התנועה הגוברת של חזרה למסורת ולאמונה חזקה במיוחד דווקא בקרב האמנים והיוצרים – ואצלם בולטים במיוחד גם מניעיה: החוויה, הזרימה והחיבור,
ולא ההיגיון והרציונליזם כבעבר
בעולם המודרני, האמנים הם מעין ממלאי מקום הנביאים. הם אנשי החזון, נושאי דגל הרוח, מבקרי החברה ומוסריותה, מעוררי ההשראה, חוד החנית של התרבות. הם אמנם מתי מעט, יחידי סגולה, אך השפעתם על החברה ועל התרבות רבה.
מוטיב האמן כנביא מופיע בין היתר בספרו של וסילי קנדינסקי, מגדולי הציירים במאה העשרים, "על הרוחני שבאמנות". בחיבור זה מתאר קנדינסקי את החיים הרוחניים של האנושות כמשולש, או פירמידה. בקודקודו נמצאים האמנים, ובייחוד אלו היוצרים מתוך צורך פנימי. פירמידה זו היא גוף דינמי המתקדם אל עבר העתיד: מה שהיה מוזר או בלתי מתקבל על הדעת אתמול נחשב היום דבר שבשגרה; ומה שנחשב אוונגרד ומובן רק למעטים היום יהפוך לדבר מקובל וסטנדרטי מחר. האמן/נביא המודרני עומד בבדידותו בקודקוד, נע ראשון וחושף ראשון את המציאות שתהיה, בעזרתו, נחלת הכלל בעתיד.
לפיכך, אם שיעור ניכר מהאמנים בארץ חזרו בתשובה או נמצאים בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות (חמישים אחוז, להערכתו של הבמאי דן בן־חקון שיצר סדרה תיעודית בנושא), מדובר בתופעה אשר לה השפעה עצומה על החברה והתרבות הכללית. היא מלמדת על תופעה עמוקה הבוערת מתחת לפני השטח, וסוחפת עמה את מיטב בניה וגיבוריה של התרבות החילונית. היא מלמדת על ייאוש עמוק וחיפוש משמעות שאינו מוצא תשובה מספקת בתרבות המודרנית. היא מלמדת על מגמה אוניברסלית של הפנמה סובייקטיבית, שאיפה לחיבור פנימי וחוויה רוחנית אישית.
התופעה משפיעה ישירות על כלל החברה הישראלית, שכן בשונה מגל החזרה בתשובה שהחל בשנות ה־70, כשאמנים דוגמת אורי זוהר התנתקו מהחברה החילונית ונעלמו אל תוככי הגטו החרדי, כיום האמנים החוזרים בתשובה ממשיכים לחיות ולפעול בחברה הכללית ואף להשפיע עליה. רק לאחרונה הופיעו בתוכנית “הכוכב הבא“ צמד החוזרים בתשובה האחים גת, שהוכיחו שניתן לחזור בתשובה, לגדל זקן ופאות, ללבוש שחורים וציצית, ובכל זאת לנגן מוזיקת רוק מערבית בלב הפריים טיים הישראלי.
חזרה בתשובה מתוך חוויה פנימית עמוקה וחיפוש משמעות. מתוך הסדרה "חוזרים קדימה" צילום: יח"צ
בלי פילוסופיות
הסדרה "חוזרים קדימה" של דן בן־חקון, בהנחיית השחקן מאיר סוויסה, ניסתה לעקוב אחרי התופעה, להתחקות אחר התהליך הפנימי, ההתלבטויות והקשיים שעבר כל אחד מהאמנים בדרכו, ולבחון כיצד הושפעה יצירתם מהשינוי בתפיסת עולמם ובאורח חייהם. הסדרה מאכזבת למדי. היא חוסכת מן המרואיינים את השאלות הקשות, ובעיקר מאזינה בפסיביות לסיפורי החיים שלהם. חסר בה ניתוח מעמיק של התופעה, נעדרות ממנה תובנות חדשות בעקבות התופעה, וגם סיפורי החיים שבפי המרואיינים מלאים קלישאות נבובות החוזרות על עצמן. למרות זאת, מבין השיטין של סיפורי החיים והראיונות ניתן להציץ מבעד לחרכיה של התופעה ולהבינה לעומק.
התובנה העיקרית שאפשר ללמוד מהשיחות עם האמנים החוזרים בתשובה בסדרה היא שהחזרה בתשובה בימינו, לכל הפחות אצל האמנים והיוצרים, לרוב אינה נובעת מתוך מניעים רציונליים אינטלקטואליים, מתוך ספקות ושאלות אמוניות, מתוך הגעה להכרה לוגית בדבר קיומו של א־לוהים וחובת קיום מצוותיו, אלא מתוך מניע אקזיסטנציאליסטי, מתוך חוויה פנימית עמוקה הנובעת משיממון קיומי ומחיפוש משמעות. במקום לספר על מסע פילוסופי של שאלות ותהיות אמוניות, נוסח החוזרים בתשובה דרך הסמינרים של ארגון “ערכים“, מספרים החוזרים בתשובה על מסע אישי של חיפוש משמעות, חיבור פנימי וחוויה רוחנית.
לבטים אמוניים ושאלות עיוניות שהיו אמורים להוביל לחזרה בתשובה או לפחות להיות חלק אינטגרלי ממנה; סוגיות פילוסופיות ולוגיות כמו הסתירות בין התורה למדע, שאלת מקורה של התורה, תיאוריית האבולוציה או שאלת מוצא האדם אינם מעסיקים את החוזרים בתשובה. מה שמעסיק אותם הוא רק החוויה הפנימית והסובייקטיבית של עצמם, חוויה של חסר. היא ורק היא מניעה אותם.
דוגמה חדה ומפורטת יותר לתהליך חזרה בתשובה מעין זה ניתן לראות בספרה רב המכר של נועה ירון־דיין, “מקימי“. לאורך כל הספר המספר את מסע חזרתה בתשובה אין כלל התייחסות לשאלות אינטלקטואליות. בתשתית חזרתה בתשובה עומדת מצוקה קיומית עמוקה של חוסר משמעות בחיים, תחושה עזה של שממה תרבותית שאינה מעניקה סיפוק לנפש.
דוגמה נוספת לחזרה בתשובה מעין זו אפשר גם לראות בספרו של חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס־זינגר, “החוזר בתשובה“. תהליך החזרה בתשובה של גיבור הסיפור יוסף שפירא נובע מתוך ייאוש וסלידה מהתרבות המערבית ההדוניסטית, הגורמים למסקנה שהתרבות המערבית כולה שקר וכזב. אגב, לזינגר עצמו היו הרהורי תשובה כל ימיו ובעיקר בסוף ימיו, כמו שמובא בביוגרפיה שלו.
המפנה הסובייקטיבי
נהייה זו חורגת מההקשר היהודי־ישראלי, ושייכת למגמה תרבותית אוניברסלית רבת עוצמה המאפיינת את העידן הפוסט־מודרני במאה ה־21. הוגים וחוקרי מדעי החברה, כצ'ארלס טיילור ואחרים, מכנים אותה "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית". האדם נוטש את ההסתמכות על יסודות רציונליים ותבוניים, ומסתמך על התחושה הסובייקטיבית, על החיבור הפנימי ועל החוויה האישית. במסגרת תהליך הפנמה זה נטש האדם המערבי את הנאורות, את האידיאולוגיות הגדולות ואת האמת האבסולוטית והחליפן בשאיפה לזרימה פנימית, לאותנטיות ולאינטואיציה אישית.
המפנה הסובייקטיבי מתבטא בכל תחומי התרבות והחיים. סיסמאות כמו "לך אחרי לבך", "היה נאמן לעצמך" או "זרום עם החיים" השתרשו בספרות, במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה, ובכל מקום. כחלק ממגמה זו ניתן לראות את פריחת הניו אייג', ובכלל זה את תופעת הנֵיאו־חסידות. זו מקדשת את האותנטיות ואת החוויה האישית, ומבכרת את הממד הסובייקטיבי והאינטימי של החוויה הדתית.
במענה לשאלת מגזין "אודיסיאה" "מהו התהליך המשמעותי המתרחש כיום במערב?", ציין ד"ר תומר פרסיקו את המפנה האמור, ותיאר אותו במילים הבאות: "נימוק לעמדה מסוימת יכול להיות רציונלי, אמוני או אידיאולוגי. אולם כשאדם מסביר לך שהוא לא מעוניין בהא או בדא מפני שהוא 'לא מתחבר' לזה, אתה מבין היטב שהשארנו הרחק מאחור לא רק את המעטפת החמימה של הדת, אלא גם את עידן הנאורות ואת האידיאולוגיות הגדולות. הפנייה ל'חיבור' הפנימי, הבקשה לאותנטיות, התביעה מעצמנו 'לזרום', החיפוש אחר החוויה כמטרה עליונה וההסתמכות החופשית על האינטואיציה – כל אלה תסמינים של התהליך המשמעותי ביותר המתרחש היום בעולם".
זהו המפנה הסובייקטיבי הנזכר לעיל. והוא, ממשיך פרסיקו, מתאפיין ב"העמקה של המרחבים הפסיכולוגיים של האדם המערבי המודרני במאות השנים האחרונות, והעצמתם לכדי מקורות המעניקים לו נקודת משען פנימית למרחבי חייו כמעט בכל תחום".
אף שהמגמה כאמור אוניברסלית, בקרב אמנים ויוצרים היא בולטת יותר. בעוד האדם הרגיל והנורמטיבי שואף בעיקר לגמור את החודש, לגדל משפחה וליהנות מן החיים, הנה אצל אמנים ויוצרים, שניחנו בנפש רגישה, הומייה ומשתוקקת, השאיפה למשמעות, לאותנטיות ולחיבור פנימי ניכרת ובולטת יותר. אמנים גם נוטים מטבעם למרוד במוסכמות חברתיות, לתהות ולחפש. מה גם שחלקם, ובפרט האגף הסֶלֶבּי בקרבם, כבר הגיעו לפסגת התהילה לאור הזרקורים – ודווקא במרומי ההצלחה והתהילה מתגברת תחושת הריקנות והשיממון הקיומי המובילה לחיפוש. ראו בהרחבה בספרה של נועה ירון־דיין, כוכבת טלוויזיה בעברה.
כתוצאה ממגמה זו, רובם של האמנים והיוצרים החוזרים בתשובה בימינו אינם נטמעים בתוך החברה החרדית הרגילה (דבר שממילא היה קשה לרבים מהם, והוביל לעתים למפח נפש), אלא מצטרפים לתנועת הניאו־חסידות, ובעיקר לחסידות ברסלב. שם מזומנת להם חוויה דתית אינטימית וסובייקטיבית, ועמה מרחב אישי להבעה אמנותית. במיוחד מושכת אותם דמותו של רבי נחמן מברסלב, שהיה רב־אמן בזכות עצמו. הגותו הסוערת וסיפורי מעשיותיו הקסומים מעוררים השראה באמנים חוזרים בתשובה, וחלקם אף הופכים בעצמם למשפיעים המפיצים את מורשתו בקרב החברה הישראלית.
השילוב בין חוויה דתית לחופש יצירה אמנותית מתאפשר כיום לחוזרים בתשובה גם בזכות מגמתם הנוכחית להקים להם קהילות נפרדות, שיכילו כל אחד מהם על המורכבות האישית שלו – וכאמור לא לנסות להתמזג בחברה החרדית השמרנית והקונפורמיסטית.
קשה להפעיל שיפוטיות כלפי התופעה. מחד גיסא, ניתן לראות בַּהתעלמות משאֵלות עיוניות ורציונליות רדידות והתחמקות. מאידך גיסא, קשה לזלזל בתופעה הנובעת מתוך כבשונה של הנפש, מתוך המעמקים של הנשמה, מתוך חוויה קיומית רבת משמעות. בפרט בעידן הפוסט־מודרני, לאחר שהאדם התייאש מן התבונה ומיכולתה להכריע את שאלותיו ומצוקותיו הקיומיות, ניתן להבין ללבם של המבכרים להסתמך על נהיית לבם, גם ללא משען לוגי ואינטלקטואלי.
בכל החדרים, ולא בשום חדר
אסף ליבוביץ מהאוניברסיטה העברית חוקר בעבודת הדוקטור שלו את השילוב המתרקם בין רוחניות למסורתיות יהודית בקרב אמנים ואת תפיסת הישראליות המתגבשת כתוצאה מכך. לדבריו, הייחודי באמנים ישראלים הוא שהם תופסים את עצמם כסיפור הצלחה ישראלי וכמגשימי החזון המערבי של הצלחה כספית, פרסום, מעמד חברתי והשפעה על השיח הציבורי. לפיכך, הם מזדהים קודם כול כ"ישראלים", ומתקשים לראות את עצמם נסגרים לפתע בתוך קופסה ממוסדת של "מגזר". מסלול חייהם הפגישם עם שורת מגזרים ולכן הם חשים שבידם לחבר בין קבוצות ולהבין תפיסות שונות.
אולם בה בעת, טוען ליבוביץ, האמנים חשים "מהגרים במדינתם" כפי שמגדיר זאת העיתונאי צבי יחזקאלי, ובמקביל לתחושתם שהם מייצגי הקולקטיב הישראלי הם חשים בדידות ויתמות – כי בשום מגזר הם לא באמת בבית.
אף שתופעה זו לכאורה נשארת במישור האישי והיא מבוססת על אינטואיציה ורגש פרטיים, היא מבשרת על שינוי שיחי רחב בחברה הישראלית. ליבוביץ טוען במחקרו כי קבוצת אמנים זו מאתגרת את הבינאריות המושרשת בשיח הפוליטי בישראל בין דתיים לחילונים, בין ציונות לחרדיות, בין ימין ושמאל ואף בין מזרחיות לאשכנזיות (רבים מהנוהים אחרי חסידות ברסלב האירופית הם אמנים מזרחים שבמקביל מחדשים את היכרותם עם המסורת הספרדית).
התופעה כבר מכניסה לשיח הציבורי בישראל תפיסות חדשות באשר לסכסוך היהודי־ערבי, הרואות אותו ואת פתרונו כמבוסס על פער אמוני; תפיסות חדשות של היחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית; ותפיסה חדשה של הישראליות, כחוויה קולקטיבית שהרוחניות במרכזה. לכן, אף שהתופעה נדמית שולית, אישית ואף אסקפיסטית, מיקומם החברתי של האמנים, השפעתם ומרכזיותם גורמים לגיבוש שיח חדש של ישראליות המציב חלופה לוויכוחים ההיסטוריים שהמערכת הפוליטית בישראל מתחבטת בהם מאז קיומה.
האמנים הללו מציעים ישראליות המבוססת על יהדות, אמונה ורוחניות, ולא על ריבונות, צבא ואזרחות. אולם במקביל אין הם זונחים את הפן האינדיבידואלי, העל־מגזרי והלא־ממסדי שבסיפור חייהם, שהוביל אותם במסעם הרוחני אל היהדות.
האמן עומד בקודקוד בבדידותו. קנדינסקי, To the Unknown Voice, 1916
אל המגרש הקיומי
תופעת ההתקרבות לדת בקרב אמנים ויוצרים מסמנת גם תפנית משמעותית במאבק בין הדת לחילוניות. הנהירה של אמנים ויוצרים – נביאי התרבות בכבודם ובעצמם – אל חיקה של הדת מסמלת את כישלונה של התרבות המערבית החילונית לספק מענה אמיתי לשאיפה העמוקה והבסיסית של האדם, היא השאיפה למשמעות.
אם בעבר המאבק בין הדת לחילוניות היה במישור האינטלקטואלי, הפילוסופי והתבוני, מאבק בין האמונה לכפירה, כיום המאבק הוא במישור הקיומי, הנפשי והפנימי, ובמגרש זה דומה כי הדת מובילה בהפרש ניכר. התרבות המערבית כשלה בניסיונה לענות לצורך האנושי במשמעות, בתחושת סיפוק פנימי ובחוויה רוחנית טרנסצנדנטלית – צורך שאצל אמנים ויוצרים הוא גדול במיוחד. די בידיעה שארגון הבריאות העולמי של האו"ם רואה את הדיכאון כמגפת המאה ה־21, ומעריך שבשנת 2020 הוא ידורג כמחלה השנייה בחומרתה אחרי מחלות לב, כדי להבין את עומק המשבר של האדם הפוסט־מודרני השרוי בודד ומיואש בתוך יקום וקיום אבסורדיים.
עוד באמצע המאה הקודמת הבין ההוגה היהודי־אמריקני רבי אברהם יהושע השל שהמאבק האמיתי בין הדת לחילוניות אינו נמצא במישור הפילוסופי והמדעי כי אם במישור הקיומי והנפשי. כך כתב בספרו "אלוהים מבקש את האדם": "נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוסופיה האנטי־דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי הדת תופסים את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת הא־לוהים וכאשר ההרגל תופס את מקומה של האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות".
נביא הפוסט־מודרנה פרידריך ניטשה הכריז אמנם על מות הא־ל, אולם "הנקודה הא־לוהית" שבאדם נותרה חיה ובועטת. ובאמרי הנקודה הא־לוהית אין כוונתי למונח הקבלי־חסידי דווקא. כוונתי למונח המשמש נוירו־ביולוגים כגון מייקל פֶּרְסִינְגֶר הקנדי וּוִילאינוּר רָמָצַ'נְדְרַן, מנהל המרכז למוח ולהכרה באוניברסיטת קליפורניה, בבואם לתאר את האזור באונות הצדעיות של המוח הקשור לחוויות דתיות או רוחניות (ראו בהרחבה בספר "אינטליגנציה רוחנית" מאת דנה זהר ואיאן מרשל, כתר 2001, פרק חמישי).
כל עוד החילוניות הציגה אלטרנטיבה לחיי המשמעות הדתית בדמות אידיאולוגיות וערכים מודרניים, יחד עם העליונות המדעית, ומנגד הדת הייתה ממוסדת, שמרנית ומקובעת, נדמה היה כי הדת המסורתית שוקעת ומוכרעת על ידי החילוניות והמדע. אולם בעידן הפוסט־מודרני, עם תום עידן הנאורות והתמוטטות מגדל הערכים והאידיאלים המודרניים, בד בבד עם תהליכי התחדשות והתרעננות דתית היונקים השראה מתנועת החסידות, דומה כי הדת התעוררה לתחייה והיא סוחפת אחריה מחפשי משמעות המוצאים בחיקה מזור לנפשם.
אילו נולדו חרדים
ועוד הערת אגב על תופעת החזרה בתשובה בקרב אמנים ויוצרים, המשלימה את האמור. סביר מאוד להניח שאילו אותם אמנים ויוצרים היו נולדים כחרדים מבטן ומלידה הם היו יוצאים בשאלה. אותו זרז פנימי המניע את חיפוש המשמעות, את המרידה במוסכמות חברתיות ואת התשוקה למגע אינטימי עם הא־ל, העומד בבסיס החזרה בתשובה, הוא שהיה גורם להם לצאת בשאלה מתוך החברה החרדית, המתאפיינת בקונפורמיות ובטכנוקרטיות דתית. אזור הדמדומים הקיים היום, המאפשר חוויה דתית, רוחנית ואינטימית ואיתה גם יצירה אמנותית חופשית ואינדיבידואלית, הוא המאפשר את החזרה בתשובה בזמננו, והוא המניע אותה. /
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014
