הלכות גיור נאמרו לגוי יחיד שבא להתגייר אך לא לעדה יהודית שלמה שנותקה מהעם במשך דורות, כעולי ברית המועצות. הדבר מצריך חשיבה מערכתית חדשה
כאשר זכינו לגל העלייה הגדול מברית המועצות, אפשר היה מיד להבין שאי ההתמודדות עם בעיית הגיור תוליד תוצאות קשות (וראו בהקשר זה גם מאמרי בתחומין י"ב). ואכן, מאות אלפי עולים לא התגיירו, והם מהווים עתה בעיה לאומית קשה וכואבת. עכשיו מוצע להתרכז בגיור ילדיהם, כמסלול של פתרון. ההצגה הפומבית והברורה של הדרך הזאת מחייבת את הרבנים לתגובה לכאן ולכאן, ועל כן אבקש להצטרף אל דברי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (גיליון פרשת קדושים) ולהוסיף עליהם מעט.
א. רבנות שמרנית וחרדית
הרבנות פועלת במרחב תמרון צר מאוד. במהותה ובתפקידה היא שמרנית, רובץ עליה נטל השגרה העכשווית והרבנים אינם פנויים לראייה אחרת ולפעולה ארוכת טווח. הם גם מוגבלים על ידי התפיסה החרדית, שאינה רוצה להתייחס למציאות המתחדשת ולהבין אותה. התוצאה היא שהכול נגזר במתכונת מה שהיה, וישנם עניינים חשובים שהגישה אליהם מלכתחילה שגויה ומחטיאה את המטרה. כך מתקיים בנו "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל".
התגובה הטבעית לעלייה מברית המועצות הייתה: מה שהיה הוא שיהיה, מפטירים כדאשתקד. יש לנו הלכות גיור, ומסורת של התייחסות אליהן, כפי שנהגו בדורות האחרונים גדולי הרבנים באירופה ובארצות הברית. אלא שהדבר דומה לאברך שלמד הלכות טרפות בבית המדרש והביאו לפניו לראשונה שאלה בעוף. הוא משמש בקרבי העוף, בדק ובדק ולבסוף אמר: אם זה קורקבן, אז העוף מותר. העניין הוא שזה בכלל לא קורקבן אלא משהו אחר לגמרי, המחייב התייחסות שונה לחלוטין.
הלכות גיור נאמרו לגוי יחיד שבא להתגייר: "כשיבוא אחד להתגייר מן העכו"ם" (רמב"ם, הלכות אסורי ביאה יד, א). אין לנו שום עניין בו, או מחויבות אליו. על כן קיימת גישה חשדנית של "שמאל דוחה" כלפיו, והיא מכוונת למנוע גלים של התבוללות.
חידה בעיניי כיצד הצלחנו להחיל הגדרה מקובלת זו על השאלה של יהודי ברית המועצות. כאן לא מדובר בגוי שבא להתגייר, אלא בעדה יהודית שלמה שנאנסה ונותקה מן העם במשך שניים שלושה דורות, ובניה הגיעו גם לנישואי תערובת. עתה חזרה הקהילה הזאת אל חיק עמה. זהו מצב אחר לגמרי. בני הנוכריות צריכים גיור, אבל מדובר בבשר מבשרנו. יש לנו ערבות ואחריות עליהם, הם "זרע ישראל". לא חלים כאן הכללים הישנים, והדבר מצריך חשיבה מערכתית חדשה.
בשר מבשרנו. עולים מאוזבקיסטן, נתב"ג, 1998
צילום: AFP, למצולמים אין קשר לכתבה
ב. גיור קטינים
אחת ההשלכות הוא היחס לגיור הקטנים. גיור קטנים הוא לכאורה דבר בלתי מוסרי ובלתי אפשרי באופן עקרוני. המרת דת היא בחירה מהותית, המשנה את מעמדו של האדם, וברור שהיא יכולה להיעשות רק ברצונו ובבחירתו של אדם גדול ובר דעת. קטינים אינם בני המרת דת כלל. מן ההיסטוריה אנו יודעים על מקרים שבהם אומנת נוכרייה הטבילה את בן טיפוחיה לנצרות, והכנסייה סירבה להחזירו להוריו היהודים. היהדות אינה כן. היא מיוחדת לישראל, איננה מיסיונרית, ודאי לא חוטפת ילדים. גוי איננו נתבע להתייהד, הוא צריך להיות גוי טוב, לקיים שבע מצוות בני נוח, ואז יזכה לעולם הבא.
ואף על פי כן חידשו חכמים (כתובות יא, א) שיש אפשרות של גיור קטינים. הרבה קולמוסין נשתברו להבנת עניין מופלא זה, אבל תורף הדיון הוא כיצד ניתן לגייר ילד גוי שבא להתגייר ביוזמת עצמו או קרוביו. אין זה נוגע כלל למשפחה שמתגיירת יחד, האב עם ילדיו. במקרה זה ברור שנוח לילד להיות עם הוריו, להיות בן דתם, עמם וארצם. אין סוף לתקלות ולתסבוכת שייגרמו לו אם הוריו יהיו יהודים והוא יישאר מבחוץ.
על אחת כמה וכמה במקרה של יהודי ברית המועצות. כאמור, אין מדובר בגוי שבא להתגייר, אלא במשפחה יהודית שלמה, קהילה גדולה שחלק מבניה נישאו לנוכריות, וזהות ילדיהם אישית ומשפחתית נשארה חצויה. בארצות המוצא הם נחשבו יהודים, ואנטישמים זרקו עליהם אבנים, אך כאשר הגיעו לארץ נעשו פתאום גויים. ברור שזה מצב בלתי אפשרי שמחייב הכרעה, וטובת הילד שהגיע לכאן היא להיות עם אביו ועם משפחתו באופן שלם.
כאשר מדובר במשפחה ובקהילה שחוזרות אל עמן, תהליך הגיור איננו רק אישי ופרטני אלא יש בו גם משהו קולקטיבי, וה"כמות" מבטאת גם "איכות". תיאור של תהליך כזה (גיור) עם קהילה שלמה מופיע בספר הכוזרי:
ואחרי כן היה מעניין הכוזרי מה שהוא נודע בספרי כוזר, מגלותו סוד חלומו לשר צבאו, והיה החלום הנשנה עליו שיבקש המעשה הנרצה אצל אלוהים בהרי ורסאן, ולכתם שניהם המלך ושר צבאו אל ההרים ההם אשר במדבר על הים, והיאך הגיעו בלילה אל אותה המערה, שהיו שובתים בה אנשים מהיהודים בכל שבת, והיאך נראו אליהם ונכנסו בתורתם ונימולו במערה ההיא, ושבו אל ארצותם ולבם על דת היהודים, והיו מסתירים אמונתם עד שהתחכמו לגלות סודם מעט מעט לקצת אנשים מסגולתם, עד שרבו, וגלו מצפונם, והתחזקו על שארית הכוזרים והכניסום בתורת היהודים (מאמר ב' א', בנוסח התיבונים).
תחילתו של התהליך הייתה אישית ודתית וסופו גיור שבטי ומשפחתי, שכן ברור שבמצב כזה נוח לילדים שהם חלק מן המשפחה.
גם כאשר אנוסי ספרד שבו אל חיק היהדות אחרי דור או שניים לא ויתרו להם על גיור ילדי הנוכריות, אבל קודם כול קיבלו אותם בזרועות פתוחות. היה ברור שזו לא רק שאלה של יחידים, אלא שאלה של עדה שלמה, ונושא לאומי.
ג. גיור ללא הלכה
האחרונים תהו אם גר שלא ישמור תורה כהלכה, עדיין יהא לו הגיור בבחינת "זכות". האם טוב לו להיות יהודי? שהרי כל עוד הוא גוי הוא פטור מן המצוות, ואילו כאשר יתגייר ולא יקיים את התורה, סופו יורש גיהנום? לדרכם, עלינו להזהיר את המתגייר שהוא טועה, ומה שנראה בעיניו זכות אינו אלא חובה, וכדאי לו לרחוק מזה.
תשובה לכך כבר נתן ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר ח"ד כו) ובהעריכו את הרווח וההפסד כתב:
אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה, מסתבר שהוא זכות. דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל, ומצותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה, הוא גם־כן זכות מלהיות נכרים.
היסוד לדברים מונח כבר בפסוק הקובע שריבוי המצוות הוא זכות: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר". ופירש הרמב"ם (פירוש המשניות סוף מסכת מכות):
מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר ר' חנניה כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלמות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה.
ואכן הגמרא ששאלה על ה"זכות" שיש בתהליך הזה לקטן, שאלה דווקא מן המציאות של עכשיו, בעולם הזה – והבדילה בין עבד, שהגיור אינו זכות לו, כי "בהפקירא ניחא ליה" כאן ועכשיו, לבין קטן שלא התרגל לחטא ובשבילו זו זכות. לפיכך כאשר בוחנים את "טובת הילד" המתגייר יש לזכור את טובתו עכשיו לא פחות מזו שתהיה לו לעולם הבא.
מבחינה זו המעמד האישי הפרובלמטי של ילדי האבות היהודים הוא בלתי אפשרי. הם קרועים בין שתי זהויות, וההכרעה מחויבת המציאות. למזלנו, מן הקלקולים שנלוו לעלייה הזאת צמחו גם יתרונות. המציאות סיננה את אלה שלא רצו ביהדות אלא בלאומיות אמם הגויה ונשארו שם. היא גרמה למתחזים שלא באו לשם שמים, אלא כדי לזכות ביתרונות הכלכליים של ישראל, שלא יבואו להתגייר. הם לא זקוקים לזה. את סל הקליטה שלהם הם קיבלו, ויש להם חברה טבעית בתוך מאות אלפי העולים שאינם יהודים. החברה הישראלית ליברלית מספיק כדי לקבלם ולהתחבר אליהם גם במצב הזה.
מאידך, קבלת היהדות בארץ ישראל אינה רק צוף דבש. כרוכים בה קבלת נטל האנטישמיות העולמית, האיום האיראני, חשש מפיגועים חבלניים. ומי שמתגייס לצה"ל, יודע שקיימת אפשרות שבמהלך שירותו ימות על קידוש השם, העם והארץ. על כן אין שום יתרון משמעותי לגיור, מלבד אחד: ההלכתי. הרצון לממש את הזהות היהודית, ולהיות חלק שלם מן העם כדת משה וישראל.
בכך מצטרף הגר לרוב הציבור בישראל, שהוא מסורתי, והזהות היהודית שלו כוללת גם מצוות רבות, גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. מי שבא להתגייר ולזכות בהכרה הדתית מכריז שאיננו רק הומניסט, או ליברל, אלא רצונו להיות שייך לעם ישראל באופן דתי. הוא קיבל עליו את כל החבילה הישראלית הזאת לשם שמים, והרי זו קבלת מצוות.
גם אם יקרה אחר כך שלא כל המתגיירים ידקדקו בכל פרטי תרי"ג מצוות, אין זו אמירה שאינם מקבלים את כל התורה. הם אינם שונים מן הדתיים שאף הם לא תמיד מקיימים את הכול. ואולי הם אף טועים לחשוב שזו חומרה של הרבנים, ודי להיות כרובו של עם ישראל שמקל בדברים.
הרב יגאל אריאל הוא ראש מדרשת הגולן
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' אייר תשע"ד, 9.5.2014
