שתי השיטות – היתר המכירה ואוצר בית דין – מעדיפות חקלאות יהודית ולשתיהן חסרונות.
ספרו החדש של הרב יהושע בן מאיר לא חוסך ביקורת בהעדיפו השיטה הראשונה
זו כבר שמיטה שנייה שהרב יהושע בן מאיר, לשעבר ראש ישיבת "שבות ישראל" באפרת (והיום נשיאה) אינו מרפה ממלחמתו בשיווק "אוצר בית דין" ומהצבעתו על תעדוף הלכתי מובהק של היתר המכירה דווקא. הוא עושה זאת במהדורה מורחבת של ספרו "מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין" (בהוצאת ישיבת שבות ישראל, תשע"ד).
נקדים ונצביע על המכנה המשותף לשתי מסגרות השיווק: העדפה ברורה לחקלאות יהודית ולחיזוק התיישבות יהודית ושלילת יבול נוכרי. נקודה זו חשובה להדגשה, שכן היא באה לשלול על הסף כל תמיכה בהגדלת האחיזה הנוכרית בארץ ישראל, מה שלצערנו הוא פועַל יוצא ישיר של דרך ההתמודדות החרדית הרווחת בשמיטה: תגבור מאסיבי של תוצרת חקלאית שמגודלת על ידי ערביי ארץ ישראל, לצד הגדלה משמעותית של היקף החוות החקלאיות בירדן, וכן ייבוא. פתרונות אלה מקומם לא יכירם במדיניותה ההלכתית של הציונות הדתית.
אך מה בין אוצר בית דין להיתר המכירה? ובכן, בתמצית: היתר המכירה מבוסס על מכירת אדמת ארץ ישראל לנוכרי, מכירה שהיא מלכתחילה מוגבלת בזמן (שנה), בשטח (טפח הסמוך לקרקע בלבד) ובאישיות הקונה (נוכרי שאינו עובד עבודה זרה), ובעיקר מכירה שהיא "לצורך" עם ישראל. מגבלות אלה (ועוד) חיוניות כדי להתמודד עם איסור "לא תחנם", אשר אחת ממשמעויותיו היא איסור חמור על מתן חניה לנוכרים באדמת הארץ.
אוצר בית דין, לעומת זאת, מותיר את הארץ בקדושתה תוך שהוא מעביר את ניהול עיבוד האדמה ואת שיווק הפירות לנציגי ציבור ("בית דין"), והם שמנחים את החקלאי ואת המשווק כיצד לנהוג. כך מצטמצמת ביותר הפגנת בעלותו של החקלאי על אדמתו, שכן "בית הדין" הוא שקובע לו מה וכיצד יעשה ומה וכיצד לא יעשה. עם זאת, התוצאה היא שבפועל נעשית עבודה באדמת הארץ אשר קדושתה לא הופקעה.
יתרונות וחסרונות
לשני הדגמים יש תימוכין בפסיקות אחרוני זמננו – בעיקר היו אלה הראי"ה קוק להיתר המכירה והחזון איש לאוצר בית דין. נכון הוא שהיתר המכירה קדם לראי"ה קוק, כשם שגם אוצר בית דין קדם לחזון איש. בנוגע להיתר המכירה, הרי שכבר גדולי ליטא – רבי יצחק אלחנן מקובנא ורבי יהושע מקוטנא ואיתם עוד רבים וגדולים – צידדו בו. מבחינה זו, הראי"ה קוק בא אל המוכן, ואולם הוא בהחלט ביסס ופיתח אותו.
תהליך לא שונה בהרבה עבר גם על אוצר בית הדין. דרך זו מוכרת כבר מהתוספתא ומהרמב"ן, והאמת היא שגם הרב קוק בחן אותה ובמידה חלקית אף אימץ אותה בייסדו ככל הנראה את אוצר בית הדין המשמעותי הראשון. עם זאת, "אוצר בית דין" במתכונת המוכרת כיום מבוסס בעיקר על משנת החזון איש – חלקה בכתב וחלקה מ"שמועות" בעל פה.
לשתי הדרכים יתרונות, לשתיהן חסרונות, והאמת צריכה להיאמר בכנות: אין פתרון "חלק" לתוצרת שמיטה, ובכל מקרה יש בדבר "דיעבדים" לא מבוטלים. היתר המכירה צריך להתמודד, כאמור, עם "לא תחנם", וכן עם הערָמה, הפקעת מצווה, סיווג מלאכות מותרות, זהות העושים במלאכה ועוד. לא בכדי, בין שולליו היו גם "חובבי ציון" מובהקים כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין.
מנגד, אוצר בית הדין צריך להתמודד עם העובדה שהוא לא נזכר במקורות ראשיים – משנה, גמרא, רמב"ם ועוד – השמטה שבהחלט אומרת דרשני. זאת ועוד, עם קשיים נוספים צריך פתרון זה להתמודד: מינויו של החקלאי "הרגיל" עצמו לשליח בית דין; העובדה שהמחיר נותר – פעמים רבות – בעינו, שלא כהפקר; עד כמה ניתן להתיר עשיית מלאכות באילן ובפרי; סוגיית "שמור ונעבד"; "דמי שביעית"; וכנראה עולה על כולנה – יצוא.
במהלך הדורות האחרונים ניתנו מענים ותשובות לכל ההערות, לכל הקושיות, לכל הבעיות ולכל האתגרים שבשני הדגמים. עם זאת, מובן מאליו שפתרונות אלה לא היו ואינם מוסכמים. בסופו של דבר, בשורה התחתונה, התוצאה היא שקיים בשווקים יבול חקלאי שהוא ודאי "כשר", כשם שבמקביל הוא בוודאי לא "מהודר". האמת צריכה להיאמר שמבחינה זו, גם החרדים הטוענים שהתוצרת המשווקת על־ידם "מהודרת", וגם "אוצר הארץ" הטוען (בפרסומו האינטרנטי) כי "אנחנו מאפשרים לצרכן הישראלי לשמור שמיטה למהדרין על פי כל הדקדוקים", אינם מדייקים.
היתר מכירה עדיף
בהינתן שזה המצב, הרי שהשאלה העיקרית, למי שדוגל הלכתית־אידאולוגית בתמיכה בחקלאות יהודית, היא שאלת ההעדפה בין שתי החלופות: אוצר בית דין או היתר מכירה. כמותית ניתן לקבוע שרוב הרבנים הציונים־דתיים שפרסמו דעתם בנדון מעדיפים את אוצר בית הדין על היתר המכירה. חלוק על כך הרב בן מאיר, שניצב על שתי רגליו וזועק בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: היתר מכירה ולא אוצר בית דין. הוא סבור שזו גופא דעתם של הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל, והוא עצמו אינו אלא כננס העומד על גבם של ענקים אלה. הוא לא בורר מילים בביקורתו, גם אם הוא עושה זאת בסגנון מכבד, ואולם דבריו נוקבים, אפילו בוטים.
חשוב להבהיר: האמור מעלה נוגע לאוצר בית דין, לא בהכרח ולא במדויק ל"אוצר הארץ" שהוא מכשיר ארגוני במהותו. נכון הוא שחלק לא מבוטל מהתוצרת שעומדת להיות משווקת על־ידי "אוצר הארץ" הוא יבול אוצר בית דין, אך הוא מצהיר מפורשות שבהחלט ישווק לא רק יבול זה. "אוצר הארץ" מבהיר שבמועדים מסוימים – כפוף לזמינות יבולים מתאימים – הוא יספק תוצרת של איסום שישית, של דרום הערבה, של מצע מנותק ועוד. הרישום על גב הארגזים יבהיר לצרכן אם מדובר ביבול אוצר בית דין המחייב בקדושת שביעית, או שמדובר ביבול חלופי שאינו מזכה את האוכלו בקדושת שביעית ובמקביל גם אינו מחייבו בהלכות שמירת קדושת הפרי.
בהקשר זה מפנה הרב בן מאיר את תשומת לב הקורא ל"תצלום מסך מאתר האינטרנט של מכון התורה והארץ" שמכיל לכאורה מסר בעייתי ביותר. מצוינים שם בפרוטרוט "מקורות האספקה" של "אוצר הארץ", ולפי סדר תעדוף: א. ירקות מאיסום שישית; ב. ירקות שגדלים בחממות על מצע מנותק; ג. פירות וירקות שבקדושת שביעית – אוצר בית דין; ד. ירקות מהערבה הדרומית בתוספת היתר מכירה; ה. ירקות מגידולי חממות בנגב המערבי כולל היתר מכירה לחומרא; ו. גידולי נוכרים; ז. ייבוא. קיימת הדגשה ש"לא נספק תוצרת חקלאית מהרשות הפלשתינית ומירדן".
ניתן לדון ולפלפל בתעדוף הסעיפים הראשונים (א־ה), אך בשום פנים ואופן אסור להשלים עם תעדוף תוצרת נוכרים, מהארץ ומחו"ל, על יבול של היתר המכירה! גם אם לא מסכימים עם הרב בן מאיר, הרי שנר לרגלינו דבר מחאתו של רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל (לנתיבות ישראל, ב, עמ' רכד: "לכבודה של תורה ולאמיתה"):
הידיעה ב"הצפה" מיט בחשון על החנויות שבהם "נמכרים ירקות ופירות ללא כל חשש של איסור שמיטה" מטילה פגם של חשש איסור על שאר הירקות והפירות אשר בשווקינו בארץ. על כך יש להעיר, כי יבול הארץ, שהטיפול בו מסתדר על פי הרבנות הראשית על יסוד הוראותיהם של הגאונים רועי ישראל המבי"ט, המהרי"ט, פאת השלחן, ר' יצחק אלחנן… ואאמו"ר הרב זצ"ל – כמובן שאין לחשוב עליו פגם של חשש איסור…
על העדפת יבול נוכרי אמר זה כבר מילים כדרבנות מרן הראי"ה זצ"ל (איגרות הראיה, א, איגרת שטז):
עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות, כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע“פ פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר הענין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו. איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו, אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה, דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה.
כולי תקווה ואמונה אפוא שאין מדובר אלא בשגגה ובטעות ושלמצער לקראת שמיטת תשע"ה שבע"ה באה עלינו לטובה היתר המכירה יהיה – לכל הפחות – מתועדף אחרי אוצר בית דין. סימן טוב לכיוון זה הוא העובדה שבפרסום האינטרנטי המעודכן של "אוצר הארץ" חלופה ו': "גידולי נוכרים" כבר אינה מופיעה. לא נותר אם כן עתה אלא לתעדף, מפורשות, את היתר המכירה על יבוא. ואכן, אחר שהבאתי הערה זו לתשומת לב אנשי "אוצר הארץ", נמסר לי בימים האחרונים שזו המגמה, וחרפת יבול נוכרי תוסר לחלוטין.
——————-
הצבא צועד על קיבתו בשמיטה
לקראת שנת השמיטה צה"ל חייב היה כמובן להיערך מבעוד מועד למתן מענה גסטרונומי לכל מגוון האוכלוסיות המשרתות. ואכן, זה למעלה משנה וחצי שנעשית מלאכה סבוכה ומורכבת בעניין זה.
האתגר שלנגד עיני צה"ל אינו קל. כל בר דעת מבין שמה שלאלה (ממלכתיים וציונים־דתיים) הוא "כשר" (היתר מכירה), הרי שלאלה (חרדים) הוא טרף, בל ייראה ובל יימצא. ומה שלאלה (חרדים) הוא "מהדרין" (יבול נוכרי) הרי שלאלה (ממלכתיים וציונים־דתיים) הוא מגונה ביותר. כיצד יתנהל אפוא מטבח אחד, חדר אוכל אחד, כאשר אלה פוסלים את מזונם של אלה? ועדיין לא אמרנו דבר על עלויות יתרות של אותו יבול נכרי, אם ידובר ביבוא.
פתרון נוסף הוא כמובן "אוצר בית דין", שאינו קל להפעלה, מעשית והלכתית כאחד (סחורה בפירות שביעית, שמירת קדושתם ועוד). שני פתרונות נוספים בהחלט אפשריים: איסום שישית של גידולים רבים (בהתייחס לפחות למחצית הראשונה של שנת השמיטה), וכן צריכה מן הנגב המערבי (שאינו "כיבוש עולי בבל").
אחר דיונים ממושכים, בתוך הרבנות הצבאית וגם מחוצה לה, גובש מתווה המחלק את השנה לשניים: עד חודש אדר (בערך) מקורות הרכש יהיו איסום שישית, מצע מנותק, ערבה דרומית, וכן זריעת שישית שנלקטה בשביעית. מחודש אדר ואילך מקור הרכש העיקרי יהיה הנגב המערבי כאשר הוא מלווה בהיתר מכירה. כך בכל הנוגע לירקות; אשר לפירות – מקור הרכש העיקרי יהיה אוצר בית דין.
הכרעות אלה של הרבנות הצבאית ושל צה"ל, עם כל המורכבות שלהן, מהוות בשורה אידיאולוגית־הלכתית. הן אמנם מצריכות את הגופים הלוגיסטיים במאמץ, אך הן מכילות אמירה ברורה של העדפת יבול יהודי על יבול נכרי.
וכאן המקום להדגיש: מענה זה עונה על דרישותיו והכרעותיו של החזון איש, שאמנם שלל את היתר המכירה אך אימץ מקבץ רחב של פתרונות מקִלים, ובלבד שתישמר שמיטה כהלכתה. דווקא בשל כך מאוד מצער לשמוע שהרב יוסף אפרתי הודיע במפגיע לגורמי הרבנות הצבאית שהוא מתנגד בתוקף לפתרונות המוצעים לחלק השני ושהוא ימליץ לחיילים חרדים לא לאמצם. לדידו הפתרון היחיד (לחלק השני) הוא: יבול נכרי.
מצד אחד הדבר אינו מדאיג, שכן (לצערי) מספר הדיוויזיות שנשמעות לרב אפרתי אינו גדול… ואולם מצד שני הדבר מאוד מצער. הרב אפרתי, שמתיימר לבטא את "הקול" של החזון איש, לאמיתו של דבר עושה תורתו פלסתר ומנהל מדיניות הפוכה מזו שדגל בה החזון איש.
יש לקוות שהרבנים הראשיים לישראל יֵצאו חוצץ נגד דרך זו ויקראו גם להולכים בדרך החזון איש לאמץ את מתווה הרבנות הצבאית, וכפי שכבר עשו הראשל"צ הרב עמר שליט"א ואיתו רבנים נוספים. בכך תוסר מעל הפרק חרפת יבול נכרי המכונה משום־מה – "בהפוך על הפוך" – "מהדרין".
הרב פרופ' נריה גוטל הוא נשיא מכללת אורות ישראל באלקנה
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014
