באים… ונכלמים על כך. אלה שנשארים יודעים שהם מקריבים את הנוחות שלהם ומשלמים מחיר. אבל לבניהם של הנשארים, הצברים, יש משהו שלא היה לאבות אבותיהם: שורשים. ועבורם ירושלים היא משהו מוחשי ונגיש: מחצב שנפער, זרע שנזרע, נשק שנטען. ומנגינה ערבה שמקִלה על הדריכות הבלתי פוסקת, התובענית, שאיננה ואינה יכולה להיות חסרת תועלת.

גולדה האם היהודייה

במטרה לחזק את הגשר בין שתי המדינות התייצבה קסטייאנוס בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקניים של האוניברסיטה העברית וביקשה ללמד ספרות מקסיקנית. שמעם של הקורסים שלה עבר מפה לאוזן ובתוך זמן קצר הם הפכו לפופולריים מאוד בקרב הסטודנטים:

נאמר לי שאני שגרירת מקסיקו. מיהו שגריר? מישהו שמייצג. באמצעותי, אנשי שיחי תופסים את ההיסטוריה ואת התרבות של מקסיקו. ואני, פלונית אלמונית, מחוקה. אני בסך הכול ממלאת תפקיד. איזה מרגוע! ואת התפקיד אני ממלאת, מכל המקומות בעולם, בישראל, מדינה שבה מהגרים שמגיעים מכל קצוות תבל ומביאים איתם מגוון מסורות וסגנונות, שטומנים בחובם את כל התשובות שהאנושות העלתה בדעתה כדי לחיות ולשרוד.

בעיניה של קסטייאנוס האם היהודייה, בניגוד לאִמה, לא מבקשת את מותם של ילדיה. גולדה מאיר הייתה בעיניה התגלמות אותה אם יהודייה שצופה יום יום בבניה שחלקם הולכים לבלי שוב, ומתייסרת על כך.

עם פרוץ מלחמת יום כיפור נדם עטה המושחז של קסטייאנוס. עם תום המלחמה היא שבה לכתוב את טורה תחת הכותרת "כמו שאמרנו אתמול", שבו היא מספרת לקוראים ששמרה על שתיקה משום שלא הייתה מסוגלת לכתוב בעוד "אחיה" נקטלים בשדה הקרב.

רוסריו קסטייאנוס התחשמלה למוות בפתאומיות בביתה, מעון שגרירת מקסיקו בהרצליה. כאן נחתם גורלה. למרבה האירוניה, שנחום מגד כבר עמד עליה בספרו, היא מתה בדיוק במקום שבו השתחררה מנטל האשמה והמוות, בתקופה המאושרת ביותר בחייה.

המומים מהאובדן, חבריה בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו־אמריקניים הגו בדרך ההולמת ביותר לכבד את זכרה. בשנת 1998, ביוזמת שגריר מקסיקו בישראל אלברטו לוסויה, הוקמה באוניברסיטה הקתדרה שנושאת את שמה ומטעמה מזה חמש עשרה שנה, מדי שנה, מגיעים מרצים אורחים ממקסיקו לסמסטר אחד. את חוויותיהם מהשהייה בישראל ובמיוחד בירושלים העלו רבים מהם על הכתב ביומני מסע, מסות ושירה. הסופר ויסנטה קיררטה, שהתארח כמרצה מטעם הקתדרה בשנת 1999, יזם הוצאת קובץ מרנין עם מבחר מהטקסטים האלה, וזה ראה אור בספרדית תחת הכותרת “מפגשים עם ישראל, מקסיקנים מהקתדרה רוסריו קסטייאנוס באוניברסיטה העברית ירושלים“.

מהקריאה בקובץ עולים ניסיונות כנים וגלויי לב של המרצים האורחים להבין את המקום ששימש להם בית לשבועות ספורים. בעוד באירופה כיום דומה שיש סתירה בין התואר אינטלקטואל לאמונה דתית, באמריקה הלטינית – מיזוג של תרבויות – הסתירה איננה קיימת, ואנשי אקדמיה אינם מצנזרים את רגשותיהם ונותנים דרור לרגשות האמונה העמוקים ביותר, אלו שמעבר להשתייכות ממסדית כזו או אחרת, לבוא לידי ביטוי בירושלים ובארץ הקודש.

9 במאי, יום השנה הראשון למותו של אחי איגנסיו, והחלל שהותיר לכתו מכה בי במלוא עוצמתו. רגלינו נושאות אותנו, באופן בלתי נמנע, למקום העלייה לרגל הראשון במעלה של הקתולים. הכנסייה והקרבה לקבר הקדוש מותירות אותי אדיש. לעומת זאת אני נרעד מול האבן שבה על פי המסורת נחים שרידי גופו של בנו של נגר שהפך את האהבה לנשקו העיקרי. יופייה שאין לעמוד בפניו של הקליגרפיה הערבית בכיפת הסלע לא נוגעת ללבי כל כך כמו עוצמתה של האבן שבה שלוש הדתות נפגשות.

כמו בעל טקסים מיומן, דויד מותיר לסוף את הכותל המערבי. אני חש מאוים נוכח מצבור האבנים העצום, טעון האנרגיה, שעשוי מסערת רגשות וצער, חלומות ותקוות. הדתיים מתפללים עם כל גופם, נוגעים, מנשקים, משעינים את המצח על מבצר האמונה. אחד מהם שואל אותי אם אני יהודי. אני נזכר באמו של ידידי המקסיקני היהודי אפרן בורק, שמעולם לא טרחה ללמוד את ההבדל בספרדית בין "להיות", ו"להימצא" (ser, estar) ושאלה אותי: Tú estás judío? רציתי לומר לבן שיחי שאני לא יהודי, אבל שאני נמצא יהודי, שאני מודה ומברך על הזכות שנפלה בחלקי להיות קרוב לאלוהים, לא שלו, אלא של כולם, על אף שאנו מייחסים לו שמות ותארים שונים. דויד שם לב למצוקתי ומחלץ אותי, כשהוא מצטרף לקבוצת מתפללים כדי להתפלל קדיש על אחי.

(ויסנטה קיררטה, מפגשים עם ישראל, מקסיקנים מהקתדרה רוסריו קסטייאנוס באוניברסיטה העברית ירושלים) /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014