שני פנים לשמיטה – החברתי והדתי. אל לנו לחשוש מהמבקשים לעסוק רק בפן החברתי שלה, שכן יש ערך עצמאי לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים
ערב שמיטת תשע"ה דומה שרוח חדשה נושבת בארץ. ריחות השבת הקרבה נודפים באווירה הציבורית. הערך החברתי של השמיטה תופס תאוצה. גם הציבור הכללי, שאינו רואה את עצמו שומר מצוות, נדלק לרעיון החברתי של השמיטה. מדובר על שמיטת כספים ריאלית בהיקף רחב ועל רעיונות חברתיים אחרים.
יש שעינם צרה בכך. טענתם העיקרית היא שהמניע של אותן מגמות חברתיות כלליות אינו דתי, אלא הומניסטי כלל־אנושי. ולצורך הריאקציה, יש שאפילו שוללים את הערך החברתי ממצוות השמיטה. אלו ואלו חוששים ממגמת החילון של השמיטה החברתית המרוקנת מערכיה האמוניים. ריקון הערך החברתי ממקורו הדתי עלול לנוון את הערך החברתי ולחסלו, כפי שאירע לסוציאליזם.
ולא היא. התורה מדגישה מפורשות את ערכיה החברתיים של השמיטה. "ואכלו אביוני עמך"; "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". בשמיטת הכספים חוזרת המילה המנחה "אביון" שבע פעמים (באחד המקרים "עני") וגם המילה המנחה "אחיך" מופיעה שבע פעמים (באחד המקרים "רעך").
"וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו…", ודרשו חז"ל – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. שמיטת הכספים מבטאת את הפן "החברתי" של השמיטה: היא נועדה בעיקר להקל על "אחיך האביון". שמיטת הקרקעות מבטאת את הפן "הדתי" – "ושבתה הארץ שבת לה'".
ואף שמיטת הקרקעות עצמה שתי פנים לה. "והשביעית תשמטנה ונטשתה". "תשמטנה" – שמיטת הקרקע עצמה, בגלל קדושתה, על ידי הימנעות מעיבודה במשך שנה זו. "ונטשתה" – נטישת היבול והפקרתו לזולת, "ואכלו אביוני עמך". מאידך, גם שמיטת הכספים מדגישה את הנושא הדתי – "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".
תורם של העירוניים למחול על חובותיהם של החקלאים. חקלאי במטע עגבניות
צילום: משה שי, פלאש 90
מצוות השמיטה המקורית
שני פנים אלו, החברתי והדתי, הם שני צדדים של מטבע אחד. בסיכום פרשת השמיטה והיובל כורכת התורה את שני הפנים יחד – "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". הצדק החברתי מתחייב מהיות כל בני האדם שווים לפני ה'. נכסיו של האדם בעצם אינם שלו, כי לה' הארץ ומלואה. האדם אינו אלא גר בארץ, ולכן צודקת הדרישה שכולם יתחלקו בשווה ביבולה של שנה זו.
גם בשבת השבועית המסר הוא כפול. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". ב"זכור" – הנימוק דתי, זכר למעשה בראשית. ב"שמור" – חברתי, זכר לעבדות מצרים. ללמדך שלא שני רעיונות נפרדים הם, אלא רעיון אחד בעל שני פנים. התורה שוללת את הסכיזופרניה שבין הפן הדתי שלנו לפן האנושי־חברתי. "בצלם א־לוהים עשה את האדם" נאמר בהקשר לשפיכות דמים. מאותו צלם נגזרים גם האמונה בה' וגם הערכים המוסריים והאחריות לזולת.
ואחד קשור בשני. ללא המקור הא־לוהי גם הערך הסוציאלי מתרוקן ממשמעותו. הסוציאליזם המטריאליסטי, שנבנה על הנחות אתיאיסטיות, לא דאג באמת לחלכאים ולנדכאים. הוא קרס, כי השחית את המידות ודרדר את המוסר.
התורה אינה בעד שיטה כלכלית מסוימת, למרות שנראה שהיא נוטה יותר לצד הסוציאליסטי. המניע שלה שונה לחלוטין. הוא מוסרי, ערכי, א־לוהי. התורה אינה שוללת בעיקרון את היוזמה הפרטית. "שש שנים תזרע שדך… תזמור כרמך ואספת את תבואתה". היא רק מרסנת ומעדנת אותה. בשנת השמיטה האדמה חוזרת לבעליה המקוריים, "שבת לה'". כמו השבת בימים, כך שבת הארץ בשנים. האדם מתנער מפעילותו הכלכלית ומכיר בי־ה ריבון עולם. עתה מתגלה למפרע שגם בכל השנים הקודמות בעצם לא האדם היה הריבון האמיתי אלא ה'. אמנם המצווה מתמקדת בשמיטת הקרקעות בארץ ישראל, אך כמקור השראה יש מקום ליישום רעיונות אלו גם מעבר ליבול הקרקע, גם לנכסים אחרים, וגם במקומות אחרים ובזמנים אחרים. אך המנוף לכל אלו הוא מצוות השמיטה המקורית.
מבחינה פורמלית התורה לא הגבילה את השמטת הפירות והכספים לעניים בלבד. פתיחת הלב והיד היא לכולם, כי אינך יודע מי נזקק יותר. אולם היישום המעשי של מצוות אלו היה מבוקר לפי הצרכים האמתיים. אוצר בית הדין המוזכר בתוספתא נועד בעיקר למטרה זו. רעיון זה חוזר על עצמו גם באשר לשמיטת הכספים. התורה לא התכוונה מעולם לשמיטת הלוואותיהם של העשירים. שמיטת הכספים לא נועדה להלוואה מסחרית, שבה הלווה לווה כסף על מנת להרחיב את עסקיו ולנצל את השמיטה כדי להימנע מלפרוע את חובותיו ולהתעשר על חשבון התרוששותו של המלווה.
להגביל את הפרוזבול
המנגנון לוויסות ההלוואות שימנע עוול ועושק הוא בית הדין. לכן התורה קבעה שרק אדם פרטי לא ייגוש. אך בית הדין, כגוף ציבורי הרואה את המכלול, רשאי לגבות את החובות. הלל לא המציא את הפרוזבול יש מאין. הרעיון כבר נמצא בתורה, כחלק מהותי של מצוות השמיטה. הוא רק פישט את ההליכים על מנת לחסוך את הטרחה שבמסירת החובות בפועל לבית הדין .
אכן קיימת סכנה הפוכה, שגם חובות של צרכנים קשי יום ייגבו מעתה ללא שמיטת כספים. לכן המליץ רבי יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי", להגביל את הפרוזבול להלוואות מסחריות בלבד ולהשמיט הלוואות צרכניות של מי שאינו מסוגל באמת לפורען.
כאמור, השמיטה היא מצווה חברתית ועליה לשמש מקור השראה לצמצום פערים כלכליים וקיטובים חברתיים, גם אם התומכים ברעיונות אלו מונָעים, לכאורה, ממניע שונה.
על־פי אמונתנו מקור הערכים המוסריים של האדם הוא בצלם הא־לוהים שבו. התורה קדמה לעולם. ה' הסתכל בתורה וברא את העולם, ועל פי תוכנית תורנית זו נברא האדם כיצור חברתי בעל שאיפות מוסריות. כך הרי כתב מרן הרב קוק:
אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הכרה א־להית, מפני שאנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה הא־להית היותר מאירה.
ירקות מעוטף עזה
ההתעוררות המקיפה את הציבור בתחום החברתי של השמיטה מחייבת גם את שומרי השמיטה, על כל רובדיהם, לבדוק את עצמם האם הם מיישמים את הלכות השמיטה כרצון התורה המקורי. האם הם רואים גם בערך החברתי ערך דתי.
אם כן, עליהם לראות בערבות ההדדית את הרעיון המרכזי של שנת השמיטה. הנצי"ב מוולוז'ין מפרש את שמיטת הכספים כהיזון חוזר של אחריות הציבור העירוני לעם שבשדות. החקלאים הפקירו את פירותיהם לעירוניים ונותרו ללא פרנסה. לשם קיומם הם נטלו הלוואות מהעירוניים. עתה הגיע תורם של העירוניים לגלות רחבות לב ולמחול על חובותיהם של החקלאים.
יישום הרעיון בימינו הוא הפוך. שיעור החקלאים כיום נמוך, כי החקלאות מפותחת ומתקדמת ונעזרת בכלים ובחומרים משוכללים. השקעות החקלאים עצומות. כדי להבטיח אספקה חקלאית לכל האוכלוסייה במשך שנה שלמה על החקלאים לעמול קשה ולהשתמש בציוד ובחומרים יקרים. ההלכה מתירה את העבודות וההשקעות הנחוצות לשם מטרה זו, כי הן נעשות בשם הציבור ולמען הציבור, אולם על הציבור לשאת בהוצאות הרבות.
האחריות ההדדית מחייבת את הציבור העירוני לאפשר את המשך קיומו של המשק החקלאי הן בשמיטה והן אחריה. העדפת תוצרת נוכרית מהארץ ומחו"ל אינה עולה בקנה אחד עם רעיון ההדדיות של שנת השמיטה. היא מנוגדת לרצון התורה.
המצווה של "ואכלו אביוני עמך" חלה בימינו גם על הציבור העירוני ביחסו למתיישבים החקלאים שהם שלוחי הציבור כולו, מגִנים על הסְפר ומבטיחים תוצרת חקלאית לכולנו. יש להעדיף ירקות מחקלאים בעוטף עזה שמכרו את אדמותיהם לנוכרים למשך שנת השמיטה על מנת שלא יעברו איסורים על פני ירקות נוכרים מהארץ ומחו"ל (גם מי שלא סומך על היתר המכירה במרכז הארץ יכול לסמוך על היתר המכירה באזור זה).
לקבל ולא לדחות
אנו מצטערים על כך שאנשים המכנים את עצמם חילונים אינם מודעים למקור הא־לוהי של ערכיהם ובדרך מפותלת מוכנים לקבל ערכים מוסריים כשאינם באים בשמה הישיר של התורה, אלא בשם התרבות הלאומית וההומניזם האוניברסלי. לדידנו זה היינו הך, ולכן יש לקרבם לתורה ולא לדחותם. זו הדרך שממנה יגיעו למקור התורני עצמו.
אולי זו המשמעות החדשה של שאלת חז"ל – מה עניין שמיטה אצל הר סיני. כלומר, גם מי שאינו מכיר בגלוי במקור הסינאי של המוסר – בעצם קבלתו את ערכי השמיטה, הייחודיים לתורת ישראל מסיני, הוא מודה שעניין השמיטה אצל הר סיני.
הרב יעקב אריאל הוא רב העיר רמת גן
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014
